פרשת נח-נח יום שניתורה
יכוין בקריאת ארבע פסוקים אלו שהם כנגד דֲ דמילוי יו''ד דשם ב''ן להשאיר בו הארה מתוספת הרוח משבת שעברה:
(טו) וְזֶ֕ה אֲשֶׁ֥ר תַּֽעֲשֶׂ֖ה אֹתָ֑הּ שְׁלֹ֧שׁ מֵא֣וֹת אַמָּ֗ה אֹ֖רֶךְ הַתֵּבָ֔ה חֲמִשִּׁ֤ים אַמָּה֙ רָחְבָּ֔הּ וּשְׁלֹשִׁ֥ים אַמָּ֖ה קוֹמָתָֽהּ: וְדֵין דְּתַעְבֵּד יָתַהּ תְּלַת מְאָה אַמִּין אֻרְכָּא דְתֵבוֹתָא חַמְשִׁין אַמִּין פְּתָיַהּ וּתְלָתִין אַמִּין רוּמַהּ: (טז) צֹ֣הַר | תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה וְאֶל-אַמָּה֙ תְּכַלֶ֣נָּה מִלְמַ֔עְלָה וּפֶ֥תַח הַתֵּבָ֖ה בְּצִדָּ֣הּ תָּשִׂ֑ים תַּחְתִּיִּ֛ם שְׁנִיִּ֥ם וּשְׁלִשִׁ֖ים תַּֽעֲשֶֽׂהָ: נֵהוֹר תַּעְבֵּיד לְתֵבוֹתָא וּלְאַמְתָא תְּשַׁכְלְלִינַהּ מִלְּעֵלָּא וְתַרְעָא דְתֵבוֹתָא בְּסִטְרַהּ תְּשַׁוִּי מְדוֹרִין אֲרָעִין תִּנְיָנִין וּתְלִיתָאִין תַּעְבְּדִנַּהּ:
רש''י צהר. יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם: ואל אמה תכלנה מלמעלה. כסויה משפע ועולה עד שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה, כדי שיזובו המים למטה: בצדה תשים. שלא יפלו הגשמים בה: תחתים שנים ושלשים. שלש עליות זו על גב זו, עליונים לאדם, אמצעים למדור לבהמה תחתיים לזבל:
(יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת-הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל-הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל-בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר-בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר-בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע: וַאֲנָא הָא אֲנָא מַיְתֵי יָת טוֹפָנָא מַיָּא עַל אַרְעָא לְחַבָּלָא כָּל בִּסְרָא דִּי בֵהּ רוּחָא דְחַיֵּי מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא כֹּל דִּי בְאַרְעָא יְמוּת:
רש''י ואני הנני מביא. הנני מוכן להסכים עם אותם שזרזוני ואמרו לפני כבר (תהלים ח ה) מה אנוש כי תזכרנו: מבול. שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן הגבוה לנמוך, וזהו לשון אנקלוס שתרגם טופנא, שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת שנער שננערו שם כל מתי מבול:
(יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת-בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל-הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶ֛יךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי-בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ: וְאָקֵם יָת קְיָמִי עִמָּךְ וְתֵעוֹל לְתֵבוֹתָא אַתְּ וּבְנָךְ וְאִתְּתָךְ וּנְשֵׁי בְנָיךְ עִמָּךְ:
רש''י והקמתי את בריתי. ברית היה צריך על הפרות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור: אתה ובניך ואשתך. האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה:
נביאים - ישעיה - פרק נג
(ד) אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה: בְּכֵן עֵל חוֹבָנָא הוּא יַבְעֵי וַעֲוָיָתָנָא בְּדִּילֵיהּ יִשְׁתַּבָּקוּן וַאֲנָחָנָא חֲשִׁיבִין כְּתִישִׁין מְחָן מִן קֳדָם יְיָ וּמְעַנָי :
רש''י אכן חליינו הוא נשא . אכן ל' אבל בכל מקום אבל עתה אנו רואים שלא מחמ' שפלותו בא לו אלא מיוסר היה ביסורין : ואנחנו חשבנוהו . אנו היינו סבורים שהוא שנאוי למקום והוא לא היה כן אלא מחולל היה מפשעינו ומדוכא מעונותינו :
(ה) וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֹנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא-לָֽנוּ: וְהוּא יִבְנֵי בֵית מַקְדְּשָׁא דְּאִתָּחַל בְּחוֹבָנָא דְאִתְמְסַר בַּעֲוָיָתָנָא וּבְאוּלְפָנֵיִה שְׁלָמָא יִסְגֵּי עֲלַנָּא וְכִדְנָצַת לְפִּתְגָמוֹהִי חוֹבָנָא יְשְׁתַּבָּקוּן לָנָא :
רש''י מוסר שלומינו עליו . באו עליו יסורי השלום שהיה לנו שהוא היה מיוסר להיות שלום לכל העולם :
(ו) כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֹ֥ן כֻּלָּֽנוּ: כּוּלָנָא כַעֲנָא אִתְבַּדַרְנָא גְּבַר לָ בֵיל אוֹרְחֵיהּ גְלֵינָא וּמִן קֳדָם יְיָ הֲוָת רַעֲוָא לְמִשְׁבַּק חוֹבֵי כּוּלָנָא בְּדִּילֵיהּ :
רש''י כולנו כצאן תעינו . עתה נגלה : הפגיע בו . נעתר על ידו ונתרצה על עון כולנו שלא החרי' עולמו , הפגי' אשפריאי''ר בלע''ז ל' תחינה :
(ז) נִגַּ֨שׂ וְה֣וּא נַעֲנֶה֮ וְלֹ֣א יִפְתַּח-פִּיו֒ כַּשֶּׂה֙ לַטֶּ֣בַח יוּבָ֔ל וּכְרָחֵ֕ל לִפְנֵ֥י גֹזְזֶ֖יהָ נֶאֱלָ֑מָה וְלֹ֥א יִפְתַּ֖ח פִּֽיו: בָעֵי וְהוּא מִתְּתָב וְעַד לָא פְּתַח פּוּמֵּיהּ מִתְקַבֵל תַּקִּיפֵי עַמְמַיָּא בְּאִמְּרָא לְנִכְסָתָא יִמְסַר וְכִרְחֵלָא דִּקֳדָם גִזְתָא שַׁתְקָא וְלֵית לְקִבְלֵיהּ דְפָּתַח פּוּמֵּיהּ מְמַלֵּיל מִלָא :
רש''י נגש והוא נענה . נגש הנה בנוגשים ודוחקים : והוא נענה . באונאת דברים שורפרלרי''ן בלע''ז : לא יפתח פיו . סובל היה ושותק כמו השה אשר לטבח יובל וכרחל אשר לפני גוזזי' נאלמה : לא יפתח פיו . מוסב על שה לטבח יובל :
כתובים - משלי - פרק א
(לג) וְשֹׁמֵ֣עַֽ לִ֭י יִשְׁכָּן-בֶּ֑טַח וְ֝שַׁאֲנַ֗ן מִפַּ֥חַד רָעָֽה: מַן דְּשָׁמֵעַ לִי נִשְׁרֵי בְּסִבְרָא וְנִשְׁרָא מִן דְּלוּחָא דְבִישְׁתָּא :
רש''י ישכן בטח . בעולם הזה : ושאנן . לעולם הבא : מפחד רעה . מדינה של גהינם : ושאנן . ויהי שליו ושקט , ושאנן לשון עתיד לכן נקוד פתח :
ב (א) בְּ֭נִי אִם-תִּקַּ֣ח אֲמָרָ֑י וּ֝מִצְוֹתַ֗י תִּצְפֹּ֥ן אִתָּֽךְ: בְּרִי אִין תְּקַבֵּל מִלַי וּפוּקְדָנִי תִּטְשֵׁי גַּבָּיךְ :
רש''י בני אם תקח אמרי . בני תהיה אם תקח אמרי :
(ב) לְהַקְשִׁ֣יב לַֽחָכְמָ֣ה אָזְנֶ֑ךָ תַּטֶּ֥ה לִ֝בְּךָ֗ לַתְּבוּנָֽה: וְתַצְלֵי אֻדְנָךְ לְחָכְמְתָא וְתַפְנֵי לִבָּא לִבְיוֹנָא :
רש''י להקשיב לחכמה . לעסוק בתורה :
(ג) כִּ֤י אִ֣ם לַבִּינָ֣ה תִקְרָ֑א לַ֝תְּבוּנָ֗ה תִּתֵּ֥ן קוֹלֶֽךָ: וְאִמָא לִבְיוּנְנוּתָא תִקְרֵא וְלִבְיוּנָא תִּתֵּן קָלָךְ :
משנה שבת פרק ב
א. בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶכֶשׁ, וְלֹא בְחֹסֶן, וְלֹא בְכָלָךְ, וְלֹא בִפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם. לֹא בְזֶפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ:
ברטנורה (א) במה מדליקין. נר של שבת. במה עושין פתילות ושמנים להדליק: לא בלכש. כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש: בחוסן. פשתן שאינו מנופץ: בכלך. פסולת של משי: בפתילת האידן. כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ: בפתילת המדבר. עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן: בירוקה שעל פני המים. כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים: לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן זפת נמס ושעוה ניתכת בנר במקום שמן וידליק. אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי: ולא בשמן קיק. שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו''ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה, והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו''ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מה טעם, מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכין אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר. אי נמי שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה: ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה, הואיל ולשריפה עומד שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה ביום טוב, ואנן קיימא לן אין שורפין קדשים ביום טוב, דכתיב (שמות יב) והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בוקר ראשון עד בוקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר ביום טוב. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה: וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ותנא קמא נמי אמר ולא בחלב, כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא, דחד מנייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו על ידי תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר. והלכה כחכמים:
ב. אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְׂרֵפָה בְּיוֹם טוֹב. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְבוֹד הַשַּׁבָּת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים, בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת, בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת, בְּעִטְרָן וּבְנֵפְט. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבָד:
ברטנורה (ב) אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. טעמא דמתניתין דלעיל קאמר, מה טעם תנן ולא בשמן שריפה לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, שאין שורפין קדשים ביום טוב: אין מדליקין בעטרן. פסולת של זפת, וריחו רע ביותר, ומיהו נמשך אחר הפתילה יותר מן הזפת מפני שהוא רך, הילכך אלמלא מפני כבוד שבת היו מדליקין בו: שומשמין. כך שמו בערבי, והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה: שמן צנונות. שמן היוצא מזרע צנון: פקועות. דלעת מדברית: נפט. מין זפת הוא ולבן וריחו רע. והלכה כחכמים שמדליקין בכל השמנים חוץ מאותן הפסולות שנמנו לעיל במתניתין, וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן, שכל אחד משני אלו השמנים הוא עף ושורף וחיישינן שמא יניחנו ויצא. ועוד יש טעם אחר לאסור בשמן אפרסמון, גזירה שמא יסתפק ממנו מפני חשיבותו, וקיימא לן הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:
ג. כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ אֶלָּא פִשְׁתָּן. וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים אֶלָּא פִשְׁתָּן. פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, טְמֵאָה, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, טְהוֹרָה, וּמַדְלִיקִין בָּהּ:
ברטנורה (ג) כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו. לעשות ממנו פתילה: אלא פשתן. דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב) ותטמנם בפשתי העץ, ואפילו הכי מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו אלא מיני זרע הן, הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ, דכתיב ותטמנם בפשתי העץ: אינו מטמא טומאת אוהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית ואינו טעון הזאה וטבילה, דאהל עצמו אינו מקבל טומאה אלא כלים שתחתיו: אלא פשתן. שהאהל עצמו טמא כדכתיב (במדבר יט) והזה על האהל, וילפינן אהל אהל ממשכן דכתיב ביה (שמות מ) ויפרוש את האהל על המשכן, ולא היה באהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) עשר יריעות שש משזר: שקפלה. כדרך שגודלין הפתילות: הבהבה. על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמת עסקינן: טמאה היא. דקיפולה אינו מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה: טהורה היא. דקיפולה ביטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה שלש על שלש, וכל פחות משלש על שלש טהור מלטמא לא בנגעים ולא בטומאת מת: ואין מדליקין בה. ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן דשייך ביה איסור מוקצה, ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול. ודכולי עלמא אית להו המדליק צריך להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו, הלכך טעמא דרבי אליעזר דאמר אין מדליקין בה, קסבר קיפולה לא ביטלה מתורת כלי, וכי אדליק בה פורתא כיון דשלש על שלש מצומצמות היו הוה ליה שבר כלי, דפחות משלש על שלש לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר ביום טוב, דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת. ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קיפולה ביטלה מתורת כלי מכי קיפלה מערב יום טוב, דאין גודלין פתילה ביום טוב, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר ביום טוב הלכך מדליקין בה. והלכה כרבי עקיבא:
ד. לֹא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְאֶנָּה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת, אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְלִי אֶחָד. לֹא יְמַלֵּא אָדָם קְעָרָה שֶׁל שֶמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ, בִּשִׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר:
ברטנורה (ד) שפופרת של ביצה. הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה: בשביל שתהא מנטפת. טפה טפה לתוך הנר. וטעמא, גזירה שמא יסתפק ממנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה: ואפילו היא של חרס. דמאיס אפילו הכי גזרינן, שכיון שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן אתי לאסתפוקי מיניה, דסבר אין כאן משום מכבה: ורבי יהודה מתיר. דלא גזר דילמא אתי לאסתפוקי מיניה, שהרי הוא רואה השמן נוטף על הפתילה שתחתיו: אם חברה היוצר מתחלה כו'. והוא הדין אם חיברה בעל הבית בסיד או בחרסית מערב שבת ליכא למיחש, דמשום איסורא דשבת בדיל מיניה: ויתן ראש הפתילה. שהוא יוצא מן הצד לשאוב השמן ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בשפופרת של ביצה ובחרס ובקערה, דאי אשמועינן שפופרת של ביצה, בהא קאמרי רבנן, דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה, אבל של חרס דמאיס אימא מודו ליה לרבי יהודה. ואי אשמועינן של חרס, בהא קאמר רבי יהודה, אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן הני תרתי, בהא קאמר רבי יהודה, מפני שהשפופרת של ביצה והחרס מונחים בתוך חלל הנר למעלה ולא מפסיק מידי בין הנר ובינם וליכא למגזר שמא יסתפק דבדיל מיניה, אבל בקערה דמפסקת, שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא, אימא מודה דנגזור. ואי אשמועינן בההיא, בההיא קאמרי רבנן, אבל בהנך תרתי מודו לרבי יהודה, צריכא. והלכה כחכמים:
ה. הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גוֹיִם, מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן, פָּטוּר. כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה, חַיָּב. וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר בְּכֻלָּן חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם:
ברטנורה (ה) מפני גוים. כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם: מפני לסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו: מפני רוח רעה. השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו. ורמב''ם פירש רוח רעה מין ממיני החולי הבא לבעלי המרה השחורה שלא ינוחו אלא כשישבו בחושך ובהסתרה מבני אדם: ואם בשביל החולה שיישן פטור. האי חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה, כולהו אית בהו סכנה. ובדין הוא דלתני בהו מותר, אלא משום דבעי למתני סיפא חייב, תנא רישא פטור: כחס על הפתילה חייב. ואע''ג דאינו צריך לגוף הכיבוי אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר, חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה: פוטר בכולן חוץ מן הפתילה. שאין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמים וכיבוי של הבהוב פתילה שעושה הכיבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו. ואין הלכה כרבי יוסי: שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכיבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה:
ו. עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר:
ברטנורה (ו) בשעת לידתן. בשעת סכנה מזומן פורענותא: בחלה ובהדלקת הנר. לפי שצרכי הבית הן והיא מצויה בבית תלויין בה:
ז. שְׁלשָׁה דְבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה. עִשַּׂרְתֶּם. עֵרַבְתֶּם. הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר זּ. סָפֵק חֲשֵׁכָה סָפֵק אֵין חֲשֵׁכָה, אֵין מְעַשְּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים, וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת, אֲבָל מְעַשְּׂרִין אֶת הַדְּמַאי, וּמְעָרְבִין, וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין:
ברטנורה (ז) צריך אדם לומר בתוך ביתו. וצריך לממרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה: עם חשיכה. כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דילמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום: עשרתם. לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר: ערבתם. עירובי תחומים וחצירות. והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה, דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק: ספק חשיכה. מתחילת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינוניים הוא ספק חשיכה וקרוי בין השמשות ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא ודאי לילה לכל דבר: אין מעשרין את הודאי. דתיקון מעליא הוא. ואע''ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות: ואין מטבילין את הכלים. להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי ואית ביה נמי שבות: ואין מדליקין את הנרות. כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואין צריך לומר זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות, אין אומרים לנכרי להדליק: אבל מעשרים את הדמאי. ולא דמי למתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הן: ומערבין. עירובי חצרות דחומרא בעלמא הוא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי: וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיף הבל אלא גזירה שמא ימצא קדירתו שנצטננה וירתיחנה באור ונמצא מבשל בשבת, ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הלכך טומנין את החמין בין השמשות אע''פ שאין טומנין בשבת:
גמרא שבת דף כ''ח ע''ב
רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר וְכוּלִי. מָאי טַעְמָא אָמַר רָבָא מִתּוֹךְ שֶׁרֵיחוֹ רַע גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַנִיחֶנָּה וְיֵצֵא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי וְיֵצֵא. אָמַר לֵיהּ שֶׁאֲנִי אוֹמֵר הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה דְאָמַר רַב נַחְמָן בַּר זַבְדָא וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר רָבָא אָמַר רַב הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת חוֹבָה רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּחַמִין עַרְבִית רְשׁוּת וַאֲנִי אוֹמֵר מִצְוָה מַאי מִצְוָה דְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כַּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רִבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעָאי עֶרֶב שַׁבָּת מְבִיאִים לוֹ עֲרֵיבָה מְלֵיאָה חַמִּין וְרוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָּיו וּמִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב בְּסַדִינִין הַמְּצוּיָצִין וְדוֹמֶה לְמַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְחַבִּין מִמֶּנּוּ כַּנְפֵי כְסוּתָן אָמַר לָהֶם בָּנַי לֹא כַךְ שָׁנִיתִי לָכֶם סַדִּין בְּצִיצִית בֵּית שַׁמַאי פּוֹטְרִין וּבֵית הִלֵל מְחַיְּיבִין וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵל וְאִינְהוּ סַבְרֵי גְזֵירָה מִשׁוּם כְּסוּת לַיְלָה (איכה ג') וַתִּזְנַח מִשָׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי טוֹבָה מַאי וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי אָמַר רִבִּי אַבְּהוּ זוּ הַדְלָקַת נֵר בְּשַׁבָּת נָשִׁיתִי טוֹבָה אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה זוּ בֵית הַמֶרְחָץ אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוּ רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְחַמִּין רִבִּי יִצְחָק נַפְחָא אָמַר זוּ מִטָה נָאָה וְכֵלִים נָאִים שֶׁעָלֶיהָ רִבִּי אַבָּא אָמַר זוּ מִטָה מוּצַעַת וְאִשָׁה מְקוּשֶׁטֶת לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים:
רש''י ויצא. מאי אכפת לן: חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ''ב דיומא: רחיצת ידים ורגלים. ערבית ליל שבת: בסדינין המצויצין. סדינין של פשתן ובהם ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז וכו' גדילים תעשה לך: מחבין ממנו. כנפי כסותן. שהיו להם סדינים שאינם מצוייצין: ב''ש פוטרין. ואע''ג דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכים ובית הלל מחייבין דדרשי סמוכין: ואינהו סברי. תלמידיו שהיו אוסרין סברי נהי דהלכה כב''ה וחייבין מדאורייתא מיהו רבנן גזור בהו משום כסות לילה שמא יהיה לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו: הדלקת נר בשבת. שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפלה:
זוהר נח דף ס''א ע''א
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, אַמַּאי נִשְׁחָתָה, בְּגִין כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמָה דְּאִתְמָר, רַבִּי חִיָּא פָּתַח קְרָא וְאָמַר (יונה ג') וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה, תָּא חָזֵי בְּשַׁעְתָּא דִּבְנֵי נְשָׁא זַכָּאָן וְנָטְרֵי פִּקּוֹדֵי דְּאוֹרַיְתָא כְּדֵין אַרְעָא אִתְתַּקָּפַת וְכָל חִידוּ אִשְׁתַּכְּחַת בָּהּ מַאי טַעֲמָא בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל אַרְעָא וּכְדֵין כֹּלָּא עִלָּאֵי וְתַתָּאֵי בְּחֶדְוָה וְכַד בְּנֵי נְשָׁא מְחַבְּלָן אָרְחַיְהוּ וְלָא נָטְרֵי פִּקּוֹדֵי אוֹרַיְתָא וַחֲטָאָן קַמֵּי מָארֵיהוֹן וּכְדֵין כִּבְיָכוֹל דַּחְיָן לָהּ לִשְׁכִינְתָּא מֵעָלְמָא וְאִשְׁתְּאָרַת אַרְעָא מְחַבְּלָא דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִתְדַחְיָא וְלָא שַׁרְיָא עֲלָה וּכְדֵין אִתְחַבְּלַת. מַאי טַעֲמָא אִתְחַבְּלַת בְּגִין דְּשַׁרְיָא רוּחָא אָחֳרָא עֲלָה דִּמְחַבְּלָה עָלְמָא. וְעַל דָּא אַמְרֵינָן דְּיִשְׂרָאֵל יָהֲבֵי עוֹז לֵאלֹקִים דִּמְקַיְּמִין עָלְמָא, אֱלֹקִים דָּא שְׁכִינְתָא וְאִם חַס וְשָׁלוֹם אִי יִשְׂרָאֵל יִשְׁתַּכְּחוּ חַיָּבִין מַה כְּתִיב (תהלים נ''ז) רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹקִים וְכוּ' מִשּׁוּם דְּרֶשֶׁת הֵכִינוּ לִפְעָמַי, כָּפַף נַפְשִׁי בְּסִבַּת חָמָס וְשִׂנְאַת חִנָּם, כָּרוּ לְפָנַי שׁוּחָה וְגוֹ' כְּגַוְנָא דְּדוֹר הַמַּבּוּל דִּבְגִין חָמָס דַּהֲוָת בֵּינֵיהוֹן הֲוָה בֵּינֵיהוֹן שִׂנְאָה וּדְבָבוּ יָכוֹל אַף בְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל כֵּן וְהָא תָּנֵינָן אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לָא שַׁרְיָא עֲלָה רוּחָא אָחֳרָא וְלָא מְמַנָּא אָחֳרָא בַּר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, תָּא חָזֵי דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל הָכִי הוּא דְּלָא שַׁרְיָא עֲלָה מְמַנָּא וְלָא שְׁלִיחָא אָחֳרָא בַּר קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּלְחוֹדוֹי, אֲבָל שַׁעְתָּא חָדָא שַׁרְיָא עֲלָה לְחַבָּלָא בְּנֵי נְשָׁא מִנָּלָן מִדָּוִד דִּכְתִיב (ד''ה כ' כ''א) וַיַּרְא דָּוִד אֶת מַלְאַךְ יְיָ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַםִ וּכְדֵין אִתְחַבָּלַת אַרְעָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הֲוָה, כְּתִיב הָכָא מַלְאַךְ יְיָ וּכְתִיב הָתָם (בראשית מ''ח) הַמַּלְאָךְ הַגוֹאֵל אוֹתִי:
תרגום הזוהר וַיַּרְא אֱלֹקִים וְכוּ'. לָמָּה נִשְׁחְתָה, מִשּׁוּם כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ. רַבִּי חִיָּיא פָּתַח קְרָא וְאָמַר, (יונה ג') וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם וְגוֹ', בֹּא וּרְאֵה בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם הֵם צַדִּיקִים, וְשׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה אָז הָאָרֶץ מִתְחַזֶּקֶת וְכָל חֶדְוָה נִמְצֵאת בָּהּ, מַהוּ הַטַּעַם, מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל הָאָרֶץ וְאָז הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים כֻּלָּם הֵם בְּחֶדְוָה. וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם מַשְׁחִיתִים דַּרְכָּם וְאֵינָם שׁוֹמְרִים מִצְוֹת הַתּוֹרָה, וְחוֹטְאִים לִפְנֵי רִבּוֹנָם, אָז, כִּבְיָכוֹל, דּוֹחִים אֶת הַשְּׁכִינָה מֵהָעוֹלָם, וְהָאָרֶץ נִשְׁאֶרֶת נִשְׁחָתָה, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה נִדְחֶה מִמֶּנָּהּ וְאֵינָהּ שׁוֹרֶה עָלֶיהָ, וְאָז נִשְׁחֶתֶת. מַהוּ הַטַּעַם שֶׁנִּשְׁחֶתֶת, הוּא מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ אַחֵר שׁוֹרֶה עָלֶיהָ הַמַּשְׁחִית הָעוֹלָם. יָכוֹל שֶׁאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא כֵּן וַהֲרֵי לָמַדְנוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ שׁוֹרֶה עָלֶיהָ לֹא רוּחַ אַחֵר וְלֹא מְמוּנֶה אַחֵר זוּלַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַדּוֹ. בֹּא וּרְאֵה כִּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כֵּן הוּא, שֶׁמְּמוּנֶהּ אֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלֶיהָ וְלֹא שָׁלִיחַ אַחֵר חוּץ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּלְבַדּוֹ, אֲבָל שָׁעָה אַחַת שׁוֹרֶה עָלֶיהָ לְחַבֵּל בְּנֵי אָדָם, מֵאַיִן לָנוּ זֶה, מִדָּוִד, שֶׁכָּתוּב, (ד''ה א' כ''א) וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עוֹמֵד, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלַיִם. וְאָז נִשְׁחְתָה הָאָרֶץ, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֲפִלּוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא, הָיָה זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כָּאן כָּתוּב מַלְאַךְ ה' וְשָׁם כָּתוּב (בראשית מ''ח) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אוֹתִי.
הלכה פסוקה
ש''ע יו''ד מסי' קי''ט ק''כ
א. הֶחָשׁוּד לֶאֱכוֹל דְבָרִים הָאֲסוּרִים בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִיסוּר תּוֹרָה בֵּין אִם הוּא חָשׁוּד בְּאִיסוּר דְרַבָּנָן אֵין לִסְמוֹךְ עָלָיו בָּהֶם וְאִם נִתְאַרַח עִמּוֹ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁלּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁהוּא חָשׁוּד עֲלֵיהֶם: ב. הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר אֵינוֹ נֶאֱמָן עָלָיו אֲפִילוּ בִּשְׁבוּעָה: ג. הַקּוֹנֶה מֵהַנָּכְרִי כְּלֵי סְעוּדָה שֶׁל מַתֶּכֶת אוֹ שֶׁל זְכוּכִית אוֹ כֵלִים הַמְצֻפִּים בַאֲבָר מִבִּפְנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם חֲדָשִׁים צָרִיךְ לְהַטְבִילָם בְמִקְוֶה אוֹ מַעְיָן שֶׁל מ' סְאָה: ד. יְבָרֵךְ עַל טְבִילַת כֶּלִי וְאִם הֵם שְׁנַיִם אוֹ יוֹתֵר מְבָרֵךְ עַל טְבִילַת כֵּלִים: ה. צָרִיךְ לְהַטְבִּיל יְדֵי הַכֶּלִי: ו. אִם שָׁכַח וְלֹא הִטְבִּיל כֶּלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת אוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב יִתְּנֶנּוּ לְגוֹי בְּמַתָּנָה וְאַחַר כַּךְ יִשְׁאָלֶנּוּ מִמֶּנּוּ וּמֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בוֹ:
מוסר
מספר תוצאות חיים
צָרִיךְ אָדָם שֶׁיֵדַע שֶׁכְּשֶׁהוּא חוֹטֵא פוֹגֵם בְּיָמִים וְאוֹתוֹ הַיוֹם הוּא מַלְאַךְ אַכְזָרִי עוֹמֵד לְקַטְרֵג עָלָיו וְעוֹד כִּי מַה שֶׁאָדָם מְתַקֵן בָהֶם נִשְׁמָתוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶם בְּצֵאתָהּ מֵהָעוֹלָם פּוֹגֵם בָּהֶם אוֹתוֹ הַיוֹם נִגְרַע מִלְּבוּשׁוֹ וְעוֹמֵד לַחוּץ בְּבוֹשֶׁת מִתְעַטֵף כְּאָבֵל עַד שׁוּבוֹ לְמוּטַב. וְאָמְרוּ וַוי לְהַהוּא דְגָרַע יוֹמִין לְעֵילָא וכו', וַוי לֵיהּ וַוי לְנַפְשֵׁיהּ דְדַיְינִין לֵיהּ בְגֵיהִנָם עַל אִינוּן יוֹמִין יוֹמִין עַל יוֹמִין עַל חַד תְּרֵין וְדוֹן מִכָּאן שֶׁכֵּיוָן שֶׁמַּעֲנִישִׁין אוֹתוֹ עַל כָּל יוֹם שְׁנֵי יָמִים וְיוֹתֵר שֶׁכֵּן רָאוּי שֶׁיִהְיֶה הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה וְהַמִצְוָה עַל חַד תְּרֵין כְּנֶגֶד הַיָמִים שֶׁפָּגַם. עוֹד פֵּירְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים שֶׁבְּי''ב שָׁעוֹת הַיוֹם וְכֵן בַּלַיְלָה מִתְגַלְגְלוֹת י''ב צִירוּפֵי יהו''ה בְּכָל שָׁעָה צִירוּף א' וְאִם חַס וְשָׁלוֹם פּוֹגֵם הוּא פּוֹגֵם בְּאוֹתָהּ הוי''ה וְהוּא מוֹרֵד בַּאֲדוֹנָיו. עוֹד פֵּירְשׁוּ אוּף הָכִי כּוּרְסיָיא אִיהִי פְּגִימָא מֵחוֹבֵיהוֹן דְיִשְׂרָאֵל וְצָרִיךְ הָאָדָם לֵירֹא מִלִפְגוֹם כִּי צַעַר מֵהַפְּגַם מַגִיעַ לִשְׁכִינָה הַמִתְלַבֶּשֶׁת בַּכִּסֵא וְהִיא מִסְתַּלֶקֶת מֵהַכִּסֵּא בִהְיוֹתָהּ פְּגוּמָה וְעוֹד שֶׁהַנְשָׁמוֹת כֻּלָם מְצוּיָירוֹת בַּכִּסֵּא כְּמוֹ שֶׁפִּירֵשׁ רִבִי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בְּתִיקוּנִים בְּעִנְיַן שִׂימֵנִי כַּחוֹתָם וּבִהְיוֹת הָאָדָם פּוֹגֵם מַחֲשִׁיךְ שּׁוֹרֶשׁ נְשָׁמָה הַמְּצוּיֶרֶת בַּכִּסֵּא: