וטוב ליזהר כו'. בודאי שאין איסור גמור בזה מדינא, כיון שמהרי"ו מתיר לגמרי כדמשמע מסתימת לשונו. וגם בדרכי משה כתב ואם כיונו לזה נכון לעשותו, משמע דאין איסור מדינא. וכן משמע בהדיא בגמרא (סוף פרק כ"א) דרב ששת זריק להו אל עבר השלחן כדפרש"י ולא הזכירו שהיה מכבד אח"כ בדבר המותר, ובפרט שכיבוד בדבר המותר לא הוזכר כלל בשום מקום בגמרא, בודאי שלא סמכו כאן על סברא החיצונה וליתן מכשול לפנינו. ועוד דהא היתר כיבוד בדבר המותר אינו אלא לפי דעת הרמב"ם וסיעתו האוסרים כיבוד משום משוה גומות בלבד, אבל לפי דעת התוספות ורא"ש סוף פ"י והראב"ד שהביא הר"ן דיש בכיבוד איסור משום טלטול מוקצה, א"כ גם בדבר המותר אין היתר כלל לכבד הגרעינין, שהם מוקצה אליבא דרבי יהודה לפי דעת הרא"ש, או לפי שאינן ראויין כלל לפי דעת הרמב"ם. ועוד דגם לפי דעת הרשב"א וסיעתו דמתירין טלטול בכיבוד משום דהוה ליה כגרף של רעי, מכל מקום היכי עביד הכי רב ששת לכתחלה דהדרא קושיא לדוכתה וכי עושין כו', ע"ש בגמרא ובמגיד משנה דמהאי טעמא צריך לזרוק אחורי המטה, א"כ לרב ששת צריך לומר שכשזרקן לעבר השלחן לא היה מקפיד עליהם כל כך שיהיו כגרף של רעי, ובפרט שהיה סגי נהור. ואיך שיהיה עכ"פ כיון דלכל הני רבוותא אין איסור מדינא ולא מצינו חולק עליהם בזה א"כ אין בזה אלא זהירות בעלמא כמשמעות לשון הדרכי משה (והמג"א לא דק בלישניה):