וחל יו"ט כו'. זה פשוט דאם חל במוצאי שבת בלא"ה שבת קודם, כמ"ש בתשובת הרדב"ז לענין החבוש בבית האסורים שאין מעבירין על המצות. ואף להחולקים שם, היינו דוקא היכא דמקודש טפי, אבל לא היכא דכי הדדי נינהו, עיין שו"ת חכם צבי סי' ק"ו:

לחם משנה. אף שבמג"א סי' רנ"ד סקכ"ג מבואר דאינו חובה כל כך, מכל מקום כאן יש להורות כהט"ז, הואיל ואפשר לקדש על הפת. ואפשר דאף המג"א מודה בהא, דעכ"פ לחם משנה יש לו אסמכתא מדאורייתא, מה שאין כן ביין שלא נזכר בתורה. דהא מהאי טעמא חמירא עירובי תחומין מעירובי חצרות לפרש"י ותוס' בשבת דף ל"ד עיין סי' רס"א:

כשיגיע בין השמשות כו'. כן משמע בהדיא בברייתא (דף ק"ב סוף ע"א) לפי נוסחתנו, וכמ"ש שם הר"ן, וכן הוא דעת הרי"ף והר"ן והרמב"ן במלחמות ע"ש שכתבו כן בשם ר"ח והגאונים שכל דבריהם דברי קבלה. ואף הרא"ש לא חלק אלא על מה שהוסיף העיטור דבודאי חשכה אף בהבדלה יפסיק, דזה אינו מוזכר כלל בגמרא, אף לפי גירסת הרי"ף ופירושו, ולכן לא כתב כן על הרי"ף. ותדע דהא לפי מ"ש הכסף משנה לדעת הרמב"ם, דמפרש הסוגיא בספק חשיכה כפירוש הרי"ף ור"ן, ואפילו הכי לא הצריך להפסיק בהבדלה כשיצא השבת דהיינו ודאי חשכה, עיין פרק כ"ט מהל' שבת, אלא ודאי דזה אינו מוכרח לגירסת הרי"ף, ומסתמא הרמב"ם בשיטת הרי"ף קאי. וגם המגיד משנה לא הזכיר מחלוקת זו שביניהם. וגם הטור אין דרכו לעולם להשמיט לגמרי דעת הרי"ף. אלא שהסמ"ג הוא דס"ל הכי כדעת הרי"ף, אבל אין זה מוכרח. ואם כן אפשר דאף הרא"ש ס"ל כהרי"ף לענין בין השמשות של קידוש, או בהבדלה לענין התחלה כמ"ש הב"ח ומג"א. ומ"ש היכ[א] אשכחן כו', היינו דלא אשכחן, אבל אינו מוכרח להפך. ומ"ש שם בשם הרז"ה, היינו לאפוקי מתחלת השקיעה, ע"ש ברז"ה מבואר כן בהדיא, אבל בין השמשות אפשר לו להיות בכלל חשכה כיון שהוא ספק ונתקדש היום מספק, ולכן סתם הטור משתחשך. והא דלא פירש כן בהדיא משום דאינו מפורש בגמרא בהדיא, כמ"ש הרא"ש דהיכא אשכחן כו' (ומ"ש הרא"ש בסי' י"ג מיירי מבעוד יום, ר"ל קודם מנחה, כמ"ש התוס', עיין הגהות מרדכי). ואף אם תמצי לומר כמ"ש הט"ז סי' רצ"ט, דלהרא"ש והטור בספק חשכה שרי בהבדלה, משום דכיון דלדידהו זה אינו מפורש בגמרא מנא לן לאסור בבין השמשות שהוא קודם זמנה, שהרי אי אפשר לו להבדיל בין קודש לחול לגמרי בבין השמשות שהוא ספק, אבל בקידוש אדרבה זהו עיקר זמנה שהוא התחלת השבת, כדאיתא בהדיא בריש פ"ק דברכות שזהו נקרא קידוש היום (ומהאי טעמא כל מוקצה דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולה יומא, וכן בעירובי תחומין ועירובי חצרות הכל תלוי בבין השמשות מפני שהוא התחלת השבת). והרמב"ם ושאר פוסקים שכתבו סתם וקדש עליהם היום, מסתמא נתכוונו גם כן ללשון הגמרא שממנה העתיקו דבריהם. ואיך שיהיה כיון שדברי ר"ח והרי"ף והגאונים ורמב"ן ור"ן וסמ"ג מפורשים לאסור בבין השמשות לענין התחלה בהבדלה, ובקידוש אף להפסיק, וכן דעת מהרי"ק כמ"ש הב"י סי' רצ"ט, והב"ח ומג"א שם וס"ל הכי אף להרא"ש והטור, בודאי שאין לסמוך על הכסף משנה וט"ז להקל נגדם. אלא שלענין התחלה בהבדלה, כיון שכבר נהגו להקל, והט"ז לימד עליהם זכות מדעת הרא"ש וטור, וכן הוא דעת הרמב"[ם] לפי דעת הכסף משנה, אין למחות בידם כיון שיש להם על מי שיסמכו, אבל בקידוש אין להקל כיון שלא נהגו, וגם יש חילוק גדול ביניהם כמ"ש:

ברכה שא"צ כו'. זהו כוונת השו"ע ששינה לשון הטור וכתב אינו חוזר ומברך, דמשמע שיש איסור בדבר. וזהו גם כן כוונת רמ"א שכתב מפלוגתות כו' (כן היא הגירסא בעולת שבת), והיינו שתי הפלוגתות, דמשום פלוגתא א' א"צ לנהוג כן כשהוא מיסב יחידי בלא זימון, לפי מנהגנו שאין מברכין על הכוס ביחיד. והטור שכתב אין צריך, עיקר דינא אשמועינן, ונפקא מינה אם אינו רוצה לקדש ולאכול מיד אלא לאחר זמן, דאז אין איסור משום ברכה שאינה צריכה. עיין סי' רצ"א:

שותין מבעוד יום כו'. לפי מ"ש הכסף משנה דהרמב"ם מפרש הסוגיא דשבת קובעת על ידי אמירה, ע"כ צ"ל דהכי קאמר, כשם שהשבת קובעת למעשר, שאם אמר פירות אלו לשבת חל עליהם שם שבת מיד ואסור לאכול מהם עראי מיד, כמו בשבת עצמה, כדתנן פ"ד דמעשרות משנה ב ובפ"ד דעדיות משנה [י] לפי פירוש הרמב"ם, כך היא קובעת לקידוש שאם אמר באו ונקדש קידוש של שבת חל עליו שבת מיד, ואסור לטעום כלום קודם קידוש כמו בשבת עצמה. ואם כן אפילו מבעוד יום נמי כמ"ש המג"א, דומיא דמעשר דמיירי ודאי אפילו מבעוד יום. ועוד דבין השמשות אי אפשר לו לייחד פירות טבלים לשבת, שהרי אי אפשר לעשרן בבין השמשות, ואף אם מייחדן אין בדבריו כלום, ולא חל עליהם שם שבת כיון שאינן ראויין כלל לשבת ודו"ק. ועיין ברמב"ם שסיים דבהבדלה א"צ לחזור ולברך כו', ולפי זה דמיירי באמירה קודם זמנה ע"כ ר"ל דכל שכן שמותר לשתות. וכן הוא בט"ז ומג"א סי' רצ"ט לפי מ"ש שם דהרמב"ם מיירי דמסובים לאכילה ואפילו כשיגיע זמנה א"צ לפסוק, וכן כתב במגדול עוז ע"ש. ומדבריהם למדנו דגבי קידוש אף שמסובין לאכילה השבת קובעת קודם זמנה באמירה בעלמא, ופשוט הוא בסוגיא, לפי מ"ש הכסף משנה (וכן כתבתי בפנים לטעום כלום):

בבהכ"נ כו'. כן הוא עיקר הגירסא במג"א, דלגירסת הבאר היטב למה הצריך לעיין בסי' רס"ט, ואין שם ענין לכאן. ועוד דממ"ש המג"א בסי' קפ"ב סק"[ה] משמע דדוקא קידוש חמיר מברכת המזון, אבל הבדלה סגי בשכר אפילו לכתחלה, כמו בברכת המזון:

או שיצא כו'. הכי מסתברא לפי דעת המג"א דעקירת חדר דמי להיסח הדעת כדפירש רשב"ם (דף ק' סוף ע"ב), ונתבאר בסי' קע"ח. והארחות חיים נתכוין לזה, ולמד ממנו המג"א להיסח הדעת:

מוכן לשתות כו'. אפשר דאף המג"א מודה בזה, ומיירי כשהביאו לו ואפילו הכי אין צריך לברך אם היה דעתו עליו. ומ"ש בסי' ר"ו סק"ז, היינו לפי דעת הטור אבל לפ"ד ר"ת אינו כן כמבואר בהדיא בהגהות מיימוניות ע"ש בב"י ובט"ז ס"ק ח' וט' ודו"ק. ואף אם תמצי לומר דהמג"א חולק על זה קיי"ל ספק ברכות להקל: