מטעם שנתבאר כו'. היינו אפילו יש לו כבר מעט תבשילים טמונים ורוצה להרבות ולהטמין עוד שאין מזה צורך גדול, ואף שהוא לשבת אין זה נקרא דבר מצוה לענין לדחות שבות בשבילו, כמ"ש הב"ח והעולת שבת והט"ז סי' שמ"ב לענין מעשר ע"ש. אבל אם אין לו תבשילים אחרים מיקרי דבר מצוה וצורך שבת כמ"ש המג"א בס"ק (י"ב) [ו'], דהא אפילו שבות בנין עראי ביו"ט דחינן בשביל הטמנה כמ"ש בסי' רנ"ט ס"ו. וא"ל דקיל איסורו שנדחה מפני כבוד בשר ודם, דהא אפילו מוקצה וכרמלית נדחית בשביל זה. ואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת שרי אע"פ שאינו צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ"ש רש"ל, ולהכי לא הזכיר הרמב"ם צורך גדול אלא סתם וכתב ונחפז ונצרך כו', ולא החמירו הב"ח והט"ז והעולת שבת גבי פירות אלא משום דאפשר זולתם בלא דוחק, והוא הדין לתבשילים יתירים, אבל כל שיש דוחק קצת לשבת דמי ממש לעירובי חצרות דשרי להכסף משנה מהאי טעמא, ולכן לא הזכרתי צורך גדול כי אם בשלא לצורך שבת, ועייין בט"ז סוף סי' שמ"ב:

קונה שם כו'. לא סגי למג"א בפרש"י, משום דרש"י לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דאתי כמ"ד דגזרו על השבות ובעירובי חצרות קיל אבל בערובי תחומין חמיר כמו מעשר, אבל לפי דעת הרמב"ם וש"ע דגם גבי מעשר שהוא מן התורה לגמרי בתירוש ויצהר ואפילו הכי מעשרין לדבר מצוה, א"כ ע"כ צריך לומר דההפרש בין עירובי חצירות לעירובי תחומין אינו משום דעירובי תחומין חמיר, דהא סתמא דמילתא אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, אלא ההפרש הוא כמ"ש בסי' תקכ"ח:

כבר קבל כו'. אף שבשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא דעת האוסרים בלשון יש אומרים ודעת המתירין בסתם, אף על פי כן העיקר כהאוסרים כמ"ש כאן, שכן הוא הסכמות האחרונים כאן ובסי' תקכ"ז ע"ש במג"א וט"ז (וממ"ש בסי' רס"ג יתבאר שכן הוא דעת התוס' ורשב"א ור"ן ע"ש). ואף שהט"ז בתשובה שהועתקה בסוף סי' ת"ר מיקל בזה, וגם בסי' שצ"ג סק"ד הניח דברי האוסרים בצ"ע, מכל מקום לא מלאו לבו לחלוק עליהם, ובסי' תקכ"ז סק"ג הסכים לזה בפירוש, שלא היקל אלא ביו"ט קודם תפלת ערבית ע"ש. ואין לומר כאן דבדרבנן יש לסמוך בשעת הדחק על המקילים, כיון שעיקר המחלוקת היא בשעת הדחק או לדבר מצוה לפי דעת הש"ע, והכי קי"ל דרבי לא שרי שבות בבין השמשות אלא בכה"ג, א"כ לא שייך כאן לומר כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק כמ"ש בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ל"א. ומ"ש בתשובת חכם צבי סי' י"א דמהתוספתא אין ראיה משום דהטמנה תדירה בכל שבת ומעיקרא תקנתא דרבנן כו', וכוונתו שלא התירו אלא מחמת הדחק אבל לא לעשות כן תדיר, מאד תמוהין דבריו, דהא אסיקנא סתם קדרות בין השמשות רותחות הן, א"כ כל שכן קודם לכן אין לגזור כלל על ההטמנה כי מה הוא עושה בה, ואפילו שלא לצורך שבת כלל, דהא אפילו למ"ד גזרו על שבות בין השמשות אף לצורך מצוה ושעת הדחק בהטמנה לא גזרו. אלא ודאי צריך לומר כיון שקיבל עליו שבת גרע מבין השמשות ומיתסר בהטמנה כמו בשבת עצמה, ולא משום גזרה שמא ירתיח בתוספת שבת, דהא ודאי לא חמירא תוספת מבין השמשות כמ"ש החכם צבי, וגם ליכא למיגזר כלל כמ"ש, אלא כיון שקיבל השבת קיבל כל חומרותיה וסייגיה השייכים לעיצומו של יום אע"ג דלא שייכי האידנא. א"כ אף לצורך מצוה ושעת הדחק מנא לן להתיר עירובי חצירות ושאר שבותים יותר משבת עצמה. ואדרבא ק"ו הדברים מה אם ההטמנה שהיא מותרת לגמרי בבין השמשות בלא שום מצוה שתדחה אותה, דהא אפילו למ"ד גזרו על שבות בבין השמשות לא גזרו בהטמנה, משום שאין מקום כלל לאוסרה בבין השמשות שסתם קדרות רותחות הן, וכל שכן קודם לכן, ואפילו הכי אסרינן אפילו קודם לכן כשקיבל שבת, אע"ג דההטמנה מיקרי דבר מצוה כמ"ש לעיל, עירובי חצירות ושאר שבותים שלא הותרו לגמרי בבין השמשות אלא דחויות הן מחמת המצוה או מחמת הדחק אינו דין שיאסרו בקבלת שבת. ומ"ש עוד שם, דהרמב"ם אפשר דסבירא ליה דהתוספתא משבשתא היא, זה אינו, דגם בגמרא שלנו אמרו כן סילק המסלק והטמין המטמין, משמע בהדיא דאח"כ אסור להטמין, וזה העתיק גם הרמב"ם. וכן כתב הר"ן בהדיא גבי נר חנוכה קודם לנר שבת, דלפי שיטת בה"ג לכך ההדלקה היא אחרונה משום שאח"כ אסור להטמין, והוא הדין לדידן אחר תקיעה ששית. ואין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ"ש המג"א סוף סי' ר"ס, דהתם היינו טעמא משום דלא התירו אלא משום מצוה, משא"כ בהטמנה שסתם קדרות כו'. ולפי מ"ש שהטעם אינו משום תוספת אלא משום שקיבל עליו חומרת עיצומו של יום, יש לתרץ דברי הש"ע שכאן פסק להחמיר ובסי' שצ"ג ס"ב משמע דס"ל להקל. ולפי זה אתי שפיר נמי מ"ש הט"ז שם על האוסרים דהא קתני צריך כו', ואמאי צריך הא אפשר שיוסיף בלי קבלת עיצומו של יום, משום ששם דקדק לכתוב קיבל עליו תוספת כו' וכאן דקדק לכתוב אחר עניית ברכו קבליה לשבת כו', דהתם לא הזכיר כלל ברכו ולא תפלת ערבית אלא שקיבל עליו סתם תוספת שבת, כמו שמצות התורה היא להוסיף מחול (על הקדש) אף בלא תפלה, ודומיא דתוספת יום הכיפורים שהיא בקבלה בלבד עיין סי' תקנ"ג בטור וב"י, ולהכי לא מיתסר בשבותים, דלא עדיף התוספת שהוא עשה מבין השמשות שהיא ספק כרת כמ"ש החכם צבי. ועוד שגם הבין השמשות הוא בכלל התוספת בעל כרחו אף אם הוא יום כיון שהוא סמוך לחשכה ממש, ואף שלא קבלו הרי מקובל ועומד הוא מהר סיני, ואפילו הכי התירו השבותים, כל שכן בתוספת שמקבל מדעתו. ועוד דכל המקבל תוספת אדעתא דתוספת דרחמנא קא מקבל ולא יותר. אבל כשהתחיל ערבית של שבת קיבל עליו עיצומו של יום ולא תוספת (עיין סי' תקנ"ג דקבלה לא תליא בתוספת דהא אף בט' באב מועלת ע"ש ט"ז ומג"א), שהרי אף להרמב"ם דלא ס"ל תוספת כלל לשבת ואפילו הכי מיתסר במלאכה אחר תפלת ערבית (ואפילו בחול חשיבא קבלת לילה שלאחריו עיין סוף סי' ל', ואפילו בתפלת הצבור לבדה בדאורייתא ע"ש במג"א, ועיין בתרומת הדשן סי' רמ"ח דתפלת ערבית מיקרי קבלת עיצומו של יום ע"ש), דודאי לא פליגי אסתמא דגמרא דאמר ליה מי בדלת, וכולה סוגיא התם בברכות, וע"כ צריך לומר דכיון שמתפלל תפלה השייכת לעיצומו של יום הרי קיבל עליו עיצומו של יום (וכן הוא לשון הגמרא עירובין דיומא קבליה עליה ולא תוספתו), ולפיכך חלו עליו כל חומרותיו ולהכי מיתסר אף בשבותים. והרי אפילו בט' באב שאין בו תוספת אם קיבל עליו אפילו תעניתו לבד נאסר בכל חומרותיו כמ"ש הב"ח וט"ז ומג"א סימן תקנ"ג: