פרשת דברים-דברים יום רביעיתורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וָ דמילוי וו דשם ב''ן לקנות הארת מתוספת נפש יתרה משבת הבאה:
(טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת-שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין-אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין-אִ֥ישׁ וּבֵין-אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: וּפַקֵדִית יָת דַיָנֵיכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר שְׁמָעוּ בֵּין אַחֵיכוֹן וּתְדוּנוּן קוּשְׁטָא בֵּין גַבְרָא וּבֵין אֲחוּהִי וּבֵין גִיוֹרֵהּ:
רש''י ואצוה את שפטיכם. אמרתי להם הוו מתונים בדין, אם בא דין לפניך פעם אחת שתים ושלש אל תאמר כבר בא דין זה לפני פעמים הרבה אלא היו נושאים ונותנים בו: בעת ההוא. משמניתים אמרתי להם, אין עכשיו כלשעבר, לשעבר הייתם ברשות עצמכם, עכשיו הרי אתם משעבדים לצבור: שמע. לשון הוה [בהאזינכם] כמו (שמות כ, ז) זכור, (דברים ה, יא) שמור: ובין גרו. זה בעל דינו, שאוגר עליו דברים. דבר אחר ובין גרו, אף על עסקי דירה בין חלקת אחים אפלו בין תנור לכירים:
(יז) לֹֽא-תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי-אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: לָא תִשְׁתְּמוֹדְעוּן אַפִּין בְּדִינָא מִלֵי זְעֵירָא כְרַבָּא תִּשְׁמְעוּן לָא תִדְחֲלוּן מִן קֳדָם גַבְרָא אֲרֵי דִינָא דַיְיָ הוּא וּפִתְגָמָא דִי יִקְשֵׁי מִנְכוֹן תְּקָרְבוּן לְוָתִי וְאֶשְׁמְעִנֵהּ:
רש''י לא תכירו פנים במשפט. זה הממנה להושיב הדינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גבור, אושיבנו דין, איש פלוני קרובי, אושיבנו דין בעיר, והוא אינו בקי בדינין נמצא מחיב את הזכאי ומזכה את החיב. מעלה אני על מי שמנהו כאלו הכיר פנים בדין: כקטן כגדל תשמעון. שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון [לאחריו] . דבר אחר כקטן כגדל תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר, זה עני הוא וחברו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר שלא תאמר היאך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו, וכשיצא לחוץ אומר אני לו, תן לו שאתה חיב לו: לא תגורו מפני איש. לא תיראו. דבר אחר לא תגורו, לא תכניס דבריך מפני איש. לשון (משלי י, ה) אוגר בקיץ: כי המשפט לאלהים הוא. מה שאתה נוטל מזה שלא כדין, אתה מזקיקני להחזיר לו, נמצא שהטית עלי המשפט: תקרבון אלי. על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט, יט) אנכי הראה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה. ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו) וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו, אמר לו הקדוש ברוך הוא, ולא אמרת אנכי הראה (שם טז, ז) אל תבט אל מראהו:
(יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל-הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: וּפַקֵדִית יָתְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא יָת כָּל פִּתְגָמַיָא דִי תַעְבְּדוּן:
רש''י את כל הדברים אשר תעשון. אלו עשרת הדברים שבין דיני ממונות לדיני נפשות:
(יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל-הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֖רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: וּנְטַלְנָא מֵחוֹרֵב וְהַלִיכְנָא יָת כָּל מַדְבְּרָא רַבָּא וּדְחִילָא הַהוּא דִי חֲזֵיתוּן אוֹרַח טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ אֱלָהָנָא יָתָנָא וַאֲתֵינָא עַד רְקַם גֵיאָה:
רש''י המדבר הגדול והנורא. שהיו בו נחשים כקורות, ועקרבים כקשתות:
(כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד-הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר-יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וַאֲמָרִית לְכוֹן אֲתֵיתוּן עַד טוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא: (כא) רְ֥אֵה נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת-הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל-תִּירָ֖א וְאַל-תֵּחָֽת: חֲזֵי יְהַב יְיָ אֱלָהָךְ קֳדָמָךְ יָת אַרְעָא סַק אַחֲסֵין כְּמָא דִי מַלִיל יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתָךְ לָךְ לָא תִדְחַל וְלָא תִתְּבָּר:
נביאים - ישעיה - פרק א
(טז) רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ: תּוּבוּ לְאוֹרָיְתָא וְאִתְדַּכּוּ מֵחוֹבֵיכוֹן וְאַעְדוּ בִּישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן מִקֳּבֵיל מֵימְרִי אִתְמְנִיעוּ מִלְאַבְאָשָׁא :
רש''י רחצו הזכו . ( פתח הוא ) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ , אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ . רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות : חדלו הרע . חדלו ממעשים הרעים : הרע . כמו להרע א''צ לכתוב מלהרע שכן לשון המקרא נופל על ל' חדלה וחדל לעשות הפסח ( מדבר ט ) עד כי חדל לספור ( ברא' מא מט ) כלומר חדלה הספירה חדלה העשיה אף כאן תחדלו הרעה :
(יז) לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה: אַלִּיפוּ לְאוֹטָבָא תְּבָעוּ דִּינָא זַכּוּ דְּאָנִיס דּוּנוּ דִּין יַתְמָא עֲבִידוּ קַבִּילוּ קְבִילַת אַרְמַלְתָּא :
רש''י למדו . רפי נקוד והוא מגזרת למוד היו למדין להטיב המלמד לעצמו הוא ממשקולת ל' קל לפיכך צווי ל' רבים שלו נקוד בחירק כמו אמרו שמעו אבל המלמ' לאחרי' הוא ממשקולת ל' כבד המדגיש ואם בא לצוות את הרבים הוא נקוד למדו וכן דרשו מגזרת דרוש אבל אשרו שהשי''ן מודגש' ממשקולת ל' כבד ומגזרת אשר לפיכך ל' צווי לרבים נקוד פתח ( כמו אשרו דברו ספרו בשרו ) : אשרו חמוץ . החזיקו את הגזול והוא לשון משנה אשרנוהי אי אישר חילי ישר כחך ל''א הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו לשון באשורו אחזה רגלי ( איוב כג יא ) ואשר בדרך לבך ( משלי כג יט ) : שפטו יתום . פלוני זכאי פלוני חייב : ריבו אלמנה . השתדלו בריבה להתווכח בעדה שאינה יוצאת לחזור אחרי בעלי דינה ( סא''א ) : חמוץ . גזול ודומה לו מכף מעול וחומץ ( תהלים עא ) :
(יח) לְכוּ-נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם-יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם-יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ: בְּכֵן כַּד תְּתוּבוּן לְאוֹרָיְתָא תִּבְעִין מִן קֳדָמַי וְאַעְבֵּיד בְּעוּתְכוֹן אָמַר יְיָ אִם יְהוֹן חוֹבַיְכוֹן כְּתִימִין כְּצִבְעוֹנִין כְּתַלְגָּא יִחְוָרוּן אִם יְסַמְּקוּן כְּזָהֳרֵיתָא כַּעֲמַר נְקִי יְהוֹן :
רש''י לכו נא ונוכחה . יחד אני ואתם ונדע מי סרח על מי ואם אתם סרחתם עלי עודני נותן לכם תקוה לשוב : אם יהיו חטאיכם כשנים . כתומים לפני כאודם שנים אלבינם כשלג . יאמר ה' . תמיד הוא אומר לכם כן כמו על פי ה' יחנו ( מדבר ט כ ) , ד''א לכו נא ונוכחה מה כתוב למעלה ממנו חדלו הרע למדו היטב ואחר שתשובו אלי לכו ונוכחה יחד להודיעני עשינו מה שעלינו עשה מה שעליך ואני אומר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג וגו' : כתולע . צבע שצובעים בו אדום גרעינים הם ויש תולעים בכל אחד ואחד :
(יט) אִם-תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ: אִם תַּיְבִין וּתְקַבְּלוּן לְמֵימְרִי טוּבָא דְאַרְעָא תֵּיכְלוּן : (כ) וְאִם-תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר: וְאִם תְּסָרְבוּן וְלָא תְּקַבְּלוּן לְמֵימְרִי בְּחֶרֶב סַנְאָה תִּתְקַטְּלוּן אֲרֵי מֵימְרָא דַּיְיָ גְּזַר כֵּן :
רש''י כי פי ה' דבר . והיכן דבר והבאתי עליכ' חרב ( ויקר' כו כה ) :
(כא) אֵיכָה֙ הָיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָ֑ה מְלֵאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים: אֵיכְדֵין תָּבּוּ עוֹבְדָתָא לְמֶהֱוֵי כְּטָעִיתָא קַרְתָּא מְהֵימְנָתָנָא דַּהֲוַת מַלְיָא עָבְדֵי דִּינָא קוּשְׁטָא הֲוָה מִתְעֲבִיד בָּהּ וּכְעַן אִנּוּן קָטוּלֵי נַפְשָׁן :
רש''י לזונה . תועה מעל אלהיה : קריה . שהיתה נאמנה ומליאה משפט וצדק היה לן בה ועתה מרצחים : מלאתי משפט . כגון רבתי עם ( איכה א ) : צדק ילין בה . תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של הלילה ושל בין הערבים מכפר על של היום , ד''א שהיו מלינים בה דיני נפשות כשלא היו מוצאין לו זכות ביום הא' לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ועתה נעשו רוצחין ומצינו בפסיקתא ר' מנחם בר אושעיה אמר תפ''א בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאתי בגי' ועתה מרצחים הרגו את אוריה הרגו את זכריה :
כתובים - תהילים - פרק צב
(טז) לְ֭הַגִּיד כִּֽי-יָשָׁ֣ר יְהוָ֑ה צ֝וּרִ֗י וְֽלֹא-(עלתה) עַוְלָ֥תָה בּֽוֹ: מְטוּל דִּיחַווּן דַּיָּירֵי אַרְעָא אֲרוּם תְּרִיץ יְיָ תָּקְפִי וְלֵית עַוְלְתָא בֵיהּ : צג (א) יְהוָ֣ה מָלָךְ֮ גֵּא֪וּת לָ֫בֵ֥שׁ לָבֵ֣שׁ יְ֭הוָה עֹ֣ז הִתְאַזָּ֑ר אַף-תִּכּ֥וֹן תֵּ֝בֵ֗ל בַּל-תִּמּֽוֹט: יְיָ מְלִיךְ גֵּיוְתָנוּתָא אַלְבֵּשׁ אַלְבֵּשׁ יְיָ עוּשְׁנָא וְאִזְדְּרַז לְחוֹד תַּקִּיף תֵּבֵל דְּלָא תִזְדַּעְזָע :
רש''י ה' מלך . יאמרו לעתיד : אף תכון תבל . במלכו תשמח הארץ :
(ב) נָכ֣וֹן כִּסְאֲךָ֣ מֵאָ֑ז מֵֽעוֹלָ֣ם אָֽתָּה: מְתַקֵּן כּוּרְסְיָךְ מִן לְקַדְּמִין מִן עָלְמָא אַתְּ אֱלָהָא : (ג) נָשְׂא֤וּ נְהָר֨וֹת | יְֽהוָ֗ה נָשְׂא֣וּ נְהָר֣וֹת קוֹלָ֑ם יִשְׂא֖וּ נְהָר֣וֹת דָּכְיָֽם: זְקִיפִין נַהַרְוָתָא יְיָ זְקִיפִין נַהַרְוָתָא קָלֵיהוֹן בְּשִׁירָתָא יְקַבְּלוּן נַהַרְוָתָא אֲגַר שְׁבָחֵיהוֹן :
רש''י נשאו נהרות ה' . לשון צעקה וקובלן הוא זה אהה ה' הנה האומו' השוטפים כנהרו' נשאו קולם יהמיון ואת דוך עמקי נבכיהם ישאו ויגביהו תמיד להתגאות נגדך , כל לשון דכא לשון עומק ושפלות :
(ד) מִקֹּל֨וֹת | מַ֤יִם רַבִּ֗ים אַדִּירִ֣ים מִשְׁבְּרֵי-יָ֑ם אַדִּ֖יר בַּמָּר֣וֹם יְהוָֽה: מִן קָלָן דְּמַיין סַגִּיאִין מִמְּשַׁבְּחַיָּא תְבִירֵי יַמָּא רַבָּא מְשַׁבַּח בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא דַּיְיָ :
רש''י מקלות מים רבים וגו' . ידעתי אני כי יותר מקולות המים הרבים אשר יהמיון עלינו ומאדירי משברי הים הזה אתה אדיר במרום ה' וידך תקיפה עליהם :
(ה) עֵֽדֹתֶ֨יךָ | נֶאֶמְנ֬וּ מְאֹ֗ד לְבֵיתְךָ֥ נַאֲוָה-קֹ֑דֶשׁ יְ֝הוָ֗ה לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים: סְהִדְוָתָךְ קְשִׁיטִין לַחֲדָא לְבֵית מַקְדְּשָׁךְ יָאִין וְקַדִּישִׁין יְיָ לְאוֹרִיכוּת יוֹמִין :
רש''י עדתיך . שהעידו והבטיחו נביאך לביתך שהוא נאוה קודש : נאמנו מאד לביתך . ולאורך ימים הוא מצפה להם ואע''פ שארכו הימים נאמנים הם לה' מאד : נאוה . כמו ( לעיל טו ) נאות אלהים לשון נאוה ותדע שכל נוה שבמקרא אינן מפקין אל''ף לפי שהם לשון נוי וזה מפיק אל''ף :
משנה מכות פרק ג
א. אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ, וְעַל אֲחוֹת אָבִיו, וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ, וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו, וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו, וְעַל הַנִּדָּה, אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזְרְת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר. אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת. גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשֵּׁם אֶחָד בִּלְבָד:
ברטנורה (א) אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא. אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן אלמנה והיא גרושה חייבין עליה משום שני שמות. ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דלא מפורש אזהרה דידהו בהדיא. וכן הקדש שלא נפדה. ואיידי דתנא הקדש. תנא מעשר שני דתרווייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדיה וכן ברובן איכא צד חדוש: נתינה. מן הגבעונים היא ומלקות דידה מלא תתחתן בם: אלמנה. שנתאלמנה מאיש אחר. והיא גרושה. חייב עליה שני מלקיות משום שני שמות. משום שני אזהרות ששניהם מפורשות במקרא. ואזהרה אתרווייהו קאמר. גרושה והיא חלוצה אינו חייב עליה משום שני שמות שהחלוצה אינה כתובה. אלא מרבויא מייתינן לה דתניא גרושה אין לי אלא גרושה. חלוצה מנין. ת''ל ואשה:
ב. הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקּדֶשׁ, וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא, וְהָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם, וְנוֹתָר, וּפִגּוּל, וְטָמֵא, הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַחוּץ, וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח, וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן, וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת, וְהַסָךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְהָאוֹכֵל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וְיהֵא חַיָּב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהוּא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כַּזָּיִת. אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵין אַתֶּם מוֹדִים לִי בָּאוֹכֵל נְמָלָה כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. אָמְרוּ לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבִרְיָתָהּ. אָמַר לָהֶן, אַף חִטָּה אַחַת כְּבִרְיָתָהּ:
ברטנורה (ב) המפטם את השמן. העושה שמן דוגמת שמן המשחה: והסך בשמן המשחה. שעשה משה רבינו ע''ה: אכל טבל. אזהרתיה מלא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו (ויקרא כב) בעתידין לתרום הכתוב מדבר: ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. שאף הוא במיתה כטבל דכתיב (במדבר יח) ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגומר: ומע''ש שלא נפדה. מע''ש שנטמא ואפילו הוא בירושלים אסור לאכלו עד שיפדם והאוכלו בירושלים עד שלא נפדה לוקה ואזהרתו מולא בערתי ממנו בטמא (דברים כו) בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא ומנין למע''ש שנטמא שפודין אותו בירושלים שנאמר (שם יד) כי לא תוכל שאתו פי' לא תוכל לאכלו כדכתיב (בראשית מג) וישא משאת מאת פניו: והקדש שלא נפדה. לא כתיב ביה לאו בהדיא אלא אתיא אזהרה דידיה ג''ש דחט חט מתרומה ואף על גב דמיעט רחמנא ומתו בו ולא במעילה. ממיתה מעטיה ולא מאזהרה: באוכל נמלה שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא) ואף על גב דלית בה כשעור: אף חטה אחת כברייתה. ולית הלכתא כרבי שמעון דלא קרינן בריה אלא לבריה שיש לה נשמה בלבד:
ג. הָאוֹכֵל בִּכּוּרִים עַד שֶׁלֹּא קָרָא עֲלֵיהֶן, קָדְשֵׁי קָדָשִׁים חוּץ לַקְּלָעִים, קָדָשִׁים קַלִּים וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי חוּץ לַחוֹמָה, הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בַּפֶּסַח הַטָּהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים. אֲבָל הַמּוֹתִיר בַּטָּהוֹר וְהַשּׁוֹבֵר בַּטָּמֵא, אֵינוֹ לוֹקֶה אַרְבָּעִים:
ברטנורה (ג) עד שלא קרא עליהם. ארמי אובד אבי וגו' אבל לאחר שקרא עליהם אינו לוקה אם אכלן לפי שהן ממונו של כהן. וזו דברי ר''ע אבל חכמים אומרים בכורים הנחה מעכבת בהן. קריאה אין מעכבת בהן והאוכל אחר הנחה בעזרה. אף על פי שעדיין לא קרא עליהן. אינו לוקה. והלכה כחכמים. ואזהרתן מדכתיב (דברים יב) לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו'. ותרומת ידך. ואמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים דאילו תרומה אינה טעונה הבאת מקום. ובכורים נמי אינו לוקה עליהן אלא אם אכלן אחר שראו פני ירושלים קודם הנחתן בעזרה. אבל אכלן בגבולין קודם שיכנסו לירושלים אינו לוקה: קדשי קדשים חוץ לקלעים. קדשים קלים חוץ לחומה כל הני אזהרתן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו'. וכל נדריך אשר תדור שכל אכילה חוץ למקום הקבוע לה מקרי אכילת שעריך: ומע''ש. לעיל תנן מעש' שני טמא שלא נפדה כדפרשינן. והכא תנן מע''ש טהור שאכלו חוץ לחומה. ודוקא שאכלו חוץ לחומה אחר שראה פני ירושלים הוא שלוקה אבל האוכל מע''ש בגבולים. קודם שיכנס לירושלים אינו לוקה דכתיב (שם) לפני ה' אלהיך תאכלנו. ואחר כך לא תוכל לאכול בשעריך: המותיר. אינו לוקה דכתיב (שמות יב) לא תותירו ממנו עד בוקר. והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר אם עברת על לאו. קיים עשה שבה ואינך לוקה. ועוד לא תותירו הוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: והשובר. עצם בפסח טמא אינו לוקה. דאמר רחמנא (שם) ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול:
ד. הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל, כָּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה, אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ:
ברטנורה (ד) לוקה ואינו משלח. דסבירא ליה לר''י שלח תשלח מעיקרא משמע. ואף על גב דכתיב שלח תשלח אחר לא תקח. לאו למימרא דאם לקחת תשלח אלא לא תקח. אבל שלחנה קודם לקיחה. ואין זה לאו הניתק לעשה: וחכ''א משלח ואינו לוקה. קסברי שלח אחר לקיחה משמע. והוי לאו הניתק לעשה. והל' כחכמים: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה. שאמרה תורה אם עברת על לאו קיים העשה כגון לא תקח האם על הבנים. ואם לקחת שלח תשלח. לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. ואם באת והעבטת עבוטו השב תשיב לו את העבוט. כל אלו אם קיים העשה אינו לוקה. אבל לא קיים העשה כגון שלקח האם על הבנים. ושחטה או שמתה. לקח העבוט מביתו ונשרף שאינו יכול לקיים העשה הרי זה לוקה:
ה. הַקּוֹרֵחַ קָרְחָה בְרֹאשׁוֹ, וְהַמַּקִּיף פְּאַת רֹאשׁוֹ, וְהַמַּשְׁחִית פְּאַת זְקָנוֹ, וְהַשּׂוֹרֵט שְׂרִיטָה אַחַת עַל הַמֵּת, חַיָּב. שָׂרַט שְׂרִיטָה אַחַת עַל חֲמִשָּׁה מֵתִים אוֹ חָמֵשׁ שְׂרִיטוֹת עַל מֵת אֶחָד, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. עַל הָרֹאשׁ, שְׁתַּיִם, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. עַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמָטָּה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם נְטָלוֹ כֻּלּוֹ כְאַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. וְאֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בַתָּעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֲפִלּוּ לִקְּטוֹ בַּמָּלְקֵט אוֹ בָרְהִיטְנִי, חַיָּב:
ברטנורה (ה) הקורח קרחה. משום דמחייב על כל קרחה וקרחה ועל כל שריטה ושריטה ועל כל פאה ופאה. משא''כ באוכל חלב וחלב. משום הכי תננהו במתני' אבל שאר לאוי גרידי שאין בהן חדוש לא תנא: קרחה. על מת. כדכתיב (דברים יד) ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ואף על גב דגבי כהנים לא כתיב על מת. כבר למדו בגזירה שוה מקרחה קרחה. מה בישראל על מת. אף בכהנים על מת. ושיעור קרחה כגריס: המקיף את ראשו. משוה צדעיו לאחורי אזנו ופדחתו ואפילו על גלוח שבמספרים שאין בו השחתה. חייב על פאת הראש. דדוקא בזקן כתיב השחתה ואינה אלא בתער. אלא בפאת הראש הקפה כתיב בכל ענין שהוא מקיף חייב: שריטה אחת על חמש מתים. או חמש שריטות על מת אחד. דכתיב (ויקרא יט) ושרט לנפש לא תתנו לחייב על כל שריטה ושריטה. ועל כל נפש ונפש ואף על פי שלא היתה שם אלא התראה א'. והיו כל ה' שריטות בבת אחת חייב: על הראש ב'. אחת על ימין ואחת על שמאל: ועל הזקן ב' מכאן וב' מכאן. מקום חבור הסנטר לעצם. א' מימין הסנטר ואחת משמאל ושבולת הזקן באמצע. הרי שלש. וחבור הצדעי' מכאן ומכאן. הרי חמש. לחי העליון המחובר לצדעים ולחי התחתון שבימין. ולחי העליון והתחתון שבשמאל. הרי ב' מכאן. וב' מכאן. וסוף הזקן שהשער יוצא ממנו כעין שבולת. לפיכך נקראת שבולת הזקן. הרי זה חמש: אינו חייב אלא א'. דכיון דלאו א' הוא הרי הוא כאוכל ב' זתים של חלב בהתראה אחת: עד שיטלנו בתער. אפאת זקן קאי דכתיב ביה גלוח והשחתה: מלקט. כלי העשוי כעין מלקחי' ללקט את השער: רהיטני. הוא מעצד בלשון מקרא. כלי שבו מחליק חרש עצים פני הלוח ואין הלכה כר''א:
ו. הַכּוֹתֵב כְּתֹבֶת קַעֲקַע, כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָתַב, אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעֲקֵעַ בִּדְיוֹ וּבִכְחוֹל וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט) וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה':
ברטנורה (ו) כתובת קעקע. מקרע בסכין על בשרו כעין אותיות. ואחר כך ממלא את הקרעי' דיו או כחול: כתב. על בשרו בדיו או בכחול. ולא קרע בסכין. או קרע בסכין ולא מלא בדיו או בכחול. אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע. לישנא דקרא נקט דכתיב כתובת קעקע. כתיבה ברישא. והדר קעקע. אבל לעולם הקעקע תחלה. ואחר כך הכתב. וקרא הכי משמע. וכתובת בתוך הקעקע. לא תתנו בכם: שיכתוב שם השם. בגמרא מפרש דשם ע''ג קאמר. הכי מפרש לקרא לא תתנו בכם שם ע''ג כי אני ה'. ולא תשתפו אחרי' עמי ואין הלכה כר''ש:
ז. נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה בַיַּיִן כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּשְׁתֶּה אַל תִּשְׁתֶּה וְהוּא שׁוֹתֶה, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה (ז) אינו חייב אלא אחת. על מה ששתה תוך כדי דבור של התראה ואם היה לפניו כלי שיש בו כמה רביעי' יין. ואמרו לו אל תשתה כלי זה שיש בו כך וכך שעורים. שתלקה כך וכך מלקיות. חייב על כל שעור ושעור אף על פי שלא התרו בו אלא התראה אחת:
ח. הָיָה מִטַּמֵּא לַמֵּתִים כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּטַּמֵּא, אַל תִּטַּמֵּא וְהָיָה מִטַּמֵּא, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה מְגַלֵּחַ כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תְּגַלַּח אַל תְּגַלַּח וְהוּא מְגַלֵּחַ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אֶחָת. אָמְרוּ לוֹ אַל תִּלְבַּשׁ אַל תִּלְבַּשׁ וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ, חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת:
ברטנורה (ח) והוא פושט ולובש. ולא פושט לגמרי אלא כיון שהוציא ראשו והחזירו חייב. ובגמרא קאמר דאינו פושט ממש. אלא ששהה בין התראה להתראה כדי לפשוט וללבוש. הוי כפושט וחוזר ולובש. וחייב על כל התראה והתראה:
ט. יֵשׁ חוֹרֵשׁ תֶּלֶם אֶחָד וְחַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם שְׁמוֹנָה לָאוִין, הַחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וַחֲמוֹר, וְהֵן מֻקְדָּשִׁים, בְּכִלְאַיִם בַּכֶּרֶם, וּבַשְּׁבִיעִית, וְיוֹם טוֹב, וְכֹהֵן וְנָזִיר בְּבֵית הַטֻּמְאָה. חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר, אַף הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאָיִם. אָמְרוּ לוֹ, אֵינוֹ הַשֵּׁם. אָמַר לָהֶם, אַף לֹא הַנָּזִיר הוּא הַשֵּׁם:
ברטנורה (ט) תלם אחת. שורה אחת של שדה: וחייב עליו משום שמנה לאוין. והוא שהתרו בו על כלם: והן מוקדשים. שור קדשי מזבח. וחמור קדשי בדק הבית ובשור אית ביה לאו דלא תעבוד בבכור שורך ובחמור. אזהרה דמעילה ונפקא לן חט חט מתרומה ולאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. הרי כאן ג' לאוין: וכלאים בכרם. על ידי שחורש מחפה חטה ושעורה וחרצן בעפר. ועוב' משום לא תזרע כרמך כלאים. דקי''ל המחפ' כלאים לוקה. אף על פי שלא זרען אלא חפה עפר עליהן. הרי זה ד' לאוין. והרמב''ם חשב כלאים בכרם. שני לאוין. א' משום כלאי זרעים שהן שני מיני זרעים. חטה. ושעורה. וחד משום כלאי הכרם בשביל החרצן. ולא חשיב מוקדשים. של שור וחמור. אלא ללאו אחד: שביעית. שבת לה' שדך לא תזרע: ויו''ט. כל מלאכת עבודה לא תעשו: כהן ונזיר. והוא בבית הקברות וקעבר על נפש לא יטמא בעמיו האמור בכהנים ועל נפש מת לא יבא האמור בנזיר: אף הלובש כלאים. בשעה שהיה חורש: אינו מן השם. לאו של לבישת כלאים אינו בשביל התלם: אף כהן ונזיר דחשביתו לאו. אינו בשביל חרישה אלא בשביל הליכה למקום טומאה. ומיהו ת''ק חשיב להו בכלל לאוין התלם לפי שאינו יכול לחרוש בשוורים אלא אם כן הולך עמהם ומנהיגם:
י. כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ, אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים, מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַרְבָּעִים שְׁלֵמוֹת הוּא לוֹקֶה. וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְתֵרָה, בֵּין כְּתֵפָיו:
ברטנורה (י) מנין שהוא סמוך לארבעים. שגורם לומר אחריו ארבעים דהיינו. תשעה ושלשים. אי הוה כתיב ארבעים במספר. ה''א ארבעים במנינא. השתא דכתיב במספר ארבעים. במספר הגור' לומר אחריו ארבעים. דהיינו תשעה ושלשים: והיכן הוא לוקה את היתירה. שאינה ראויה להשתלש דתשעה ושלשים ראויות להשתלש שליש מלפניו. ושתי ידות אחת על כתף זו וא' על כתף זו. וזו של ארבעים היכן לוקה אותה: בין כתיפיו. ואין הלכה כר' יהודה:
יא. אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, לָקָה מִקְּצָת וְאָמְרוּ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, מִשֶּׁלָּקָה אָמְרוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, פָּטוּר. עָבַר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אֹמֶד אֶחָד, לוֹקֶה וּפָטוּר. וְאִם לָאו, לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה:
ברטנורה (יא) אין אומדין אותו וכו'. שכל הלוקין בב''ד היו צריכין לאומדן בתחלה שלא ימותו מחמת ההכאות. מדכתיב לא יוסיף מכלל שאם צריך לגרוע גורעין: אלא במכות הראויות להשתלש. ואין מוסיפין לעולם על האומד: אמדוהו לקבל ארבעים. חסר אחד. אלא לישנא דקרא נקט: אמדוהו אומד אחד. לשני מלקיות. כגון אמדוהו ללקות ארבעים ושתים: ואם לאו. שלא אמדוהו אלא למלקות אחת:
יב. כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ, כּוֹפֵת שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו, חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. וּרְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל בְּיָדוֹ, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ:
ברטנורה (יב) על העמוד. שהוא נעוץ בקרקע. וזקוף וגבוה כדי להשען עליו: וחזן. שמש שליח ב''ד: נפרמו. נקרעו חוטי התפירה: מאחוריו. של הלוקה: ורצועה של עגל. שנאמר ארבעים יכנו. וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו: כפולה לשנים ושנים לארבעה. ד' רצועות תפורות זו על גב זו: וב' רצועות. דקות של חמור: עולות ויורדות בה. כעין קלקלי של אוכף וטעמא משום דכתיב (ישעיה א) ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו אמר הקדוש ברוך הוא יבא מי שמכיר באבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו:
יג. יָדָהּ טֶפַח וְרָחְבָּהּ טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵסוֹ. וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב אֶלָּא מֻטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט. וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְיָדוֹ אַחַת בְּכָל כֹּחוֹ:
ברטנורה (יג) ידה טפח. בית יד שהרצועה תלויה בה ארכו טפח: ורחבה. של רצועה של עגל טפח: וראשה מגעת ע''פ כריסו. לכך צריך שיהא בבית יד של רצועה נקב שחזן המלקה יכול להאריך ולקצר הרצועה כרצונו. שאין מלקין לאדם אלא ברצועה שראשה מגעת ע''פ כרסו שהוא טבורו: שליש מלפניו. דכתיב (דברים כה) והכהו לפניו כדי רשעתו. לפניו כדי רשעתו אחת. ולאחריו כדי שתים: מלפניו. על לבו: מאחריו. שליש על כתף זו ושליש על כתף זו: מכה בידו אחת. אבל כשמגביה הרצועה מגביה בשתי ידיו: בכל כחו. דכתיב (שם) מכה רבה:
יד. וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא (שם כח) אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ', וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא (וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ' (שם כט), וְחוֹתֵם וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְגוֹ' (תהלים עח), וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא). וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ, פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וָמֵת, הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל בֵּין בָּרֵעִי בֵּין בַּמַּיִם, פָּטוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאִישׁ בָּרֵעִי וְהָאִשָּׁה בַּמָּיִם:
ברטנורה (יד) והקורא קורא. דכתיב (ויקרא יט) בקרת תהיה. בקריאה תהא שקורין עליו אם לא תשמור לעשות וגו'. וגדול שבדיינים קורא. והסמוך לו מונה. והשלישי אומר על כל הכאה והכאה ומצוה על הקורא לצמצם להשלים המקראות בסוף המלקות. ואם לא צמצם חוזר וקורא פעם שניה וממהר לקרא ולהשלים כשישלים המלקה להלקות: ואם מת ת''י פטור. מפני שמכהו ברשות: הוסיף לו. כגון דטעה במנינא: נתקלקל. שהוציא רעי מחמת ההכאה: פטור. דכתיב (דברים כה) ונקלה אחיך לעיניך. והרי נקלה שנתלכלך: ואשה. אף במים דבשתה מרובה. ואין הלכה כר''י:
טו. כָּל חַיָּבֵי כְרֵיתוֹת שֶׁלָּקוּ, נִפְטְרוּ יְדֵי כְרֵיתָתָן, שֶׁנֶאֱמַר (דברים כה) וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ, כְּשֶׁלָּקָה הֲרֵי הוּא כְאָחִיךָ, דִּבְרֵי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן גַּמְלִיאֵל, מָה אִם הָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, נוֹטֵל נַפְשׁוֹ עָלֶיהָ. הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁתִּנָּתֶן לוֹ נַפְשׁוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִמְּקוֹמוֹ הוּא לָמֵד, שֶׁנֶאֱמַר (ויקרא יח) וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת וְגוֹ', וְאוֹמֵר (שם) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. הָא, כָּל הַיּוֹשֵׁב וְלֹא עָבַר עֲבֵרָה, נוֹתְנִין לוֹ שָׂכָר כְּעוֹשֶׂה מִצְוָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (דברים יב) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְגוֹ', וּמָה אִם הַדָּם שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם קָצָה מִמֶּנּוּ, הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּו מְקַבֵּל שָׂכָר. גָּזֵל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶן וּמְחַמְּדָתָן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרוֹת דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת:
ברטנורה (טו) נפטרו מידי כריתתן. אם עשו תשובה: העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה. אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר מי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה: על אחת כמה וכמה שתינתן לו נפשו. ויפטר מידי כרת. שמדה טובה מרובה על מדת פורענות. ואית דמפרשי דמלתא באנפי נפשיה קאמר להודיע מתן שכרן של מצות. קל וחומר מענשן של עבירות: ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות דאיירי בהו אנו למדין שהיושב ולא עבר עבירה מעלין עליו שכר כעושה מצוה דכתיב בעריות (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות. ואומר (שם) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וסמוך ליה לא תקרבו לגלות ערוה. הרי שמי שיושב ואינו מגלה ערוה. הכתוב קוראו עושה מצוה. וכתיב ביה וחי בהם. כדרך שהעניש כרת במי שעושה עבירה וזה דוקא במי שבא עבירה לידו וכבש יצרו ולא עשאה. כיוסף הצדיק וכיוצא בו:
טז. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר, רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מב) יְיָ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר:
ברטנורה (טז) לפיכך הרבה להם תורה ומצות. כגון פרשת שקצים ורמשים כדי להרבות שכר כשהן בדלים מהם אף על פי שבלאו הכי לא היו אוכלין אותן שנפשו של אדם קצה בהן: למען צדקו. להצדיק את ישראל. ולזכות אותן:
גמרא מכות דף כ''ג ע''א
אוֹחֵז בִּבְגָדָיו וְכוּ'. מַאי טַעֲמָא. מִשּׁוּם נִקְלָה. אָמַר רַב שֵׁשָׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא. מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל. דִּכְתִיב (דברים כה) אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ. וְסָמִיךְ לֵהּ לֹא תַּחְסוֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ. וְאָמַר רַב שֵׁשָׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (שמות לד) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. וְסָמִיךְ לֵהּ: אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. וְאָמַר רַב שֵׁשָׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָא: כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע, וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים, דִּכְתִיב (שם כב) לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ. וְסָמִיךְ לֵהּ: לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא וְגוֹ'. קְרִי בֵּהּ נָמֵי לֹא תַשִּׂיא. וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת וְכוּ'. תָּנָא שֶׁל חֲמוֹר כִּדְדָרִישׁ הַהוּא גְּלִילָאָה עָלֵהּ דְּרַב חַסְדָּא יָדַע שׁוֹר קוֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע וְגוֹ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפְרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו. מַלְקִין אוֹתוֹ וְכוּ'. מְנָא הָנֵי מִילֵי אָמַר רַב כַּהֲנָא דְּאָמַר קְרָא (דברים כה) וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפַּר רִשְׁעָה אַחַת מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי רִשְׁעִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ וְכוּ'. אָמַר רַב חַסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא מֻכְפֶּלֶת. שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִפִּילוֹ. וְהָא מִבְּעֵי לֵהּ לְגוּפֵהּ אִם כֵּן לִכְתֹּב קְרָא יַטֵּהוּ. מַאי הִפִּילוֹ. שְׁמַע מִינָהּ תַּרְתֵּי. הַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ. תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין מַעֲמִידִין חַזָּנִים אֶלָּא חַסְרֵי כֹּחַ וִיתִירֵי מַדָּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ חַסְרֵי מַדָּע וִיתִירֵי כֹּחַ. אָמַר רָבָא: כַּוָּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה מִסְתַּבְּרָא, דִּכְתִיב: לֹא יוֹסִיף פֶּן יוֹסִיף. אִי אָמַרְתְּ בִּשְׁלְמָא חַסְרֵי מַדָּע, הַיְנוּ דִּצְרִיךְ לְאַזְהוּרֵיהּ, אֶלָּא אִי אָמַרְתְּ יְתִירֵי מַדָּע מִי צָרִיךְ לְאַזְהוּרֵיהּ. וְרַבָּנָן אֵין מְזָרְזִין אֶלָּא לִמְזֹרָז. תָּנָא כְּשֶׁהוּא מַגְבִּיהַּ מַגְבִּיהּ בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וּכְשֶׁהוּא מַכֶּה, מַכֶּה בְּיָדוֹ אֶחָת, כִּי הֵיכִי דְּלֵיתֵהּ מִדִּידֵיהּ:
רש''י את המועדות. חולו של מועד: חג המצות תשמור. מפ' במגילה אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חש''מ שאסור בעשית מלאכה: אל תשת ידך עם רשע להיו' עד חמס היינו מעיד עדות שקר: במספר. שתי רשעיות מאחריו אפילו יתירי כח ואפילו חסירי מדע. דאין להקפיד בכך: אי אמרת בשלמא. דאפילו חסירי מדע יכולין להעמיד בהן היינו דאצטריך וכו' מזרז:
זוהר חדש ד''א דף ע' ע''ג
שָׁלְחוּ לְהוּ בְּנֵי אַרְעָא קַדִּישָׁא יָאוּת דְּאַתּוּן אִתְבַּדַּרְתּוּן בְּנֵי עַמְמַיָּא וְאַתּוּן לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא וְיָאוּת לְכוּ לְמִבְכֵּי עָלַיְכוּ וְעַל גַּרְמַיְכוּ דִּנְפַקְתּוּן מִנְּהוֹרָא לַחֲשׁוֹכָא כְּעַבְדָּא דְּנָפִיק מִבֵּי מָארֵי אֲבָל אֲנָן אִית לָן לְמִבְכֵּי וּלְמֶעְבַּד הֶסְפֵּדָא וְלָן שָׁדַר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא סִפְרָא דְּהֶסְפֵּדָא דַּאֲנָן בְּנָהָא דְּמַטְרוֹנִיתָא וַאֲנָן מִבְּנֵי בֵּיתָהּ וְיַדְעִין יְקָרָא דְּמָארֵי עָלְמָא וְלָן יָאוּת לְמִבְכֵּי וּלְפָרָשָׁא אִנּוּן אַלְפָא בֵּיתִין וַאֲנָן יַתְמִין בְּלָא אַבָּא וְאִמָּא וּמִסְתַּכְּלִין עֵינִין לְכָתְלֵי בֵּיתָא דְּאִמָּנָא וְהָא אִתְחָרַב וְלָא אַשְׁכַּחֲנָא לָהּ דַּהֲוַת יָנְקָא לָן בְּכָל יוֹמָא בְּיוֹמִין קַדְמָאִין מִשְּׁפִּירוּ דִּילָהּ וַהֲוַת נְחִימַת לָן וּמְמַלְּלַת עַל לִבָּנָא כְּאִימָּא לִבְרָהּ, כַּנֶּאֱמַר: כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ. וְהַשְׁתָּא אִסְתַּכְּלָן עֵינִין לְכָל סְטָר וַאֲתַר בֵּית מוֹתְבָא דְּאִמָּנָא אִתְבַּלְבַּל וְהָא אִתְחָרַב וּבָטַשׁ רֵישָׁא לְכָתְלֵי בֵּיתָא וּמוֹתְבָא. מָאן יְנַחֵם לָן וּמָאן יְמַלֵּל עַל לִבָּנָא וְיָגִין עֲלָנָא קָמֵי מַלְכָּא מַלְכָּא כַּד הֲוֵינָן חָטְאָן קָמֵי אֲבוּנָא וְסָלִיק רְצוּעָה לְאַלְקָאָה לָן אִיהוּ קְיָמָא לְקַמָּן וּמְקַבְּלָא מַלְקִיּוּתָא דְּמַלְכָּא בְּגִין לְאַגָּנָא עֲלָנָא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. וְהַשְׁתָּא אִמָּא לֵית לָן וַי לָן וַי לְכוּ (ס''א לבתר לית) לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד לָן יָאוּת לְפַתְרָא אִנּוּן מִלִּין דִּמְרִירוּ וּלְאוֹדָעָא לְהוּ לְאִנּוּן דְּיָדְעֵי לְמִבְכֵּי מִילִין דְּהֶסְפֵּדָא נְקָרֵב בְּכָל יוֹמָא לְגַבֵּי עַרְסָא דְּאִמָּנָא וְלָא נִשְׁכַּח לָהּ תַּמָּן נְשָׁאַל עָלַהּ לֵית מָאן דְּיַשְׁגַּח עָלָן. נְשָׁאַל לְעַרְסָא דִּילָהּ אִתְבַּלְבְּלָא נְשָׁאֵל לְכֻרְסַיָּא נְפָלַת. נְשָׁאֵל לְהֵיכְלִין דִּילָהּ אוּמָאָן אִנּוּן דְּלָא יַדְעִין מִנָּה. נְשָׁאֵל לְעַפְרָא רְשִׁימוּ דְּעִקְּבְתָא לֵית תַּמָּן נְשָׁאִלִ לְאִגָּרָא הָא אִגָּרָא אָתִיב לָן דְּתַמָּן יָתְבָא מְבַכָּא וּמְיַלֶּלֶת וְאָזְלַת מְבַכָּה צַוְחַת בְּקַל מְרִירוּ עָלָן מֵאִגָּרָא לְאִגָּרָא כַּמָּה דְּאַתְּ אָמֵר מַה לָּךְ אֵיפֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לְגַגּוֹת. נְשָׁאֵל לְאָרְחִין וּשְׁבִילִין כֻּלְּהוּ אָמְרִין דְּשָׁמְעוּ קָל מְרִירוּ דְּבֶכִיָהּ דִּמְבַכָּה עַל בְּנָהָא וְלָא יַדְעִין לְאָן אִסְתַּכְּלַת. לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד וּלְנַשֵּׁק עַפְרָא דְּרַגְלָהָא נְנַשֵּׁק אֲתַר בֵּי מוֹתְבָא נְנַשֵּׁק לְכָתְלֵי דְּהֵיכָלָא וְנִבְכֵּי בִּמְרִירוּ. אֲנָן נִפְתַּח בְּהֶסְפְּדָא דְּנֶחֱמֵי בְּכָל יוֹמָא כָּל הַאי נִבְכֵי תָּדִיר וְלָא אִתְנְשֵׁי מְרִירוּ דִּבְכִיָּה מִינָן:
תרגום הזוהר שָׁלְחוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, אֱמֶת הִיא שֶׁאַתֶּם נִתְפַּזַּרְתֶּם בֵּין הָעַמִּים, וְאַתֶּם מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְרָאוּי לָכֶם לִבְכּוֹת עֲלֵיכֶם וְעַל עַצְמְכֶם, שֶׁיָּצָאתֶם מֵאוֹר לְחֹשֶךְ, כְּעֶבֶד הַיּוֹצֵא מִבֵּית אֲדוֹנוֹ. אֲבָל אָנוּ, יֵשׁ לָנוּ לִבְכּוֹת וְלַעֲשׂוֹת הֶסְפֵּד, וְלָנוּ שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֵפֶר הַהֶסְפֵּד, שֶׁאָנוּ בְּנֵי הַמַּלְכָּה, וְאָנוּ מִבְּנֵי בֵּיתָהּ, וְיוֹדְעִים כָּבוֹד אֲדוֹן הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת וּלְפָרֵשׁ אֵלּוּ הָאַלְפָא בֵּיתוֹת, שֶׁבְּסֵפֶר אֵיכָה. וְאָנוּ יְתוֹמִים בְּלִי אָב וָאֵם, וְהָעֵינַיִם מִסְתַּכְּלוֹת לַכֹּתֶל, בֵּיתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, וְהִנֵּה נֶחֱרָב, וְלֹא מָצָאנוּ אוֹתָהּ. שֶׁהָיְתָה מֵינֶקֶת אוֹתָנוּ בְּכָל יוֹם בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים מִשֶּׁפַע הַמֻּבְחָר שֶׁלָּהּ. וְהָיְתָה מְנַחֶמֶת אוֹתָנוּ וּמְדַבֶּרֶת עַל לִבֵּנוּ כְּמוֹ אֵם לִבְנָהּ. כְּדִכְתִיב כָּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנוּ וְגוֹ'. וְעַתָּה הָעֵינַיִם מִסְתַּכְּלוֹת לְכָל צַד, וּמָקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ נִתְבַּלְבֵּל וְהִנֵּה נֶחֱרָב. נַכֶּה רֹאשֵׁינוּ בְּכָתְלֵי בֵּיתָהּ וּמוֹשָׁבָהּ, מִי יְנַחֵם אוֹתָנוּ, וּמִי יְדַבֵּר עַל לִבֵּנוּ, וְיָגֵן עָלֵינוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁהָיִינוּ חוֹטְאִים לִפְנֵי אָבִינוּ, וְהֵרִים אֶת הַשּׁוֹט לְהַכּוֹת אוֹתָנוּ, הִיא עָמְדָה לְפָנֵינוּ, וּמְקַבֶּלֶת הָהַכָּאָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ כְּדֵי לְהָגֵן עָלֵינוּ. כְּדִכְתִיב, וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ מְדוּכָּא מֵעֲוֹנוֹתֵינוּ וְגוֹ'. וּבַחֲבוּרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ. וְעַתָּה אֵין לָנוּ אֵם, אוֹי לָנוּ, אוֹי לָכֶם. לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לְהַסְפִּיד. לָנוּ רָאוּי לְבָאֵר אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַמָּרִים שֶׁבְּסֵפֶר אֵיכָה, לְהוֹדִיעַ לָהֶם, לְאוֹתָם הַיּוֹדְעִים לִבְכּוֹת, אֶת דִּבְרֵי הַהֶסְפֵּד. אָנוּ קְרֵבִים בְּכָל יוֹם לְמִטָּתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ, וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִים אוֹתָהּ שָׁמָּה. אָנוּ שׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ, וְאֵין מִי שֶׁיַּבִּיט עָלֵינוּ. נִשְׁאַל אֶת מִטָּתָהּ, וְהִנֵּה מִתְבַּלְבֶּלֶת. נִשְׁאַל אֶת כִּסְאָהּ, וְהִנֵּהוּ נוֹפֵל. נִשְׁאָל אֶת הֵיכָלוֹתֶיהָ, וְהֵם נִשְׁבָּעִים שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים מִמֶּנָּהּ. נִשְׁאַל אֶת הֶעָפָר, וְרֹשֶם עִקְּבוֹתֶיהָ אֵינֶנוּ שָׁם. אָנוּ שׁוֹאֲלִים אֶת הַגָּג, וְהִנֵּה הַגָּג מֵשִׁיב לָנוּ, שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת שָׁם מְבַכָּה וּמְיַלֶּלֶת עָלֵינוּ, וְהוֹלֶכֶת מִגָּג אֶל גָּג, וּמְבַכָּה וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל מָר עָלֵינוּ. כְּדִכְתִיב, מַה לָךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלְּךְ לַגַּגּוֹת. נִשְׁאַל לַדְּרָכִים וְלַשְּׁבִילִים, כֻּלָּם אוֹמְרִים, שֶׁשָּׁמְעוּ קוֹל מָר שֶׁל בְּכִיָּה שֶׁבּוֹכָה עַל בָּנֶיהָ, וְאֵינָם יוֹדְעִים אֵיפֹה הִיא הָלְכָה. לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לְהַסְפִּיד. נְנַשֵּׁק עֲפַר רַגְלֶיהָ, נְנַשֵּׁק מָקוֹם בֵּית מוֹשָׁבָהּ, נְנַשֵּׁק כָּתְלֵי הָהֵיכָל, וְנִבְכֶּה מָרָה. אָנוּ נִפְתָּח בְּהֶסְפֵּד מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ רוֹאִים כָּל כָּךְ בְּכָל יוֹם. נִבְכֶּה תָּמִיד, וּמְרִירוּת הַבְּכִיָּה לֹא תִּשָּׁכַח מִמֶּנּוּ.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפילה פרק יב
א. אֵין קוֹרְאִין בְּחֻמָּשִׁין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר וְאֵין גּוֹלְלִין סֵפֶר תּוֹרָה בְּצִבּוּר מִפְּנֵי טֹרַח הַצִבּוּר שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ עֲלֵיהֶם לִהְיוֹתָן עוֹמְדִין עַד שֶׁיִּגְלל סֵפֶר תּוֹרָה. לְפִיכָךְ אִם יִצְטָרְכוּ לִקְרוֹת שְׁנֵי עִנְיָנִים מוֹצִיאִין שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרוֹת. וְלֹא יִקְרָא אִישׁ אֶחָד עִנְיָן אֶחָד בִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת שֶׁמָּא יֹאמְרוּ סֵפֶר רִאשׁוֹן פָּגוּם הָיָה וּלְפִיכָךְ קוֹרֵא בַּשֵּׁנִי: ב. כָּל הַגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה גּוֹלְלוֹ מִבַּחוּץ וּכְשֶׁהוּא מְהַדְּקוֹ מְהַדְּקוֹ מִבִּפְנִים. וְצָרִיךְ לְהַעֲמִידוֹ עַל הַתֶּפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרַע מָקוֹם שֶׁמּוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחַר שֶׁקּוֹרְאִין בּוֹ וּמוֹלִיכִין אוֹתוֹ לְבַיִת אַחֵר לְהַצְנִיעוֹ אֵין הַצִבּוּר רַשָּׁאִין לָצֵאת עַד שֶׁיֵּצֵא סֵפֶר תּוֹרָה וִילַוּוּ אוֹתוֹ וְהֵם אַחֲרָיו עַד הַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בּוֹ:
מוסר
מספר חסידים סימן קנ''ד
מִצְוָה לִשְׁנוֹת אַרְבָּעִים מְלָאכוֹת חָסֵר אֶחָד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֵיזוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ בְּמַעֲשֵׂה מוֹעֲדִים לִפְנֵי הַמּוֹעֲדִים, כָּךְ בְּעִנְיַן שַׁבָּת לְפָנָיו כְּדֵי לְמַהֵר בְּצָרְכֵי שַׁבָּת. אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית תִּקְּנוּ וְקָבְעוּ לוֹמַר ''בַּמֶּה מַדְלִיקִין'' בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּלוֹמַר קִיַּמְתִּי מַה שֶּׁבְּזֹאת הַמִּשְׁנָה חוּץ מִיּוֹם טוֹב הַנִּכְנָס לְשַׁבָּת לְפִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ: עִשַּׂרְתֶּם עֵרַבְתֶּן וְאֵין מְעַשְּׂרִין בְּיוֹם טוֹב. (א''ה זהו מנהג אשכנזים ובמו''ק משבח מנהגנו ועיין ב''ע):