שכתבו ספר התרומה וסמ"ג וסיעתם דמחט שראשה אחד עב מקרי תכשיט, לכאורה הוא נגד מסקנת הגמרא דטס של זהב יש בראשה כו'. ואמאי השמיטו אוקימתא זו. וגם אמאי השמיטו ההיא דאוגרת בה שערה, ללמוד ממנה למחט שמעמדת קישוריה, כמו שכתב הרא"ש.

באמת לא קשה מידי, דאדרבה הא ודאי על כרחך הא דאוגרת בה שערה אין בה טס וכהאי גוונא, ואפילו הכי היא שנויה בכלל תכשיטים דמשנתנו לרב יוסף. וגם אביי לא פריך עליה אלא דתהוי כמו בירית דלא מיקרי תכשיט בכל ענין אף אם היא של כסף או זהב, דומיא דאצעדה שבזרוע שהיו רגילין גם בשל זהב כדכתיב בקרא, אלא משום שהיא עשויה לבתי שוקיים ה"ל כטבעות הכלים, וא"כ הוא הדין לאוגרת בה שערה שעושים לשבכה כמו שכתבו התוס' <[א]>, אבל בלאו הכי הוה מודה לרב יוסף. והיינו טעמא משום דראשה אחד עב ועגול כתכשיט, והיינו בכל מחטין דעלמא שראשן אחד עגול ואפילו הן של ברזל, וכמשמעות הגמרא ופירוש רש"י דף נ"ב. וגם ספר התרומה וסיעתו קרו לה אישפיגל"א, דלא כמג"א, מדתניא סתמא דלענין טומאה דא ודא אחת היא, אלמא דלא משכחת לה כלל מחט שאינה נקובה שאינה מקבלת טומאה אלא בגלמי. וכמו שכתבו התוספות במסקנא, ור"ל שם, דלמסקנא מחט שאוגרת שערה אינה במציאות כלל כמו שכתב מהרש"א שם. ומשום הכי נמי לא כתב ספר התרומה וסיעתו דין זה כלל, מאחר שנדחה ממציאות למסקנא.

אין ללמוד ממנו למחט שבצעיף לפי דעת ספר התרומה וסמ"ג וסיעתם דסבירא להו לאסור משום תכשיט לדינא דגמרא (ומה שכתב במג"א להיתר, היינו לדידן שנהגו היתר בתכשיטין כמו שכתב הב"ח, ומבואר הוא בהדיא בספר התרומה). והיינו טעמא, משום דס"ל דדוקא בעשויה לבתי שוקים לא מקרי תכשיט, <[ב]> וכן לשבכה, משום שהבתי שוקים עצמן וכן השבכה עשויין רק לצניעות ולא לנוי כלל, כי הן במקום צנוע ואין דרכן להיות בגלוי אלא לכסות עליהן למעלה בבגדיה והצעיף על השכבה, ומשום הכי נמי גם הבירית שהיא טבעת הכלי ומשמשת לבתי שוקים לא חשיבה תכשיט, וכן מחט לשבכה לאביי, משום דבטילי לגבייהו, משא"כ כבלים שאין משמשין לבתי שוקים (אבל הצעיף ומפתחי חלוק שהן בגלוי עשויין גם לנוי).

כל כהאי גוונא הוי ליה לספר התרומה גבי בירית לפרש. אלא משמעות לשונו שם דמשום הכי לחוד לא חשיבא תכשיט ונוי אף שהיא של זהב וכסף, משום שהיא טבעת הכלים דהיינו לבתי שוקים שלא יפלו דוקא, כמ"ש שם בספר התרומה ובסימנים, וכן הוא בסמ"ג פן ישתלשלו כו', דלא כגירסא שלנו בסמ"ק וטור, וכן בשבכה שלא יפלו שערותיה לחוץ, שנמצא עיקר פעולת ותועלת השבכה לאגור השערות בל יראו השערות הוא ע"י המחט, משום הכי נמי ה"ל כטבעת הכלים. משא"כ במחט שסוגר בה מפתחי החלוק בצוארו, שלא יפול החלוק כלל בלי המחט, ואף אם יתגלה קצת מצוארו מכל מקום אין זה כדאי למקרי טבעת הכלים, אלא היא משמשי אדם ומקבלת טומאה ודאי, כדתניא סתמא דלענין טומאה דא ודא אחת היא. וכן צעיפי הנשים <[ג]> (ותדע מדאסר לאשה בצעיפה מדינא דגמרא משום תכשיט מכלל דלא דמי לטבעת הכלים) היו צנופים היטב סביב הראש, וקצה אחד כורכת סביב הצואר ותוחבת הקצה ממש תחת הכרך, ואין הצעיף נופל מהראש בלי שום מחט אלא שהוא רפוי על הראש. אי נמי שכורכת מטפחת על הצעיף סביב הראש כנהוג במדינות אלו (ותדע דאם אי אפשר כלל להיות הצעיף על הראש בלי מחטים א"כ לדינא דגמרא אי אפשר לה להתכסות בצעיף כלל בשבת, וא"כ הוי ליה לספר התרומה וסיעתו לאשמועינן חידוש דין זה בפירוש, דמדינא דגמרא אסור לילך בצעיף לרשות הרבים והאידנא שרי).

דלא מוקמינן מתניתין במחט שבצעיף וחלוק, יש לומר שבימיהם לא נהגו הנשים בצעיף שלנו על השבכה, כדמשמע בברייתא רפ"ו וכן משמע בכלים פרק כ"ד, אלא רדיד דהיינו כעין סודר כשיוצאת לרשות הרבים, כמ"ש רמב"ם פרק כ"ד מהל' אישות ור"ש פרק כ"ד דכלים משנה י"ו בשם הערוך. ומפתחי חלוקה ג"כ לא היו מחוברים במחט אלא בקשירה כדתנן פרק אלו קשרים, משום הכי פריך למאי חזיא לאשה עכ"פ. וגם באיש יש לומר שלא היו משתמשים בימיהם באינה נקובה לצורך לבישה כלל. וטומאתה היא משום כלי מעשה, שהיו משתמשים בה לצורך רקימה וכהאי גוונא, עיין רמב"ם פירוש המשנה פרק י"ג דכלים ובחבורו פרק י"א הל' ט"ו שם. וכן משמע מלשון דא ודא אחת היא, דטומאתן שוה ממש משום כלי מעשה. וספר התרומה וסיעתו למדו דין מחט שאינה נקובה מאוגרת בה שערה לרב יוסף, ואביי מודה ליה בצעיף ומפתחי חלוק.

אתי שפיר מ"ש בספר התרומה פרק י"ז דאיסור מחט נקובה הוא משום דלאו תכשיט היא כאינה נקובה ומשוי הוא, ומאי שנא מרצועות ומשיחות של בתי שוקים דשרי כמו בירית. ואין לומר משום דמיוחדות ואורחא לכך משא"כ במחט דלאו אורחא כמו שכתב ב"י סי' ש"ג, דזה אינו במשמע לשון ספר התרומה כלל, אלא דבעי תכשיט דוקא, עיין שם גבי נושק"א ובסימנים. ולפי מ"ש אתי שפיר, דה"ל כטבעת הכלים דמשמשים לצורך לבישה שלא יפלו הבתי שוקים לגמרי, משא"כ במחט. ואין חילוק כלל בין אשה לאיש, כמ"ש בסמ"ג דף י"ח ע"ד ול[כ]רוך רצועה ולמתוח כו', והא דנקטו אשה, היינו משום שבאיש קבועים ותלויים משיחות באבנט דמכנסים להגביה הבתי שוקים עיין ספר התרומות. גם אין לומר <[ד]> דמשיחה היא דרך מלבוש כמו שכתב ספר התרומה ריש פ"ו גבי חוטי צמר מה שאין כן במחט, דהא <[ה]> כבלים נמי מיקרי דרך מלבוש בספר התרומה. והשתא אתי שפיר נמי דפורפת על המטבע אף שאינו מיוחד לכך ועומד להסירו משם וכמו מחט נקובה, אלא דאפילו הכי שרי אם פרפה מבעוד יום, משום דמשמש להך לבישה כטבעת הכלים שבלעדו <[ו]> היה המלבוש נופל לגמרי. והא דנקט ספר התרומה לשון איסורא לחוד גבי מחט נקובה ולא חיובא כדתנן במתניתין, וגם בפ"ו לא הזכירו ספר התרומה בכלל חיובי חטאת שצריך ליזהר בהם גם האידנא עיין שם, יש לומר דסבירא ליה כירושלמי דמוקים למתניתין באשה גדלת דוקא, לרבנן דפליגי אדרבי מאיר באומן דרך אומנתו, אבל בשאר נשים ואנשים הוצאה שלא כדרכה היא. ולפי זה מיירי מתניתין בתחובה בבגדה באיזה מקום שיהיה, וכמו שנתבאר לעיל דבימיהם לא היו הנשים מתכסים בצעיפים ע"י מחטים ולא במפתחי החלוק. ואיסור זה בצעיף ומפתח החלוק נלמד מאוגרת בה שערה לרב יוסף, דדוקא באינה נקובה פטורה אבל בנקובה חייבת (והיינו לר' מאיר בכל הנשים ולרבנן בגדלת כדאיתא בירושלמי משום שדרך הוצאה היא להן ותחוב בבגדיהן, וא"כ הוא הדין אם תחובה בשבכה לאגור השער לא גרע ומקרי דרך הוצאה). והיינו טעמא דחייבת בנקובה משום דלאו תכשיט הוא כמו אינה נקובה, לרב יוסף דסבירא ליה שהיא תכשיט אף שאוגרת בה שערה (ומה שנתבאר לעיל דאוגרת דמי לפורפת על האבן ולבירית, היינו לאביי).

לפי זה נסתר ג"כ הטעם שכתב בב"י סי' ש"ג גבי מחט נקובה משום דלאו אורחא כו', דא"כ הוה ליה שלא כדרכה. ואין לומר דלפעמים יוצאה כן כדאיתא בגמרא גבי טבעות פעמים כו', דהתם דוקא דרך הוצאת משוי היא כמשמעות רמב"ם. ולהב"י צריך לומר דהכא נמי הכי הוא לפעמים נושאתה תחובה בבגדה כאומן דרך אומנתו לר' מאיר, וכמו שכתבו התוס' דף י"א דר' מאיר מודה לרבי יהודה גבי אשה וכמו שכתב הרע"ב.

לפי זה במחט שניטל חורה לא מהני יחוד, דמכל מקום לאו תכשיט היא. וכן משמע ג"כ בסימני ספר התרומה פ' י"ז <[ז]>. ומה שכתב המרדכי בשם ר"י, אינו ר"י הזקן רבו של ספר התרומה אלא ר"י הבחור או ר"י אחר. והנה המרדכי לפי שיטתו שהביא תשובת ר"י זו להלכה בפ"ד, משום הכי לא העתיק כלל דעת ספר התרומה וסמ"ג בפרק ו' ובפרק י"ז לאסור מחט נקובה לנשים, אלא שהעתיק כל דבריהם בדין התכשיטין וכהאי גוונא בפרק ז', משום דס"ל לתשובה זו דמתניתין איירי בתחובה בבגדה, ובגדלת או מפני שהיא כאומן דרך אומנתו לר' מאיר, וגם רב יוסף סבירא ליה הכי, ולא קאי סיפא ארישא, כמו דלא קאי הכי למסקנא דרבא. ולפי זה פסקי השלחן ערוך סותרים זה את זה. <[ח]> אך אפשר דמ"ש בגליון המרדכי פרק י"ז העתקת לשון ספר התרומה בסימנים לאסור מחט נקובה הוא נשמט מגוף המרדכי, וס"ל דגם לתשובת ר"י שבפ"ד יש מקום לאסור נקובה אפילו לצורך לבישה כמו אוגרת לרב יוסף, ואפשר אפילו לאביי. והיינו טעמא, משום דלאו אורחה לייחודי לכך ועומדת למלאכתה, משא"כ כשניטל חורה או עוקצה דמיא למשיחה דבתי שוקים ולבירית ולכבלים. ולפ"ז אין צריך לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'. ופורפת על המטבע היינו טעמא, דכיון שהמטבע אינו נראה כלל וכלל וכולו פרוף ומכוסה בבגד מיקרי דרך מלבוש ותכשיט ולא דמי למחט כלל <[ט]>.

זו מוכרחת לפי דעת רמב"ן ורשב"א בשם הגאונים דאיש חייב במחט נקובה כאשה ודרך אומנתו פטור, וע"כ צריך לומר דצורך לבישה גרע טפי דאורחא הכי לפעמים <[י]>, ומקרי דרך הוצאת משוי משום שאין אדם רשאי להוציא כל מה שצריך לו אלא מה שהוא דרך מלבוש, ומחט נקובה לא מקרי דרך מלבוש ותכשיט משום דלאו אורחא לייחודי להכי כבירית וכבלים. ומשום הכי תנן סתמא חייבת אף אם הוא בענין שיפול הבגד לגמרי בלי המחט, וכן באיש. ולא דמי לפורפת, דהמטבע מכוסה ואין נראה רק בגד דהוא דרך תכשיט כדפירש רש"י ריש פרק ו'. והמשיחה אורחא לייחודי להכי, ומשום הכי גם אם משיחה זו לא יחדה לכך מכל מקום לאו משוי הוא כיון שדרכה לייחדה, מה שאין כן מחט מאחר שאין דרכה לייחדה לכך מיקרי משוי, <[יא]> כי לא מקרי דרך מלבוש אלא מה שדרכו כך תמיד כמו כל המלבושים. ואפילו הכי א"צ ליזהר שלא לכרוך בתי שוקיים במטפחת, מאחר שהוא מלבוש גמור, ולא דמי כלל למחט ובירית ומטבע. והיינו טעמא דרמב"ם גבי משיחה שעל גבי המכה, לפי שבמקום זה אין דרכה של משיחה זו להיות משמשת צורך לבישה, רק מחמת מקרה שאירע כאן מכה במקום זה, ולא דמי לאגד שתורת בגד עליו. אבל אין לומר דרמב"ן ורשב"א סבירא להו כרש"י ורמב"ם דבירית הוא תכשיט, דהא הרשב"א דף ס כתב בהדיא כפירוש התוס'.

בשיטת רי"ף ורמב"ם יש לומר דהיינו טעמא דאיש חייב באינה נקובה משום שהיא תכשיט דאשה, ודמיא לטבעת שאין עליה חותם דפעמים שהאשה נותנת לבעלה כו', וכן משמע ברמב"ם. ובחיובא דנקובה יש לומר דלא רצו לשנות לשון המשנה להוסיף ביאור, אלא מיירי בתחובה בבגדה שלא לצורך לבישה, ומשום שהנשים דרכן בכך כמ"ש בירושלמי אליבא דרבי מאיר דקיי"ל כוותיה לרמב"ם, אבל בצורך לבישה לא מיירי כן לא באשה ולא באיש. <[יב]> אלא שזהו דוחק גדול, והוה ליה לפרש בין באיש בין באשה שתחובה בבגדו כמ"ש שם גבי אומן (הלכה כ"א), אבל לא יצא סתם משמע אפילו לצורך לבישה. ועל כרחך ס"ל נמי כשטה זו דלא דמי לפורפת שהמטבע מכוסה, ובירית היא תכשיט לרמב"ם ככבלים, ואפשר דמיירי בשל כסף, וחוטי צמר ופשתן שבראשי הבנות דרכן לייחדן לכך. ולפי זה אין היתר לנחבשים לצאת בכבלים, דלא דמי לאגד אלא למשיחה שעל גבי המכה דאסור משום דלאו אורחה אלא במקרה המכה, והכי נמי מקרה הוא, ולא דמי לכבלים דבתולות שהוא דבר קבוע כמה שנים עד הנישואין בכל בתולה שחוששת לזה ולאו מקרה הוא כלל וכלל.

שנתבאר לעיל הא דבגמרא לא מוקמינן מתניתין דאינה נקובה בצעיפים וכהאי גוונא, יש לתרץ בפשיטות לפי דעת ריב"א במרדכי פ"ד דתפירה שאינה של קיימא חייב, א"כ במחט כשעושה ב' ראשיה לצד אחד מיקרי ב' תפירות, ואפשר דלא בעיא קשירה משום שמתקיים כך. ועיין ערוך דנקיט בסיכי (במנחות מ"[א]) תפירה גמורה היא. ואוגרת בה שערה לפירוש רש"י שתוחבת בשבכה, וגם להתוספות יש לומר בכהאי גוונא: