רמב"ם סוף פ"כ מהלכות שבת במי נאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא שכירו ולקיטו של הישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו וכו'. הנה דקדוק לשון כמו בן אמתו כו' לישראל רבו כו' מורה באצבע דבדוקא נקט שכירו ולקיטו (דהיינו שמשו כמ"ש בהל' עירובין), כמו שהבין הרשב"א דלא כמגיד משנה. ותדע עוד שהרי לא הזכיר עדיין הרמב"ם איסור עשיית עבד ואמה התושבים שקבלו ז' מצות שלא יעשו לישראל רבן, שהוא מבואר מסוגיא דריש פ"ב דכריתות, אלא כללו כאן בסוף עם איסור דגר תושב ביחד, וסמכו ענין לו דהכל ענין אחד. דס"ל כמ"ש התוס' ורא"ש סוף פרק החולץ דקיום ז' מצות אינו ענין לאיסור מלאכה בשבת אלא משום שהוא שכירו ולקיטו דומיא דבן אמתו כמ"ש הרא"ש שם, וזהו עיקר האיסור. ומה שהזכיר הרמב"ם ז"ל מצות בני נח גבי עבד ואמה, היינו משום דבלאו הכי אסור לקיימן כלל אפילו בחוץ לארץ ובזמן הזה, לשיטתו בפ"א מהלכות מילה ובפ' י"ד מהל' איסורי ביאה. וגם הראב"ד לא פליג שם אלא אם קיבל עליו ז' מצות בזמן הזה שאין היובל נוהג, אבל אם לא קיבל עליו לא פליג על הרמב"ם בפ"א מהל' מילה אלא על מ"ש שם יהרג מיד, אלא ימכר מיד. ודלא כרמ"א ביו"ד סי' רס"ז ס"ד בהג"ה שסתם כהמרדכי והטור. וע"ש בדרישה דהב"י לא גריס הכי בטור, ודעתו בש"ע לפסוק כהרמב"ם, אלא דלא דק במ"ש בשם הראב"ד. וע"ש בש"ך שתמה על רמ"א.

רא"ש שהוסיף תנאי שנתגדל בבית הישראל כמו שכירו כו', וטעמו ונימוקו דמוכרח לומר כן, כי מאחר שאין קבלת הז' מצות גורמת האיסור רק משום דומיא דבן אמתך, א"כ אילו היה שכירו כיון שאין גופו קנוי ה"ל למשרי משום דקצץ, כמו שכתב ספר התרומה. והנה באמת דעת ספר התרומה וסיעתו דמצות שביתת עבד ואמה נוהגות גם בעכו"ם השכורים לשנה, כמבואר בהדיא מלשונו פי"ו סי' רנ"ב מותר להניח עבדו כו' ואין כאן איסור למען ינוח כו' אע"ג דשכורים אליו והוי כמו קצץ כו' ואיסור למען ינוח כו', וכן כתב בפ"ק סי' רכ"ב או אם עשה האש אפילו קצץ או עבדו ושפחתו השכורים כו' אבל מותר כו' אבל לצורך ישראל לא אע"פ שקצץ כו' (וכ"ה באגור בשם המרדכי, ובמרדכי שלפנינו חסר תשלום הלשון כמ"ש בהגהות שעל הגליון, וכ"ה בהגהות מרדכי סוף פרק כל כתבי בשם מהר"ם, וכ"ה בתשובת מהר"ם סי' תקנ"ט בשם אבי"ה. ופשוט הוא דלא מקרי קצץ אלא בשכורים, אבל לא בקנויים שקונים מהשרים שהמוכר קבל המעות, וגם המוכר את עצמו מאחר שכבר קבל המעות). דס"ל (כמ"ש לעיל להרמב"ם) דהא דנקט גר תושב בברייתא סוף פרק החולץ היינו משום דקרא מיירי כשישראל שרויים על אדמתם, כדכתיב התם בכוליה פרשתא שש שנים כו' והשביעית כו' ולא יראו פני כו', ואזי אין מקיימין ביניהם עכומ"ז עד שיקבל ז' מצות, דמשום הכי נקרא גר תושב שמותר להושיבו בינינו, כמ"ש הרמב"ם פ' י"ד מהל' איסורי ביאה ופ' י' מהל' עכומ"ז. ואף הראב"ד לא פליג שם אלא בישיבת עראי, אבל בקבע תנן בהדיא סוף פ"ק דע"ז דאין משכירים להם בתים כו', ואף למי שאינו מז' אומות ע"ש בגמ'. אבל עיקר האיסור משום שהוא שכירו כמ"ש הרמב"ם ורא"ש, אלא דס"ל שלא אסרה תורה רק כשעושה ליהנות הישראל מיד כהדלקת הנר וכהאי גוונא, משום דשכירו ממש הוה ליה קצץ ושרי ע"ש היטב בסי' רכ"ב ורנ"ב.

לומר שגם הרא"ש נתכוין לזה במ"ש לבשל או להדליק כו', אלא דסבירא ליה לדוחק לומר דמהאי טעמא לחוד שגופו נהנה יהיה איסורא דאורייתא ובלאו הכי שרי לגמרי אפילו מדרבנן, משום הכי הוסיף הרא"ש שנתגדל בביתו וכמו שכירו כו', פי' דאינו שכיר ממש הבא בשכרו, דעביד אדעתא דנפשיה שנשכר מתחלת השנה לכל השנה סתם, ואילו היה נשכר מלבד השבתות היה פוחת לו משכרו ודאי, כי היה יכול להשתכר לעצמו בשבתות באיזו עבודה לנכרים שבעיר, או באיזו מלאכה שיעשה לעצמו או למכרה אח"כ, ועכ"פ ודאי היה מנכה לו כפועל בטל, מש"ה ה"ל קצץ לפי דעת ספר התרומה וסיעתו, אבל כשנתגדל בביתו כמו בן אמתו, שזנו ופירנסו בעד פעולתו שעבד בביתו ועודנו עובד וסר למשמעתו בכל אשר צוה ומצוה עליו בלי שום פיסוק שכר, והילכך כשאין הישראל אומר לו כלל לעשות בשבת לא יגרשנו מביתו ודאי כשלא יעשה בשבת מעצמו, ונמצא דלא עביד אדעתא דנפשיה כמו בקצץ אלא אדעתא דישראל לעשות לו קורת רוח. ומשום הכי פריך בגמרא בפשיטות אדעתא דישראל מי שרי, משום דהוה איסורא דאורייתא, ומשני נכרי אדעתא דנפשיה עביד, והיינו בנכרי דעלמא דוקא, וכדפירש"י שם שיודע שלא יפסיד, אבל זה שנתגדל בביתו אינו מצפה לתשלום איזה שכר עודף בעד מלאכת השבת שעושה לעצמו.

הרמב"ם סוף פרק כ' שכתב והוא שכירו, לכאורה י"ל דאזיל לשיטתיה בפ"ו שלא התיר בשכיר שנה אלא במלאכה מיוחדת כו'. אלא שזה דוחק גדול לחלק כן בדאורייתא, ומנ"ל להתיר לגמרי אפילו בדרבנן במלאכה מיוחדת אם שכיר שנה סתם אסור מדאורייתא, ועוד דלקיטו היא מלאכה מיוחדת ללקוט תבואה בזמן האסיף כדפירש"י בעירובין דף ס"ד. אלא ודאי סבירא ליה להרמב"ם דהיינו טעמא דשכיר שנה שרי מדאורייתא (כדמשמע מלשון הגמרא אמירה לנכרי שבות סתם אפילו שכירו, ובחולה שאין בו סכנה אומר לנכרי סתם אפילו שכירו, ובברייתא תניא והגר זה גר תושב, ותושב עדיף משכיר כדתניא ביבמות דף ע' וכמ"ש לקמן) משום שהוא לזמן, ולא הוי דומיא דבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל גר תושב (עיין יבמות דף ע' תושב קנין עולם כו', ולאו דוקא נרצע אלא אפילו גר תושב סתמו הוא עובד לישראל, כדכתיב גבי פסח בפרשת בא, וכמ"ש הרמב"ן על פסוק כשכיר כתושב יהיה כו') שנתיישב לגור על אדמת ישראל להיות שכירו ולקיטו, כי בחנם ממש ודאי לא נתן לו הישראל אחוזת קרקע לשבת בה, כי אם שהתנה עמו להיות שכירו כל זמן ישיבתו על אדמתו, או לפחות להיות לקיטו בכל עת האסיף מדי שנה בשנה כל זמן ישיבתו, ומאחר שדעתו להשתקע על דעת לעבוד לישראל לעולם והוא כבוש תחת ידו ומוכרח בעבודתו הרי זה כעבד עולם לענין שבת (וכל שכן אם קנה או בנה בית דירה על אדמת ישראל, עיין מרדכי פ"ק דב"ב שדעתו להשתקע מהני כאלו קנה בית דירה דתנן התם במתניתין) מריבויא דוהגר. דאי נמכר ממש לעבד עולם למה לי קרא דוהגר, מאחר שהוא עבדו ממש כמו בן אמתך. ואפילו השכיר עצמו בפירוש לעולם, לא גרע מעבד הנלקח לנכרי (ואי משום השכר שנותן לו, הרי זה כמוכר עצמו למעשה ידיו על מנת לשלם לו מדי שנה דהוי קנין מעליא, כמו בשדה כהאי גוונא דנקנית בכסף כעבדו, ועוד דשכירו לא נזכר בגמ' כלל) דלא קני ליה רק למעשה ידיו ומצווה על שביתתו לכ"ע, אי לאו דעובד ע"ז ולא קבל ז' מצות כמ"ש במגיד משנה סוף פ"כ. ודוחק לומר דמיירי שקנאו בדינא דמלכותא, דכל כהאי גוונא ה"ל לפרש. וכן משמע מסתימת לשון הטור סי' ד"ש ושאר פוסקים. ואין לומר דהיינו מקרא דוהגר, דהא המגיד משנה וסיעתו לא ס"ל הכי. אלא עיקר הטעם דדמי לעבדו ובן אמתו, משום שהוא מוכרח בעבודתו להיות שכירו ולקיטו לעולם להישראל שהוא תושב על אדמתו והוי כמו כבוש תחת ידו, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים דף ה' ע"ב דנכרי השרוי עמך בחצר דמי לנכרי שכיבשתו, ע"ש בפירוש רש"י (ובב"י סימן ד"ש בשם תשובת הרשב"א), והילכך הויא עבודתו זו שעובדו כשהוא שכירו ולקיטו כמו עבודת עבד ממש לענין שבת מריבויא דוהגר, ולא דמי לשכירים ולקיטים דעלמא שאינם תושבים על אדמת ישראל דאינן כבושים תחת ידו לעולם אלא לזמן קצוב. זהו דעת הרמב"ם בבירור, ואתי שפיר קרא כפשטיה. ואין צריך לאוקמי כשנתגדל בביתו דוקא כמו שכתב הרא"ש.

הטור שלא הביא דברי הרא"ש אלו להלכה, סבירא ליה דזה אינו נוהג אלא בזמן שישראל שרוים על אדמתם ויד ישראל תקיפה על האומות שבארצם, ואז לא היה יכול הנכרי שנתגדל בבית ישראל לצאת חפשי מעצמו בלי רשות הישראל, משום הכי דמי לבן אמתך שהוא עבד עולם, אבל בזמן הזה שיד האומות תקיפה ובדיניהם ודאי לא יוכל להשתעבד בו לעולם בעל כרחו אלא א"כ קנאו בדמים ממש וכותב ומעלה בערכאות. אבל לפי דעת הרמב"ם אפשר דמשכחת לה גם האידנא, כשישראל מניח לנכרי לדור בחצרו הקנויה לו בתנאי שיעבדנו איזה עבודות הרי זה כלקיטו. ואי משום שאין הישראל יכול לעכב שלא יעקור דירתו ממנו, הרי בגר תושב לא הזכיר הרמב"ם תנאי שהתנה עמו להיות שכירו ולקיטו לעולם דוקא, משום דבקרא כתיב והגר סתמא, וסתמא דמילתא כל זמן שהוא גר ודר באדמת ישראל נעשה כעבד לו באיזה עבודות כמו בן אמתו, ולא בחנם לגמרי נותן לו אחוזת קרקע לגור בה וכל שכן להשתקע, כדתניא בברייתא זה גר תושב, ותושב משמע להשתקע כדכתיב גר ותושב אנכי כו', אבל אינו מתנה עמו תנאי מפורש שלא יעקור דירתו ממנו אלא לרצונו כמ"ש הרמב"ן שם. וא"ל דשאני כשישראל שרויים על אדמתם שאימתם מוטלת על התושבים וידם תקיפה לכופם לעבוד כמדובר ביניהם ואפילו ע"י הכאה, משום הכי דמי טפי לבן אמתך דנידון בדין יום או יומים, משא"כ האידנא, דא"כ אפי' שכיר שנה ה"ל לאסור מדאורייתא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, מהאי טעמא דיכול לכופו לעבוד כמדובר אפילו ע"י הכאה. ואדרבה התושב אי אפשר לכופו ע"י הכאה מאחר שלא נשכר לזמן קצוב ויכול לעקור דירתו כמ"ש רמב"ן שם, דעובד לרצונו, וכל זמן שאינו עוקר דירתו הרי זה כשכיר תוך שנתו, ולא שייך לומר דלא דמי לשכיר משום שדעתו להשתקע בכהאי גוונא שהוא מסרב מלעבוד ומשנה המדובר ויכול הישראל ג"כ לשנות ולגרשו.

י"ל דבאמת אפילו שכיר שנה אסור מדאורייתא כשעושה בשביל ישראל כשישראל שרוים על אדמתם, ולא הוצרכו להזכיר זה בתלמוד מאחר שכבר גלו וידם תקיפה. ואתי שפיר סתימת לשון הרמב"ם גבי גר תושב דשכירו ולקיטו סתם, אפי' שלא להשתקע דווקא לעולם אלא לשנה או לעת אסיף אחד. ואע"ג דתושב מקרי המשתקע לעולם, היינו שדעתו להשתקע לעולם בארץ ישראל פעמים גר על אדמת ישראל זה ופעמים בא לגור אצל אחר והכל לגור ולא להשתקע, ואברהם אבינו נמי נשתקע בארץ ישראל אבל פעם גר בחברון ופעמים בבאר שבע ומשום הכי אמר גר ותושב אנכי, והיינו טעמא דדמי לבן אמתך משום שמושל על גופו בזמן שישראל שרויים על אדמתם וידם תקיפה, ויכול לכופו ע"י הכאה כדין עבדו בן אמתו. ואף דיכול לצאת מרשותו, מ"מ כל זמן שלא יצא ועדיין דר בחצרו, או אפילו אינו דר כלל בחצרו אלא שנשכר לזמן או לעת האסיף, הרי שכירות ליומיה ממכר הוא. ולפי שמושל בגופו להשתעבד בו כמו בבן אמתו ממש תוך זמן זה, הקפידה תורה עליו תוך זמן זה שלא לעשות לרבו בשבת מרבויא דוהגר כמו בן אמתו, משא"כ האידנא.

מאחר שדעת ספר התרומה וסיעתו לאסור גם האידנא אפילו בשכיר שנה כשגופו נהנה, יש לחוש לדבריהם בכהאי גוונא, עכ"פ כשדר בחצרו להשתקע, מאחר שגם לשטת הרמב"ם אין הדבר ברור ומוכרח בגמרא להתיר בזה (ובפרט לפי דעת הב"י והאחרונים בח"מ סי' ת"כ, דאסרו להכות אפילו עבד כנעני שלו, ולוקה כעל בן חורין, ע"ש דאשתמיט לכולהו מ"ש הרמב"ם סוף פ"ב מהל' רוצח), וגם ברמב"ם לא נזכר כלל שנשכר מזמן קצוב ובסתם הוא עובד לרצונו כמ"ש לעיל בשם רמב"ן, וגם אם דר בחצרו אם אינו עובד כראוי יגרשנו ולא יכנו שהרי מצווה להחיותו, אלא (חסר):