פרשת דברים-דברים יום ראשוןתורה
יכוין בקריאת ששה פסוקים אלו שהם כנגד וֵ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת נשמה משבת שעברה:
א (א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין-פָּארָ֧ן וּבֵֽין-תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: אִלֵין פִּתְגָמַיָא דִי מַלִיל מֹשֶׁה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא אוֹכַח יָתְהוֹן עַל דְחָבוּ בְמַדְבְּרָא וְעַל דְאַרְגִיזוּ בְמֵישְׁרָא לָקֳבֵל יַם סוּף בְּפָארָן אִתַּפָּלוּ עַל מַנָא וּבַחֲצֵרוֹת אַרְגִיזוּ עַל בִּשְׂרָא וְעַל דַעֲבָדוּ עֵגַל דִדְהָב:
רש''י אלה הדברים. לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל: אל כל ישראל. אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו, לכך כנסם כלם ואמר להם הרי כלכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב: במדבר. לא במדבר היו אלא בערבות מואב, ומהו במדבר, אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו (שמות טז, ג) מי יתן מותנו וגו' : בערבה. בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: מול סוף. על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף שאמרו (שם יד, יא) המבלי אין קברים במצרים, וכן בנסעם מתוך הים, שנאמר (תהלים קו, ז) וימרו על ים בים סוף, כדאיתא בערכין (טו, א) : בין פארן ובין תפל ולבן. אמר רבי יוחנן [רשב''י] חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תפל ולבן, אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו (במדבר כא, ה) ונפשנו קצה בלחם הקלקל ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים: וחצרות. במחלקתו של קרח. דבר אחר אמר להם, היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום: ודי זהב. הוכיחן על העגל שעשו בשביל רב זהב שהיה להם, שנאמר (הושע ב, י) וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל:
(ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר-שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: מַהֲלַךְ חָד עֲשַׂר יוֹמִין מֵחוֹרֵב אוֹרַח טּוּרָא דְשֵׂעִיר עַד רְקַם גֵיאָה:
רש''י אחד עשר יום מחרב. אמר להם משה ראו מה גרמתם, אין לכם דרך קצרה מחורב לקדש ברנע כדרך הר שעיר ואף הוא מהלך אחד עשר יום, ואתם הלכתם אותו בשלשה ימים, שהרי בעשרים באיר נסעו מחורב שנאמר (במדבר י, יא) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו' ובעשרים ותשעה בסיון שלחו את המרגלים מקדש ברנע, צא מהם שלשים יום שעשו בקברות התאוה, שאכלו הבשר חדש ימים, ושבעה ימים שעשו בחצרות להסגר שם מרים, נמצא בשלשה ימים הלכו כל אותו הדרך, וכל כך היתה שכינה מתלבטת בשבילכם למהר ביאתכם לארץ, ובשביל שקלקלתם הסב אתכם סביבות הר שעיר ארבעים שנה:
(ג) וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי-עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁ דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֥כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: וַהֲוָה בְּאַרְבְּעִין שְׁנִין בְּחַד עֲשַׂר יַרְחָא בְּחַד לְיַרְחָא מַלִיל מֹשֶׁה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל דִי פַקִיד יְיָ יָתֵהּ לְוָתְהוֹן:
רש''י ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש. מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי. ומפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, ושלא יהא חברו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי. וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש''א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו:
(ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֖ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֖וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר-יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: בָּתַר דִמְחָא יָת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה דְיָתֵב בְּחֶשְׁבּוֹן וְיָת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן דְיָתֵב בְּעַשְׁתָּרוֹת בְּאֶדְרֶעִי:
רש''י אחרי הכתו. אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצא עלה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן: סיחן וגו' אשר יושב וגו' . אלו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואלו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה, שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה: אשר יושב בעשתרת. המלך קשה והמדינה קשה: עשתרת. הוא לשון צוקין וקושי כמו (בראשית יד, ה) עשתרות קרנים, ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים שהיו שם רפאים שהכה אמרפל, שנאמר (בראשית יד, ה) ויכו את רפאים בעשתרות קרנים, ועוג נמלט מהם והוא שנאמר (שם יד, יג) ויבא הפליט, ואומר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים: באדרעי. שם המלכות:
(ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת-הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: בְּעִבְרָא דְיַרְדְנָא בְּאַרְעָא דְמוֹאָב שָׁרֵי מֹשֶׁה פָּרֵשׁ יָת אוּלְפַן אוֹרַיְתָא הָדָא לְמֵימָר:
רש''י הואיל. התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי: באר את התורה. בשבעים לשון פרשה להם:
(ו) יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב-לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: יְיָ אֱלָהָנָא מַלִיל עִמָנָא בְּחוֹרֵב לְמֵימָר סַגִי לְכוֹן דִיתֶבְתּוּן בְּטוּרָא הָדֵין:
רש''י רב לכם שבת. כפשוטו. ויש מדרש אגדה הרבה לכם גדלה ושכר על ישיבתכם בהר הזה, עשיתם משכן מנורה וכלים, קבלתם תורה, מניתם לכם סנהדרין, שרי אלפים ושרי מאות:
נביאים - ישעיה - פרק א
א (א) חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן-אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל-יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה: נְבוּאַת יְשַׁעְיָה בַר אָמוֹץ דְּאִתְנַבֵּי עַל אֱנַשׁ יְהוּדָה וְיָתְבֵי יְרוּשְׁלֵם בִּימֵי עֻזִיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכַיָּא דְּבֵית יְהוּדָה :
רש''י חזון ישעיהו בן אמוץ וגו' . א''ר לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו אמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו : אשר חזה על יהודה וירושלים . והלא על כמה אומות נתנבא משא בבל משא מואב הא למדת שאין זה תחלת הספר ולא נקרא הספר על שם החזון הזה וכן שנינו בברייתא דמכילתא , בשנת מות המלך עוזיהו תחלת הספר אלא שאין מוקדם ומאוחר בסדר והדברים מוכיחים שהרי ביום הרעש יום שנצטרע עוזיהו נאמר ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ( לקמן ו ) ואמר הנני שלחני למדנו שהוא תחלת שליחותו ונבואה זו נאמרה אח''כ ועל זו לבדה נאמר אשר חזה על יהודה וירושלים כשם שאמר על משא כל אומה ואומה משא אומה פלוני אף כאן כתב חזון זה חזה על יהודה וירושלים ולפי שהם תוכחות קושי קראם חזון שהוא קשה מעשרה לשונות שנקראת נבואה כמש''א בב''ר וראיה לדבר חזות קשה הוגד לי ( לקמן כא ) : בימי עוזיהו וגו' . מלכי יהודה . ד' מלכים הללו קפח בימיו ביום שנצטרע עוזיהו שרתה שכינה עליו ונתנבא כל ימי המלכים הללו עד שעמד מנשה והרגו ( ונבואה זו נאמרה בימי חזקיהו אחר שגלו עשרת השבטים כת''י ) :
(ב) שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי: שְׁמָעוּ שְׁמַיָּא דְּזָעוּ כַּד יְהָבִית אוֹרָיְתִי לְעַמִּי וְאַצִיתִי אַרְעָא דְּאִתְרְגִישַׁת מִן קֳדָם פִּתְגָּמַי אֲרֵי יְיָ מַלֵּיל עִמִּי בֵּית יִשְּׂרָאֵל קְרִיתִי לְהוֹן בְּנִין חֲבִבְתִּינוּן וִיקַרְתִּינוּן וְאִנּוּן מְרָדוּ בְּמֵימְרִי :
רש''י שמעו שמים והאזיני ארץ . משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ ( דברים לב ) למה שינה ישעיה את הלשון שנו רבותינו בדבר זה ומדרשות רבים בפ' האזינו בספרי ונחלקו חכמים עליהם ואמרו אין הדבר כן אלא בזמן שהעדים באים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונין עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת אילו לא בא ישעיה ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים כשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העידותי בכם היום בהאזנה שמענו והארץ מעידה אני נקראתי בלשון שמיעה ואין עדותן מכוונת בא ישעיה וחלף את הדבר נמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה : כי ה' דבר . ( שתהיו עדים בדבר כשהתרתי בם בימי משה לכן באו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי , ס''א ) שתהיו עדים לדבר והיכן דבר האזינו השמים ואדברה ( שם ) במכילתא :
(ג) יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן: יְדַע תּוֹרָא זָבְּנֵיהּ וַחֲמָרָא אוּרְיָא דְּמָרוֹהִי יִשְּׂרָאֵל לָא אַלִּיף לְמִידַע דַּחַלְתִּי עַמִּי לָא אִסְתַּכָּל לְמֵתַב לְאוֹרַיְתִי :
רש''י קונהו . מתקנו בחרישה ביום ומאחר שהרגילו בכך יודע בו אבל חמור אטום אינו מבין בעליו עד שיאכילנו וישראל לא נתפקח לידע כשור כשקראתיו ישראל יהיה שמך והודעתיו קצת חוקותי והם עזבוני כדמפורש ( ביחזקאל כ ל''ט ) ואומר איש את גלולי וגו' ואף לאחר שהוצאתים ממצרים והאכלתים את המן וקראתי אותם עמי בני ישראל לא התבוננו כחמור ( סא''א ) ד''א ידע שור קונהו מכיר השור קונהו להיות מוראו עליו לא שינה מה שגזרתי עליו לומר איני חורש היום וחמור לא אמר לבעליו איני טוען היום ומה אלו שנבראו לשמשכם ואינם לא לקיבול שכר אם יזכו ולא לשילום פורענות אם חוטאים לא שינו את מדתם שגזרתי עליהם וישראל שאם זוכים מקבלים שכר ואם חוטאים מקבלים פורענות : לא ידע . לא אבו לידע וידעו ודשו בעקב ועמי לא נתן לב להתבונן :
(ד) ה֣וֹי | גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֖ם כֶּ֣בֶד עָוֹ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת-יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת-קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר: וַי עַל דְּאִתְקְרִיאוּ עַם קַדִּישׁ וַחֲטוֹא כְּנִישָׁא בְּחִירָא וְאַסְגִּיאוּ חוֹבִין אִתְכְּנִיאוּ בְּזַרְעָא רְחִימָא וְאַבְאִישׁוּ אִתְאַמַּר לְהוֹן בְּנִין חֲבִיבִין וְחַבִּילוּ אוֹרְחַתְהוֹן שְׁבָקוּ יַת פּוּלְחָנָא דַּיְיָ קָצוּ בְּדַחֲלַת קַדִּישָׁא דְּיִשְּׂרָאֵל וּבְדִיל עוֹבָדֵיהוֹן בִּישַׁיָּא אִסְתַּחֲרוּ וַהֲווֹ לַאֲחוֹרָא :
רש''י הוי . כל הוי שבמקרא לשון קובל וקונה כאדם הגונח מלבו וצועק אהה אלא שיש מהם מועטין שהם ל' צעקת קריאת קול כמו הוי הוי ונוסו מארץ צפון ( זכריה ב ) ותרגומו אכלו לשון הכרזה , הוי יש לזעוק על גוי קדוש הנהפך להיות גוי חוטא ועם שנאמר בו כי עם קדוש אתה נהפך להיות עם כבד עון : עם כבד עון . כבדות עון , כבד אדם שהוא כבד פישנ''ט בלעז כבד שם דבר של כבדות פישנטומ''א בלעז ודבוק עם תיבת עון : זרע מרעים . והם היו זרע ברך ה' , בנים היו להקב''ה נהפכו למשחיתים : נאצו . הרגיזו : נזורו אחור . אין נזירה בכל מקום אלא לשון פרישות וכה''א וינזרו מקדשי בני ישראל ( ויקר' כב ) נזיר אחיו ( בראשית מט ) אף כאן נזורו נסוגו לאחוריהם מאצל המקום :
(ה) עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה כָּל-רֹ֣אשׁ לָחֳלִ֔י וְכָל-לֵבָ֖ב דַּוָּֽי: לָא מִסְתַּכְּלִין לְמֵימָר עַל מָה לָקֵינָא עוֹד מוֹסְפִין לְמֶחֱטֵי וְלָא אַמְרִין מָה דֵּין כָּל רֵישׁ מְרַע וְכָל לֵבָב דַוָּי :
רש''י על מה תוכו וגו' . אדם שלקה וחוזר על סרחונו חברו מוכיחו ואומר לו על זה לקיתה ואינך נותן לב לומר על סורחן זה לקיתי לא אשוב לעשות עוד אף כאן על מה תוכו מאחר שעדיין אתם מוסיפים סרה לסור מאחרי המקום הלא כבר כל ראש לחלי ולמה לא תבינו :
(ו) מִכַּף-רֶ֤גֶל וְעַד-רֹאשׁ֙ אֵֽין-בּ֣וֹ מְתֹ֔ם פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה לֹא-זֹ֙רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה בַּשָּֽׁמֶן: מִשְּׁאָר עַמָּא וְעַד רֵישָׁא לֵית בְּהוֹן דִּשְׁלִים בִּדְחַלְתִּי כּוּלְהוֹן סַרְבִין וּמְרָדִין אִיתְגָּאִילוּ בְּחוֹבִן כְּמָחָא מְרַסְּסָא לָא שַׁבְקִין מִזְדוֹנֵיהוֹן אַף לָא זַכְוָן וְלָא מְחַמְּדִין לְתַאֲבָתָא לְהוֹן לְאַגָּנָא עֲלֵיהוֹן :
רש''י מתום . לשון תמימות שלם מאין מכאוב : פצע . מכת חרב : חבורה . ל' חבלה : ומכה טריה . תירגם יונתן מרססא כתותה ומרוססת : טריה . דמיצייד''א בלע''ז ובל' גמרא יש טרייה לרישיה מנחם פי' לשון לחות כלומר לחה ורטובה תמיד נובעת מוישט''א בלע''ז : לא זורו . הנגעים האלה לא זורו ע''י רופאים אבקת סממני תחבושת לשון יזורה על נוהו גפרית ( איוב יח ) ומנחם פי' לשון רפואה כמו אין דן דינך למזור ( ירמיה ל ) . ולא חובשו . לשון רפואה : ולא רוככה בשמן . לא רככה מכתם בשמן כמשפט שאר מכות ואין נופל כאן לומר לא רוככו בשמן שאין מרככין אלא במקום המכה אבל המזור והחבישה נופל לשונם על כל הגוף לפיכך נופל בם לשון רבים לא זורו הנגעים ולא חובשו ויונתן פתר כל המקרא בלשון דוגמא על שהם מלוכלכים ומנוגעים בעון ותרגם מכף רגל ועד ראש מקטנים ועד גדולים אין בו מתום אין טוב בו פצע וחבורה פשע ועונות וחטאים , לא זורו וגו' כלומר לא נתרפאו לשוב בתשובה שלימה ולא רככה בשמן אפילו צד הרהור תשובה אין בלבם :
כתובים - תהילים - פרק ה
(יג) כִּֽי-אַתָּה֮ תְּבָרֵ֪ךְ צַ֫דִּ֥יק יְהוָ֑ה כַּ֝צִּנָּ֗ה רָצ֥וֹן תַּעְטְרֶֽנּוּ: מְטוּל דִּי אַנְתְּ תְּבָרֵךְ לְצַדִּיקַיָּא יְיָ הֵיךְ תְּרֵיסָא רַעֲוָא טָבָא תַכְלְלִנֵיהּ :
רש''י כצנה . המקפת שלש רוחותיו של אשם : רצון . נחת רוח אפימנ''ט בלעז : תעטרנו . תסובבנו כמו ( ש''א כג ) ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו :
ו (א) לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל-הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד: לְשַׁבָּחָא בִּנְגִינָתָא עַל כִּנָּרָא דִּתְמַנְיָא נִימַיָּא תּוּשְׁבַּחְתָּא לְדָוִד :
רש''י על השמינית . כינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו ( בד''ה א טו ) פלוני ובניו על השמינית לנצח :
(ב) יְֽהוָ֗ה אַל-בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל-בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי: יְיָ לָא בְרוּגְזָךְ תַּכְנִיעֵנִי וְלָא בְרִתְתָךְ תִּרְדֵּי יָתִי : (ג) חָנֵּ֥נִי יְהוָה֮ כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי יְהוָ֑ה כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי: חוּס עָלַי יְיָ מְטוּל דְּחַלָּשׁ אֲנָא אַסִּי יָתִי יְיָ מְטוּל דְּאִתְבִּיהִילוּ גַּרְמַי :
רש''י אומלל . נשחת ודל כח ( קופנדו''ן בלעז ) כמו היהודים האמללים דעזרא ( נחמיה ג ) :
(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד (ואת) וְאַתָּ֥ה יְ֝הוָ֗ה עַד-מָתָֽי: וְנַפְשִׁי אִתְבְּהִילַת לַחֲדָא וְאַנְתְּ יְיָ עַד אֵימָתַי רְוַח לִי :
רש''י ואתה ה' עד מתי . תביט ואינך רופא :
(ה) שׁוּבָ֣ה יְ֭הוָה חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ: תּוּב יְיָ פְּצֵי נַפְשִׁי פְּרַק לִי בִּגְלַל טוּבָךְ :
רש''י שובה ה' . מחרונך : חלצה נפשי . מחוליי :
משנה תרומות פרק א
א. חֲמִשָׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הַחֵרֵשׁ, וְהַשּׁוֹטֶה, וְהַקָּטָן, וְהַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁתָּרַם אֶת שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בִרְשׁוּת, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:
ברטנורה (א) חמשה לא יתרומו. מנינא, למעוטי הא דאמר ר' יהודה לקמן, קטן שלא הביא שתי שערות תרומתו תרומה, קא משמע לן דאין תרומתו תרומה: החרש והשוטה והקטן כו'. כולהו מחד קרא נפקא לן דכתיב (שמות כח) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו. אל בני ישראל, פרט לעכו''ם. מאת כל איש, פרט לקטן. אשר ידבנו לבו, פרט לחרש ושוטה שאין בהם דעת להיות נודבין. וקטן לא מצי ממעיט מאשר ידבנו לבו, דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים שיש לו דעת להיות נודב. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, פרט לתורם שאינו שלו. ושוטה, המאבד מה שנותנים לו קרוי שוטה: אפילו ברשות. של ישראל, שעשאו ישראל שלוחו לתרום: אין תרומתו תרומה. דכתיב (במדבר יח) כן תרימו. גם אתם, גם, לרבות שלוחכם, מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית:
ב. חֵרֵשׁ הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ, לֹא יִתְרוֹם. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. חֵרֵשׁ שֶׁדִּבְּרוּ בוֹ חֲכָמִים בְּכָל מָקוֹם, שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵע וְלֹא מְדַבֵּר:
ברטנורה (ב) לא יתרום. לכתחילה, דצריך להשמיע לאזניו כשיברך: והחרש שדברו בו חכמים בכל מקום וכו'. לאו כללא הוא, דבריש חגיגה תני חרש, ומדבר ואינו שומע בכלל, ובפרק מצות חליצה לענין חליצה: שאינו שומע ואינו מדבר. שנולד חרש ממעי אמו וכיון שלא שמע מעולם מה שמדברים לו אי אפשר לו שידבר:
ג. קָטָן שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם עַד שֶׁלֹּא בָא לְעוֹנַת נְדָרִים, אֵין תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה. מִשֶׁבָּא לְעוֹנַת נְדָרִים, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה:
ברטנורה (ג) רבי יהודה אומר תרומתו תרומה. בדיעבד דלית ליה לר' יהודה הך דרשא מאת כל איש פרט לקטן: עד שלא בא לעונת נדרים. הזכר בן י''ב שנה ויום אחד, והנקבה בת י''א שנה ויום אחד, ומאותה עונה ואילך אם תרם תרומתו תרומה. והלכה כרבי יוסי:
ד. אֵין תּוֹרְמִין זֵיתִים עַל הַשֶּׁמֶן, וְלֹא עֲנָבִים עַל הַיָּיִן. וְאִם תָּרְמוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תְּרוּמַת עַצְמָן בָּהֶם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:
ברטנורה (ד) אין תורמין וכו'. מי שיש לו שמן שחייב להפריש ממנו תרומה, וזיתים שחייב להפריש מהן תרומה, אינו יכול לתרום מן הזיתים כפי השיעור שיש לו לתרום על הזיתים ועל השמן ולפטור השמן בתרומת הזיתים דכתיב (שם) כדגן מן הגורן, מן הגמור על הגמור ולא ממה שאינו גמור על הגמור: ואם תרמו בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. כלומר אין כאן תרומה אלא על הזיתים בלבד אבל לא על השמן: ובית הלל אומרים אינה תרומה. הואיל ונתכוון לתרום גם על השמן אין כאן תרומה לא על הזיתים ולא על השמן והרי הוא כאילו לא תרם כלל:
ה. אֵין תּוֹרְמִין מִן הַלֶּקֶט, וּמִן הַשִּׁכְחָה, וּמִן הַפֵּאָה, וּמִן הַהֶפְקֵר, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ, וְלֹא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְלֹא מִן הַחַיָּב עַל הַפָּטוּר, וְלֹא מִן הַפָּטוּר עַל הַחַיָּב, וְלֹא מִן הַתָּלוּשׁ עַל הַמְחֻבָּר, וְלֹא מִן הַמְחֻבָּר עַל הַתָּלוּשׁ, וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, וְלֹא מִפֵּירוֹת הָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֹא מִפֵּירוֹת חוּצָה לָאָרֶץ עַל פֵּירוֹת הָאָרֶץ. וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:
ברטנורה (ה) אין תורמין מן הלקט מן השכחה ומן הפאה. מי שיש לו כרי של טבל אינו יכול להפריש עליו תרומה מלקט ושכחה ופאה שבידו שאלו מתנות עניים הן ואינו יכול לתקן טבלו במתנות עניים: ההפקר. דכתיב (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, ממה שיש לך ואין לו, אתה חייב ליתן לו, יצא הפקר שידך וידו שוין בו: ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. אין תורמין ממנו תרומה גדולה על כרי של טבל שבידו, ואיצטריך לאשמועינן היכא שהקדימו בן לוי לכהן בשבלים שהוא פטור מתרומה גדולה. ודוקא שניטלה תרומתו אבל לא ניטלה תרומתו יכול לתרום דתניא בספרי מנין לבן לוי שרצה לעשות ממעשר ראשון שלו תרומה גדולה מנין שעושה, תלמוד לומר (במדבר יח) כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה, מכאן שאם רצה לעשותו תרומה לאחרים, עושה. יכול אף לאחר שניטלה תרומתו יהא עושה אותו תרומה לאחרים, תלמוד לומר (שם) את מקדשו ממנו, בזמן שקדשו בתוכו הוא עושה אותו תרומה לאחרים, אין קדשו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים: ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. האי תנא סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, והיכא דלא נפדו פשיטא דאינו יכול לתקן טבלו בממון של גבוה, אבל היכא דנפדו סלקא דעתך אמינא דיכול לעשותן תרומה גדולה על טבלו. וכי תימא הא נמי פשיטא דחולין גמורים הוא, איצטריך היכא דהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה כדפרישית במעשר ראשון: והקדש שנפדו. נמי איצטריך, כשהקדיש טבל ומרחו הגזבר ואחר כך פדאו דפטור מן התרומה: מן הפטור על החיוב. כגון מפירות שלא הביאו שליש שהן פטורין מן המעשרות, על הפירות שהביאו שליש שהן חייבין במעשרות: ולא מן התלוש על המחובר. דכתיב (שם) והרמותם ממנו, שלא יתרום מן התלוש על המחובר ולא מן המחובר על התלוש, דלשון הרמה לא שייך אלא בתלוש וממנו משמע שהתרומה והחולין שניהם שוין: מן החדש על הישן. מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו דכתיב (דברים יד) היוצא השדה שנה שנה, אבל שדה שעושה שני גרנות בשנה כגון שדה בית השלחין, תורמים ומעשרים מזה על זה: ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ. דכתיב (ויקרא כז) וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, גלי קרא במעשר והוא הדין לתרומה וכן אין תורמין מפירות הארץ על פירות שבסוריא ולא מפירות שבסוריא על פירות שבארץ:
ו. חֲמִשָּׁה לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. הָאִלֵּם, וְהַשִּׁכּוֹר, וְהֶעָרוֹם, וְהַסוּמָא, וּבַעַל קֶרִי. לֹא יִתְרוֹמוּ, וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:
ברטנורה (ו) חמשה לא יתרומו. מנינא למעוטי מדר' יהודה דאמר קטן שתרם תרומתו תרומה: האלם. והוא ששומע אלא שנשתתק מחמת חולי, לא יתרום, לפי שאינו יכול לברך, וכן הערום אינו יכול לברך דכתיב (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר, בשעה שאתה מדבר בו לא יראה בך ערוה: ובעל קרי. נמי בזמן התקנה מקמי דבטלוה לטבילותיה לא הוה מצי לברך דתנן בעל קרי מהרהר בלבו: השכור והסומא. אינם יודעים לברור מן היפה ואנן בעינן שיהא התורם בורר ותורם מן היפה דכתיב (במדבר יח) מכל חלבו את מקדשו. ושכור מקרי כל שאינו יכול לדבר בפני המלך מחמת שכרותו:
ז. אֵין תּוֹרְמִין, לֹא בַמִּדָּה, וְלֹא בַמִּשְׁקָל, וְלֹא בַמִּנְיָן. אֲבָל תּוֹרֵם הוּא אֶת הַמָּדוּד וְאֶת הַשָּׁקוּל וְאֶת הַמָּנוּי. אֵין תּוֹרְמִין בַּסַל וּבַקֵּפָּה שֶׁהֵם שֶׁל מִדָּה, אֲבָל תּוֹרֵם הוּא בָהֶן חֶצְיָן וּשְׁלִישָׁן. לֹא יִתְרוֹם בַּסְאָה חֶצְיָהּ, שֶׁחֶצְיָהּ מִדָּה:
ברטנורה (ז) אין תורמין לא במדה. דכתיב (שם) ונחשב לכם תרומתכם, במחשבה אתה תורם כלומר מאומד, ואי אתה תורם לא במדה ולא במשקל ולא במנין, ואף על גב דהאי קרא בתרומת מעשר הוא דכתיב, אם אינו ענין לתרומת מעשר שהרי נתנה בו התורה שיעור, מעשר מן המעשר, וצריך שימדוד כדי שיתן השיעור הראוי, תנהו ענין לתרומה גדולה שלא נתנה בה תורה שיעור: אבל תורם הוא את המדוד. שמודד הוא את טבלו או מונה ושוקל את טבלו ומכניסו לתוך ביתו, וכשמפריש התרומה גדולה ממנו מפריש מאומד ולא ימדוד ולא ישקול ולא ימנה: אין תורמין בסל ובקופה שהם של מדה. שהרואה אומר במדה הוא תורם: אבל תורם הוא בהן חציין ושלישן. דכיון דאינו ממלא אותן ליכא למגזר: שחציה מדה. שיש בסאה פעמים סימנים עד מקום חציה, ואיכא למגזר דלמא אתי לתרום במדה:
ח. אֵין תּוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְתָּשִׁין, וְלֹא יַיִן עַל עֲנָבִים הַנִּדְרָכוֹת. וְאִם תָּרַם, תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה, וְיַחֲזוֹר וְיִתְרוֹם. הָרִאשׁוֹנָה מְדַמַּעַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וְחַיָּבִין עָלֶיהָ חֹמֶשׁ, אֲבָל לֹא שְׁנִיָּה:
ברטנורה (ח) הזיתים הנכתשין. רגילים היו לכתוש הזיתים במכתשת להוציא שמנן: תרומתו תרומה. גמורה היא מדאורייתא: ויחזור ויתרום. מדרבנן, לאחר שישלים כתישת אותן הזיתים ודריכת הענבים, יחזור ויוציא תרומה שנית כשיעור הצריך לשמן וליין שיצא: הראשונה מדמעת. אם נפלה לפחות ממאה חולין, נעשה הכל מדומע ואסור לזרים וימכור הכל לכהן דתרומה גמורה היא מדאורייתא: וחייבין עליה חומש. זר האוכלה בשגגה משלם קרן וחומש כדין כל זר האוכל תרומה: אבל לא שניה. לפי שאינה אלא מדרבנן. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר, דמדאורייתא היא טבל גמור. ואי קשיא מאי שנא הכא בתורם שמן על הזיתים הנכתשים דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום ומאי שנא לעיל גבי התורם זיתים על השמן וענבים על היין דאין תרומתו תרומה, ויש לומר דהתורם זיתים על השמן איכא פסידא לכהן לפיכך אין תרומתו תרומה אבל בתורם שמן על הזיתים הנכתשים דליכא פסידא לכהן תרומתו תרומה אלא דרבנן הוא דגזור דיחזור ויתרום:
ט. וְתוֹרְמִין שֶׁמֶן עַל זֵיתִים הַנִּכְבָּשִׁין, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַעֲשׂוֹתָם צִמּוּקִים. הֲרֵי שֶׁתָּרַם שֶׁמֶן עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְזֵיתִים עַל זֵיתִים לַאֲכִילָה, וְיַיִן עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וָעֲנָבִים עַל עֲנָבִים לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ לְדָרְכָן, אֵינוֹ צָרִיךְ לִתְרוֹם:
ברטנורה (ט) זיתים הנכבשים. זיתים מלוחים וכבושים ביין או בחומץ כדי שיתקיימו וחשיבי דבר שנגמרה מלאכתו הלכך תורמין מן השמן עליהם, דדוקא שמן על זיתים העומדים לצאת שמנו וכן יין על ענבים העומדות לידרך הוא דאסור לתרום, אבל יין על צמוקים ושמן על זיתים הנכבשים שרי. וכשהוא תורם מן השמן על הזיתים הנכבשים ומן היין על הצמוקים, תורם לפי השמן הראוי שיצא מן הזיתים הנכבשים ולפי היין הראוי שיצא מן הצמוקים: אין צריך לתרום. הואיל וכי קא תרם שפיר קא תרם שהרי באותה שעה היו עומדות לאכילה:
י. אֵין תּוֹרִמִין מִדָּבָר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתוֹ עַל דָבָר שׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתוֹ, וְלֹא מִדָּבָר שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ עַל דָּבָר שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה:
ברטנורה (י) אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו. מדבר שנתמרח בכרי: על דבר שלא נגמרה מלאכתו. שלא נתמרח בכרי דכתיב (במדבר יח) כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, מן הגמור על הגמור ולא מן הגמור על שאינו גמור ולא משאינו גמור על הגמור: ואם תרמו תרומתו תרומה. ודוקא בשאר פירות. אבל התורם מן הזיתים על השמן או מן הענבים על היין, הא אמרינן לעיל דאין תרומתו תרומה משום דאית ביה פסידא לכהן כדאמרן:
גמרא ברכות דף נ''א ע''א
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִי''אֵל שַׂר הַפָּנִים. אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ בְּשַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּחֲזִיר כּוֹס אַסְפַּרַגּוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ מִפְּנֵי שֶׁתַּכְסְפִית וְאַמְרֵי לָהּ אִיסְתַּלְגָנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה מְצַפִּין לוֹ לָאָדָם וְאוֹמְרִין: אֵימָתַי יָבֹא אָדָם לִידֵי אֶחָד מִדְּבָרִים הַלָּלוּ וְיִלָּכֵד. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁלשָה דְּבָרִים סָח לִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבַּשׁ. וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו. וְאַל תַּעֲמוֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים בְּשָׁעָה שֶׁחוֹזְרוֹת מִן הַמֵּת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מְרַקֵּד וּבָא לִפְנֵיהֶן וְחַרְבִּי בְּיָדִי וְיֵשׁ לִי רְשׁוּת לְחַבֵּל, וְאִי פָּגַע מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ לִנְשׁוֹף מִדּוּכְתֵּיהּ אַרְבַּע אַמּוֹת אִי אִיכָּא נַהֲרָא לִיעַבְרֵהּ וְאִי אִיכָּא דַּרְכָּא אָחֳרִינָא לֵיזִיל בָּהּ וְאִי אִיכָּא גּוּדָא לֵיקוּם אֲחוֹרָא וְאִי לָא לִיהַדַּר אַפֵּיהּ וְלֵימָא (זכריה ג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ וְגוֹ' עַד דְּחַלְּפֵי מִינֵּיהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבִּי אַבְּהוּ וְאַמְרֵי לָהּ: בְּמַתְנִיתָּא תָּנָא עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה טָעוּן הֲדָחָה וּשְׁטִיפָה חַי וּמָלֵא עִטּוּר וְעִטּוּף נוֹטְלוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו וְנוֹתְנוֹ בְּיָמִין וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף מְשַׁגְּרוֹ בְּמַתָּנָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא אַרְבָּעָה בִּלְבַד: הֲדָחָה, שְׁטִיפָה, חַי וּמָלֵא:
רש''י סוריאל. מלאך חשוב לבוא לפני המלך: אל תטול חלוקך וכו'. אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו: תכספית. שם חבורת שדים: איסתלגנית. שם חבורת מלאכי חבלה: אימתי וכו'. רבי ישמעאל עלה לרקיע ע''י שם בברייתא דמעשה מרכבה: גודא. כותל: כוס של ברכה. ברכת המזון: מן הקרקע. אם ע''ג קרקע הסב ואם ע''ג שלחן מגביהו מן השלחן: במתנה. דרך דורון וחשיבות: לאנשי ביתו. לאשתו: חי. שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי אבל לברך עליו חי הא אמרן במתניתין אין מברכין א''נ חי בלע''ז פריש''ק להביא מן החבית לשמו:
זוהר חדש דף א' דף ע''א.
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד. רַבִּי חֲנִינַאי וְרַבָּנָן פָּתְחֵי קְרָא בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן (בראשית ב'): וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. 'וַיִּקַּח', בַּמֶּה לְקָחוֹ. רַבִּי חֲנִינַאי אָמַר: לְקָחוֹ בִּדְבָרִים, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ויקרא ח'): קַח אֶת אַהֲרֹן. וְרַבָּנָן אַמְרֵי לְקָחוֹ בְּרוּחַ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (מלכים ב' ב'): ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ. וְיַנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן כְּדֵי לִהְיוֹת לוֹ הַנָּחָה לָדַעַת וּלְהַכִּיר הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינַאי: הַתּוֹרָה לִמְּדָהּ הַקֻּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאָדָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כ''ח): אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וְגוֹ' וַיֹּאמֶר לְאָדָם. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְקַלְּסִין עַד שֶׁרָאָה סְמָאֵ''ל בַּשָּׁמַיִם וְקִנֵּא לוֹ וְיָרַד מִן הַשָּׁמַיִם כִּדְמוּת צֵל עַל נָחָשׁ הַנָּחָשׁ נִרְאָה וְהַצֵל עָלָיו תּוּקְפָּא וְחֵילָא דִּילֵהּ קָרִיב הַהוּא נָחָשׁ לְגַבֵּי אִתְּתָא דְּדַעְתָּהּ קַלָּה מִן הָאִישׁ. מִכָּאן דְּאִתְּתָא לָא אִתְפַּתְּתָא אֶלָּא בְּאִתְּתָא אָחֳרָא: וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים. מִיָּד פָּתַח בְּאַף מֵהָכָא דְּבִתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר מִי הוּא, כָּךְ הוּא פָּתַח בְּאַף לְהוֹדִיעָהּ מִי הוּא, נָטַל סִימָן זֶה אִם תְּקַבֵּל אִם לֹא תְּקַבֵּל וְהִמְשִׁיכָהּ בִּדְבָרִים עַד שֶׁפָּתְחָה בְּאוֹת מֵם וְאָמְרָה: מִכָּל עֵץ הַגָּן אָכֹל נֹאכֵל. מִיָּד נָטַל הַנָּחָשׁ הָאוֹת וַיָּשֶׂם אוֹתָהּ עַל זְרוֹעוֹ הַשְׂמָאלִית וְהָיָה מַמְתִּין וָא''ו תָּי''ו מִפִּיהָ כְּדֵי לִהְיוֹת מו''ת נָכוֹן לִפְנֵיהֶם הִתְחִיל לְפַתּוֹתָהּ עַד דִּכְתִיב (בראשית ג'): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה בְּטַעֲמָא סַגִּי וְתַקִּיף מְלַמֵּד, שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת וָא''ו תָּי''ו וְסָלְקוּ לְהִתְחַבֵּר עִם אוֹת מֵ''ם וְאוֹת מֵ''ם הָיְתָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת וְלֹא הָיְתָה מִתְחַבֶּרֶת בָּהֶם עַד שֶׁנִּתְפַּתְּתָה וְיָהֲבָהּ וָא''ו אַרְבָּעָה זִמְנִין וְאַקִּיפוּ לְאוֹת מֵ''ם לְאַרְבַּע סִטְרִין, דִּכְתִיב (שם): וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם הָא אַרְבַּע זִמְנִין וָא''ו תָּי''ו. מְלַמֵּד שֶׁסָבְבוּ לְאוֹת מֵ''ם לְאַרְבַּע צְדָדִים וְהַמֵּ''ם בְּאֶמְצַע מָוֶת בְּכָל סִטְרִין. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (ירמיה ט'): כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ דָּא סְמָאֵ''ל דְּאִיהוּ חַד מֵחַלּוֹנֵי שְׁמַיָּא. וְעַל דָּא (תהלים פ''ט): מִי גֶבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. מִיָּד שָׁלַט בָּהּ וְהִטִּיל בָּהּ זֻהֲמָא. נָחַת קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֶחֱמֵי וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. תָּא חֲזֵי, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ הָיְתָה הַשְּׁכִינָה עֲטָרָה עַל רָאשֵׁיהֶם לִהְיוֹת בִּשְׁבִילָם שׁוֹרָה עַל הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ כִּבְיָכוֹל, תָּשׁ כֹּחָהּ וְאִסְתַּלְּקַת וְלָא שַׁלִּיטָא וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי לְקוֹנֵן וְאָמַר אֵיכָה מַה תְּהֵא מִינָהּ שֻׁלְטָנוּתָא אַעֲדֵי מִינָהּ אוּף הָכִי בְּחֻרְבַּן בֵּי מַקְדְּשָׁא שֻׁלְטָנוּתָא אַעֲדֵי וְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שָׁארֵי לְמִסְפַּד וְאָמַר אֵיכָה מַה תְּהֵא עָלָהּ:
תרגום הזוהר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד: רַבִּי חֲנִינַאי וְרַבָּנָן פָּתְחוּ הַכָּתוּב בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּתוּב, וַיִּקַח ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן וְגוֹ'. וַיִּקַח, בַּמֶּה לְקָחוֹ. רַבִּי חֲנִינַאי אָמַר לְקָחוֹ בִּדְבָרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב קַח אֶת אַהֲרֹן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ לְקָחוֹ בִּדְבָרִים. וְרַבָּנָן אָמְרוּ, לְקָחוֹ בָּרוּחַ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, הַיּוֹם ה' לוֹקֵחַ אֶת אֲדוֹנֶיךְ מֵעַל רֹאשֶׁךְ. וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן: הַיְנוּ כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ מְנוּחָה לָדַעַת וּלְהַכִּיר הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה. שֶׁאָמַר רַבִּי חֲנִינַאי, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמֵּד אֶת הַתּוֹרָה לָאָדָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ וְגוֹ'. וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְהַלְּלִים לְפָנָיו. עַד שֶׁרָאָה סַמָּאֵ''ל בַּשָּׁמַיִם, וְנִתְקַנֵּא בּוֹ, וְיָרַד מִן הַשָּׁמַיִם כִּדְמוּת צֵל עַל הַנָּחָשׁ. הַנָּחָשׁ נִרְאֶה, וְהַצֵל עָלָיו שֶׁהוּא הַתֹּקֶף וְהַכֹּחַ שֶׁלּוֹ, שֶׁל הַנָּחָשׁ. קָרַב הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה, מִשּׁוּם שֶׁדַּעְתָּהּ קַלָּה מִשֶּׁל הָאִישׁ, מִכָּאן, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה מִתְפַּתָּה אֶלָּא עַל יְדֵי אִשָּׁה אַחֶרֶת. וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים. מִיָּד פָּתַח בְּאַף. מִכָּאן נִשְׁמָע, שֶׁבִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם נִכָּר מִי הוּא. כָּךְ הוּא פָּתַח בְּאַף, לְהוֹדִיעַ מִי הוּא. לָקַח לוֹ הַנָּחָשׁ הַסִּימָן הַזֶּה, לָדַעַת אִם תְּקַבֵּל דְּבָרָיו אִם לֹא תְּקַבֵּל, דְּהַיְנוּ אוֹת מ', וְאָמְרָה מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל נֹאכֵל. מִיָּד לָקַח הַנָּחָשׁ אֶת הָאוֹת וַיָּשֶׂם אוֹתוֹ עַל זְרֹעוֹ הַשְׂמָאלִית, וְהָיָה מְחַכֶּה עַל ו' ת' לִשְׁמֹעַ מִפִּיהָ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַצֵרוּף מָוֶת נָכוֹן לִפְנֵיהֶם. הִתְחִיל לְפַתּוֹתָהּ עַד שֶׁכָּתוּב, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה, בְּטַעַם גָּדוֹל וְחָזָק, מְלַמֵּד, שֶׁפָּרְחוּ הָאוֹתִיּוֹת ו' ת' שֶׁל וַתֵּרֶא, וְעָלוּ לְהִתְחַבֵּר עִם הָאוֹת מ'. וְהָאוֹת מ' הָיְתָה עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וְלֹא הָיְתָה מִתְחַבֶּרֶת עִמָּהֶם, עַד שֶׁנִּתְפַּתְּתָה. וְאָז נִגְזְרָה הַמִּיתָה לִבְנֵי הָעוֹלָם. וּפָרְחוּ ו''ת אַרְבַּע פְּעָמִים, וְהִקִּיפוּ אֶת הָאוֹת מ' לְאַרְבַּע רוּחוֹת, שֶׁכָּתוּב, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם. הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע פְּעָמִים ו' ת', שֶׁזֶּה מְלַמֵּד, שֶׁסִּבְּבוּ אֶת הָאוֹת מ' לְאַרְבַּע צְדָדֶיהָ, וְהַמ' בְּאֶמְצַע, וְנִמְצָא הַצֵרוּף מָוֶת בְּכָל הַצְדָדִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ''כִּי עָלָה מָוֶת בַּחֲלוֹנֵינוּ'', זֶהוּ סַמָּאֵ''ל, שֶׁהוּא אֶחָד מֵחֲלוֹנֵי הַשָּׁמַיִם. וְעַל כֵּן, מִי גֶּבֶר יִחְיֶה וְלֹא יִרְאֶה מָוֶת. מִיָּד שָׁלַט בָּהּ, בְּחַוָּה, וְהִטִּיל בָּהּ זוּהֲמָא. יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִרְאוֹת, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. בֹּא וּרְאֵה, קֹדֶם שֶׁחָטְאוּ, הָיְתָה הַשְּׁכִינָה עֲטָרָה עַל רֹאשֵׁיהֶם, שֶׁתִּהְיֶה שׁוֹרֶה בִּשְׁבִילָם עַל הָעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, כִּבְיָכוֹל, תָּשׁ כֹּחָהּ, שֶׁל הַשְּׁכִינָה, וְנִסְתַּלְּקָה וְלֹא שָׁלְטָה עַל הָעוֹלָם. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְחִיל לְקוֹנֵן, וְאָמַר אֵיכָה, מַה יִּהְיֶה מִמֶּנָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהַמֶּמְשָׁלָה הֻסְּרָה מִמֶּנָּהּ. אַף כָּאן בְּחֻרְבָּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הֻסְּרָה הַמֶּמְשָׁלָה מִן הַשְּׁכִינָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִתְחִיל לִסְפֹּד וְאָמַר, אֵיכָה, מַה יִּהְיֶה עָלֶיהָ.
הלכה פסוקה
הרמב''ם הלכות תפלה פרק יב
א. אִשָׁה לֹא תִּקְרָא בְּצִבּוּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִבּוּר. קָטָן הַיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת וְיוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין עוֹלֶה מִמִּנְיַן הַקּוֹרְאִים וְכֵן מַפְטִיר עוֹלֶה מֵהַמִּנְיָן שֶׁהֲרֵי הוּא קוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וְאִם הִפְסִיק שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּקַדִּישׁ בֵּין מַשְׁלִים וּבֵין הַמַּפְטִיר, אֵינוֹ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. צִבּוּר שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד עוֹלֶה וְקוֹרֵא וְיוֹרֵד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית עַד שֶׁיִּגְמֹר מִנְיַן הַקּוֹרְאִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם: ב. בְּכָל קְרִיאָה וּקְרִיאָה מֵאֵלּוּ כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן וְאַחֲרָיו לֵוִי וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל וּמִנְהָג פָּשׁוּט הוּא הַיּוֹם שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאָרֶץ קדֶם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גָּדוֹל מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה קדֶם לִקְרוֹת וְהָאַחֲרוֹן שֶׁגּוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד הַכֹּל, לְפִיכָךְ עוֹלֶה וּמַשְׁלִים אֲפִלּוּ גָּדוֹל שֶׁבַּצִבּוּר:
מוסר
ספר חסידים סימן קנג
יֵשׁ חָסִיד שֶׁלִּבּוֹ דּוֹלֵק אַחַר רְצוֹן בּוֹרְאוֹ וְאֵינוֹ מַרְבֶּה מַעֲשִׂים טוֹבִים כֶּחָסִיד הֶחָכָם מִפְּנֵי שֶׁקִּבֵּל מֵרַבּוֹ וּמַה שֶּׁחֲבֵרוֹ לֹא הִרְבָּה לְפִי שֶׁלֹּא קִבֵּל מֵרַבּוֹ וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ הָיָה מְקַיֵּם לְפִי שֶׁאָמְרוּ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עָרוּם בְּיִרְאָה וְהִנֵּה מִי שֶׁלֹּא לָמַד שֶׁאֵין לִבּוֹ כִּסְפוֹג לְקַבֵּל הַלִּמּוּד וַאֲפִלּוּ קִבֵּל הֲרֵי זֶה לִבּוֹ סָתוּם וּפְעָמִים שֶׁאֵין יָכוֹל לְהָבִין וְלָדַעַת וּמָצִינוּ בַּתּוֹרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לְהָבִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִצְטַוָּה נֶעֱנַשׁ עָלֶיהָ עַל שֶׁלֹּא שָׂם עַל לִבּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר לא) וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְבָא הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה. וְלָמָּה לֹא עָנוּ לוֹ: וְלָמָּה לֹא צִוִּיתָ לָנוּ, וַהֲלֹא לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ לְהָמִית הַנָּשִׁים ! אֶלָּא שֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁהָיוּ חֲכָמִים וּבְקִיאִים לָדוּן (אֲבָל אֵין עוֹשִׂין מִן הַדִּין) קַל וָחֹמֶר וּמַה כְּנַעֲנִים שֶׁכְּתִיב בָּהֶם (דברים ב) לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת וְגוֹ' וּכְתִיב: (שם ו) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי שֶׁמָּא יַחֲטִיאָךְ לְהַבָּא אֵלּוּ שֶׁכְּבָר חָטְאוּ וְהֶחֱטִיאוּ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהָיָה לָכֶם לָדוּן קַל וָחֹמֶר: