פרשת דברים-דברים יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) פְּנ֣וּ | וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֮ וְאֶל-כָּל-שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד-הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר-פְּרָֽת: אִתְפְּנוּ וְטוּלוּ לְכוֹן וְעוּלוּ לְטּוּרָא דֶאֱמוֹרָאָה וּלְכָל מָגִירוֹהִי בְּמֵישְׁרַיָא בְטוּרָא וּבִשְׁפֶלְתָּא וּבִדְרוֹמָא וּבִסְפַר יַמָא אַרְעָא דִכְנַעֲנָאָה וְלִבְנָן עַד נַהֲרָא רַבָּא נַהֲרָא פְרָת:
רש''י פנו וסעו לכם. זו דרך ערד וחרמה: ובאו הר האמרי. כמשמעו: ואל כל שכניו. עמון ומואב והר שעיר: בערבה. זה מישור של יער: בהר. זה הר המלך: ובשפלה. זו שפלת דרום: ובנגב ובחוף הים. אשקלון ועזה וקסרי וכו' כדאיתא בספרי: עד הנהר הגדל. מפני שנזכר עם ארץ ישראל, קראו גדול. משל הדיוט אומר עבד מלך מלך, הדבק לשחור וישתחוו לך, קרב לגבי דהנא ואדהן:
(ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת-הָאָ֑רֶץ בֹּ֖אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֥הוָה לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: חֲזֵי דִיהָבִית קֳדָמֵיכוֹן יָת אַרְעָא עוּלוּ וְאַחֲסִינוּ יָת אַרְעָא דִי קַיַם יְיָ לַאֲבָהָתְכוֹן לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לְמִתַּן לְהוֹן וְלִבְנֵיהוֹן בַּתְרֵיהוֹן:
רש''י ראה נתתי. בעיניכם אתם רואים. איני אומר לכם מאומד ומשמועה: באו ורשו. אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זין: לאבתיכם. למה הזכיר שוב לאברהם ליצחק וליעקב, אלא אברהם כדאי לעצמו, יצחק כדאי לעצמו, יעקב כדאי לעצמו:
(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא-אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: וַאֲמָרִית לְכוֹן בְּעִדָנָא הַהִיא לְמֵימָר לֵית אֲנָא יָכִיל בִּלְחוֹדִי לְסוֹבָרָא יָתְכוֹן:
רש''י ואמר אליכם בעת ההוא לאמר. מהו לאמר, אמר להם משה, לא מעצמי אני אומר לכם, אלא מפי הקדוש ברוך הוא: לא אוכל לבדי וגו' . אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השלו לא היה יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דיניכם נטל את הענש מכם ונתנו על הדינין. וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי יוכל לשפט, אלא כך אמר שלמה אין דיני אמה זו כדיני שאר האמות, שאם דן והרג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חיבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קבעיהם נפש:
(י) יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: יְיָ אֱלָהָכוֹן אַסְגֵי יָתְכוֹן וְהָא אִיתֵיכוֹן יוֹמָא דֵין כְּכוֹכְבֵי שְׁמַיָא לִסְגֵי:
רש''י והנכם היום ככוכבי השמים. וכי ככוכבי השמים היו באותו היום, והלא לא היו אלא ששים רבוא, מהו והנכם היום, הנכם משולים כיום, קימים כחמה וכלבנה וככוכבים:
נביאים - ישעיה - פרק א
(ז) אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים: אַרְעֲכוֹן צַדְיָא קִרְוֵיכוֹן יְקֵידַת נוּר אַרְעֲכוֹן לְקִבְלֵיכוֹן עַמְמַיָּא מַחְסְנִין יָתָהּ וּבְחוֹבֵיכוֹן צְדִיאַת מִנְכוֹן אִתְחַלְּפַת וַהֲוַת לְנוּכְרָאִין :
רש''י לנגדכם זרים אוכלים אותה . לעיניכם יאכלוה אויביכם : ושממה . מכם כנחלה הנהפכת לזרים והיא שממה מבעליה כך תירגם יונתן :
(ח) וְנוֹתְרָ֥ה בַת-צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה: וְאִשְׁתָּאֲרַת כְּנִשְׁתָּא דְּצִיּוֹן כִּמְטַלַּלְתָּא בְּכַרְמָא בָּתַר דְּקַטְפוּהִי כְּעַרְסַל מַכְתּוֹתָא בְּמַקְשַׁיָּא בָּתַר דְּאַבְעָיוֹהִי כְּקַרְתָּא דְּצַיְּרִין עֲלָהּ :
רש''י ונותרה בת ציון . ריקנית מיושביה כי יגלו מתוכה כאשר תותר סוכת הכרם שעשאה נוצר ובעת יבצר הכרם מניח סוכתו והולך , בתר דקטפוהי לאחר שבצרו אותה : כמלונה במקשה כאשר תעזב המלונה שעשה נוצר בראש המקשה לשמור קישואין שלה ומשתלקט מניחה והולך , זו שבכרם קרויה סוכה לפי שהוא גר שם יומם ולילה ביום שומרה מן העופות ובלילה מן הגנבים אבל הקישואין קשין הם ואין לירא מן העופות ואין צריך לשומרה ביום לפיכך נקראת מלונה על שהיא לינת הלילות כערסל מבתותא כמשכב המלונ' במקשה , במקשיא בתר דאבעיוהי לאחר שלקטוהו לשון המשנה שלש אבעיות ביום : כעיר נצורה . כעיר שצרו עליה ועושים סוכות סביב לה להסתתר שם החיילות וכשמסתלקים מעליה מניחין אותם והולכין כל זה ת''י :
(ט) לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ לַעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ: אִילוּלָפוֹן מוֹתַר טוּבֵיהּ דַּיְיָ צְבָאוֹת אַשְׁאַר לָנָא שֵׁיזְבָא בְּרַחֲמוֹהִי אִית עִמָּנָא חוֹבִין דְּכֶאֱנָשֵׁי סְדוֹם פּוֹן אֲבַדְנָא וּכְיָתְבֵי עֲמוֹרָה אִשְׁתֵּיצָנָא :
רש''י לולי וגו' . הותיר לנו שריד . מאליו וברחמיו ולא בצדקותינו : כמעט כסדום היינו . כולנו כלים :
(י) שִׁמְע֥וּ דְבַר-יְהוָ֖ה קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם הַאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ עַ֥ם עֲמֹרָֽה: קַבִּילוּ פִּתְגָּמָא דַּיְיָ שִׁלְטוֹנַיָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן בִּישִׁין כְּשִׁלְטוֹנֵי סְדוֹם אָצִיתוּ לְאוֹרָיְתָא דֶּאֱלָהָנָא עַמָּא דְּעוֹבָדֵיהוֹן דַּמְיָן לְעַם עֲמוֹרָה :
רש''י קציני סדום . שרים שמעשיהם כסדום מכאן אמרו אל יפתח אדם פיו לשטן :
כתובים - תהילים - פרק מד
(טז) כָּל-הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי: כָּל יוֹמָא כִּסּוּפִי לְקִבְלִי וּבַהֲתַת אַפֵּי חֲפָתְנִי : (יז) מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם: מִן קָלָא דִּמְחַסֵּד וּמְגַדֵּף מִן קֳדָם בַּעַל דְּבָבָא נָקִים נִקְמָתָא : (יח) כָּל-זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא-שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ: כָּל דָּא עַרְעַת יָתָנָא וְלָא אַשְׁלִינָךְ וְלָא שָׁקַרְנָא בִּקְיָמָךְ : (יט) לֹא-נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ: לָא זָר פְּלִיג וּזְחוֹחִית לִבָּנָא וְאַתְּ אַסְטֵיתָא אִסְתְּרָנָא מִן תְּרִיצַת אָרְחָתָךְ :
משנה פסחים פרק י
א. ערְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה, לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב. וְלֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כוֹסוֹת שֶׁל יַיִן, וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי:
ברטנורה (א) ערבי פסחים. סמוך למנחה. קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית: לא יאכל אדם. כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכא אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כרסו מהן: עד שיסב. במטה ועל השלחן כדרך בני חורין: ולא יפחתו לו. גבאי צדקה המפרנסים את העניים: ואפילו. הוא מתפרנס: מן התמחוי. דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי: מארבעה כוסות. כנגד ארבע לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי:
ב. מָזְגוּ לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
ברטנורה (ב) מברך על היום. בתחלה קידוש היום ואחר כך בורא פרי הגפן, שתחלה קדש היום ואחר כך בא היין, וכשם שקודם לכניסה כך קודם לברכה: מברך על היין. תחלה. והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקידוש היום, שאם אין לו יין או פת לא יקדש:
ג. הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזְרְת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָה וַחֲזְרְת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה. וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח:
ברטנורה (ג) הביאו לפניו. הירקות כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה: מטבל בחזרת. לאו דוקא חזרת, דטבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן על ידי טיבול היתה קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת, מכלל דעדיין לא הובאו: עד שמגיע לפרפרת הפת. לאכילת מצה. והא קמשמע לן שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור אוכל מצה תחלה כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים, מצות ברישא והדר מרורים: וחרוסת. שעושין מתאנים ולוזים ובטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחים ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהא עבה זכר לטיט: שאין חרוסת מצוה. אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס: ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה. זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצבו זכר לטיט:
ד. מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁלּ בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:
ברטנורה (ד) וכאן הבן שואל. בכל הספרים אין כתוב וכאן, אלא וכן, כמו כן בנות צלפחד דוברות (שם כז), כלומר ודין הוא שבמזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה: הלילה הזה כולו צלי. בזמן שבית המקדש קיים היה הבן שואל כך: מתחיל בגנות. מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועבדים היינו: ומסיים בשבח. שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים:
ה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם. מַצָה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג), וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרַיִם. לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:
ברטנורה (ה) כל שלא אמר שלשה דברים אלו. שלא פירש טעמן של שלשה דברים הללו:
ו. עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד אֵם הַבָּנִים שְׁמֵחָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם. וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא הָיָה חוֹתֵם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כֵּן ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים וְכוּ', עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה', גָּאַל יִשְׂרָאֵל:
ברטנורה (ו) וחותם בגאולה. כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה, ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה. ואתו רבי טרפון ור' עקיבא לפרושי למלתיה. ר' טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכת המצות דכולה חדא הודאה היא. ולר' עקיבא חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו'. והלכה כרבי עקיבא:
ז. מָזְגוּ לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ. רְבִיעִי, גוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת, יִשְׁתֶּה. בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי, לֹא יִשְׁתֶּה:
ברטנורה (ז) ברכת השיר. אית דאמרי נשמת כל חי ואית דאמרי יהללוך ה' כל מעשיך ונהגו לממרינהו לתרווייהו: בין שלישי לרביעי לא ישתה. שמא ישתכר ושוב לא יוכל לגמור את ההלל. ואם תאמר כבר משוכר הוא שהרי שתה כל רצונו בתוך הסעודה. יין שבתוך המזון אינו משכר ושלאחר המזון משכר:
ח. וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. יָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכֵלוּ. כֻּלָּן, לֹא יֹאכֵלוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נִתְנַמְנְמוּ, יֹאכֵלוּ. נִרְדְּמוּ, לֹא יֹאכֵלוּ:
ברטנורה (ח) מפטירין. אני שמעתי לשון ''יפטירו בשפה'' (תהלים כב), כלומר, פותחין ואומרים. ורבותי פירשו, לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, באפיקו מנייכו, כלומר תוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, לא פת ולא שום דבר, גזירה דלמא אתי למיכל מן הפסח בשני מקומות, אבל לאכול דברים אחרים במקומו הראשון שרי, ובלבד שלא יעקור מחבורה זו לאכלם עם חבורה אחרת. ואית בגמרא מאן דפירש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אפיקו מיני מתיקה, דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכן עיקר. וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה בזמן שאין פסח ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר: ישנו כולם לא יאכלו. אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו כולן, שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל בשני מקומות, דמאחר שישנו הסיחו סעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה כאכילת שני מקומות. וחומרא בעלמא הוא. והוא הדין נמי למצה בזמן הזה: ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו. ארישא קאי דאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו, ואתא רבי יוסי למימר הני מילי אם נתנמנמו שלא נשקעו בשינה אבל אם נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו הנרדמים לכשיעורו משנתם. והלכה כר' יוסי:
ט. הַפֶסַח אַחַר חֲצוֹת, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם. הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר, מְטַמְאִין אֶת הַיָּדַיִם. בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח. בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח, לֹא פָטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ, וְלֹא זוֹ פוֹטֶרֶת זוֹ:
ברטנורה (ט) הפסח אחר חצות מטמא את הידים. דהא נותר הוא מחצות ואילך ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידים כדי שלא יתעצלו באכילתו. ומנלן דפסח לאחר חצות הוי נותר, דכתיב בפסח (שמות יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה, וכתיב התם ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות: ברכת הפסח. אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח. ברכת הזבח, אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח. וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר. והלכה כר' עקיבא:
גמרא פסחים דף קיז ע''ב
מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי וְכוּ'. אָמַר לֵהּ רַב חָנָן לְרָבָא: שְׁמַע מִינָּהּ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן טְעוּנָה כּוֹס. אָמַר לֵהּ: אַרְבַּע כַּסֵּי תִּיקְּנוּ רַבָּנָן דֶּרֶךְ חֵרוּת כָּל חַד וְחַד נַעֲבִיד בֵּהּ מִצְוָה. רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר. מַאי בִּרְכַּת הַשִּׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר: יְהַלְּלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נִשְׁמַת כָּל חָי. תָּנוּ רַבָּנָן: רְבִיעִי גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל וְאוֹמֵר הַלֵּל הַגָּדוֹל. אָמַר רַב חַסְדָּא: מַאי דִּכְתִיב (תהילים קל''ה): הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב. הוֹדוּ לַה', שֶׁגּוֹבֶה חוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם בְּטוֹבָתוֹ, עָשִׁיר בְּשׁוֹרוֹ, עָנִי בְּשֵׂיוֹ, יָתוֹם בְּבֵיצָתוֹ, אַלְמָנָה בְּתַרְנְגוֹלְתָּהּ. וְאָמַר רַב שְׁשָׁת מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לה) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָךְ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: אֶת חַג הַמַּצוֹת תִּשְׁמֹר. וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא הַלֵּל הַגָּדוֹל אֲנָן מַאי טַעֲמָא אַמְרִינָן הַאי. מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ: יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף וּמַתַּן תּוֹרָה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. יְצִיאַת מִצְרַיִם, דִּכְתִיב (תהלים קיד) בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. קְרִיעַת יַם סוּף דִּכְתִיב (שם) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. מַתַּן תּוֹרָה דִּכְתִיב (שם) הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵלִים. תְּחִיַּת הַמֵּתִים דִּכְתִיב (שם קטז) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב: (שם קטו) לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, זוֹ שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת. אִיכָּא דְּאַמְרֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ, זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מִלּוּט נְפָשׁוֹת שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם קטז) אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב (שם) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵימָתַי אֲנִי אֲהוּבָה לְפָנֶיךָ. בִּזְמַן שֶׁתִּשְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי. דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁדַּלָּה אֲנִי מִן הַמִּצְוֹת, לְךָ אֲנִי וְלִי נָאֶה לְהוֹשִׁיעַ:
רש''י עשיר בשורו עני בשיו. מפסידו ממון ומכפר על גופו: וכי מאחר דאיכא הלל הגדול. שמשובח יותר כמו שפירש רבי יוחנן למעלה: אנן מ''ט אמרינן. האי הלילא על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא על הצבור לכשנגאלין: חמשה דברים. דמיירי נמי בגאולה: ההרים רקדו. בשעת מתן תורה דכתיב למה תרצדון הרים וגו':
זוהר חדש דף ע''א.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד וְגוֹ' רַבִּי לְוִיטַס חוֹזָאָה פָּתַח: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ דְּבָבוּ סַגִּי הֲוָה מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא עַל עִילָּא דְּעִיטָא דְּנָחָשׁ מֵהַהִיא שַׁעֲתָא דְּאִתְלַטְּיָא אִתְדַּחְיָא מִקָּמֵי תַּרְעָא דְּמַלְכָּא וַהֲוָה כְּמִין תְּדִיר בֵּין גִּדְרִין דְּעָלְמָא בֵּין אִנּוּן גִּדְרִין דְּאוֹרָיְתָא כָּל אִנּוּן דְּדָשִׁין בֶּעָקֵב בְּאִנּוּן גִּדְרִין נָשִׁיךְ לוֹן וַי דְּאַשְׁכַּח וַי דְּנָשִׁיךְ וַי עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנָטִיר עַל דְּבָבוּ בִּישָׁא דַּהֲוַת לֵהּ בְּהַאי אִשָּׁה דְּאִתְקַרְיָא אִשָּׁה יִרְאַת ה' דְּבָבוּ בִּישׁ נָטַר לָהּ מִן יוֹמָא דְּאִתְבְּרִית עָלְמָא עַד דְּתָבַר לָהּ בִּתְבִירוּ לְמִשְׁכָּב לְעַפְרָא. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עַם הָיְתָה אִסְתַּכָּל בְּאַתְוָן רֵישׁ כָּל תֵּבָה וְתֵבָה וְתִשְׁכַּךְ נְטִירוּ דְּבָבוּ בִּישָׁא דְּאִתְנַטְּרָא עַל דְּאִתְחָרֵב בֵּי מַקְדְּשָׁא אֵי''בָה רָעָ''ה בְּרֵישֵׁי אַתְוָן אִתְנְטִיר לָהּ לְהַהִיא אֵשֶׁת חַיִל בִּתְבִירוּ בֵּי מַקְדְּשָׁא לְמִשְׁכַּב עַפְרָא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס תִּקְרָא לְמַפְרֵעַ בְּרֵישֵׁי אַתְוָן לָ''הּ בְּשִׁבְרָךְ אֵיכָה דְּאִתְדַּבְּקַת לְהַהִיא אֵיבָה רָעָה דָּא קַל נָחָשׁ קַל מְרִירוּ דְּבַכְיָה בִּרְקִיעִין אִלֵּין קְרָאָן אֵיכָא מִסִטְרָא אָחֳרָא קְרָאָן אֵיכָה. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה בֵּין סִטְרָא דָּא וּבֵין סִטְרָא דָּא אִשְׁתְּכַח שְׁמָא בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא וּבִקְרָא קַדְמָאָה אִתְרְשִׁים כֹּלָּא לְמִנְדַּע דְּהַאי אֵיבָ''ה רָעָה אַדְבִּיק לָהּ אֵיבָ''ה רָעָה דְּנָטִיר לָהּ מִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא:
תרגום הזוהר רַבִּי לְוִיטָס חוֹזָאָה פָּתַח, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךְ. שִׂנְאָה גְּדוֹלָה הָיְתָה מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, מֵאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁנִּתְקַלֵּל הַנָּחָשׁ מִסִּבַּת עֲצַת הַנָּחָשׁ, הוּא נִדָּח מִלִּפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ, וְהוּא אוֹרֵב תָּמִיד בֵּין גִּדְרוֹת הָעוֹלָם, דְּהַיְנוּ בֵּין הַגְּדָרִים הָאֵלּוּ שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַדָּשִׁים בַּעֲקֵב הַגְּדָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁאֵינָם נִזְהָרִים לְשָׁמְרָם, הַנָּחָשׁ נוֹשֵׁךְ אוֹתָם. אוֹי שֶׁמָּצָא אוֹתָם. אוֹי שֶׁנָּשַׁךְ אוֹתָם. אוֹי עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁנּוֹטֵר. עַל הַשִּׂנְאָה הָרָעָה שֶׁהָיְתָה לוֹ בָּאִשָּׁה הַהִיא, הַנִּקְרֵאת, אִשָּׁה יִרְאַת ה', שִׂנְאָה רָעָה נָטַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, עַד שֶׁשִּׁבֵּר אוֹתָהּ בִּשְׁבִירָה לִשְׁכַּב לֶעָפָר. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה. הִסְתַּכֵּל בָּאוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרֹאשׁ כָּל מִלָּה וּמִלָּה וְתִמְצָא נְטִירָה שֶׁל אֵיבָה רָעָה שֶׁנָּטַר הַנָּחָשׁ לַמַּלְכוּת, עַד שֶׁנֶּחֱרָב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. כִּי אֵיבָה רָעָה נִרְשֶׁמֶת בָּאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁל אֵיכָה יָשְׁבָה וְגוֹ', שֶׁהַנָּחָשׁ הָיָה נוֹטֵר לָהּ לְאוֹתָהּ אֵשֶׁת חַיִל, בִּשְׁבִירָת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹכֶבֶת לֶעָפָר. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. תִּקְרָא לְמַפְרֵעַ בָּאוֹתִיּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לָהּ בְּשָׁבְרְךְ. כִּי בִּשְׁבִירָת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּשְׁבִירָת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, אֵיבָה רָעָה הִדְבִּיק הַנָּחָשׁ לָהּ, בְּשָׁבְרְךְ. אֵיכָה נִדְבָּק לְאֵיבָה הָרָעָה הַהִיא שֶׁהִיא קוֹל הַנָּחָשׁ, קוֹל מָר שֶׁל הַבְּכִיָּה בָּרְקִיעִים. אֵלּוּ שֶׁבָּרְקִיעִים, קוֹרְאִים אֵיכָה, וּמֵהַצַד הָאַחֵר קוֹרְאִים אֵיבָה. זֶה שֶׁנֶּאֱמַר, וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךְ וּבֵין הָאִשָּׁה. הָאֵיבָה שֶׁבֵּין צַד זֶה שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וּבֵין צַד הָאַחֵר שֶׁל הַקְּלִפּוֹת נִמְצָא בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וּבַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן שֶׁל מְגִלַּת אֵיכָה נִרְשָׁם הַכֹּל בְּרָאשֵׁי תֵּבוֹת, לָדַעַת שֶׁכֹּה זֶה, שֶׁהוּא הַמַּלְכוּת, הִדְבִּיק אוֹתָהּ אֵיבָה רָעָה שֶׁהַנָּחָשׁ נָטַר לָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק יב
א. אֵין שָׁם כֹּהֵן עוֹלֶה יִשְׂרָאֵל וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי כְּלָל. אֵין שָׁם לֵוִי כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן חוֹזֵר וְקוֹרֵא הוּא עַצְמוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה בִּמְקוֹם לֵוִי. אֲבָל לֹא יִקְרָא אַחֲרָיו כֹּהֵן אַחֵר שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָרִאשׁוֹן פָּסוּל וּלְפִיכָךְ עוֹלֶה כֹּהֵן אַחֵר. וְכֵן לֹא יִקְרָא לֵוִי אַחַר לֵוִי שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם פָּסוּל: ב. כֵּיצַד סֵדֶר הַקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה אַחַר הַתְּפִלָּה כָּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלַּת מוּסָף אַחַר שֶׁיִּגְמֹר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלַּת שַׁחֲרִית אוֹמֵר קַדִּישׁ וּמוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרֵא לְאֶחָד אֶחָד מִן הַצִבּוּר וְעוֹלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה וּכְשֶׁגּוֹמְרִין מַחֲזִיר סֵפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ וְאוֹמֵר קַדִּישׁ וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת מוּסָף. וְיָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַפְטִיר וּמוּסָף נָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ קדֶם שֶׁיַּעֲלֶה הַמַּפְטִיר. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ אַחַר הַמַּפְטִיר:
מוסר
ספר חסידים סימן קנג
בִּלְעָם בֶּאֱמוֹר לוֹ הַמַּלְאָךְ עַל מַה הִכִּיתָ אֶת אֲתוֹנְךָ. הָיָה לוֹ לְהָשִׁיב: מֶה עָוֹן יֵשׁ שֶׁהִכִּיתִי אֶת אֲתוֹנִי וַאֲפִלּוּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אֵין כָּאן, שֶׁלֹּא רָבְצָה מֵחֲמַת מַשּׂוּי גַּם כְּשֶׁלָּחֲצָה רַגְלוֹ וְלָמָּה לֹא הָיָה לוֹ לְהַכּוֹתָהּ אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ לַחֲשֹׁב שֶׁמָּא שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲקַלְּלֵם שֶׁהוּא לֹא נָתַן לִי רְשׁוּת אֶלָּא לְהַגִּיד לָהֶם הָעֲתִידוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לב) אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁתַּגִּיד לָהֶם הָעֲתִידוֹת וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רָאָה שֶׁשָּׂמַח אִם יִתֵּן לוֹ רְשׁוּת לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם): חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְאַדְּרַבָּא אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא לְפִי שֶׁלֹּא יָדַע שֶׁהָיָה נִצָב לִקְרָאתוֹ לֹא חָטָא אֶלָּא כָּךְ אָמַר: חָטָאתִי שֶׁלֹּא שַׂמְתִּי לֵב לָדַעַת שֶׁלֹּא פִּשְׁפַּשְׁתִּי וְחָקַרְתִּי בְּאֵיזֶה עָוֹן הוּא. מִכָּאן, שֶׁיְּהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה הוֹאִיל וּמַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ עַל שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לָדַעַת וְלַחֲקֹר שֶׁהֲרֵי לִפְנֵי הַשַּׁלִּיט לֹא תּוּכַל לֵאמֹר כִּי שְׁגָגָה הִיא. וְלֹא יָכֹל לוֹמַר שִׁמְעִי לִשְׁלֹמֹה שָׁכַחְתִּי שֶׁיָּצָאתִי אֶל נַחַל קִדְרוֹן: