פרשת לך לך-לך לך יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(ז) וַיֵּרָ֤א יְהוָה֙ אֶל-אַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וַיִּ֤בֶן שָׁם֙ מִזְבֵּ֔חַ לַיהוָ֖ה הַנִּרְאֶ֥ה אֵלָֽיו: וְאִתְגְּלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לִבְנָךְ אֶתֵּן יָת אַרְעָא הָדָא וּבְנָא תַמָּן מַדְבְּחָא קֳדָם יְיָ דְּאִתְגְּלִי לֵהּ:
רש''י ויבן שם מזבח. על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל:
(ח) וַיַּעְתֵּ֨ק מִשָּׁ֜ם הָהָ֗רָה מִקֶּ֛דֶם לְבֵֽית-אֵ֖ל וַיֵּ֣ט אָהֳלֹ֑ה בֵּֽית-אֵ֤ל מִיָּם֙ וְהָעַ֣י מִקֶּ֔דֶם וַיִּֽבֶן-שָׁ֤ם מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהוָ֔ה וַיִּקְרָ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהוָֽה: וְאִסְתַּלַּק מִתַּמָּן לְטוּרָא מִמַדְנַח לְבֵית אֵל וּפְרַס מַשְׁכְּנֵהּ בֵּית אֵל מִמַּעַרְבָא וְעַי מִמָּדִינְחָא וּבְנָא תַמָּן מִדְבְּחָא קֳדָם יְיָ וְצַלִּי בִּשְׁמָא דַּיְיָ:
רש''י ויעתק משם. אהלו: מקדם לבית אל. במזרחה של בית אל. נמצאת בית אל במערבו, והוא שנאמר בית אל מים: אהלו. אהלה כתיב, בתחלה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו: ויבן שם מזבח. נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם:
(ט) וַיִּסַּ֣ע אַבְרָ֔ם הָל֥וֹךְ וְנָס֖וֹעַ הַנֶּֽגְבָּה: וּנְטַּל אַבְרָם אָזֵל וְנָטֵל לְדָרוֹמָא:
רש''י הלוך ונסוע. לפרקים, יושב כאן חדש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו:
(י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי-כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: וַהֲוָה כַפְנָא בְּאַרְעָא וּנְחַת אַבְרָם לְמִצְרַיִם לְאִתּוֹתָבָא תַמָּן אֲרֵי תַקִּיף כַּפְנָא בְּאַרְעָא:
רש''י רעב בארץ. באותה ארץ לבדה, לנסותו אם יהרהר אחר דבריו של הקדוש ברוך הוא שאמר לו ללכת אל ארץ כנען, ועכשיו משיאו לצאת ממנה:
נביאים - ישעיה - פרק מא
(ב) מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ: מַן אַיְתֵי בִּגְלָאֵי מִמַדִינְחָא אַבְרָהָם בְּחִיר צַדִּיקַיָּא בִּקְשׁוֹט קְרָבֵיהּ לְאַתְרֵיהּ מְסַר קֳדָמוֹהִי עַמְמִין וּמַלְכִין תַּקִּיפִין תְּבַּר רְמָא כְּעַפְרָא קְטִילִין קֳדָם חַרְבֵּיהּ כְּקַשָּׁא רְדָפִינּוּן קֳדָם קַשְׁתֵּיה :
רש''י מי העיר ממזרח . אותו שצדק יקראהו לרגלו מי העיר את אברה' להביאו מארם שהוא במזרח וצדק שהיה עושה היא היתה לקראת רגליו בכל אשר הלך : יתן לפניו גוים . מי שהעירו ממקומו להסיע הוא נתן לפניו ארבעה מלכים וחיילותיהם : ירד . ירדה : יתן כעפר חרבו . רמא כעפרא קטולין קדם חרביה , נתן את חרבו ועושה חללים רבים כעפר ואת קשתו נתן מרבה הרוגים ונופלים כקש נדף :
(ג) יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא: רְדָפִינּוּן עֲדָא שְׁלָם חַיָלַּת אוֹרַח בְּרַגְלוֹהִי לָא עַלָת :
רש''י ירדפם יעבור שלום . הלך על מעברותיו בשלום לא נכשל ברדפו אותם : אורח ברגליו לא יבא . דרך אשר לא בא קודם לכן ברגליו , לא יבא לא היה רגיל לבא :
(ד) מִֽי-פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת-אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי-הֽוּא: מַן אֲמַר אִלֵּין קַיָּים אֲמַר וְעָבִיד וְסַדַּר דָּרַיָּא מִלְּקַדְמִין אֲנָא יְיָ בָּרִית עַלְמָא מִבְּרֵאשִׁית אַף עָלְמֵי עָלְמַיָּא דִּילִי אִינּוּן בַּר מִנִּי לֵית אֱלָהָא :
רש''י מי פעל ועשה . לו את זאת מי שהוא קורא הדורות מראש לאדם הראשון הוא עשה לאברהם גם את זאת : אני ה' ראשון . להפליא פלא ולעזור : ואת אחרונים אני הוא . אף עמכם בנים אחרונים אהיה ואעזור אתכם :
(ה) רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִירָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן: חָזוּ נַגְוָתָא וְיִדְחֲלוּן דְּבִסְיָפֵי אַרְעָא יִתְקַרְבוּן וְיֵיתוּן :
רש''י ראו איים . עובדי עכו''ם הגבורות שאעשה וייראו : קרבו ויאתיון . זה אצל זה נאספים להלחם כשיראו הגאולה :
כתובים - משלי - פרק ג
(ד) וּמְצָא-חֵ֖ן וְשֵֽׂכֶל-ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם: וְתַשְׁכַּח חִסְדָא וְשִּׂכְלָא וְטִיבוּתָא קֳדָם אֱלָהָא וָקֳדָם בְּנֵי אֱנָשָׁא : (ה) בְּטַ֣ח אֶל-יְ֭הוָה בְּכָל-לִבֶּ֑ךָ וְאֶל-בִּֽ֝ינָתְךָ֗ אַל-תִּשָּׁעֵֽן: סְבִיר בֵּאלָהָא מִן כֻּלֵי לִבָּךְ וְעַל בְּיוּנְתָּא דְּלִבָּךְ לָא תִסְתְּמִיךְ :
רש''י בטח אל ה' . ופזר מעותיך לבקש לך רב ללמוד ממנו ואל בינתך אל תשען :
(ו) בְּכָל-דְּרָכֶ֥יךָ דָעֵ֑הוּ וְ֝ה֗וּא יְיַשֵּׁ֥ר אֹֽרְחֹתֶֽיךָ: בְּכָל אָרְחָתָךְ דְעֵהוּ וְהוּא יְתָרֵץ שְׁבִילָךְ : (ז) אַל-תְּהִ֣י חָכָ֣ם בְּעֵינֶ֑יךָ יְרָ֥א אֶת-יְ֝הוָ֗ה וְס֣וּר מֵרָֽע: לָא תְהֵי חַכִּים בְּאַפָּךְ דְחֵיל מִן אֱלָהָא וּסְטָא מִן בִּישְׁתָא :
רש''י אל תהי חכם בעיניך . להיות מואס בדברי מוכיחך :
משנה שבת פרק ג
א. כִּירָה שֶׁהִסִיקוּהָ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין:
ברטנורה (א) כירה. מקום עשוי בארץ כדי שפיתת שתי קדירות והאש עוברת תחת שתי הקדירות: בגבבא. עצים דקים כקש שגובבין מן השדה: נותנים עליה תבשיל. מערב שבת להשהותו שם בשבת: בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין לאחר שהוציאו שמנן: לא יתן. מערב שבת כדי להשהותן שם בשבת: עד שיגרוף. הגחלים ויוציאם מן הכירה: או שיתן האפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם. וטעמא, גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולו. ודוקא בתבשיל שלא בשל כל צרכו, או אפילו בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הוא דגזרינן שמא יחתה, אבל תבשיל שלא בשל כלל, או שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו, מותר להשהותו על גבי כירה אע''פ שאינה גרופה וקטומה, ולא חיישינן שמא יחתה הואיל והסיח דעתו ממנו. וכן תבשיל שבשל כל צרכו והשליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל שלא בשל כלל, שהרי הסיח דעתו ממנו: בית שמאי אומרים. מים חמין נותנין על גבי כירה לאחר שגרף, דלא צריכי לבשולי וליכא למגזר שמא יחתה: אבל לא תבשיל. אע''פ שגרף, שאי אפשר לגרף כל הגחלים עד שלא ישאר שם ניצוץ אחד ואתי לחתויי מאחר דניחא ליה בבשוליה: בית שמאי אומרים נוטלין וכו'. אפילו חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה ושנתן את האפר, לאחר שנטלן אין מחזירין, דמחזי כמבשל בשבת: ובית הלל אומרים. בין חמין בין תבשיל יכולין להחזיר לאחר שנטלן. ולא שרו בית הלל להחזיר אלא בעודן בידו, שלא הניחן על גבי דבר אחר, אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גבי דבר אחר אסור להחזירן אפילו לבית הלל, דהוי כמטמין לכתחילה בשבת:
ב. תַּנּוּר שֶׁהִסִיקוּהוּ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, לֹא יִתֵּן בֵּין מִתּוֹכוֹ בֵּין מֵעַל גַּבָּיו. כֻּפָּח שֶׁהִסִיקוּהוּ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, הֲרֵי זֶה כַכִּירַיִם, בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כַתַּנּוּר:
ברטנורה (ב) תנור. מתוך שצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה, ואפילו הסיקוהו בקש ובגבבא חיישינן שמא יחתה, דלעולם אינו מסיח דעתו ממנו: בין מגביו. לסמוך אצל דפנו: כופח. עשוי ככירה אלא שארכו כרחבו ואין בו אלא מקום שפיתת קדירה אחת והאש עוברת תחתיו. והבלו רב מהבל הכירה, שהכירה פתוחה מלמעלה שיעור שתי קדירות והכופח אין פתוח אלא שיעור קדירה אחת, ופחות מהבל התנור:
ג. אֵין נוֹתְנִין בֵּיצָה בְּצַד הַמֵּחַם בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְגַּלְגֵּל. וְלֹא יַפְקִיעֶנָּה בְסוּדָרִין. וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר. וְלֹא יַטְמִינֶנָּה בְחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָלֶה:
ברטנורה (ג) אין נותנין. בשבת: ביצה בצד המיחם. קומקום של נחושת שמחממים בו המים על גבי האש: שתתגלגל. שתיצלה קצת עד שתהא מגולגלת, כלומר מעורבת: ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתיצלה בו, דגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור: ורבי יוסי מתיר. דסבר לא גזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור. ואין הלכה כרבי יוסי: לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכת החמה. ובהא לא שרי רבי יוסי, דגזר חול אטו רמץ, הואיל ותרווייהו דרך הטמנה אתי למימר מה לי רמץ מה לי חול. אי נמי גזר רבי יוסי שמא יזיז עפר ממקומו, שמא לא יהא שם חול עקור ככל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק, והוי תולדה דחורש:
ד. מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְהֵבִיאוּ סִילוֹן שֶׁל צוֹנֵן לְתוֹךְ אַמָּה שֶׁל חַמִּין. אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים, אִם בַּשַּׁבָּת, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בַשַּׁבָּת, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּבִשְׁתִיָּה, בְּיוֹם טוֹב, כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה וּמֻתָּרִין בִּשְׁתִיָּה. מוּלְיָאר הַגָּרוּף, שׁוֹתִין הֵימֶנּוּ בַשַּׁבָּת. אַנְטִיכֵי, אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה, אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה:
ברטנורה (ד) סילון. צינור שממשיכין המים לתוכו. והיה אותו צינור משוקע בחמי טבריה ומתחמם מכח אותם המים החמים, וכשהיו המים צוננין נמשכין בתוכו מתחממים באותו סילון שנתחמם בתוך חמי טבריא. ואמרו חכמים שהמים שנמשכו באותו צינור בשבת דינם כדין חמין שהוחמו בשבת, שאסורין לרחוץ בהן אפילו אבר קטן ואסורין אף בשתיה, והמים שעוברין בו ביום טוב דינם כדין חמין שהוחמו ביו''ט, שאסורים לרחוץ בהם כל הגוף אבל מותר לרחוץ בהן ידיו ורגליו ומותרין בשתיה. והלכה כחכמים. וחזרו בהם אנשי טבריא ושברו את הסילון: מוליאר. פירשו בגמרא מים מבפנים וגחלים מבחוץ, והוא כלי שיש לו בית קיבול קטן אצל דפנו מבחוץ מחובר לו, ונותנין שם גחלים, והמים בקיבולו הגדול. ואם גרפוהו מן הגחלים מבעוד יום שותין מן המים שבקיבולו הגדול בשבת ואף על פי שהוחמו קצת מחמת כלי, לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו: אנטיכי. הוא כלי נחושת שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והאש למטה בין שתי השולים, ומתוך שהאש למטה בין שתי השולים חומו נשאר הרבה, ואע''פ שגרף הגחלים מערב שבת המים מתחממים בו בשבת, לפיכך אין שותים מהם בשבת:
ה. הַמֵּחַם שֶׁפִּנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וָצִיר:
ברטנורה (ה) המיחם. קומקום של נחושת שמשימין אותו על גב האש לחמם המים שבתוכו: שפינהו. מעל הכירה, ויש בתוכו מים חמין: לא יתן לתוכו. מים מועטים כדי שיתחממו מן המים החמין שנשארו בתוך המיחם, דהוה ליה כמבשל בשבת: אבל נותן לתוכו. מים מרובים עד שישובו הכל פושרין: או לתוך הכוס. ואע''פ שהוא כלי שני דוקא להפשירן מותר, אבל מועטים כדי שיוחמו לא, דס''ל להאי תנא דכלי שני מבשל. ולקמן תנינן אבל נותן הוא לתוך הקערה, דמשמע דכלי שני אינו מבשל. והלכה דכלי שני אינו מבשל: שהעבירן. מן האור: מרותחין. בין השמשות: לא יתן לתוכן תבלין. משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל: אבל נותן הוא לתוך הקערה. דכלי שני אינו מבשל: תמחוי. כמין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכו ומשם מערה לקערות: לכל הוא נותן. אפילו לכלי ראשון, חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר הנוטף ממליחת דגים, שהם מבשלין התבלין. ואין הלכה כרבי יהודה. ודוקא תבלין הוא דאסור ליתן בכלי ראשון אפילו לאחר שהעבירו מן האור, אבל מלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה אלא על גבי האור בלבד, לפיכך מותר לתת מלח אפילו בכלי ראשון לאחר שהעבירו מן האור:
ו. אֵין נוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַנֵּר לְקַבֵּל בּוֹ אֶת הַשֶּׁמֶן. וְאִם נְתָנוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר. וְאֵין נֵאוֹתִין מִמֶּנּוּ, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן. מְטַלְטְלִין נֵר חָדָשׁ, אֲבָל לֹא יָשָׁן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל הַנֵּרוֹת מְטַלְטְלִין, חוּץ מִן הַנֵּר הַדּוֹלֵק בַּשַּׁבָּת. נוֹתְנִין כְּלִי תַחַת הַנֵּר לְקַבֵּל נִיצוֹצוֹת. וְלֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְכַבֶּה:
ברטנורה (ו) אין נותנין. בשבת: כלי תחת הנר לקבל בו את השמן. המטפטף, משום דשמן מוקצה הוא, ואסור לבטל כלי מהיכנו, כלומר להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו משם, דהוה ליה כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה, וכלי זה משיפול בו השמן מוקצה הוא ואסור לטלטלו: אין ניאותין. אין נהנין מן השמן המטפטף מן הנר בשבת: לפי שאינו מן המוכן. שכבר הוקצה להדלקה: מטלטלין נר חדש. שאינו מאוס וחזי לאשתמושי ביה: אבל לא ישן. דמוקצה מחמת מיאוס הוא: חוץ מן הנר הדולק. בעוד שהוא דולק אסור, גזירה שמא יכבה. ולית ליה לרבי שמעון מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור. ואין הלכה כרבי שמעון שמתיר לטלטל כל הנרות חוץ מן הנר הדולק, שנר שהדליקוהו ללילי שבת אע''פ שכבה אסור לטלטלו כל אותו שבת, דמיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, אבל בשאר נרות הלכה כמותו, שאין מוקצה לשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר''ש: נותנין כלי תחת הנר. בשבת: לקבל ניצוצות. של שלהבת הנוטפות מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיו, דניצוצות אין בהם ממש ואין הכלי מבוטל מהיכנו בהכי: ולא יתן לתוכו מים. ואפילו מערב שבת, דגזרינן ערב שבת אטו שבת, ובשבת אי הוה עביד כי האי גוונא הוי מכבה וחייב, הילכך בערב שבת אסור:
גמרא שבת דף מ''א ע''א
רִבִּי זֵירָא הֲוָא קָא מִשְׁתַּמִּיט מִדְּרַב יְהוּדָה דְבָעִי לְמִיסַק לְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל דְּאָמַר רַב יְהוּדָה כָּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָה יִהְיוּ. אָמַר אֵיזִיל וְאֶשְׁמַע מִנֵּיהּ מִלְתָא וְאִיתִי וְאֶסַּק אָזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דְּקָאִי בֵּי בָאנֵי וְקָאָמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיהּ הָבִיאוּ לִי נֶתֶר הָבִיאוּ לִי מַסְרֵק פִּתְחוּ פּוּמַיְיכוּ וְאַפִּיקוּ הַבְלָא וְאִשְׁתוּ מִמַּיָּא דְבֵי בָאנֵי אָמַר אִלְמָלֵא לֹא בָאתִי אֶלָּא לִשְׁמוֹעַ דָּבָר זֶה דַּי. בִּשְׁלָמָא הָבִיאוּ נֶתֶר וְהָבִיאוּ מַסְרֵק קָא מַשְׁמַע לָן דְּבָרִים שֶׁל חוֹל מֻתָּר לְאוֹמְרָם בִּלְשׁוֹן הַקּדֶשׁ. פִּתְחוּ פּוּמַיְיכוּ וְאַפִּיקוּ הַבְלָא נַמֵּי כְּדִשְׁמוּאֵל דְאָמַר שְׁמוּאֵל הַבְלָא מַפִּיק הַבְלָא אֶלָּא אִשְׁתוּ מַיָּא דְבֵי בָאנֵי מַאי מַעְלְיוּתָא דְּתַנְיָא אָכַל וְלֹא שָׁתָה אֲכִילָתוֹ דַם וְזֶהוּ תְּחִלַּת חוֹלֵי מֵעַיִם אָכַל וְלֹא הָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת אֲכִילָתוֹ מַרְקֶבֶת וְזֶהוּ תְּחִלַּת רֵיחַ רַע. הַנִּצְרַךְ לִנְקָבָיו וְאָכַל דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ עַל גַבֵּי אַפְרוֹ וְזֶהוּ תְּחִלַּת רֵיחַ זוּהֲמָא. רָחַץ בְּחַמִּין וְלֹא שָׁתָה מֵהֶן דּוֹמֶה לְתַנּוּר שֶׁהִסִּיקוּהוּ מִבַּחוּץ וְלֹא הִסִּיקוּהוּ מִבִּפְנִים. רָחַץ בְּחַמִּין וְלֹא נִשְׁתַּטֵּף בְצוֹנֵן דּוֹמֶה לְבַרְזֶל שֶׁהִכְנִיסוּהוּ לָאוּר וְלֹא הִכְנִיסוּהוּ לְצוֹנֵן. רָחַץ וְלֹא סָךְ דּוֹמֶה לְמַיִם עַל גַבֵּי חָבִית:
רש''י משתמיט. היה ירא ליראות לו משום דהוה בעי רבי זירא למיסק לארעא דישראל ורב יהודה לא סבירא ליה וירא פן יגזור עליו מלילך: בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו'. ור' זירא אמר לך האי קרא בכלי שרת כתיב כדאמרינן בכתובות: הביאו לי נתר. לחוף את ראשי וקאמר להו בלשון הקודש: פתחו פומייכו. ויכנס הבל בית המרחץ לתוך הגוף ויוציא הבל של זיעה: ואשתו. מן מים חמין ואפילו לא הוחמו אלא לרחיצה: מותר לאומרם. בבית המרחץ ואפילו בלה''ק: הבלא. דמרחץ הנכנס דרך הפה: מפיק הבלא. דזיעה: ולא הלך ארבע אמות. קודם שישן: מרקבת. אינה מתעכלת לעשות זבל: ריח רע. ריח הפה: ריח זוהמא. כל גופו מזוהם בזיעה תמיד: ולא הסיקוהו מבפנים. שאינו מועיל לאפות בו כלום: ולא הכניסוהו לצונן. שהן מחזיקין את הברזל: למים על גבי חבית. על שוליו וצדדיו שאינם נכנסים לתוכו:
זוהר לך דף ע''ח ע''ב
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו יְיָ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר תָּא חֲזֵי דְּהָא לָא כְּתִיב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו יְיָ אֶלָּא וַיֵּלֶךְ כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר לֶךְ לְךָ דְּהָא יְצִיאָה בְּקַדְּמִיתָא עֲבָדוּ דִּכְתִיב וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וְהַשְׁתָּא כְּתִיב וַיֵּלֶךְ וְלָא כְּתִיב וַיֵּצֵא, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו אֵלָיו יְיָ דְּאַבְטַח לֵיהּ בְּכֻלְּהוּ הַבְטָחוֹת, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט דְּאִתְחַבַּר עִמֵּיהּ בְּגִין לְמֵילַף מֵעוֹבָדוֹי וְעִם כָּל דָּא לָא אוֹלִיף כֻּלֵּי הַאי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָּא דְּאוֹלָפֵי אָרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ וּלְדַחֲלָא מִנֵּיהּ מֵהַהוּא יוֹמָא דְּדִינָא דְּזַמִּין בַּר נַשׁ לְמֵיהַב דִּינָא וְחוּשְׁבְּנָא לְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, פָּתַח וְאָמַר (שם) בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ הַאי קְרָא אוֹקְמוּהָ, אֲבָל תָּא חֲזֵי בְּהַהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁלִימוּ יוֹמוֹי דְּבַר נַשׁ לַאֲפָקָא מֵעָלְמָא הַהוּא יוֹמָא דְּגוּפָא אִתְבָּר וְנַפְשָׁא בָּעְיָא לְאִתְפַּרָשָׁא מִנֵּיהּ כְּדֵין אִתְיְהִיב רְשׁוּ לְבַר נַשׁ לְמֶחֱמֵי מַה דְּלָא הֲוָה לֵיהּ רָשׁוּ לְמֶחֱמֵי בְּזִמְנָא דְּגוּפָא שָׁלְטָא וְקָאִים עַל בּוּרְיֵהּ וּכְדֵין קַיְּמֵי עֲלֵיהּ תְּלָת שְׁלִיחָן וְחָשְׁבֵי יוֹמוֹי וְחוֹבוֹי וְכָל מַה דַּעֲבַד בְּהַאי עָלְמָא וְהוּא אוֹדֵי עַל כֹּלָּא בְּפוּמֵיהּ וּלְבָתַר הוּא חָתִים עֲלֵיהּ בִּידֵיהּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם וּבְיָדֵיהּ כֻּלְּהוּ חֲתִימִין לְמֵידָן לֵיהּ בְּהַהוּא (ד''א בְּהַאי) עָלְמָא עַל קַדְּמָאֵי וְעַל בַּתְרָאֵי עַל חַדְתֵּי וְעַל עַתִּיקֵי לָא אִתְנַשִּׁי חַד מִנַּיְהוּ הֲדָא הוּא דִּכְתִיב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ וְכָל אִנּוּן עוֹבָדִין דְּעָבַד בְּהַאי עָלְמָא בְּגוּפָא וְרוּחָא הָכִי נַמֵי יָהִיב חוּשְׁבָּנָא בְּגוּפָא וְרוּחָא עַד לָא יִפּוֹק מֵעָלְמָא, תָּא חֲזֵי כַּמָּה דְּחַיָּבַיָּא אִקְּשֵׁי קְדָל בְּהַאי עָלְמָא הָכִי נַמֵּי אֲפִלּוּ בְּשַׁעְתָּא דְּבָעֵי לְנַפְקָא מֵהַאי עָלְמָא אִקְּשֵׁי קְדָל, בְּגִין כָּךְ זַכָּאָה הוּא בַּר נַשׁ דְּיָלִיף בְּהַאי עָלְמָא אָרְחוֹי דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְמֵיהַךְ בְּהוּ:
תרגום הזוהר וַיֵּלֱךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֹּא וּרְאֵה. כִּי לֹא כָּתוּב וַיֵּצֵא אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו ה', אֶלָּא וַיֵּלֶךְ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לֶךְ לְךְ. הוּא, מִשּׁוּם שֶׁהַיְּצִיאָה כְּבָר עָשׂוּ מִקּוֹדֶם לָכֵן. שֶׁכָּתוּב, וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן. וְעַל כֵּן, כָּתוּב עַתָּה, וַיֵּלֶךְ, וְלֹא כָּתוּב וַיֵּצֶא. כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלָיו ה'. הַיְנוּ כְּפִי שֶׁהִבְטִיחַ לוֹ בְּכָל הַהֲבְטָחוֹת. וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט שֶׁנִּתְחַבֵּר עִמּוֹ כְּדֵי לִלְמוֹד מִמַּעֲשָׂיו. וְעִם כָּל זֶה לֹא לָמַד כָּל כָּךְ. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַשְׁרֵיהֶם הַצַדִּיקִים הַלּוֹמְדִים דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֵי לָלֶכֶת בָּהֶם, וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ מֵאוֹתוֹ יוֹם הַדִּין שֶׁעָתִיד הָאָדָם לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר, בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם וְגוֹ'. מִקְרָא הַזֶּה בֵּאֲרוּהוּ. אֲבָל בֹּא וּרְאֵה בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁנִּשְׁלְמוּ יָמָיו שֶׁל הָאָדָם לָצֵאת מֵהָעוֹלָם. בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁהַגּוּף נִשְׁבָּר וְהַנֶּפֶשׁ צְרִיכָה לִפְרוֹשׁ מִמֶּנּוּ. אָז נִתָּן רְשׁוּת לָאָדָם לִרְאוֹת, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לִרְאוֹת בְּעֵת שֶׁשָּׁלַט הַגּוּף. וְאָז עוֹמְדִים עָלָיו שְׁלֹשָה שָׁלִיחִים, וְחוֹשְׁבִים יָמָיו וַחֲטָאָיו, וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְהוּא מוֹדֶה עַל הַכֹּל בְּפִיו, וְאַחַר כָּךְ חוֹתֵם עָלָיו, בְּיָדוֹ. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב, בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם. וּבְיוֹם כֻּלָּם חֲתוּמִים לָדוּן אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, עַל רִאשׁוֹנִים וְעַל אַחֲרוֹנִים עַל חֲדָשִׁים וְעַל יְשָׁנִים, אַף אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ נִשְׁכָּח וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב לָדַעַת כָּל אַנְשֵׁי מַעֲשֵׂהוּ, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה בָּעוֹלָם הַזֶּה הָיָה בְּגוּף וְרוּחַ יַחַד, כֵּן הוּא נוֹתֵן חֶשְׁבּוֹן עֲלֵיהֶם כְּשֶׁהוּא בְּגוּף וְרוּחַ יַחַד, מִטֶּרֶם שֶׁנִּפְטָר מֵהָעוֹלָם. בֹּא וּרְאֵה כְּמוֹ שֶׁהָרְשָׁעִים הֵם קְשֵׁי עוֹרֶף בָּעוֹלָם הַזֶּה, כֵּן אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמְדִים לָצֵאת מֵעוֹלָם הַזֶּה מַקְשִׁים עוֹרֶף. מִשּׁוּם זֶה, אַשְׁרֵי הוּא הָאָדָם, הַלּוֹמֵד בָּעוֹלָם הַזֶה דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לָלֶכֶת בָּהֶם.
הלכה פסוקה
ש''ע י''ד סי' רמ''ו
א. מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן צְדָקָה כְּפִי הַשָּׂגַת יָד וְכַמָה פְּעָמִים נִצְטַוִּינוּ בָהּ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה וְיֵשׁ לֹא תַעֲשֶׂה בְמַעֲלִים עֵינָיו מִמֶּנוּ שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפּוֹץ אֶת יָדְךָ וְכָל הַמַעֲלִים עֵינָיו מִמֶנוּ נִקְרָא בְלִיַעַל וּכְאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְאוֹד יֵשׁ לִיזָהֵר בָּהּ כִּי אֶפְשַׁר שֶׁיָּבֹא לִידֵי שְׁפִיכוּת דָמִים שֶׁיָּמוּת הֶעָנִי הַמְבַקֵּשׁ אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מִיַּד כְּעוֹבַדָא דְנָחוּם אִישׁ גַּם זוּ: ב. לְעוֹלָם אֵין אָדָם מֵעֲנִי מִן הַצְדָקָה וְלֹא דָבָר רָע וְלֹא הֶזֶק מִתְגַּלְגֵּל עַל יָדָהּ שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְדָקָה שָׁלוֹם: ג. כָּל הַמְרַחֵם עַל הָעֲנִיִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרַחֵם עָלָיו: ד. הַצְדָקָה דוֹחֶה אֶת הַגְּזֵירוֹת הַקָשׁוֹת וּבְרָעָב תַּצִיל מִמָוֶת כְּמוֹ שֶׁאִירַע לַצָרְפִית:
מוסר
מספר חסידים סי' מ''ד
אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵינָן מְקַבְּלוֹת פְּנֵי הַשְׁכִינָה כַּת שְׁקָרִים כַּת חֲנֵפִים כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע כַּת לֵיצָנִים וְכֻלָּן מְפוֹרָשִׁים בַכְּתוּבִים. כַּת שְׁקָרִים דּוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי וְגַם בְמִלְחֶמֶת אַחְאָב כְּשֶׁבָּא וְשָׁאַל אֶל הַנְּבִיאִים אִם יֵצֵא אֲלֵיהֶם בָּא רוּחוֹ שֶׁל נָבוֹת לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר צֵא וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים צֵא מִמְּחִיצָתִי. חֲנֵפִים כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבֹא. מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע. לֹא יָגוּר אִתְּךָ רָע לֹא יִכָּנֵס בִּמְחִיצָתָךְ. לֵיצָנִים לֹא יִתְיַצְבוּ הוֹלְלִים לְנֶגֶד עֵינֶיךָ. בְּנֵי אָדָם לֵיצָנִים מְעַרְבְּבִין אֶת הָעוֹלָם. לָשׁוֹן הָרָע מְסַפֵּר בִּגְנוּת שֶׁל חֲבֵירוֹ אֲפִילוּ דְבַר אֱמֶת וְגַם מָשָׁל הֶדְיוֹט הוּא. מִי שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל חֲבֵירוֹ אוֹ חֵרְפוֹ בַּחֲרָפוֹת שֶׁלֹּא הָיָה חָשׁוּד בָּהּ וְלֹא הִכִּיר אָדָם בָּהּ מֵעוֹלָם וְזֶה גִלָּהוּ אֵין עֲוֹנוֹ מִתְכַּפֵּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר חֶרְפַּת חֲבֵירוֹ וְזֶהוּ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה פֶּן יְחַסְּדֶךָ שׁוֹמֵעַ: