פרשת דברים-דברים יום שלישיתורה
יכוין בקריאת חמשה פסוקים אלו שהם כנגד הֶ דמילוי הה ראשונה דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נפש משבת שעברה:
(יא) יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: יְיָ אֱלָהָא דַאֲבָהָתְכוֹן יוֹסֵף עֲלֵיכוֹן כְּוָתְכוֹן אֲלַף זִמְנִין וִיבָרֵךְ יָתְכוֹן כְּמָא דִי מַלִיל לְכוֹן:
רש''י יסף עליכם ככם אלף פעמים. מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתנו, כבר הבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות וגו' , אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:
(יב) שני אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: אֶכְדֵין אֵסוֹבַר בִּלְחוֹדִי טָרְחֲכוֹן וְעִסְקֵיכוֹן וְדִינְכוֹן:
רש''י איכה אשא לבדי. אם אומר לקבל שכר לא אוכל, זו היא שאמרתי לכם לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא: טרחכם. מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דינין: ומשאכם. מלמד שהיו אפיקורוסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. אחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות: וריבכם. מלמד שהיו רוגנים:
(יג) הָב֣וּ לָ֥כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: הָבוּ לְכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וְסוּכְלְתָנוּן וּמַדְעָן לְשִׁבְטֵיכוֹן וֶאֱמַנִנוּן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן:
רש''י הבו לכם. הזמינו עצמכם לדבר: אנשים. וכי תעלה על דעתך נשים, מה תלמוד לומר אנשים, צדיקים כסופים: נבונים. מבינים דבר מתוך דבר. זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי, מה בין חכמים לנבונים. חכם דומה לשלחני עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות רואה, וכשאין מביאין לו יושב ותוהא. נבון דומה לשלחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות רואה, וכשאין מביאין לו מחזר ומביא משלו: וידעים לשבטיכם. שהם נכרים לכם, שאם בא לפני מעטף בטליתו איני יודע מי הוא ומאיזה שבט הוא ואם הגון הוא, אבל אתם מכירין בו, שאתם גדלתם אותו, לכך נאמר וידעים לשבטיכם: בראשיכם. ראשים ומכבדים עליכם שתהיו נוהגין בהם כבוד ויראה: ואשימם. חסר יו''ד, [לומר] למד שאשמותיהם של ישראל תלויות בראשי דיניהם, שהיה להם למחות ולכון אותם לדרך הישרה:
(יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב-הַדָּבָ֥ר אֲשֶׁר-דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת: וַאֲתֶבְתּוּן יָתִי וַאֲמַרְתּוּן תַּקִין פִּתְגָמָא דִי מַלֶלְתָּא לְמֶעְבָּד:
רש''י ותענו אתי וגו' . החלטתם את הדבר להנאתכם, היה לכם להשיב, רבנו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם. הייתם אומרים, עכשיו יתמנו עלינו דינין הרבה, אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון והוא נושא לנו פנים: לעשות. אם הייתי מתעצל, אתם אומרים עשה מהרה:
(טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת-רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙ וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣י מֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: וּדְבָרִית יָת רֵישֵׁי שִׁבְטֵיכוֹן גֻבְרִין חַכִּימִין וּמַדְעָן וּמַנֵתִי יָתְהוֹן רֵישִׁין עֲלֵיכוֹן רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מָאוָתָא וְרַבָּנֵי חַמְשִׁין וְרַבָּנֵי עִשׂוֹרְיָתָא וְסָרְכִין לְשִׁבְטֵיכוֹן:
רש''י ואקח את ראשי שבטיכם. משכתים בדברים, אשריכם, על מי באתם להתמנות, על בני אברהם יצחק ויעקב, על בני אדם שנקראו אחים ורעים, חלק ונחלה וכל לשון חבה: אנשים חכמים וידעים. אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלש, אנשים צדיקים, חכמים וידעים: ראשים עליכם. שתנהגו בהם כבוד. ראשים במקח, ראשים בממכר, ראשים במשא ומתן, נכנס אחרון ויוצא ראשון: שרי אלפים. אחד ממנה על אלף: שרי מאות. אחד ממנה על מאה: ושטרים. מניתי עליכם לשבטיכם. אלו הכופתין והמכין ברצועה על פי הדינין:
נביאים - ישעיה - פרק א
(יא) לָמָּה-לִּ֤י רֹב-זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי: לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בִּסְגִיאוּת נִכְסַת קֵדְשֵׁיכוֹן אָמַר יְיָ שְׁבֵעִית מִיסַת עֲלָוָת דִּיכְרִין וּתְרַב פְּטִימִין וְדַם תּוֹרִין וְאִימְרִין וְגַדְיָן דִּכְאִלֵּין לָא רַעֲוָא קֳדָמַי בְּהוֹן :
רש''י שבעתי עולות אילים . כמו פן ישבעך וישנאך ( משלי כה יז ) : מריאים . בהמות צאן פטומות : לא חפצתי . אחר שאתם עוברים על תורתי זבח רשעים תועבה :
(יב) כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי-בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי: כַּד אַתּוּן אָתָן לְאִתְחֲזָאָה קֳדָמַי מָאן תְּבַע דָּא מִיֶּדְכוֹן לְמֵיתֵי וּלְאִתְדָּשָׁא עֲזָרָתַי :
רש''י מי בקש זאת מידכם רמס חצרי . לרמוס את חצרי אחרי שאין לבבכם שלם עמי :
(יג) לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת-שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא-אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה: לָא תוֹסְפוּן לְאַיְתָאָה מִנְחַת אֲנִיסָא קוּרְבַּן מְרַחֵק הוּא קֳדָמַי יַרְחִין וְשַׁבִּין כְּנִישָׁא אַתּוּן מִתְכַּנְּשִׁין לָא שַׁבְקִין חוֹבֵיכוֹן לְקַבָּלָא צְלוֹתְכוֹן בְּעִדַּן כְּנִישַׁתְכוֹן :
רש''י לא תוסיפו הביא מנחת שוא . מתרה אני בכם לא תביאו לי מנחת שוא שלכם שהעשן עולה ממנה קיטור של תיעוב הוא לי ולא לנחת הרוח : חדש ושבת קרא מקרא לא אוכל וגו' . ולקרוא מקרא חדש ושבת שאתם נאספי' לקרא עצרה ואסיפה בהם לא אוכל לסבול און שבלבבכם הנוטה לעכו''ם והעצרה עמו שאין שני הדברים כאלו ראוין יחד לקרוא עצרה ליאסף לפני והאון שבלבבכם לעכו''ם ואין אתם מוציאין אותו מתוך לבבכם :
(יד) חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא: יַרְחֵיכוֹן וּמוֹעֲדֵיכוֹן רָחִיק מֵימְרִי הֲווֹ קֳדָמַי לְרִיחוּק אַסְגֵּיתִי לְמִשְׁבָּק : (טו) וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי-תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ: וְכַד כַּהֲנַיָּא פַּרְסִין יְדֵיהוֹן לְצָלָאָה עֲלֵיכוֹן מְסַלִּיקְנָא אַפֵּי שְׁכִינְתִּי מִנְּכוֹן וְאַף כַּד אַתּוּן מַסְגַּן לְצַלָּאָה לָא רַעֲוָא קֳדָמַי לְקַבָּלָא צְלוֹתְכוֹן יְדֵיכוֹן דַּם זַכַּאי מַלְיָין :
רש''י ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם . לפי שידכם דמים מלאו : דמים . רציחה :
כתובים - תהילים - פרק עד
(יג) אַתָּ֤ה פוֹרַ֣רְתָּ בְעָזְּךָ֣ יָ֑ם שִׁבַּ֖רְתָּ רָאשֵׁ֥י תַ֝נִּינִ֗ים עַל-הַמָּֽיִם: אַנְתְּ גְּזַרְתָּא בְּעוּנְשָׁךְ מוֹי דְּיַמָּא אַנְתְּ תְּבַרְתָּא רֵישֵׁי תַנִּינַיָּא וְשַׁנֵיקְתָּא מִצְרָאֵי עַל יַמָּא :
רש''י ראשי תנינים . הם מצרים שנקראו תנינים שנאמר ( יחזקאל כ''ט ) התנים הגדול וגו' :
(יד) אַתָּ֣ה רִ֭צַּצְתָּ רָאשֵׁ֣י לִוְיָתָ֑ן תִּתְּנֶ֥נּוּ מַ֝אֲכָ֗ל לְעָ֣ם לְצִיִּֽים: אַנְתְּ תְּרַעְתָּא רֵישֵׁי גִּבָּרֵי פַּרְעֹה יְהַבְתִּינוּן לְגַמָּרָא לְעַם בֵּית יִשְּׂרָאֵל וְגוּשְׁמֵיהוֹן לִירוֹדִי :
רש''י ראשי לויתן . פרעה נקרא כן שנאמר ( ישעיה כ''ז ) יפקוד ה' בחרבו הקשה על לויתן וגו' : תתננו מאכל לעם לציים . נתת ממונו לעם ישראל לאוכלו לציים לכתות וצבאות שהוצאת , ציים סיעות כמו ( במדבר כ''ד ) וצים מיד כתים כתרגומו וסיען :
(טו) אַתָּ֣ה בָ֭קַעְתָּ מַעְיָ֣ן וָנָ֑חַל אַתָּ֥ה ה֝וֹבַ֗שְׁתָּ נַהֲר֥וֹת אֵיתָֽן: אַנְתְּ בְּזַעְתָּא מַעְיָנָא מִן כֵּיפָא וַהֲוֵי לְנַחֲלָא אַנְתְּ יַבֶּשְׁתָּא מְגִיזַת נַחֲלֵי אַרְנוֹנָא ומְגִיזַת יוּבְקָא וְיוֹרְדְנָא דִּיהוֹן תַּקִּיפִין :
רש''י אתה בקעת . לישראל מן הצור מעיינות : אתה הובשת . ירדן שהוא נהר איתן :
(טז) לְךָ֣ י֭וֹם אַף-לְךָ֥ לָ֑יְלָה אַתָּ֥ה הֲ֝כִינ֗וֹתָ מָא֥וֹר וָשָֽׁמֶשׁ: דִּי לָךְ יְמָמָא לְחוֹד דִּי לָךְ לֵילְיָא אַתְּ אַתְקֵנְתָּא סִיהֲרָא וְשִׁמְשָׁא :
רש''י לך יום . גאולתם של ישראל : אף לך לילה . ועמך היו בצרות הלילה : אתה הכינות מאור ושמש . אתה הכינות להם מאור התורה :
(יז) אַתָּ֣ה הִ֭צַּבְתָּ כָּל-גְּבוּל֣וֹת אָ֑רֶץ קַ֥יִץ וָ֝חֹ֗רֶף אַתָּ֥ה יְצַרְתָּם: אַנְתְּ אֲקֵימְתָּא כָּל תְּחוּמָא דְּאַרְעָא קַיְטָא וְסִיתְוָא אַנְתְּ בְּרָאתִינוּן :
רש''י אתה הצבת . להם כל גבולות ארצם בכל טוב : קיץ וחרף אתה יצרתם . הרי זה דוגמת ( ירמיה ה' ) שבועות חוקות קציר ישמור לנו , לא שנית לנו סדר השנים :
משנה סוטה פרק ב
א. הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְתוֹךְ כְפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלֵי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלֵי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים. מִנִחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים הִיא הָיְתָה בָאָה גֶּרֶשׂ, וְזוֹ בָּאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:
ברטנורה (א) היה מביא. הבעל: את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה) והביא את קרבנה: בכפיפה מצרית. סל עשוי מצורי הדקל מן זרדים הגדלים סביבות הדקל: כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח''כ מביא מנחתה, אע''פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע''פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה: תחלתן וסופן בכלי שרת. לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב שהם ראוים לכלי שרת: וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א): כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא לא תיתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני והכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת. מנחת חוטא אע''פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע''פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה: ובאה גרש. וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח: גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים: קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:
ב. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶס חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ חֲצִי לֹג מַיִם מִן הַכִּיּוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רְבִיעִית. כְּשֵׁם שֶׁמְּמַעֵט בַּכְּתָב, כָּךְ מְמַעֵט בַּמָּיִם. נִכְנַס לַהֵיכָל וּפָנָה לִימִינוֹ, וּמָקוֹם הָיָה שָׁם אַמָּה עַל אַמָּה וְטַבְלָא שֶׁל שַׁיִשׁ וְטַבַּעַת הָיְתָה קְבוּעָה בָהּ. וּכְשֶׁהוּא מַגְבִּיהָהּ, נוֹטֵל עָפָר מִתַּחְתֶּיהָ. וְנוֹתֵן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה עַל הַמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה) וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
ברטנורה (ב) היה מביא. הכהן: פיילי. כוס בלשון יוני: מן הכיור. דכתיב (במדבר ה') מים קדושים, ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי: כשם שממעט. ר' יהודה בכתב המגילה, לקמן במתניתין, כך ממעט כאן במים. ואין הלכה כרבי יהודה: מקום היה שם. ניכר מתוך שאר רצפת ההיכל: וטבעת קבועה בה. לאוחזה בטבעתה ולהגביהה משאר הרצפה שהיא כולה באבני שיש: כדי שיראה. צריך שיתן בה שיעור שיהא נראה וניכר על פני המים: נתן אל המים. מדלא כתיב ונתן במים, אלא אל המים, משמע שלא יהא נבלע בתוכן:
ג. בָּא לוֹ לִכְתּוֹב אֶת הַמְּגִלָּה, מֵאֵיזֶה מָקוֹם הוּא כוֹתֵב, (שם) מֵאִם לֹא שָׁכַב אִישׁ וְגוֹ', וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה. וְכוֹתֵב יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה, וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיָה מַפְסִיק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ כוֹתֵב אֶלָּא יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה וְגוֹ' וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ וְגוֹ. וְאֵינוֹ כוֹתֵב וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן:
ברטנורה (ג) מאם לא שכב איש אותך וגו'. הנקי. שהן קללות הבאות מחמת ברכות, דמשמע הא אם שכב לא תנקי: ואינו כותב והשביע הכהן את האשה וגו'. שאין זה אלא מצוה על הכהן להשביעה: ולא היה כותב ואמרה האשה אמן אמן. שאינו אלא קבלה שהאשה מקבלת עליה האלות. ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות: ר' יוסי אומר אינו מפסיק. משהתחיל אם לא שכב איש אותך עד אמן אמן. וכותב צוואות דוהשביע הכהן את האשה וקבלות דואמרה האשה אמן אמן, דדריש את, לרבות צוואות וקבלות: רבי יהודה אומר כל עצמו אינו כותב. כלומר היה זהיר בעצמו שלא לכתוב אלא אלות בלבד, ולא קללות הבאות מחמת ברכות, ולא צוואות, ולא קבלות. דדריש האלות ולא קללות הבאות מחמת ברכות. האלה, למעוטי צוואות וקבלות:
ד. אֵינוֹ כוֹתֵב לֹא עַל הַלּוּחַ וְלֹא עַל הַנְּיָר וְלֹא עַל הַדִּפְתְּרָא אֶלָּא עַל הַמְּגִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּסֵפֶר. וְאֵינוֹ כוֹתֵב לֹא בַקּוֹמוֹס וְלֹא בַקַּנְקַנְתּוֹם וְלֹא בְכָל דָּבָר שֶׁרוֹשֵׁם, אֶלָּא בַדְּיוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וּמָחָה, כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִמָּחֵק:
ברטנורה (ד) לוח. של עץ: נייר. של עשבים שכותשים אותם ועושים כמין עור: דפתרא. עור שאינו מעובד כל צרכו, דמליח וקמיח ולא עפיץ: בספר. בקלף: קומוס. שרף האילן ומתיכו במים: קנקנתום. אירמנ''ט. ובלע''ז ודריאו''לו: ולא בכל דבר שהוא רושם. ונבלע בקלף ואינו יכול למחות דקומוס וקנקנתום עבדי רושם:
ה. עַל מָה הִיא אוֹמֶרֶת אָמֵן אָמֵן. אָמֵן עַל הָאָלָה, אָמֵן עַל הַשְּׁבוּעָה. אָמֵן מֵאִישׁ זֶה, אָמֵן מֵאִישׁ אַחֵר. אָמֵן שֶׁלֹּא שָׂטִיתִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם וּכְנוּסָה, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי. וְאִם נִטְמֵאתִי, יָבוֹאוּ בִי. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָמֵן שֶׁלֹּא נִטְמֵאתִי, אָמֵן שֶׁלֹּא אֶטָּמֵא:
ברטנורה (ה) אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה. ע''י גלגול שבועה הוא מגלגל עליה זנות של ארוסין ואף ע''פ שלא היה בה קנוי וסתירה. ומכאן לגלגול שבועה מן התורה: שומרת יבם וכנוסה. ואם היתה יבמתו וכנסה, וקנא לה ונסתרה, מגלגל עליה טומאה שנטמאה כשהיא שומרת יבם. ומתניתין רבי עקיבא היא דאמר שומרת יבם ערוה. ואינה הלכה. אלא שומרת יבם שזנתה מותרת ליבם. לפיכך אינו מתנה עליה אם זנתה שומרת יבם: אמן שלא נטמאתי וכו'. פירושי קמפרש לאמן על האלה, אמן על השבועה דתנינן לעיל. והכי קאמר, אמן שלא נטמאתי הוא אמן על השבועה שהשביעה הכהן משביע אני עליך שלא נטמאת: ואם נטמאתי יבואו בי. היינו קבלת אלה, שאמר לה הכהן ואם נטמאת יבואו בך כל הקללות הללו: אמן שלא אטמא. שאם תיטמא לאחר זמן מים מערערים אותה. ואין הלכה כר''מ:
ו. הַכֹּל שָׁוִין שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה עִמָּהּ לֹא עַל קדֶם שֶׁתִּתְאָרֵס וְלֹא עַל מֵאַחַר שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ. נִסְתְּרָה לְאַחֵר וְנִטְמֵאת וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּהּ. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁתִּבָּעֵל וְלֹא הָיְתָה אֲסוּרָה לוֹ, לֹא הָיָה מַתְנֶה עִמָּה:
ברטנורה (ו) ולא משנתגרשה. שאם זנתה לאחר שגירשה וחזר והחזירה וקינא לה ונסתרה, אין המים בודקים על זנות שלאחר גירושין, דגרושה שזנתה מותרת לחזור לבעלה, דבקדושין תלה רחמנא האיסור לא בביאה, דכתיב (דברים כד) ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. לפיכך, נתקדשה לאיש אחר, אע''פ שלא נבעלה. אסורה לחזור לבעלה. ואם נבעלה בלא קדושין, מותרת לחזור לבעלה:
גמרא סוטה דף יז ע''א
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר וְכוּ': בְּמַאי קָא מְפַלְגֵי בְּהַאי קְרָא קָמְיפַלְגֵי וְכָתַב אֶת הָאָלוֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר. רַבִּי מֵאִיר סָבַר אָלוֹת, אָלוֹת מַמָּשׁ. הָאָלוֹת, לְרַבּוֹת קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת אָמֵן. וְרַבִּי יוֹסֵי כֻּלְּהוּ כִּדְקָאָמַרְתְּ אֶת לְרַבּוֹת צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר אֶתִים לָא דָּרִישׁ וְרַבִּי יְהוּדָה כֻּלְּהוּ בְּמִעוּטֵי דָּרִישׁ לְהוּ אָלוֹת, אָלוֹת מַמָּשׁ. הָאָלוֹת, לְמִעוּטֵי קְלָלוֹת הַבָּאוֹת מֵחֲמַת בְּרָכוֹת. אֵלֶּה לְמַעוּטֵי קְלָלוֹת שֶׁבְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. הָאֵלֶּה, לְמִעוּטֵי צַוָּאוֹת וְקַבָּלוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי שְׁנָא הַאי הֵ''י דְּמַרְבֵּי בֵּהּ וּמַאי שְׁנָא הַאי הֵ''י דְּמָעִיט בֵּהּ הֵ''י דְּגַבֵּי דְּרִבּוּיָא רִבּוּיָא הִיא הֵ''י דְּגַבֵּי דְּמִעוּטָא מִעוּטָא וְהָא לֵית לֵהּ לְרַבִּי מֵאִיר מִכְּלַל לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: הִנָּקִי כְּתִיב. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: אִישׁ וְאִשָּׁה זָכוּ שְׁכִינָה בֵּינֵיהֶם. לֹא זָכוּ אֵשׁ אוֹכְלָתָן. אָמַר רָבָא וּדְאִשָּׁה עֲדִיפָה מִדְּאִישׁ. מַאי טַעֲמָא. הַאי מַצְרִיף וְהַאי לָא מַצְרִיף. אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עָפָר לְסוֹטָה. שֶׁאִם זָכְתָה יוֹצֵא מִמֶּנָּה בֵּן כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, כְּדִכְתִיב בֵּהּ: עָפָר וָאֵפֶר. לֹא זָכְתָה, תַּחֲזֹר לַעֲפָרָהּ. דָּרַשׁ רָבָא: בְּשָׂכָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת: אֵפֶר פָּרָה וַעֲפַר סוֹטָה. וְהָאִיכָּא נָמֵי עֲפַר כִּסּוּי הַדָּם הָתָם הֶכְשֵׁר מִצְוָה אִיכָּא הַנָּאָה לֵיכָּא. דָּרַשׁ רָבָא: בְּשָׂכָר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת וּרְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין. בִּשְׁלָמָא רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלִּין, דִּכְתִיב: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ. וְתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ, אֶלָּא חוּט שֶׁל תְּכֵלֶת מַאי הִיא. דְּתַנְיָא הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מַה נִּשְׁתַּנָּה תְּכֵלֶת מִכָּל מִינֵי צִבְעוֹנִין. מִפְּנֵי שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמָה לַיָּם וְיָם דּוֹמֶה לָרָקִיעַ וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וּכְתִיב: (יחזקאל א) כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא:
רש''י אלות ממש. יתן ה' אותך ובאו המים המאררים וגו': קללות הבאות וכו'. הנקי ממי המרים: אלה. מיעוט היא: שבמשנה תורה. כגון יככה ה' בשחפת וגו': צוואות. והשביע הכהן את האשה דלא תימא דלא ידלג הלכך אצטריך למעטינהו: קבלות. אמן: כלהו. ריבוייא כדקאמרת אלות אלות ממש האלות קללות הבאות מחמת ברכות אלה למעוטי שבמשנה תורה ושבת''כ אבל ה''י דהאלה לא תדרוש למעוטי צוואות וקבלות דאתא את ורבינהו וה''י דהאלה אורחיה הוא: ורבי יהודה. כולהו ההי''ן דקרא מיעוטי דריש להו: דלגבי רבוייא. דהאלות דקאי אוכתב: דלגבי מיעוט. האלה דמיעוטא הוא אלה ולא אחרות: והא לית ליה לר''מ. במסכת קידושין: אמר רבי תנחום הנקי כתיב. בלא יו''ד דמשתמע הנקי אם לא שכב ותדרוש הכי טומאה תחת אישך חנקי: שכינה ביניהם. שהרי חלק את שמו ושכנו ביניהם יו''ד באיש ה''י באשה: לא זכו אש אוכלתן. שהקב''ה מסלק שמו מביניהן ונמצאו אש ואש: ודאשה עדיפא מדאיש. אש של אשה קשה וממהרת לאכול וליפרע משל איש: האי מצריף. אש של אשה נוחה לדלוק מהר שאין אות של שמה מפסיק אלא מחובר ונקרא אש אבל של איש היו''ד של שכינה מפסיק: הנאה ליכא. ואין זה קיבול שכר אבל כאן יש הנאה בסוטה לתת שלום ושלא ירבה ממזרים בישראל אם זונה היא ואם נקתה ונזרעה זרע: ואפר פרה. לטהרו ולזכות ישראל ממעשה העגל: בשכר אם מחוט. שלא רצה ליהנות מגזל: חוט של תכלת. כנגד אם מחוט: ורצועה של תפילין. כנגד שרוך דהיינו רצועה: מה נשתנה תכלת. שהזקיקו הכתוב לציצית: שהתכלת דומה לים וכו'. ובא ללמדנו שכל המקיים מצות ציצית כאלו מקבל פני שכינה:
זוהר חדש ד''א דף ע''א.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד רַבִּי הָרְכִּינַס פָּתַח: וַיְגָרֶשׁ אֵת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן. 'וַיְגָרֶשׁ אֵת', דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא דְּאִתְתָּרְכַת בְּתִירוּכִין דְּאִשְׁתַּלְּחַת בְּשִׁלּוּחִין כֻּרְסַיָּא דְּמַלְכָּא נְפָלַת. וַיְגָרֶשׁ אֵת, דָּא כֻּרְסַיָּא דְּמַלְכָּא וַי דְּאִתְתָּרְכַת וַי דְּנָפַל הָאָדָם הַהוּא דְּשַׁלִּיט עַל כֻּרְסַיָּא נָפַל כֹּלָּא וַיַּשְׁכֵּן הַהוּא דְּתָרִיךְ לְדָא אַשְׁכִּין וְאַשְׁרֵי יִשּׁוּבָא אָחֳרָא בְּהִפּוּכָא בְּשַׁעֲתָא דְּאִתְחְרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא סְלִיק לִכְבוֹד עִלָּאָה לְעֵלָּא וְאַזְעֵיר דִּיּוּקְנֵהּ מִכַּמָּה דַּהֲוַת וְכֻרְסַיָּא נָטִיל מִינֵהּ וְאִתְפָּרֵשׁ כִּבְיָכוֹל, אַשְׁרֵי לְגַן עֵדֶן עִם כְּרוּבַיָּא לְתַתָּא וְאִתְפָּרֵשׁ מֵהַהוּא כָּבוֹד עִלָּאָה וְאַשְׁרֵי לְהַהוּא לַהַט הַחֶרֶב לְמֵיקָם בְּדוּכְתָּא דְּרַבָּנוּתֵהּ לְמִיטַר וּלְמִשְׁאַב וּלְמִסְטֵי הַהוּא אֹרָח דְּאִנְגִיד מֵעֵץ הַחַיִּים וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר (משלי ל): תַּחַת שָׁלש רָגְזָה אָרֶץ תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. שִׁפְחָה לְגוֹ, גְּבִירְתָּהּ לְבַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַאי בָּדָד. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא יג): בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ:
תרגום הזוהר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רַבִּי הָרְכִּינָס פָּתַח, וַיְּגָרֵשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. וַיְגָרֵשׁ אֶת, אֶת, זוֹ הִיא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהִיא גֹּרְשָׁה בְּגֵרוּשִׁים וְנִשְׁלְחָה בְּשִׁלּוּחִים, הַכִּסֵּא שֶׁל הַמֶּלֶךְ נָפַל. וַיְגָרֵשׁ אֶת, זֶה הוּא כִּסְאוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, דְּהַיְנוּ הַמַּלְכוּת הַנִּקְרֵאת, אֶת. אוֹי שֶׁגֹּרְשָׁה, אוֹי שֶׁנָּפְלָה. הָאָדָם, הַיְנוּ, אוֹתוֹ הַשּׁוֹלֵט עַל הַכִּסֵּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֶה אָדָם. נָפַל הַכִּסֵּא נָפַל הַכֹּל. וַיַּשְׁכֵּן, הַיְנוּ אוֹתוֹ שֶׁגֵּרַשׁ אֶת זוֹ, הִשְׁכִּין וְהִשְׁרָה יָשׁוֹב אַחֵר בְּהֵפֶךְ מִמַּה שֶּׁהָיָה. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עָלָה לְכָבוֹד הָעֶלְיוֹן לְמַעְלָה, וּמִעֵט דְּמוּתוֹ מִמַּה שֶּׁהָיְתָה. וְהַכִּסֵּא, נָסַע מִמֶּנּוּ וְנִפְרָד. כִּבְיָכוֹל הִשְׁכִּין אֶת גַּן הָעֵדֶן, עִם הַכְּרוּבִים לְמַטָּה, נִפְרָד מֵאוֹתוֹ הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, וְהִשְׁכִּין אוֹתוֹ לַהַט הַחֶרֶב, שֶׁתַּעֲמֹד בִּמְקוֹמָהּ שֶׁל הַגְּבִירָה, לִשְׁמֹר וְלִשְׁאֹב וּלְהַסְתִּיר אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשֶׁכֶת מֵעֵץ הַחַיִּים. וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ צָוַח וְאָמַר, תַּחַת שָׁלֹש רָגְזָה אָרֶץ וְגוֹ' תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְגוֹ' וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ. הַשִּׁפְחָה, בִּפְנִים, וְהַגְּבִירָה, מִבַּחוּץ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. מַהוּ בָּדָד. הַיְנוּ כְּדִכְתִיב, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ.
הלכה פסוקה
הרמב''ם ה' תפלה פרק יב
א. בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים אַחַר שֶׁגָּמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְעוֹלִין וְקוֹרִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה. וְכֵן בְּתַעֲנִית קוֹרְאִין בְּמִנְחָה וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מִנְחָה, אֲבָל בְּיוֹם טוֹב לֹא נָהֲגוּ לִקְרוֹת בְּמִנְחָה: ב. וְיוֹם שֶׁאֵין בּוֹ מוּסָף כְּשֶׁגּוֹמֵר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִין בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר תְּהִלָּה לְדָוִד וְסֵדֶר הַיּוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִין בְּכָל יוֹם. וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וְכָל הָעָם נִפְטָרִין:
מוסר
ספר חסידים סימן קנג
כְּתִיב (יחזקאל ג, יז) וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִּבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה לְחַיְתוֹ הוּא רָשָׁע בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק חָיוֹ יִחְיֶה וְאַתָּה אֶת נַפְּשְׁךָ הִצַלְתָּ, שִׁבְעָה אַזְהָרוֹת כְּנֶגֶד תּוֹעֲבוֹת לִבּוֹ וּכְנֶגֶד שֵׁשׁ הֵנָּה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְּשׁוֹ וּכְנֶגֶד שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם וְאַתָּה אֶת נַפְּשְׁךָ הִצַלְתָּ. מִכָּאז, שֶׁכָּל שֶׁנֶּעֱנַשׁ חֲבֵרוֹ וְהוּא אֵינוֹ מַזְהִירוֹ לוֹמַר אַל תַּעֲשֶׂה הֲרֵי כָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁמְּקַבֵּל מַעֲלִיז עַל זֶה כְּאִלּוּ הֲרָגוֹ לְפִּי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַזְהִירוֹ וְלֹא הִזְהִירוֹ וְתוֹבְעִיז מִזֶּה דָּמוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה מִיָּדְךָ דָּמוֹ אֲבַקֵּשׁ, עַל כֵּז יִלְמֹד סִפְּרֵי הַיִּרְאָה לְמַעַז יִזָּהֵר לִירָא דְּבַר ה' וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר וְיָבִיז הֶחָכָם לְמַעַז תִּירָא אֶת ה' כָּל הַיָּמִים בֶּאֱמֶת.