הדלקה והדלקה כו' הדלקה והבערה כו'. עיין במ"ש בסי' רמ"ד:

בתוך בית כו'. עיין במ"ש בסי' רנ"ב ויתברר כל מ"ש כאן מעניינים ההם:

הם סוברים כו'. עיין בתוס' ריש דף מ"ד, שהביאו ההיא דאמרי בי רב, דהיינו קש על המטה, שמשם הביא הרא"ש לחלק בין טלטול גופו לשאר טלטול מן הצד בשם הרר"י, ולא בשם ר"י בעל התוס', כי התוס' תירצו זה במ"ש דשאני טלטול דמת מכולן, ור"ל דדוקא דומיא דמת אסור שהטלטול אין בו שום צורך לדבר המותר משא"כ בקש שעל המטה לשכב עליו (דמסתמא לא פליגי התוס' על פרש"י שפירש כן, דלא כהר"ן, אם לא שיזכירו מחלקותם עליו בפירוש ומדשתקו לו בב' מקומות בפ"ד ובספ"כ מסתמא הודו לו). וכ"ה גם כן דעת ספר התרומה וסיעתו כמ"ש בסי' ש"א וידוע שתרם תרומתו מהתוס'. וכן הוא ג"כ דעת ר"ת, דאי ס"ל כהרא"ש לא היו התוספות משמיטין דעתו לגמרי, בפרט שהביאו שם ראיה מפירושו שפירש בסנהדרין. והדברים מראין שהרב רבינו יונה שהיה אחר התוס' הוא חידש חילוק זה דטלטול גופו, אבל ר"ת והתוס' לא עלה על דעתם חילוק זה, דאי ס"ל הכי לר"ת, וגם כאן כוונתו ע"י טלטול גופו, הרי תלמוד ערוך מנגדו (בדף ק"נ) גבי תיבנא סריא שאין שום צד היתר להביאו אף אם יש מחיצות, היפך דעת ר"ת, וע"כ משום דלא חזי למידי בשבת ואינו מביאו אלא לשומרו עד אחר השבת ל[ג]בלו בטיט כדאיתא בביצה רפ"ד שהוא דבר האסור בשבת, ואף בפירות מוקצים כמ"ש בטוש"ע סי' ש"ז כיון שאינן ראויים בשבת ומביאם לשמרם ולהצניעם עד אחר השבת, ה"ז כבשביל שלא יגנב הנר שגם כן דעתו להשתמש בו בחול. וא"ל דאף להרא"ש יש חילוק בטלטול גופו בין שלא יגנב ובין לשכוב עליו, דא"כ מנ"ל להקשות ממת לקש ע"ש. וכ"מ בהדיא בסי' ש"א עיין במ"ש שם. ופשיטא דא"ל דר"ת ס"ל כהר"ן גבי קש, דא"כ אין שום היתר לטלטלו לצורך גופו. אלא ודאי כמ"ש, דר"ת ותוס' תופסים שיטה שלישית גבי טלטול מן הצד. והנה מלשון הגהות מיימוניות משמע שהיתר זה מישך שייך בהיתר אחר, דאי בעי מייתו בלא נר, אלא דאין להקל כל כך והמחמיר תבא עליו ברכה. אבל לפי דעת הרא"ש וסיעתו, שחלקו על ר"ת בהיתר זה דאי בעי אפילו בדיעבד, גבי מילא מים וליקט עשבים, יש לפקפק גם בהיתר הראשון. אף על פי שיש לחלק ביניהם כמ"ש לקמן, מ"מ מנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים שאין להם רמז וסמך כלל בתלמוד. בשלמא לר"ת ניחא שדקדק מדקתני לבהמתו. אלא דהא דאי בעי מייתי בלא נר, דמיירי בדיעבד לפ"ד טור וב"י ע"ש, אפשר דלא דמי לאי בעי אזיל להתם ושתי, שיש יתרון לאור מן החשך, להכי המחמיר תבא עליו ברכה. אבל אי בעי שקיל מן הצד דמי ממש להתם, ועדיפא מיניה כמו שיתבאר לקמן, להכי שרי אפילו לכתחילה לפי מ"ש בהגהות מרדכי (ואפשר שזהו ג"כ מ"ש רמ"א סי' שכ"ה ס"[י] ויש מתירין אף לכתחלה). אלא דכיון שלא מצינו להרא"ש וסיעתו שיחלקו בפירוש גם על טלטול הנר, יש לנו לסמוך על דעת ר"ת ולחלק בין דין זה למה שחלקו עליו גבי מילא מים, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי בשבילו אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה (משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת הנר ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד). וחילוק זה הוא מוכח בהדיא בגמרא גבי בורגנין כמ"ש בסוף סי' רס"ג ע"ש. ומכל מקום לא העתקתי בסי' ש"ז מ"ש הט"ז שם לדעת ראבי"ה שבהגהות מרדכי, אף על גב דהכא מקילינן בכה"ג, מכל מקום התם אי אפשר לו לעשות מחיצות מבני אדם לכתחילה כמ"ש בסי' שס"ב ס"ז דצריך שאחר יעשה לו שלא מדעתו, א"כ אי בעי לא הוי מצי, שברצונו לא יעשה, אלא שאם יארע לו שאחר יעשה שלא מדעתו, ואין זה מועיל כיון שעדיין לא עשה לו ע"ש בט"ז, ומה גם שאפשר שירגיש אחד מהם ולא יועיל כלום כמבואר שם, ונמצא שאין ההיתר תלוי בדעתו ואין ההיתר ברור כמו הכא דאי בעי מטלטל מן הצד. ומהאי טעמא אפשר שאף לפ"ד הרשב"א שחולק על ס"ז אין להקל. ואפשר שאף בדיעבד אין להקל מהאי טעמא. ועוד י"ל דשאני הכא שאינו אומר לו אלא לטלטל שהוא דרבנן כמ"ש הט"ז בסי' שכ"ה סק"י ע"ש. וכ"מ מסתימת הפוסקים בסי' שכ"ה שלא חלקו בין יש לו בני אדם לאין לו ע"ש במג"א סוף ס"ק כ"ו. וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' שס"ב ס"ז שלא הזכיר תקנה ע"י נכרי, אף דהתם מיירי שיש לו בני אדם ע"ש במ"א:

מהדחה זו כו'. אף (את"ל) שכוונת הט"ז מנר זה, מכל מקום לפי מ"ש המג"א בסק"ו דלצורך שניהם אסור, ועיין במ"ש בסי' תקט"ו, א"כ הטוש"ע בס"ג מיירי דלצורכם בלבד הדליקוהו ולא נתכוונו כלל לבעל הבית (ומ"ש שגם הם כו', היינו משום כך הדליקוהו ולא משום בעה"ב. א"נ דלא ס"ל כסמ"ג, אלא כפרש"י כאן, ומכל מקום הדין צ"ל לדידן), דאל"כ בלא"ה אסור, ואפילו הכי [אסור] כיון שעיקר ההליכה בשביל ישראל. וע"כ דלא דמי להדחת כלים משום שגופו נהנה מהליכה זו. דמשום שנהנה מהנר אין סברא כלל לאסור כיון שלא נתכוונו כלל בשבילו, והרי גבי הדחה מותר גם כן ליהנות מנר זה, וצ"ע:

ולעת כו'. הט"ז שכתב לצורך גדול, היינו לפי דבריו שספר התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניות המתירין במדורה אינן מחלקים כלל בין קודם שכלו עצים הראשונים לאחר שכלו, לפי שאי אפשר כלל לידע מתי כלו לפי דעתו, והילכך כיון שהש"ע מחמיר בנר אחר שכבה הראשון, אם כן ה"ה למדורה אף קודם שכבו, כיון שאי אפשר לידע מתי כלו לפי דעתו, ולכן אין להקל אלא לצורך גדול כיון שהש"ע חזר וסתם לאיסור. אבל לפי דעת הב"ח והמגן אברהם דגם במדורה יכולים לידע מתי כלו, וכן דעת הבית יוסף שהרי במדורה יש מחלוקת ובנר אחר שכבה הראשון ס"ל דלכ"ע אסור. ולפי זה לא סתם הש"ע לאיסור בזה בס"[ד], ואדרבה הביא דעת המתירין בסתם בס"א ודעת האוסרים בלשון יש אוסרים, מכלל דס"ל עיקר כהמתירין, וכן בדין שהמה הרבים, אם עדיין לא הרבה, עיין ב"י. ואם כן על כל פנים במקום הצורך יש לסמוך עליהם, דבדברי סופרים הלך אחר המיקל אף אם הם שקולים, אלא דשלא לצורך יש לחוש לדעת הב"ח, עיין שם, כיון דלהט"ז ס"ל דהש"ע חזר וסתם לאיסור. ולהכי לא העתקתי מחלוקת האחרונים כשאין מכירו, דשלא במקום צורך יש לחוש לדעת הבית יוסף וט"ז להחמיר. אף שדברי הט"ז תמוהים, שכשיוסיף הנכרי בשביל שנחסר לו מחמת הישראל הרי זה מוסיף לעצמו, שהרי אינו מכירו והישראל נהנה מאליו ואין בזה שום איסור כלל, לא במה שגורם מלאכה להנכרי שיעשה לעצמו ובפרט שעושה משלו עיין סימן ש"ז, ולא במה שנהנה הוא מזה עיין סי' רמ"[ג] ס"א בהג"ה כיון שהנכרי אינו מתכוין להנאתו שאינו מכירו אלא להנאת עצמו למלאות מה שנחסר לו מחמתו (ואם עושה משל ישראל כמשמעות פשט לשון הטור, דמסתמא מיירי דומיא דחולה שהנכרי הוא משרתו ומדליק עצי בעה"ב, אם כן אף אם אינו מכירו אין להתיר בפשיטות, דע"כ לא הצריכו מכירו אלא במילא מים וליקט עשבים שהם שלו על ידי מילואו ולקיטתו הם שלו ולא יטרח עבור ישראל שאינו מכירו, אבל הכא שהעצים של בעה"ב, ולהניחם על המדורה אפשר שאין זה נקרא טורח כלל, ולא הקילו המקילין אלא בעצים של נכרי, וצ"ע). אבל לאחר שכלו עצים הראשונים וכבה נר הראשון אלא שהוא צורך גדול (וצ"ע בט"ז דלצורך גדול גבי מדורה היינו דומיא דארצות הקרות דמותר אפילו אמירה, וצ"ע), אף שדעת הב"י וב"ח ומג"א להחמיר, מכל מקום כיון שהוא צורך גדול בשבת הרי זה נקרא שעת הדחק שסומכים בדרבנן אפילו על יחיד במקום רבים, וכ"ש שמשמעות סתימת לשון ספר התרומה וסמ"ג ומרדכי והגהות מיימוניות מורה כמ"ש הט"ז: