מן הסתם כו'. אף אם כוונת המג"א שם כרמ"א שם, דאי אפשר ליקנות יין בכל סעודה, מכל מקום הטור כתב כן בקידוש. ואף שטעם זה אינו מפורש בדבריו, מכל מקום כיון שהדבר מבואר מלשון הרמב"ם ומדעת סמ"ג ובית יוסף שם שהכל תלוי ברוב אנשי העיר שמשתמשים את השכר במקום תשמישו של יין, ולפי דעתם אף שהיין מצוי בחנות אין בכך כלום אם הרוב משתמשים בשכר במקום יין, וכן הוא גם כן לפי דעת הטור בשם יש מפרשים, העתקתי דעתם ביחד לסמוך עליהם המנהג, וכן בדעת המרדכי. אבל דעת ראבי"ה שהובא בהגהות מיימוניות שהביא המג"א, היא כרשב"ם, דלא מיקרי חמר מדינה אא"כ אין יין מצוי כלל בעיר, ובברכת המזון דוקא סבירא ליה להקל כשרוב העיר קובעים עליו סעודתם, ולא משום דמיקרי חמר מדינה אלא משום דהכי גרסינן בהדיא בגמרא ולא אמרן כו'. עיין בהגהות מיימוניות פרק ז' מהלכות ברכות. ומסתימת רמ"א בסימן רצ"ו, ובסימן תפ"ג כתב אין לו יין כו', משמע אפילו יש יין בעיר, מדלא כתב שם כמו הכא ואם יין בעיר כו', אלא ודאי דמ"ש בסי' קפ"[ב] ואי אפשר לקנות כו', לרווחא דמילתא כתב כן, לצאת אף להרשב"ם. או כיון דלא אפשר לברכת המזון גם להבדלה אין צריך, דמאי שנא מברכת המזון, שהרי בברכת המזון אין צריך אפילו פעם אחת בשבוע, אע"ג דאפשר, וע"כ משום דמאי שנא פעם זה משאר הפעמים, אם כן הוא הדין להבדלה. וכל זה לקיים המנהג אבל לדינא צ"ע. ועיין במ"ש בסי' תפ"ג:

וישתו אחרים כו'. המג"א יחיד הוא בדבר זה, וכל האחרונים מסכימים לדעת רמ"א. ואף המג"א עצמו חזר והודה לרמ"א בסי' רצ"ט סק"ח, שכתב עיין סי' ער"ב ס"ט כו', וכן כתב ג"כ בסוף סי' תקנ"ו ע"ש. ומה שהביא כאן ראיה מסי' רע"ג אינה כלום, דבטור שם מבואר בהדיא דאקידוש קאי שאינן יודעים לקדש, אבל כיון שיכול לומר הקידוש בשבילם יכול גם כן לברך בורא פרי הגפן. ואין לומר דשאני התם שאי אפשר שהם יאחזו הכוס ויברכו בורא פרי הגפן ויחזירוהו לקדש עליו, לפי שכל דבר הטעון כוס היינו שטעון לברך עליו בורא פרי הגפן, כדמשמע בשו"ת חכם צבי סי' קס"ח, דזה אינו, דאין כוס של ברכה תלוי כלל בברכת בורא פרי הגפן, שהרי המקדש באמצע סעודתו אינו מברך בורא פרי הגפן כמ"ש סי' רע"א, וגם ברכת המזון לא היה רב אשי מברך בורא פרי הגפן על הכוס כדאיתא בפרק ערבי פסחים. ושאני זמן, שאין שם טעימה כלל, ואם לא יברך על היין אין כאן היכר כלל שמברך על היין. ועוד יש לומר בענין אחר. ואיך שיהיה עכ"פ סברת המג"א סתורה מכל צד, דאם תמצי לומר כמ"ש החכם צבי, א"כ הא דבברכת המזון סגי בטעימת אחר כמבואר בסי' ק"צ היינו שהמברך יברך בורא פרי הגפן וישתו האחרים אף על פי שיודעים בעצמם לברך. ואף אם תמצי לומר שגם בסי' רע"ג צריך שלא יהיו יודעים גם ברכת בורא פרי הגפן, אין משם ראיה לכאן, דיש לומר הכא כיון שהוא חייב בקידוש ואי אפשר לו לצאת ידי חובתו בלא טעימה כמ"ש האחרונים בסוף סימן רע"א, אם כן כשאחר טועם ומוציאו ידי חובתו למה לא יוכל הוא לברך על אותה טעימה שהיא גם כן בשבילו. דבשלמא מי שיצא כבר ידי חובתו, שאינו מחוייב בדבר אלא מדין ערבות, לכן כיון שהחייב בעצמו יכול לפטור חובו בעצמו אין להערב לפוטרו, מה שאין כן כאן שהוא חייב בעצמו בטעימה זו לבד מהערבות בעד חבירו הטועם. ואף שהוא אינו חייב אלא בהטעימה ולא בהברכה כשאינו טועם, מכל מקום כיון שהוא חייב לטעום אם כן כשחבירו טועם ונעשה כאלו הוא טועם, ואי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה אם כן הברכה שחבירו צריך לברך הוא מחוייב בה מחמת עצמו, כמו שמחוייב בה מדין ערבות מחמת שאי אפשר לחבירו לטעום בלא ברכה כדפרש"י, שהרי בהברכה עצמה אין בה דין ערבות אלא מחמת הטעימה, והוא הדין לענין חיוב מחמת עצמו גם כן, שכיון שאי אפשר לחבירו לפוטרו מחיובו בלא ברכה אם כן יכול הוא לברך אע"פ שחבירו יודע, ולא הצריכו שיברך חבירו בעצמו אלא כשאין לו שום צורך בברכת חבירו רק מחמת ערבות בלבד. ואף גם זאת אינה חובה גמורה כי רבים חולקים עיין ב"י סי' תקצ"ד בשם המרדכי והר"ן והגהות אשר"י וכן כתב רמ"א שם וכן כתב הפרי חדש: