ועיין שם בתוס' דאפילו יש לה טס של זהב אינה חשובה תכשיט כשאוגרת בה שערה כל שאינה כנגד פדחתה. ואפילו בכנגד פדחתה היינו טעמא משום דיש לה ב' ראשים והטס בראשה בענין שהוא כנגד פדחתה קובע מקום לעצמו להיות תכשיט, אבל מן הצדדים לא חשיב כל כך ובטיל לגבי ראש הב'. ומיהו יש לומר דפדחתה לאו דוקא אלא לאפוקי שבכה שתחת הצעיף, וכן בירית בבתי שוקים שתחת מלבושיה, משום הכי לא הוו תכשיט, משא"כ במחט שבצעיף ובמפתחי חלוקה בצוארה מקרי תכשיט. והשתא אתי שפיר שאין צריך לידחק כמ"ש לקמן לחלק בין יפלו לגמרי כו'. ומיהו צ"ע מכבלים. וגם לשון ספר התרומה גבי בירית לא משמע כן רק כמ"ש לקמן. ואתי שפיר נמי איסור מחט נקובה.

זה אינו מוכרח, דשבכה מזוהבת אין עליה צעיף, כדמשמע מלשון הקבועים בה ולא התלויים בה. וכן כתב רבינו ירוחם שהיא כובע של נשים:

אין צריך לידחק בכך, אלא במדינתם היו מתכסות בצעיף על הראש, כדכתיב ברבקה ותמר, בענין שלא היה נופל מעל הראש גם בלי מחט זו, רק המחט היא לסגרו על צוארה מלפניה או מלאחריה על העורף. ותדע ממ"ש בספר התרומה סי' ר"מ ובמרדכי גבי עיר של זהב דלא תגלה הצעיף. וא"כ למה אסרו במחט שאינה נקובה מדינא דגמרא אפילו בצעיף עיין שם, אלא ודאי משום שלא יפול מעליה בהסרת המחט. והאי טעמא מהני נמי דלא דמי לטבעת הכלים ומקרי תכשיט. והיינו טעמא נמי דאצעדה, מאחר דלא דמי לטבעת הכלים לא בטילי לגבי החלוק. ומקרי משוי אם אינו תכשיט. (וכן משמע בהדיא בספר התרומה) גבי נושקא, דהיתר מחט שסוגרת החלוק כאפיק"א הוא משום תכשיט דוקא, עיין שם בסימנים. והמרדכי פ"ד יש לומר דמיירי בכהאי גוונא שהמחט מעמדת הצעיף. אבל מה שכתב הב"י סי' ש"ג משום דלאו אורחה במחט נקובה, א"כ הוי ליה הוצאה שלא כדרכה. ואם לפעמים דרכה כך לישתרי. ולא דמי לטבעת שיש עליה חותם, שדרכה לפעמים להוציאה באצבעה דרך הוצאת משוי ולא להתקשט כלל, דאם לא כן לא מיקרי דרך הוצאה אם היתה מתכוונת אז לתכשיט, אבל כל שלפעמים דרכה לצאת באיזה אופן, אי מהני רגילות זו למהוי הוצאה כדרכה אמאי לא מהניא למהוי דרך לבישה בכהאי גוונא, אי סלקא דעתך דלא בעינן תכשיט. ואף אם תמצי לומר דלדרך לבישה בעינן רגילות טובא, מכל מקום מדמחייבת משום דלפעמים דרכה לצאת בנקובה מכלל דאותו פעם נמי מיקרי דרך הוצאת משוי כאומן דרך אומנתו ולא דרך לבישה כלל. וע"כ צריך לומר דלא דמי למשיחה וכמ"ש בפנים לספר התרומה. ותדע עוד מפורפת על האבן כו' דמותר לכל אדם אף שהמנהג אינו אלא במדי, ושרי אף לאנשים כמ"ש בספר התרומה וסמ"ג. וא"כ גבי מחט נקובה צריך לומר משום דאינה תכשיט ומלבוש כלל מאחר שאינה מכוסה בבגד. ולהב"י מאי פריך בגמרא איש מאי איכא כו'. וכן לא קשה מידי מ"ש הרא"ש על הרי"ף. אלא ודאי כוונת הב"י דלאו אורחא לעולם לצורך לבישה רק לפעמים אורחא דרך אומנתו, ועיין רש"י גבי גזברית דלא מקרי תכשיט רק מה שדרך נשים להתקשט. והשתא לא פליג ב"י על ספר התרומה (ע"כ הג"ה):

זה אינו, דמחט שאוגרת בה תוכיח, אלא ודאי משום דמשמשי כלים לא מקרי רק בכהאי גוונא דווקא (ע"כ הג"ה):

אין צריך לזה, ואדרבא משום הכי הן מלבוש משום דגופו מינטר בהו וכמו בבהמה, אבל מחט אם אינה תכשיט לא דמי למשיחה דשם מלבוש עליה כמו סמרטוט דפרק ר' אליעזר דמילה (זה אינו, דמחט שאוגרת בה תוכיח) (ע"כ הג"ה):

זה אינו, דהא בספר התרומה וסמ"ג נקטו נמי סרבלו סתמא, אף אם יש לו בתי זרועות, וגם בטלית אפשר שלא תפול בלי פריפה זו, אלא ודאי משום שמכוסה בבגד מקרי תכשיט ודרך מלבוש (ע"כ הג"ה):

זה אינו מוכרח שם, דלא הוזכר שם יחוד, ולהתוס' לא מהני יחוד.

לא קשה מידי, דמיירי כשהמחט מעמדת הצעיף שלא יפול לגמרי כמו שנתבאר לעיל:

אי נמי יש לומר (כן עיקר) דגם ר"י זה סבירא ליה לחלק בין שלא יפול לגמרי כו'. וצ"ע.

זה אינו מוכרח כלל, דלא איירי בנקובה בדרך לבישה בהדיא, אלא הניחו המשנה כסתמא ולא פירשו כלום, וא"כ יש לומר דס"ל כפירוש הירושלמי וכרבנן דר' מאיר דאומן כו'. ומה שכתב המגיד משנה דנחלקו על הרי"ף ורמב"ם, היינו באינה נקובה בדרך לבישה, ובנקובה שלא לצורך לבישה נחלקו על הרמב"ם עכ"פ:

זה אינו, דמחט שאינה נקובה דרכה לכך ולמה ליה לספר התרומה לפרש הטעם משום שהיא תכשיט. ואין לומר דאיש לאו אורחיה, דאם כן אינה תכשיט לו כמו שנתבאר לעיל:

זה אינו, דדומיא שאינה נקובה באשה תכשיט עיין שם: