פרשת דברים-דברים יום חמישיתורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הִ דמילוי הה אחרונה דשם ב''ן לקנות הארת רוח יתרה משבת הבאה:
(כב) שלישי וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֮ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָ֖נוּ אֶת-הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת-הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה-בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: וּקְרֶבְתּוּן לְוָתִי כֻּלְכוֹן וַאֲמַרְתּוּן נִשְׁלַח גֻבְרִין קֳדָמָנָא וִיאַלְלוּן לָנָא יָת אַרְעָא וִיתִיבוּן יָתָנָא פִּתְגָמָא יָת אָרְחָא דִי נִסֵק בַּהּ וְיָת קִרְוַיָא דִי נֵעוֹל לְהֵן:
רש''י ותקרבון אלי כלכם. בערבוביא, ולהלן הוא אומר (דברים ה, כ. כא) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו' , אותה קריבה היתה הוגנת. ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם, אבל כאן, ותקרבון אלי כלכם, בערבוביא. ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים: וישבו אתנו דבר. באיזה לשון הם מדברים: את הדרך אשר נעלה בה. אין דרך שאין בה עקמימות: ואת הערים אשר נבא אליהן. תחלה לכבוש:
(כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: וּשְׁפַר בְּעֵינַי פִּתְגָמָא וּדְבָרִית מִנְכוֹן תְּרֵין עֲשַׂר גֻבְרִין גַבְרָא חַד לְשִׁבְטָא:
רש''י וייטב בעיני הדבר. בעיני ולא בעיני המקום. ואם בעיני משה היה טוב למה אמרה בתוכחות, משל לאדם שאומר לחברו מכור לי חמורך זה, אמר לו הן. נותנו אתה לי לנסיון, אמר לו הן. בהרים וגבעות, אמר לו הן. כיון שראה שאין מעכבו כלום, אמר הלוקח בלבו, בטוח הוא זה שלא אמצא בו מום. מיד אמר לו טול מעותיך ואיני מנסהו. מעתה אף אני הודיתי לדבריכם, שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, ואתם לא חזרתם בכם: ואקח מכם. מן הברורים שבכם מן המסלתים שבכם: שנים עשר אנשים איש אחד לשבט. מגיד שלא היה שבט לוי עמהם:
(כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד-נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: וְאִתְפְּנִיוּ וּסְלִיקוּ לְטוּרָא וַאֲתוֹ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וְאַלִילוּ יָתַהּ:
רש''י עד נחל אשכל. מגיד שנקרא על שם סופו: וירגלו אתה. מלמד שהלכו בה ארבעה אומנין שתי וערב:
(כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר-יְהוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: וּנְסִיבוּ בִידֵיהוֹן מֵאִבָּא דְאַרְעָא וְאַחִיתוּ לָנָא וַאֲתִיבוּ יָתָנָא פִּתְגָמָא וַאֲמָרוּ טָבָא אַרְעָא דַיְיָ אֱלָהָנָא יָהֵיב לָנָא:
רש''י ויורדו אלינו. מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות: ויאמרו טובה הארץ. מי הם שאמרו טובתה, יהושע וכלב:
(כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת-פִּ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם: וְלָא אֲבִיתוּן לְמִסַק וְסָרֶבְתּוּן עַל מֵימְרָא דַיְיָ אֱלָהֲכוֹן:
רש''י ותמרו. לשון התרסה, התרסתם כנגד מאמרו:
נביאים - ישעיה - פרק א
(כב) כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם: כַּסְפֵּךְ הֲוָה לִפְסוּלָא וְחַמְרִיךְ מְעָרַב בְּמַיָּא :
רש''י כספך היה לסיגים . שהיו עושין מעות נחשת ומצפין אותן בכסף להונות בהם . סבאך מהול מים . משקים שלכם מעורבים במים כדאיתא בפסיקתא , מהול מעורב ואין לו דמיון במקרא ומ''א פותר לשחוק אמרתי מהולל ( קהלת ב' ב' ) מעורבב :
(כג) שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא-יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם: רַבְרְבַיִךְ מְרָדִין וְשׁוּתְּפִין לְגַנָּבִין כֻּלְהוֹן רְחִימִין לְקַבָּלָא שׁוֹחֲדָא אָמְרִין גְּבַר לְחַבְרֵהּ עָבֵיד לִי טָב בְּדִינִי וַאֲשַׁלֵּם לָךְ בְּדִינָךְ דִּין יַתְמָא לָא דַּיְנִין וּקְבֵילִית אַרְמַלְתָּא לָא עֲלַת לְקַדָמֵיהוֹן :
רש''י סוררים . סרים מן הדרך הישרה : ורודף שלמונים . תשלומין ת''י אמרין גבר לחבריה עביד לי טב בדיני ואשלם לך בדינך שופט שהיה גזלן והנגזל צועק עליו בפני שופט אחר , זה אומר לו צדקני היום ואני אשלם גמולך כשיצעקו עליך בפני הוי רודף תשלום גמולות : וריב אלמנה לא יבא אליהם . האלמנה באה לצעוק והיתום יוצא וזו פוגעת בו ושאלתו מה הועלת בצעקתך לפני השופט והוא אומר כל היום הזה יגעתי לו במלאכה וסופו לא הועלתי וזו חוזרת לאחוריה ואומרת ומה זה שהוא איש לא הועיל אני לא כ''ש הוי יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבא אליהם כלל :
(כד) לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל ה֖וֹי אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י וְאִנָּקְמָ֖ה מֵאוֹיְבָֽי: בְּכֵן אֲמַר רִבּוֹן עָלְמָא יְיָ צְבָאוֹת תַּקִּיפָא דְּיִשְּׂרָאֵל קַרְתָּא יְרוּשְׁלֵם אֲנָא עָתִיד לְנַחֲמוּתָהּ בְּרַם וַי לְרַשִּׁיעַיָּא כַּד אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד פּוּרְעָנוּת דִּין מְסַנְאֵי עַמִּי וְאָתִיב נְקָמָא לִבְעֵיל דְּבָבַי :
רש''י נאם האדון . שהכל שלו ובידו לעקור אתכם מארצכם ולנטוע בה אחרים : אביר ישראל . תקפו של ישראל : הוי . ל' הזמנה והכרזה ודומה לו הוי ונוסו מארץ צפון ( זכריה ב' י' ) וידעו הכל כי אנחם מצרי שהכעיסוני במעשיהם :
(כה) וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ וְאָסִ֖ירָה כָּל-בְּדִילָֽיִךְ: וְאָתִיב מְחַת גְּבוּרְתִּי עֲלָךְ וַאֲבָרֵר כְּמָא דִּמְנַקָּן בְּבוֹרִיתָא כָּל רִשְׁעָא וְאַעְדֵּי כָּל חוֹבָךְ :
רש''י ואשיבה ידי עליך . מכה אחר מכה עד כלות הפושעים . ל' בורית סבו''ן בלע''ז ולשונו ל' נקיון כמו ובר לבב ( תהלים כ''ד ) ע''ש שהוא מנקה הבגד מכתמיו סיגיך האמור למעלה כמו כספך היה לסיגים תערובת נחשת בכסף קרוי סיג אף כאן תערוב' רשעים עם הכשרים אני אכלה הפושעי' שהם הסיג : כל בדיליך . בדיל המעורב בכסף כלומר הרשעים שבך בדיל אשטיי''ס בלע''ז :
(כו) וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי-כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה: וַאֲמַנֵּי בִּיךְ דַּיָּנֵי קוּשְׁטָא תַּקְנִין דִּבְקַדְמֵיתָא וּמִלְכֵי מִלְכָךְ כַּד מִן אַוְלָא וּבָתַר כֵּן יִתְקְרִי לָךְ קַרְתָּא דְּקוּשְׁטָא קַרְתָּא מְהֵימַנְתָּא :
רש''י כבראשונה . אעמיד לכם שופטים כשרים : עיר הצדק . כבתחלה צדק ילין בה :
כתובים - תהילים - פרק קז
(מא) וַיְשַׂגֵּ֣ב אֶבְי֣וֹן מֵע֑וֹנִי וַיָּ֥שֶׂם כַּ֝צֹּ֗אן מִשְׁפָּחֽוֹת: וְכַד תָּבוּ לְאוֹרָיְתָא שַּׂגִּיב חֲשׁוֹכָא מִמַּסְכֵּינוּתָא וְשַׁוִי הֵיךְ עָאנֵי גְנִיסַיָּא :
רש''י וישם כצאן משפחות . וישם האביון משפחת זרעו כצאן רבים :
(מב) יִרְא֣וּ יְשָׁרִ֣ים וְיִשְׂמָ֑חוּ וְכָל-עַ֝וְלָ֗ה קָ֣פְצָה פִּֽיהָ: חֲמוּן תְּרִיצַיָּא וְיֶחֱדוּן וְכָל מָרֵי שִׁקְרָא שַׁוְרַת פּוּמָהּ וְאִתְחַסְּמַת :
רש''י קפצה . סתמה כמו לא תקפוץ את ידך ( דברים ט''ו ) :
(מג) מִי-חָכָ֥ם וְיִשְׁמָר-אֵ֑לֶּה וְ֝יִתְבּֽוֹנְנ֗וּ חַֽסְדֵ֥י יְהוָֽה: מִן חַכִּימָא וְיִנְטַר אִלֵּין וְיִתְבּוֹנְנוּן חַסְדַּיָּא דַּיְיָ : קח (א) שִׁ֖יר מִזְמ֣וֹר לְדָוִֽד: שִׁירָא וּשְׁבָחָא עַל יְדָא דְדָוִד : (ב) נָכ֣וֹן לִבִּ֣י אֱלֹהִ֑ים אָשִׁ֥ירָה וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה אַף-כְּבוֹדִֽי: תַּקִּין לִבִּי אֱלֹהִים אֲשַׁבַּח וַאֲזַמֵּר לְחוֹד אַיְקָרִי :
רש''י נכון לבי . נאמן עמך : אף כבודי . הוא מה שאני משורר לך . ד''א אף כבודי . אף לפי כבודי לא אמנע לשורר לו ולא אחלק לעצמי כבוד :
משנה בכורות פרק ה
א. כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁים (הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ), נִמְכָּרִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִטְרָא, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין הֲנָיָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר:
ברטנורה (א) כל פסולי המוקדשין. קדשים שנפל בהן מום, אם מוכרין אותן ביוקר, טובת הנאה להקדש הוא. הלכך נמכרים באטליז, דהיינו שוק שמוכרים בו שאר בשר חולין ושם נמכרין ביוקר: ונשקלין בליטרא. להמכר כדרך שהקצבים מוכרים בשר חולין. דמתוך שיכולים למכור ביוקר, מוסיפים בדמים כשפודים אותם מן ההקדש: חוץ מן הבכור ומן המעשר. שאם נמכרים ביוקר הנאתן לבעלים. בכור הנאתו לכהן, דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן מוכרו ונוטל דמיו, ולכהן קרי בעלים של בכור ומשום הנאת הדיוט לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהן מנהג חולין למכרן באטליז, אלא בביתו, ואע''פ שלא יקפצו עליהם בני אדם כל כך. ואין נשקלים בליטרא אלא באומד, ואם יפסיד לית לן בה: ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור. שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא, יכול לשקול בשר בכור כנגדה. אבל מעשר אין שוקלים מנה כנגד מנה, דמיחזי כאילו מוכרו, ובהמת מעשר אסור למכרה כלל משום דלא כתיב בה לא יפדה כדרך שכתוב בבכור, אלא לא יגאל ושנינו בספרי בכור שנאמר בו לא יפדה הוא נמכר, מעשר שנאמר בו לא יגאל אינו נמכר לא חי ולא שחוט ולא תמים ולא בעל מום:
ב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן עַל הַבְּכוֹר. בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִלּוּ נָכְרִי. בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָם, אֲפִלּוּ הוּא מֵת, אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בוֹ מוּם. וְאִם עָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחֹט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בוֹ מוּם:
ברטנורה (ב) לא ימנה ישראל עם הכהן. לאכול עמו בחבורה מבשר בכור בעל מום, שאין נמנין על הבכור אלא חבורה שכולה כהנים, דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה חזה ושוק כהנים אין, ישראל לא, אף בכור בין תמים בין בעל מום כהנים אין, ישראל לא: ובית הלל מתירין ואפילו נכרי. דכתיב (דברים יב) כצבי וכאיל, מה צבי ואיל אפילו נכרי, אף בכור נמי. וקרא דכתיב (במדבר יח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין, בבכור תמים דוקא משתעי: שאחזו דם. חולי שהוא מסתכן בו מריבוי הדם: אין מקיזין לו דם. ואפילו במקום שאינו עושה בו מום. דמתוך שאדם בהול על ממונו, אי שרית ליה במקום שאין עושה בו מום, אתי למעבד במקום שעושה בו מום: ובלבד שלא יעשה בו מום. שלא יסדוק ראש אזנו או ניב שפתיו במקום שלא יוכל לחזור ולהתרפאות. דסברי רבנן, כל שכן דאי לא שרית ליה במקום שאין בו מום אתי למעבד אפילו במקום שיש בו מום, אם הוא צריך להקיז מאותו אבר, ולא יניחנו שימות. ואע''פ שהוא הטיל המום בידיו, ישחט עליו. והלכה כר' שמעון:
ג. הַצוֹרֵם בְּאֹזֶן הַבְּכוֹר, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁחֵט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ מוּם אַחֵר, יִשְׁחֹט עָלָיו. מַעֲשֶׂה בְזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן וּשְׂעָרוֹ מְדֻלְדָּל, רָאָהוּ קַסְדּוֹר אֶחָד, אָמַר, מַה טִּיבוֹ שֶׁל זֶה. אָמְרוּ לוֹ, בְּכוֹר הוּא וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל פִּגְיוֹן וְצָרַם בְּאָזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאָה שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלַךְ וְצָרַם בְּאָזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְאָסְרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת טְלָאִים זֶה לָזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם וַהֲרֵי הוּא בְכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּהוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, וְהָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ, אָסוּר. וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, מֻתָּר:
ברטנורה (ג) הצורם. הפוגם. ובכהן איירי שפוגם אוזן הבכור כדי שיהיה חולין בידו: הרי זה לא ישחט עולמית. ואפילו נפל בו מום אחר. משום קנס, לפי שעבר והטיל מום בקדשים. שהמטיל מום בקדשים סופג את הארבעים, ואפילו עשה מום בבעל מום דכתיב (ויקרא כב) כל מום לא יהיה בו, קרי ביה לא יהיה בו, שלא יטיל בו מום, ומדהוה ליה למכתב מום, וכתב כל מום, לרבות אפילו בעל מום שלא יטיל בו מום: כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ואפילו באותו מום עצמו אם מת המטיל את המום, בנו שוחט אחריו על אותו המום. דלדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכן הלכה: ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם: קסדור. ממונה מהמלך: מה טיבו של זה. שהניחוהו להזקין כל כך: פגיון. סכין שיש לו שתי פיות קרוי פגיון: והתירוהו. אע''פ שהנכרי נתכוין להטיל בו מום, כיון דשלא מדעת ישראל עשה, שלא נתכוין לעשות נחת רוח לישראל: ראה שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים. כדי לעשות נחת רוח לישראל, נעשה כאילו אמר לו ישראל שיעשהו ואסור: היו תינוקות משחקים. וצריכא לאשמועינן קסדור נכרי ותינוקות. דאי אשמועינן קסדור, הוה אמינא בנכרי הוא דשרי דליכא למגזר דילמא אתי למסרך וללמוד להטיל מום בקדשים דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין אבל קטן דאי שריית ליה אתי למסרך אימא לא. ואי אשמועינן תינוקות, הוה אמינא תינוק הוא דשרו רבנן, דמאן דחזי לא אתי למימר נמי אי הוה שדי ביה גדול מומא הוה משתרי, דקטן בגדול לא מיחלף, אבל נכרי גדול דאתי לאחלופי בגדול ישראל אימא לא, צריכא: כל שהוא לדעתו אסור. לאתויי גרמא כגון שיוליך הבהמה במקום שיש בו ברזל כדי שתכשל בו ויפול בה מום: ושלא לדעתו מותר. לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו ואומר בפני הנכרי בכור זה אם נפל בו מום היינו אוכלים אותו ושמע הנכרי והטיל בו מום, מותר:
ד. הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:
ברטנורה (ד) היה בכור רודפו. וכו': הרי זה ישחט עליו. ולא שנו אלא שבעטו בשעת רדיפה. אבל שלא בשעת רדיפה לא: הראויין לבוא בידי אדם. שיש לומר אדם הטילם בו, כגון נסמית עינו, נקטעה ידו, נסדקה אזנו: רועים ישראל נאמנים. ישראל הרועה בהמתו של כהן נאמן לומר על המומין שנפלו בבהמתו של כהן שמאליהם אירעו ויאכלנו בעליו הכהן במומו. ולא חשדינן ליה שמא על ידי אדם בא זה המום בכוונה, ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו כהן ויאכילנו ממנו, שהישראל מותר לאכול מן הבכור בעל מום כשהכהן נותן לו ממנו, בהכי לא חשדינן ליה, דללגימה מועטת כזו לא חיישינן שישקר הרועה ויעבור עבירה בעבור הנאת לגימה בלבד: רועים כהנים. רועים שהם כהנים אין נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל, דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטיל בו מום, דמימר אמר האי רועה, לא שביק רבי לדידי ויהביה לכהן אחרינא. והוא הדין דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר, דחיישינן לגומלים, דסבר אעידנו עכשיו, ויהא גומל לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבוא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חברו ואינו נאמן על של עצמו. רבן שמעון בן גמליאל פליג אתנא קמא וסבר דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל. אבל על של חברו בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו: ר' מאיר אומר כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. ואיכא בין ר' מאיר לתנא קמא, דלר' מאיר בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו, ועד אחד אפילו שאינו כהן אין מועיל בו ולתנא קמא דוקא כהן אינו נאמן להעיד על בכורו של כהן, דחיישינן לגומלים, אבל שאינו כהן אפילו אחד מעיד נאמן להתירו. ורבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו בניו ובני ביתו של כהן נאמנים. דדוקא איהו גופיה על של עצמו אינו נאמן. ואשתו נמי אינה נאמנת מפני שהיא כגופו. והלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
ה. נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא. הַכֹּל נֶאֱמָנִים עַל מוּמֵי הַמַּעֲשֵׂר. בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, שֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, שֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ, הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלשָׁה בְנֵי הַכְּנֶסֶת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה, לֹא יִשָּׁחֵט אֶלָּא עַל פִּי מֻמְחֶה:
ברטנורה (ה) הראיתי בכור זה. לחכם, ואמר לי שמום קבוע הוא, ושוחטו. ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו, שהכהנים חשודים להטיל מום בבכור כדי למכרו ולהאכילו כחולין. אבל אין חשודין לאכול קדשים תמימים בחוץ ולומר על מום עובר שהוא קבוע. וכהן שהוא מומחה, נאמן לדון על מום הבכור שהוא קבוע ולהתירו. וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו, שהוא עשוי להגלות אם נתנו לו ישראל במומו אם לאו, ומלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי: הכל נאמנים על מומי המעשר. הכהנים חייבים להפריש מעשר בהמה כישראל. והכל נאמנים לומר על מום שנעשה בבהמת מעשר דשלא בכוונה היה, ואפילו הבעלים. מגו דאי בעי שדי ביה מומא בכוליה עדריה קודם שיעשר ונמצא המעשר בעל מום: שנסמית עינו שנקטעה ידו. דהיינו מום מובהק: בני הכנסת. כלומר שאינן חכמים. והני מילי במקום שאין יחיד מומחה. אבל במקום שיש יחיד מומחה אינו נשחט אלא על פי מומחה ואפילו במום מובהק. דומיא דהפרת נדרים שבמקום שיש יחיד מומחה אין שלשה הדיוטות מועילים: אפילו היו שם עשרים ושלשה. אפילו היתה סנהדרין במקום ואין שם אחד שנטל רשות להתיר מומי הבכור, אינו נשחט על פיהם ואפילו במום מובהק, עד שיהיה שם מומחה. ואין הלכה כר' יוסי:
ו. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶׁלֹּא אָכְלוּ, הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה, מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ, הֵן יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לַנָּכְרִים אוֹ הִטִּילוּהוּ לַכְּלָבִים, יְשַׁלְּמוּ לוֹ דְמֵי הַטְּרֵפָה:
ברטנורה (ו) השוחט את הבכור. ומכר מבשרו ונודע לנו שלא הראהו לחכם: מה שאכלו. הלוקחים אכלו: ויחזיר להם את הדמים. משום קנס, שהאכילום בשר איסור: מכרוהו הלוקחים לנכרי. הואיל ולא גרם להם איסורא, ישלמו לו דמי טריפה כמו שהיא נמכרת בזול והוא יחזיר להם את המותר. וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרי, דבכור תמים אסור בהנאה:
גמרא בכורות דף לה ע''א
פַּעם אַחַת הָיוּ וְכוּ'. וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינָן נָכְרִי דְּלָא אָתֵי לְמִיסְרַךְ, אֲבָל קָטָן דְּאָתֵי לְמִיסְרַךְ אֵימָא לֹא וְאִי אַשְׁמְעִנָן קָטָן מִשּׁוּם דְּלָא אָתֵי לְאִיחֲלוּפֵי בְּגָדוֹל, אֲבָל נָכְרִי דְּאָתֵי לְאִיחֲלוּפֵי בְּגָדוֹל אֵימָא לֹא צְרִיכָא. אָמַר רַב חִסְדָּא, אָמַר רַב קְטִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אִם נַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם כְּמָאן דְּאָמַר לֵהּ זִיל עֲבִיד בֵּהּ מוּמָא דָּמֵי. אָמַר רָבָא: מִכְדִי מִמֵּילָא הוּא מַה לִּי הָיָה מַה לִּי נַעֲשֶׂה אֶלָּא נַעֲשֶׂה נָמֵי מִמֵּילָא הוּא וְלֹא שְׁנָא: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁהוּא לָדַעַת אָסוּר. לַאֲתוּיֵי מַאי לַאֲתוּיֵי גְּרָמָא שֶׁלֹּא לָדַעַת לַאֲתוּיֵי מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ. הָיָה בְּכוֹר רְדָפוֹ בֵּעֲטוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו. אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבֵּעֲטוֹ בִּשְׁעַת רְדִיפָה, אֲבָל לְאַחַר רְדִיפָה לָא פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא צַעֲרֵהּ הוּא דְּמִדְכַּר קָא מַשְׁמַע לָן. אָמַר רַב יְהוּדָה: מֻתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר רָבָא: גַּדְיָא בְּאוּדְנֵהּ, אִימְרָא בְּשִׂפְוָתֵהּ. אִיכָּא דְּאַמְרֵי אִימְרָא נָמֵי בְּאוּדְנֵהּ אֵימוּר דֶּרֶךְ צְדָעָיו נָפַק. אָמַר רָבָא: אָכַל וְלָא מֵיחֱזֵי פָּעֵי וּמֵיחֱזֵי הֲוֵי מוּמָא מַאי קָא מַשְׁמַע לָן תָּנֵינָא הַחוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ מַאי טַעֲמָא לָאו מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מֵחֱזֵי. אָמַר רַב פַּפָּא: רָבָא נָמֵי טַעֲמָא דְּמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ מַאי טַעֲמָא נֶעֶקְרוּ הֲוֵי מוּמָא מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מֵיחֱזֵי:
רש''י דאי אשמעינן נכרי. דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר דאתי האי נכרי למסרך ללמוד להטיל מום בקדשים דסירכיה דנכרי לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא: ולא אתי לאחלופי בגדול. דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו על ידי תנוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא משתרי דגדול בקטן לא מחליף: לא שנו. דמותר הבכור על ידי הנכרי: אלא דאמרו ליה. לקסדור אינו נשחט אלא אם כן היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד נכרי דניחא להו שיטיל בו מום: נעשה משמע על ידי אדם: ממיל' הוא. שלא היה יודע הגוי שיהא מותר על ידו ולא להתי' נתכוון: גרמא. אם הניח בצק ודבילה ע''ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו: מסיח לפי תומו. שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע''י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום: היה בכור. איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום: שוחטין עליו. ואפילו כהן לפי שלהצלתו נתכוון: צעריה. מה שרדפו: קודם שיצא לאויר העול'. דבכור אינו קדוש עד שמקדשו רחם: גדייא באזניה. גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל בו מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשפוותיה. ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואין נראות עד שיצא כל ראשו: צדעיו. טינפל''ש: אכיל ולא מחזי. אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מחזי אפי' הכי כי פעי מחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרינן בפ' דלקמן דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי: פעי. צועק ופותח פיו הרב': חוטין החיצונו'. ככי דשיני שקורין ינציב''ה חיצונות אותן שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהן מעט: או שנגממו. שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראין אותם חוטין: פנימיות. שהשינים הגדולות שקורין מיישליר''ש קבועות בהן שנעקרו לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גמום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה: מאי טעמא הוי פנימיות מום אפילו בעקרא:
זוהר חדש ד''א דף צ''ב ע''ב
פָּתְחוּ אִנְהוּ וְאָמְרוּ אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר. כְּתִיב כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְגוֹ'. כִּי יוֹם חַד יוֹמָא אִית לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רְחִימָא דְּנַפְשֵׁהּ כְּלִילָא מִכָּל שְׁאָר יוֹמִין שִׁית יוֹמִין כְּלִילָן בֵּהּ וְהוּא כְּלָלָא דְּכֻלְּהוּ וְעַל דְּאַסְגִּיאוּ חוֹבִין אִסְתְּלֵק לְעֵלָּא לְבֵי עָלְמָא דַּחֲיָין כְּדֵין מִתְּחוּת שִׁפּוּלֵי מַשְׁכְּנָא קָם יוֹמָא דִּמְרִירוּ יוֹמָא דִּבְכִיָּה יוֹמָא דְּצַעֲרָא יוֹמָא דְּאִקְרֵי מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְעָאל בְּגוֹ מַשְׁכְּנָא וּשֵׁצֵי וְסָאִיב וְרִבּוֹנָא דְּמַשְׁכְּנָא אָזֵל וְעָרָק וְאִתְתְּרַךְ מִגּוֹ מוֹתָבֵהּ לְגוֹ טוּרָא דִּלְבַר וּלְגוֹ טוֹרָא וּמַשְׁכְּנָא שֵׁיצֵי וְאִתְחָרֵב לְבָתָר נָחַת הַהוּא יוֹמָא עִלָּאָה דְּאִסְתְּלַק שָׁאַל עַל מַשְׁכְּנֵהּ וְהָא אִתְחָרַב עָאל וְאַשְׁגַּח עַל מָארֵי דְּמַשְׁכְּנָא מַטְרוֹנִיתָא רְחִימְתָּא דְּנַפְשֵׁהּ וְהָא אִתְתְּרָכַת וְעָרְקַת וְכָל בִּנְיָנָא סָתִיר כְּדֵין שָׁארֵי לְמִיגְעֵי גּוֹעָא כִּנְהִימָא דְּתַרְנְגוֹלָא עַל נוּקְבֵהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: מְקַרְקֵר קִיר נְהִימָא כְּתַרְנְגוֹלָא קִיר רִבּוֹן שַׁלִּיטָא וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר עָבִיד שַׁוְעָה וְצָוַח לְגַבֵּי טוּרָא דְּעָרְקַת תַּמָּן מַטְרוֹנִיתָא עָבִיד שׁוֹעַ צָוַח וְקָרֵי בִּנְהִימָה דִּבְכִיָּה אֵיכָה אֵיכָה רְחִימָתָא דְּנַפְשָׁאי. אֵיכָה שַׁפְנוּנִיתִי שְׁלֵמָתִי. אֵיכָה יְחִידָתָא דִּילִי דְּאִתְיַחֲדַת עִמִּי בְּיִחוּדָא. אֵיכָה דַּהֲוַת נָטְלַת בְּכָל יוֹמָא חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִין אַתְוָן דְּיִחוּדָא וְאִתְקְרִיאַת כ''ה עַל דָּא אָחָתִי בְּרַתִּי אִמִּי לְאָן אַזְלַת לְאָן פָּנִית לְמֵיהַךְ אֲנָן דְּשַׁמְעִין בְּכָל יוֹמָא קִרְקוּרָא דָּא דְּרִבּוּנָנָא לָן יָאוּת לְמִבְכֵּי לָן יָאוּת לְמִסְפֵּד לָן יָאוּת לְמִפְתַּח אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד:
תרגום הזוהר פָּתְחוּ הֵם, בְּנֵי בָּבֶל, וְאָמְרוּ, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר. כָּתוּב, כִּי יוֹם מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה וְגוֹ'. כִּי יוֹם, הַיְנוּ, כִּי יוֹם אֶחָד יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָהוּב נַפְשׁוֹ, הַכָּלוּל מִכָּל שְׁאָר הַיָּמִים, שִׁשָּׁה יָמִים כְּלוּלִים בּוֹ, וְהוּא כְּלָל כֻּלָּם, וְעַל שֶׁנִּתְרַבּוּ הָעֲוֹנוֹת נִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה. לְבֵית הָעוֹלָם שֶׁל הַחַיִּים. אָז מִתַּחַת שׁוּלֵי הַמִּשְׁכָּן, קָם הַיּוֹם הַמַּר, יוֹם הַבְּכִיָּה, יוֹם הַצַעַר, יוֹם שֶׁנִּקְרָא מְהוּמָה וּמְבוּסָה וּמְבוּכָה, וְנִכְנָס בְּתוֹךְ הַמִּשְׁכָּן, וְהִשְׁחִית וְטִמֵּא. וְהָאָדוֹן שֶׁל הַמִּשְׁכָּן, הָלַךְ וּבָרַח וְגֹרָשׁ מִמּוֹשָׁבוֹ לָהָר שֶׁמִּבַּחוּץ, וְלָהָר הֶחָרֵב, וְהַמִּשְׁכָּן נֶחֱרָב. לְאַחַר כָּךְ, יָרַד אוֹתוֹ הַיּוֹם הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא הַיְסוֹד, שֶׁנִּסְתַּלֵּק, שָׁאַל עַל מִשְׁכָּנוֹ, וְהִנֵּה נֶחֱרָב. נִכְנָס וְהִבִּיט עַל אֲדוֹן הַמִּשְׁכָּן, שֶׁהוּא הַמַּלְכָּה אֲהוּבַת נַפְשׁוֹ, וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת וּבָרְחָה, וְכָל בִּנְיָנָהּ הֻסְתָּר, אָז הִתְחִיל לִגְעֹת גְּעִיָּה אַחַר גְּעִיָּה כִּנְהִימַת הַתַּרְנְגּוֹל, עַל נְקֵבָתוֹ. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, מְקַרְקֵּר קִיר, מְקַרְקֵּר, שֶׁנּוֹהֵם כַּתַּרְנְגּוֹל. קִיר, רִבּוֹן, שַׁלִּיט. וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר: שֶׁעוֹשֶׂה שׁוֹעָה וְצוֹעֵק אֶל הָהָר, שֶׁהַמַּלְכָּה בָּרְחָה שָׁמָּה. דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה שׁוֹעָה וְצוֹעֵק וְקוֹרֵא בִּנְהִימַת בְּכִיָּה, אֵיכָה. אֵיכָה אֲהוּבַת נַפְשִׁי, אֵיכָה יוֹנָתִי תַמָּתִי, אֵיכָה יְחִידָה שֶׁלִּי שֶׁנִּתְיַחֲדָה עִמִּי בְּיִחוּד. אֵיכָה שֶׁהָיְתָה לוֹקַחַת בְּכָל יוֹם כ''ה אוֹתִיּוֹת הַיִּחוּד, שֶׁבַּכָּתוּב, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וְגוֹ'. שֶׁעַל שֵׁם זֶה נִקְרֵאת כֹּה. אֲחוֹתִי בִּתִּי אִמִּי, אָנָּה הָלַכְתְּ, אָנָּה אַתְּ פּוֹנָה לָלֶכֶת. אָנוּ, בְּנֵי בָּבֶל, הַשּׁוֹמְעִים בְּכָל יוֹם הַקִּרְקוּר הַזֶּה שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ, לָנוּ רָאוּי לִבְכֹּת, לָנוּ רָאוּי לִסְפֹּד, לָנוּ רָאוּי לִפְתֹּחַ אֵיכָה. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד וְגוֹ'.
הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פרק יג
א. הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּשְׁלִימִין אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁנָה אֶחָת מַתְחִילִין בְּשַׁבָּת שֶׁאַחַר חַג הַסֻכּוֹת וְקוֹרִין בְּסֵדֶר בְּרֵאשִׁית. בַּשְּׁנִיָּה אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת. בַּשְּׁלִישִׁית וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם וְקוֹרְאִין וְהוֹלְכִין עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה עַד שֶׁגּוֹמְרִין אֶת הַתּוֹרָה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּשְׁלִים אֶת הַתּוֹרָה בְּשָׁלשׁ שָׁנִים וְאֵינוֹ מִנְהָג פָּשׁוּט: ב. עֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין קְלָלוֹת שֶׁבְּסֵפֶר וַיִּקְרָא קדֶם עֲצֶרֶת וְשֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה קדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וְהַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בְּמִדְבַּר סִינַי קדֶם עֲצֶרֶת וָאֶתְחַנַּן אַחַר תִּשְׁעָה בְּאָב. אַתֶּם נִצָבִים קדֶם רֹאשׁ הַשָּׁנָה צַו אֶת אַהֲרֹן קדֶם הַפֶּסַח בְּשָׁנָה פְּשׁוּטָה, לְפִיכָךְ יֵשׁ שַׁבָּתוֹת שֶׁקּוֹרִין שַׁחֲרִית שְׁנֵי סְדָרִים, כְּגוֹן אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְזֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע. אִם בְּחֻקּוֹתַי עִם בְּהַר סִינַי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיֻּשְׁלְמוּ בְּשָׁנָה וְיִקְרְאוּ אוֹתָן הַסְּדָרִים בְּעוֹנָתָן:
מוסר
מספר חסידים סימן קנ''ה
(זֶה יְסוֹד לִמּוּד הַיִּרְאָה) יְסוֹד יִרְאֵי אֱלֹקִים תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' כְּשֶׁתָּבוֹא לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר תַּחֲשֹׁב אִם הָיָה אָדָם אַחֵר עוֹשֵׂהוּ אִם הָיָה שׁוֹאֵל לְךָ עֵצָה מֶה הָיִיתָ אוֹמֵר לוֹ. וְכֵן אָמְרוּ: וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם כַּאֲשֶׁר פִּלַּלְתָּ לַאֲחֵרִים תִּרְאֶה לָךְ. רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה כְּשֶׁיַּגִּיעַ בִּנְךָ לִלְמֹד אַל תִּקְנֶה לוֹ אֶלָּא רַב חָכָם וִירֵא שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי א) יִרְאַת ה' רֵאשִׁית דָּעַת. וְזֶה כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ בְּיִרְאַת ה' וְעוֹד מִכָּל רֵאשִׁית תִּתֶּן לוֹ כְּדִכְתִיב: (יחזקאל מד) רֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל. וְכֵן תִּתֶּן לוֹ רֵאשִׁית הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה לְבָרְכוֹ בַּמֶּה שֶׁמְּהַנֶּה לָךְ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנַנְתָּה שֶׁהוּא מַעֲרִיב עֲרָבִים וְיוֹצֵר אוֹר: