אחד מן הנושאים שחשוב לברר מבחינה מוסרית, מהו היחס הראוי על פי התורה כלפי בעלי חיים. לשם כך נקדיש סדרה של הלכות, ותחילה נבאר את הכלל. היסוד הוא שיש להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, וישנו איסור מן התורה לצער בעלי חיים. ולא רק לצער אותם אסור, אלא אף מצווה לטרוח כדי להסיר מהם צער, כפי שלמדנו ממצוות פריקת החמור, שאדם הרואה חמור רובץ תחת משאו, מצווה שיפרוק המשא מעליו, כדי למנוע ממנו צער. ומכאן למדנו שבכל עת שאדם רואה חיה סובלת, וביכולתו לעזור לה, מצווה עליו לנסות להצילה ממצוקתה.[1] ולכאורה קשה, שאם כן איך אנחנו שוחטים בהמות, חיות ועופות, ואוכלים מבשרם, הלא אין לך אכזריות גדולה מזו? אלא שהכלל הוא, שכאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבעלי חיים, אזי צרכי האדם קודמים. שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי. אבל שלא לצורך חיוני לאדם, אסור לצער בעלי חיים. ומאחר שהבשר נחוץ מאוד למזונו של האדם, התירה לנו התורה לשחוט בהמות וחיות כדי לאוכלן. בנוסף לכך, ישנו ספק מהי מידת הסבל שהשחיטה גורמת לבהמה, שיתכן שרגע השחיטה קצר כל כך עד שכמעט אינה מרגישה סבל. ואמנם בדורות הראשונים נאסר על אדם הראשון לאכול בשר. ואף שנאמר (בראשית א, כח): "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", הכוונה היא שלפי סדר הבריאה ראוי שבעלי החיים ישמשו את האדם, שכן האדם נזר הבריאה, אבל נאסר עליו להתאכזר כלפיהם, וכן נאסר עליו להורגם כדי לאוכלם. אבל, בעקבות חטא אדם הראשון וחטאי דור המבול, נפל העולם כולו ממעלתו הראשונה, האנשים נעשו פחות מוסריים, טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר והן החלו לטרוף זו את זו, ואפילו האדמה נשחתה והוציאה קוצים ודרדרים. במצב הזה, מוטלת על האדם חובה לתקן תחילה את יסודות המוסר ביחסים שבין בני האדם, שלא לגנוב ולא לעשוק, וקל וחומר שלא להרוג. ורק לאחר שמערכת המוסר הבסיסית שבין אדם לחברו תיבנה כראוי, ויחדלו מלחמות ועוולות מן הארץ, נוכל להמשיך להתעלות ביחסינו המוסריים כלפי בעלי חיים. לשם כך, היה צורך לקבוע גבול ברור בין החיות ובין האדם שנברא בצלם אלוקים, כדי להדגיש את ייעודו ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן את העולם ולרוממו. ולכן לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים, כפי שנאמר לנח: "כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל" (בראשית ט, ג; סנהדרין נט, ב). וצריך להוסיף ולהסביר, שבעקבות חטאי אדם הראשון והדורות שקדמו למבול - הטבע עצמו השתנה. כלומר הנפילה המוסרית השפיעה על כל מערכות החיים, ובכלל זה גם על מערכת התזונה. עד דור המבול יכלו בני האדם להפיק את כל צרכי מזונם מן הצומח, ואילו לאחר החטא והתמוטטות מערכות הטבע - הצומח כבר לא הספיק לאדם, ולכן התיר הקב"ה לנח ובניו לאכול בשר בהמות, עופות, חיות ודגים. כלומר, הנפילה המוסרית של העולם יצרה מצב אקולוגי חדש לגמרי, שבו הננו מוכרחים לעשות דברים המנוגדים לאידיאל השלם. בנוסף לכך, במצב הנוכחי של העולם, אם נחדל מאכילת בשר, לא ברור שהדבר ייטיב עם אותם מינים שאנו רגילים לאכול מבשרם. מפני שאם לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לשימושו של האדם, אזי מספרם באוכלוסיית החי בעולם יקטן מאוד. שכן כיום הם מתרבים מאוד בהשגחת האדם, אבל אילו היו משחררים את כל הבהמות והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט. אבל בכל זאת, הננו זוכרים כי במצב השלם, לפני החטא, נצטווה אדם הראשון שלא לאכול מן החי. ועל כן אנחנו יודעים שלעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, השמיים והארץ יתחדשו, וטבע האדם והחי ישתנה ויתרומם, ואז נחזור לאותה רגישות מוסרית עליונה, שעל פיה אסור יהיה להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם (הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום ב').

בתלמוד (ב"מ פה, א) מופיע סיפור מופלא שמסייע בהבנת היחס שראוי שיהיה לנו כלפי בעלי חיים. רבי יהודה הנשיא, היה אחד מגדולי הדורות. מפעלו הגדול - עריכת המשנה - הוא היסוד ללימוד תורה שבעל פה. עליו גם נאמר שזכה לתורה וגדולה במקום אחד, שהיה תלמיד חכם גדול וגם עשיר מופלג ובעל מעמד אצל מלכות רומא. פעם אחת לקחו עגל לשחיטה, ואותו העגל הרגיש בדבר, וכדי להימלט ממר גורלו, ברח והחביא ראשו בין כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה. אמר רבי לעגל: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורין קשים. וכך שלוש עשרה שנה סבל רבי מכאבי חניכיים, ומכאבים בהוצאת השתן. יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה (עכברוש), ועמדה לזורקם. אמר לה רבי, הניחי להם, שכן נאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". באותה שעה אמרו בשמים, הואיל ורבי גילה רחמים מרובים על בעלי חיים, ראוי שאף עליו ירחמו, ונסתלקו ממנו ייסוריו. ואף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, באו חכמים ללמדנו בסיפור זה, שמכל מקום ראוי להצטער מעט על כך שהננו נאלצים להורגם. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח. ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. אבל מצד האמת האידיאלית ראוי שנצטער מעט בעת שאנחנו רואים את סבלם של בעלי החיים. ולכן נענש רבנו הקדוש בייסורים כשלא ריחם על אותו עגל, כי לפי רום מעלתו וחסידותו מן הראוי היה שירחם על העגל, ויתן לו להתחבא מעט תחת כנפי בגדו, עד שיירגע ויתרצה. וכשהתעלם מצערו וגרשו, הענישוהו בייסורים. וכשחזר לגלות את רחמיו על בני החולדה הקטנים, חזרו וריחמו עליו מן השמים (ע"פ דברי הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום א'). ויש להדגיש, שדווקא מפני שרבי היה אדם גדול - דקדקו עימו יותר. שכן כל חפצו ורצונו של אדם גדול, הוא להתעלות במעלות המוסר, עד שיהיה זך ומושלם, ועל כן הצדיקים שמחים בייסורים שבאים לזככם ולטהרם. וכן מסופר שרבי יהודה הנשיא עצמו היה מבקש בתפילתו שאם מן השמיים רואים שהוא צריך להזדכך יותר, שיבואו עליו ייסורים. וכיוון שייסורים אלו באו עליו לפי מעלתו המוסרית, כדי לזככו ולטהרו, אמרו חז"ל, שבמשך כל אותן שנים שהתייסר, לא היה העולם נצרך לגשמים (ב"מ שם). לענייננו למדנו מדברי חז"ל אלו, שיש לפתח את הרגש הטבעי של הרחמנות כלפי בעלי חיים, ואף שכיום הננו רגילים לאכול מבשרם, מן הראוי לדעת שאין זה האידיאל, ויש לנסות להקל מצערם של בעלי החיים. ולעתיד לבוא, כשהעולם כולו יתוקן, נזכה להתעלות לאותה הרמה של אדם הראשון, ולא נצטרך לפגוע בבעלי חיים כדי לאכול מבשרם.

לאחר שלמדנו כי מצד האידיאל הבראשיתי מן הראוי היה שבני האדם לא יאכלו חיות, עולה מאליה השאלה, האם ראוי לעודד אנשים להימנע מאכילת בשר מטעמי מוסר ומצפון? תשובה: כתב הרב קוק, שאף שלפי האידיאל השלם לא היה ראוי שנשחט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם. ודבר זה אף רמוז בתורה, מדרך הצגתה את עניין אכילת הבשר כ'תאווה', שנאמר (דברים יב, כ): "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". מכל מקום, כיום ההוראה היא, שכל זמן שישנה עדיין באדם תאווה לאכול בשר, סימן הוא שעדיין לא הגענו לאותה רמה מוסרית עליונה שבה נימנע מהמתת בעלי חיים (חזון הצמחונות והשלום ד'). עיקר התפקיד שלנו כיום הוא, לתקן את היחסים שבין בני האדם כדי שיהיו בשלימות מוסרית. כי ברור שהפגיעה באדם חמורה לאין ערוך מהפגיעה בבעלי חיים. האדם נברא בצלם אלוקים, ויש לו דעת ורגש, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע ומצטער לאין ערוך יותר מאשר בעלי החיים שאין להם דעת. וכדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) ו"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (שבת לא, א), הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על התביעה המוסרית העליונה שלא לפגוע בבעלי חיים (הרב קוק שם ו' ז'). לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו חז"ל (קידושין פב, א), שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, הכוונה שאפשר לאוכלן. ויותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה כלפי בעלי החיים, הדבר היה עלול לגרום לנזק נורא ליחסים שבין בני האדם. כי אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: "הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש איזה ניצוץ של מצפון וטוב-לב, ואחר שהיו משקיטים את מצפונם, היו יכולים ללכת לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם ללא כל הפרעה מצפונית, שכן בליבם היו משתבחים ברוב רחמנותם כלפי חיית המחמד שלהם (חזון הצמחונות ו' י"א). לכן הדריכה אותנו התורה שלא להימנע מאכילת בשר, וכן נוהגים כמעט כל גדולי התורה והמוסר, ורק כמה אידיאליסטים קיצוניים נוהגים כיום להימנע מאכילת בשר. אבל לעתיד לבוא, העולם כולו יתרומם, וכפי שאמרו חכמי הקבלה שבעלי החיים יתעלו במעלתם ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר, ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, וכדברי ישעיה הנביא (יא, ו-ט): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". ואז הכל יבינו שלא ראוי להרוג בעלי חיים כדי לאכול מבשרם. וכדברי הושע הנביא (ב, כ): "וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (חזון הצמחונות י"ב ל"ב).

בהלכות הקודמות למדנו שמלכתחילה על פי האידיאל הבראשיתי, אסור היה לאדם להרוג בעלי חיים כדי לאוכלם, כפי שמבואר בתלמוד (סנהדרין נט, ב). ורק לאחר חטא אדם הראשון, וחטא המבול, ירד העולם ממדרגתו, ובכלל זה גם החיות נעשו מגושמות יותר, חוק הטבע גבר, ואף החיות החלו טורפות זו את זו, ואז הותר לאדם לאכול מן החי. ובשבתות ובימים טובים אף ישנה מצווה לאכול בשר. שכן מצווה מן התורה לשמוח ביום טוב, ורוב רובם של האנשים שמחים על ידי שתיית יין ואכילת בשר (באו"ה תקכט, ב, ד"ה 'כיצד'). וכן בשבתות ישנה מצווה להתענג, והואיל ורוב בני האדם מתענגים באכילת בשר ושתיית יין, על כן ישנה מצווה לאכול בשר בשבת (שו"ע או"ח רנ, ב; מ"ב רמב, א). ובזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר קרבנות מסוימים. ולכאורה יש מקום לשאול, הואיל ולמדנו שמלכתחילה אסור היה לבני האדם לאכול בשר, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה כיום למצווה? התשובה הפשוטה היא, שכיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה עלינו לשמוח בשבתות וימים טובים, והבשר גורם לשמחה, ממילא מצווה לאוכלו. אבל ישנו ביאור מעמיק יותר של חכמי הקבלה, לפיו במצבנו המוסרי הנוכחי ישנו ערך באכילת בשר. והעניין הוא, שלפי דברי האר"י הקדוש, בעקבות החטא, כל העולם ירד ממדרגתו, הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם ונתערב בהם רע. וכן לגבי הבהמות, נתערב בהן הרע, ועל ידי שיהודי אוכלם בקדושה - הרע שבהם נפרד מהטוב, והטוב הולך ומתעלה על ידי האדם. שכשהאדם אוכל מן הבהמה, החלק הרע שבה יוצא כפסולת בבית הכסא, והטוב שבה נספג בגופו והופך לאנרגיה הנותנת כח לעשיית מעשים טובים, וכך הבהמה מתעלה למדרגת אדם. וכן הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכך כאשר בני האדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', על ידי סולם המזון הם מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה. ובמיוחד כאשר אוכלים בשר בסעודות שבת ויום טוב, או בסעודות מצווה, אז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אח"כ כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. ועל כן היו חסידים שנמנעו מאכילת בשר בסעודות רשות. שכן מגמתם היתה שכל אכילתם תהיה אך ורק למצווה, וכל זמן שלא ברור לחלוטין שהבשר מתעלה על ידי אכילתם, ממילא חוזרת למקומה הבעיה המוסרית הקיימת בעצם הריגת העופות והבהמות כדי לאוכלם. לפי זה מובן מה שאמרו חכמים, שמצד המוסר, אסור לעם הארץ רשע לאכול בשר (פסחים מט, ב). והטעם לכך, שאדם שאין בו תורה ומידות טובות, והוא שונא תלמידי חכמים ואנשי מעלה, אינו נחשב למעולה יותר מן הבהמות, ועל כן אין לו זכות להורגן ולאוכלן. זהו באופן כללי יחס חכמים לאכילת בשר בתקופתנו. ואע"פ כן ישנם יחידים, שרגש המוסר העדין נגע לליבם, וקבלו על עצמם שלא לאכול בשר כלל. ואף שלכאורה על פי דברי הקבלה, מן הראוי בסעודות מצווה לאכול בשר. מכל מקום היו מן המקובלים שלימדו עליהם זכות, וראו בזה משנת חסידים (שדי חמד מערכת אכילה, אכילת בשר). והרב קוק מכנה אותם אידיאליסטים קיצוניים. אבל ההדרכה הכללית, לכל החפץ להתקדש ולעבוד את ה', לעסוק בעיקר בתיקון המוסר שבין אדם לחבירו, ולאכול בשר בסעודות מצווה.

בכמה וכמה מצוות הדריכה אותנו התורה לנהוג כלפי בעלי החיים ברחמנות. ואף שמותר לנו כיום לאכול מבשרם, מכל מקום קבעה התורה כמה מצוות שיש בהן הוראה לנהוג כלפיהם ברחמים. שני טעמים עיקריים לכך, הראשון, לחנך אותנו להיות רחמנים, והשני, לרמז על הבעייתיות המוסרית המסוימת שיש באכילת הבשר, כדי להכין אותנו לקראת התקופה שתבוא בעתיד, שבה נחדל מאכילת בשר. ונתחיל בסקירת המצוות. הראשונה היא האיסור לאכול איבר מן החי. אף שהתורה התירה לנו בשר בהמות וחיות, מכל מקום אסור מן התורה לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. והטעם לכך פשוט, זוהי אכזריות נוראה לחתוך איבר מבהמה חיה, ולראות בכאבה וצערה, וליהנות אחר כך מטעם בשרה. ואפילו בני נח, היינו בני כל העמים, נצטוו על פי התורה שלא לאכול איבר מן החי, אלא קודם צריכים להמית את החיה ורק אחר כך לחתוך מבשרה. מצווה נוספת היא מצוות השחיטה. נצטווינו לשחוט את הבהמה מן הצוואר. וכל בהמה שלא תישחט כך, הרי היא נבלה האסורה באכילה. וכן הדין לגבי עוף וחיה. השחיטה היא מיתה קלה ביותר. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. גם לפני שהעורק הראשי נשחט, אין הכאב כמעט מורגש, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה, באופן כזה, תחושת הכאב אינה מורגשת כמעט. בנוסף לכך, נוהגים להשכיב את הבהמה לפני השחיטה, ועל ידי כך מפחיתים את צערה משום שתנוחה זו מסיחה את דעתה מפעולת השחיטה, וגם ניתוק אספקת הדם והחמצן למוח מתרחשת במהירות בתנוחה זו. לגבי דגים, לא נצטווינו לשוחטם, והטעם כנראה, כיוון שהדג נמצא במדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, ומוחו ומערכת עצביו פחות מפותחים, ומסתבר שגם תחושת הכאב שלו עמומה יותר, ולכן אין צורך לשוחטו באופן מיוחד. עוד נצטווינו שלא לאכול מן הדם של בעלי החיים. וביאר בעל ספר החינוך (מצווה קמ"ח), שאף שהתירה לנו התורה אכילת בשר, מכל מקום באכילת הדם בולטת האכזריות, שכן דם החיה דומה לדם האדם, ובו נקשרת חיותו של בעל החיים. ואמנם דם דג מותר באכילה, והטעם לכך, שהדג הוא מין חי ירוד יותר, וממילא צערו ורגשותיו פחות מפותחים, ולכן לא הוזהרנו שלא לשתות מדמו (אמנם מדרבנן, כאשר יש חשש מראית עין אסור לשתותו). וכן נצטווינו מצווה מיוחדת לגבי חיות ועופות, והיא לכסות את דמם לאחר שחיטתם. הטעם לכך משום שיש אכזריות באכילת בשר בעוד הדם שפוך על הארץ, וכן בכיסוי הדם ישנו ביטוי לבושה הפנימית, על שאנו נאלצים לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם (החינוך קפ"ז. חזון הצמחונות והשלום י"ד). עוד נצטווינו שלא לשחוט בהמה ולדה ביום אחד, ושוב הטעם הפשוט הוא, שאף שמן הדין מותר לשחוט בהמה כדי לאוכלה, מכל מקום לשחוט ביום אחד את האם ואת ולדה, זוהי אכזריות יתירה (החינוך רצ"ד). וכן ישנו חשש שהשוחט ישחט את הולד בפני אימו או להיפך ועל ידי כך ירבה צערם מאוד (מורה נבוכים ח"ג מ"ח). הרי לנו, שאף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, רצתה למנוע אותנו מלהדרדר על ידי כך לאכזריות ואטימות כלפי צערם של בעלי החיים, ועל כן הדריכה אותנו בכמה מצוות שלא להגדיל את צערם.

מצווה מן התורה לרחם על בעלי חיים ולא לצערם. כלומר, לא רק שאסור להיות אכזר כלפי בעלי חיים, אלא אף מצווה לרחם עליהם ולמנוע מהם צער. וכן נצטווינו, שאם נראה חמור שמחמת כובד המשא שעליו התמוטט ורובץ תחת משאו ללא יכולת לקום, ניחלץ לעזרתו ונפרוק את המשא מעליו (שמות כג, ה). שתי סיבות למצווה זו, האחת לעזור לחבר בעל החמור, והשנייה למנוע צער מן החמור שנפל וכרע תחת משאו הכבד (ב"מ לב, ב).[2] ולכן אמרו חכמים, שמצוות פריקה קודמת למצוות טעינה. כלומר, כאשר נמצאים לפנינו שני חברים עם חמורים, אחד מבקש עזרה בהטענת חמורו ואילו האחר מבקש עזרה בפריקת המטען שמוטט את חמורו, יש להקדים ולעזור לזה המבקש לפרוק את המטען מן החמור, שכן בהגשת עזרה זו מצטרף הנימוק של 'צער בעלי חיים' (שו"ע חו"מ רעב, י). ולא רק זה, אלא שאם חבירו מבקש סיוע בהטענת החמור, אין חובה לעזור לו ללא תשלום, אבל כאשר הוא מבקש עזרה בפריקה, כדי לאפשר לחמור לקום מתחת המטען שמוטט אותו, אזי צריכים לעזור גם ללא תשלום, מפני מצוות צער בעלי חיים. ורק למי שעסוק במלאכתו מותר לדרוש תשלום עבור הסיוע בפריקה (שם רעב, ו, ובסמ"ע). וגם לגוי צריך לעזור בפריקת המשא שמכביד על החמור, ואפילו אם זה הגוי אינו נוהג כשורה, ומצד עצמו אין ראוי שנעזור לו, מכל מקום על החמור שרובץ על הארץ ראוי לרחם, ולכן מצווה להסיר מעליו את המשא (רמ"א שם סעיף ט).[3] עוד כתב ב'שולחן ערוך הרב', שאם אדם רואה סוס המושך עגלה, שהגיע למקום מלא מהמורות או לעלייה תלולה, עד שאינו יכול למשוך לבדו בלא שיעזרו לו, ויש חשש שאם הסוס לא יצליח למשוך כראוי, יכהו בעליו מכה רבה להכריחו למשוך יותר מכוחו, אזי אפשר שיש מצווה לעזור לסוס למשוך, כדי להצילו מיד בעליו שלא יכהו. ואפילו שלגוי האכזר אין ראוי לעזור, מכל מקום ראוי לרחם על הסוס ולעזור לו (הלכות עוברי דרכים וצער בע"ח ח'; קצור שו"ע קצא, ב).

מצווה מן התורה שלא למנוע מן הבהמה לאכול מן הדבר שתעבוד בו, שנאמר (דברים כה, ד): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ". אף שכתבה התורה שור, אין הכוונה למעט שאר מיני חיות, אלא רק לתת דוגמא לבהמה שעובדת עבורנו. לפיכך איסור "לֹא תַחְסֹם" חל על כל בעל חיים שעובד בשרותו של האדם, שאסור למנוע ממנו לאכול מן הדבר שהוא עובד בו. למשל, אסור לנו למנוע מן החמור לאכול מהתבואה שהוא נושא על גבו. טעם המצווה ברור, יש לנהוג בהגינות כלפי בעלי החיים, ולהכיר להם טובה על כך שהם עובדים למעננו, וכדי לגמול עמהם חסד, מן הראוי לשתפם מעט ברווח הצומח מעבודתם. מה עוד שיש בדבר אכזריות להעסיק את הבהמה בעבודה בה היא רואה בעיניים כלות את האוכל, ובאפה עולה ריחו, ונפשה משתוקקת לאוכלו, אבל בכל עת שהיא מנסה לאכול, היא נתקלת בזמם שעל פיה, שמונע ממנה לאוכלו. לפיכך ראוי שלא לענות את הבהמה שעובדת למעננו, ולהעניק לה טובה חלף עבודתה (עיין בחינוך תקצ"ו). ואם חסם במזיד את אחת מן החיות שעבדו למענו, ומנע ממנה לאכול מהדבר שעבדה בו, על פי התורה בית הדין צריך להענישו במלקות. אבל אם היא עובדת במאכלים שאם תאכל מהם תינזק, אזי מותר לחסום את פיה כדי שלא תאכל, שכן המטרה בזה למנוע ממנה נזק, ולא לחסוך מעצמו את הוצאות מאכלה (רמב"ם הל' שכירות יג, ב-ג). בנוסף לאיסור המיוחד, שלא לחסום שור בדישו, ניתן ללמוד ממצווה זו מה היחס שראוי שיהיה לאדם כלפי בעלי חיים, ובמיוחד כלפי הבהמות שעובדות בשירותו. (לדעת המאירי ב"מ לב, ב, זהו אחד מן המקורות לאיסור צער בעלי חיים מן התורה). וכן כתב בספר חסידים (תרס"ו), שהמצער את בהמתו, כגון שמעמיס עליה משא יותר מכפי כוחה, ואחר-כך כשאינה יכולה ללכת מכה אותה, עתיד הוא ליתן את הדין על כך, שאסור מן התורה לצער בעלי חיים. וכן הרוכבים על הסוסים, ומכאיבים להם במגפיהם יותר מדאי - עתידים ליתן על כך את הדין (שם מ"ד). אבל להכות את הבהמה מעט כדי שתלך מותר, שכן כך מדרבנים אותה לעבודתה (שם תרס"ח). וכן מצינו שהקב"ה הקפיד על בלעם שהכה את אתונו בחינם, שנאמר (במדבר כב, לב): "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ". שהואיל ובלעם ידע את אתונו שהיא תמיד שומעת בקולו, היה צריך להבין מעצמו שמחמת סיבה חזקה אינה ממשיכה ללכת, ולא היה צריך להכותה. וכיוון שנהג בה באכזריות, ואיים עליה שלא בצדק, ואמר: "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ", עונשו שנהרג בחרב.

אחת ההלכות המבטאות בצורה ברורה את היחס הנכון על פי התורה כלפי בעלי חיים, היא ההלכה האוסרת על אדם שבבעלותו בעל חיים לאכול לפני שיתן לבעל החיים שלו את מזונו. וכן מובא במסכת גיטין (סב, א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו", שנאמר (דברים יא, טו): "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ", ורק אחר כך נאמר "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". מכאן שיש לדאוג תחילה למאכל הבהמה, ורק לאחר מכן יכול האדם לאכול.[4] לא רק אכילה מלאה אסורה לפני שיתן מאכל לבהמתו, אלא אפילו טעימה קלה של תחילת הארוחה אסורה קודם שיתן את המאכל לבהמתו (שבות יעקב ח"ג יג; מ"ב או"ח קסז, מ, ועיין באו"ה שם). והטעם לאיסור הוא צער בעלי חיים, שאותם בעלי חיים מבוייתים, אינם יכולים לדאוג למזונם - ופרנסתם תלויה בידי בעליהם, ואם ישכחו לתת להם אוכל, יתענו. וכדי להשריש בנו את מדת הרחמנות, נאסר עלינו לאכול לפני שנדאג להם תחילה. בנוסף לכך, הואיל ובהמות אלו עובדות למען האדם, או מניבות חלב למען האדם, מן הראוי להשיב להן כגמולן, ולדאוג למזונן. על פי זה כתב בשו"ת 'שאלת-יעבץ' (א, יז), שהאיסור לטעום קודם האכלת החיות, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, או תרנגולים בלולים, שכלפיהם הרחמנות גדולה יותר. אבל מי שיש לו כלב או חתול שמסתובב בחצרו וסביבותיה, כיוון שבשעת הדחק הכלבים והחתולים המבוייתים יכולים להתקיים ממה שמוצאים בשדה, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואע"פ כן מצד מידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, מכל מקום אחר שהתבייתו קשה להם להתקיים בכוחות עצמם, וראוי לרחם עליהם. ובמיוחד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן מן ההגינות לגמול להם שכר תמורת שירותם. לפי זה, מי שמגדל דגים באקווריום או תוכי בכלוב, הואיל וכל מזונם בידו, אם הגיע זמנם לאכול, אסור לו לאכול קודם שיתן להם את מזונם. כאן המקום לציין שאמרו חז"ל שאין לאדם לקנות בעלי חיים אלא אם כן התבונן וראה שיש ביכולתו לזונם כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ועוד אמרו שהקב"ה בחן את מנהיגי ישראל לפי התנהגותם כלפי בעלי החיים. שתחילה היו משה רבנו ודוד המלך רועי צאן, ואחר שראה הקב"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים ודואגים למזונותיהם, בחר בהם להיות מנהיגי ישראל וזכו לעלות לגדולה (שמות רבה ב, ב).

כדי להבין את הכלל העקרוני של איסור צער בעלי חיים, יש להקדים שכעקרון צרכי האדם קודמים לצרכי בעלי החיים, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פב, א), שכל בעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם. בפועל, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, אזי יש לשקול תחילה מה מידת הנחיצות לאדם. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, ומאידך השחיטה אינה גורמת סבל ויסורים גדולים לבהמה, ולכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך לאדם גורם לבעלי החיים סבל גדול מאוד, אזי השאלה מסובכת יותר. ככלל ניתן לומר שהשיקול ההלכתי נקבע על פי שלושה עקרונות יסודיים, שרק על ידי שקלול שלושתם ניתן להכריע בכל שאלה ושאלה. הכלל הראשון הוא, שככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך ראוי להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה אותנו התורה שלא לחסום את הבהמה מלאכול בעת שהיא עובדת. וכן לסייע לחמור שהתמוטט תחת משאו, שכן מן ההגינות לסייע ולגמול חסד עם הבהמות שמסייעות לנו בעבודותינו. ולפי זה מן הראוי לרחם יותר על החיות המבוייתות, כדוגמת הפרה, העז, הכבש והתרנגולים מאשר על חיות הבר. כאן המקום לציין שהכלב והחתול נחשבים כמסייעים לאדם במלאכתו, שכן החתולים עוזרים בביעור עכברים ונחשים ושאר מזיקים, והכלב שומר על הבית ועל דייריו. הכלל השני, שיש רמות שונות של גרימת צער. לעיתים מדובר בצער קל, ולעיתים בצער גדול, ולפעמים בגרימת סבל נוראי. ככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ובקושי ניתן להקל בו, אפילו לצורך חיוני ביותר לאדם. הכלל השלישי קשור לכלל הקודם, והוא שישנו הבדל בין סוגי בעלי החיים, וככל שמדובר בסוג מפותח יותר, כך מידת הסבל שלו עלולה להיות רבה יותר, והמצערו עובר על איסור חמור יותר. ברור שיש הבדל בין תחושת הצער של כלב לעומת נמלה או דג. הסיבה לכך, שהמוח ומערכת העצבים של הכלב מפותחים בהרבה מאלו של הנמלה. וכך ישנו מדרג ברור בין סוגים שונים של בעלי חיים. המין המפותח ביותר הוא היונקים כדוגמת הכלבים, הבהמות, הקופים, הדולפינים וחיות הבר. תחתיהם בסולם הציפורים, ותחתיהם הזוחלים כדוגמת הלטאות והצפרדעים. תחתיהם הדגים, ותחתיהם החרקים. ככל שמדובר במין ירוד יותר, כך מערכת העצבים והמוח שלו פחות מפותחים, וממילא תחושת הכאב והצער שלו קלושים יותר. לסיכום: מלכתחילה ברור שאין לגרום צער לשום בעל חיים, ובכללם גם הירודים ביותר, וכפי שנאמר (תהילים קמה,ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (עיין ב"מ פה, א). אך כאשר האדם נצרך לצער בעלי חיים, יש לשקול כל מקרה ומקרה על פי שלושת הכללים שנזכרו.[5] בהמשך ההלכות נוסיף לבאר הלכה יסודית זו.

אף שישנה מצווה מן התורה שלא לצער בעלי חיים, מכל מקום, פעמים שצרכי האדם מתנגשים בצרכי החיות, ואזי צרכי האדם גוברים. לכן אדם שרואה נחש או עקרב במקום-ישוב, מצווה עליו להורגו, כדי שלא ימית אדם. וכן הרואה אריה או זאב או נמר מסתובב במקומות ישוב, צריך להורגם כדי שלא יפגעו באנשים. ואדם שמגדל בביתו חיה טורפת או נחש ארסי, אם הם שמורים היטב באופן שאינם עלולים להזיק, אין לפגוע בהם. אבל אם בעל הבית מתרשל בשמירתם ונשקפת מהם סכנה, אזי חובה עליו להורגם. ואם בעל הבית אינו הורגם, יכול כל אדם להורגם, כדי להציל את עצמו ואת הציבור כולו מסכנתם (תוס' ב"ק טז, ב, ד"ה רבי, ע"פ פירוש ר"ת; שו"ת רדב"ז ח"ה י"ד; שו"ת הרמ"א קיג, ג). וכן מותר להדביר חרקים ושאר מזיקים מן השדות. שכן כל שמזיקים לאדם, מותר להורגם. ויתר על כן, יש סוברים שאיסור צער בעלי חיים אינו חל על בעלי חיים ירודים, שמערכת העצבים והמוח שלהם אינם מפותחים, ותחושת הכאב והצער שלהם חלשה מאוד. ואף שמצד מידת חסידות יש להימנע מפגיעה בכל בעל חיים, מכל מקום כאן כשהם מזיקים, מותר לכתחילה להורגם. ועוד, שיש אומרים, שלצורך האדם מותר להמית בעל חיים, ורק לגרום לו סבל ולהשאירו בחיים אסור.[6] ולכן מותר להשמיד נמלים ופרעושים ושאר רמשים שחדרו לבית ומפריעים לנקיונו, ואין אפילו מידת חסידות להיזהר שלא להורגם. שרק אם אינם מזיקים, מצד מידת חסידות ראוי שלא לפגוע בשום בעל חיים, אפילו אם הוא ממין ירוד, אבל כשהוא מזיק, גם מצד מידת חסידות מותר להורגם, שכן חשוב יותר שהאדם שנברא בצלם אלקים - ישמור על כבודו ונקיון ביתו. שאלה מעניינת נשאל הגאון מהרש"ם מאדם אחד שהיה בעל שדה, ובהמות שכניו היו נכנסות לשדהו ומשחיתות את יבולה. ואף שהזהירם פעמים רבות, לא שמרו כראוי את בהמותיהם. ושאל בעל השדה, האם מותר לו להניח רעל בשדהו, כדי להרעיל למוות את הבהמות שייכנסו לשדה, שאח"כ יש להניח שבעלי הבהמות יחלו לשומרם כיאות. והשיב הרב, שהואיל ואפשר למצוא דרכים אחרות להגן על היבול, אסור להרעיל את הבהמות למוות, משום איסור צער בעלי חיים, ומשום איסור בל תשחית. ועוד, שכיוון שבעלי הבהמות אינם מתכוונים להזיק ליבולו, אסור לבעל השדה להרוג את בהמות חבירו (מהרש"ם ח"ד ק"מ). יא - לצורך קל אין איסור לצער אבל ראוי להחמיר בהלכות הקודמות למדנו על האיסור לצער בעלי חיים, אלא שצריך לדעת, שמותר להשתמש בבעלי חיים לדבר שיש ממנו תועלת גדולה לבני האדם. ולכן מותר להעמיס משאות על בהמות, ולהכותן מעט כדי שילכו למקום שבעליהן רוצה. שכן איסור צער בעלי חיים הוא לצער את בעלי החיים שלא לצורך, אבל כשיש צורך גדול, מותר. וכיוון שבשר הבהמות והחיות נחוץ מאוד למזונו של האדם, לכן מותר לשוחטן כדי לאוכלן. וישנם עוד סוגי דברים שפחות נחוצים לאדם, ועלולים לגרום צער לבעלי חיים. ומצד הדין, כיוון שמטרת הפעולה היא לצורך ולא לשם אכזריות, אין בזה איסור של צער בעלי חיים. ואע"פ כן כיוון שאלו דברים שאינם נחוצים מאוד, מצד מידת חסידות אנשים רבים נמנעים מהם כדי שלא לצער את בעלי החיים. וכן פסק בספר 'תרומת-הדשן' (פסקים ק"ה), שמצד הדין היה מותר לתלוש מאווזים חיים נוצות כדי לעשות מהן קולמוס. אלא מפני שהדבר גורם להם צער רב, וניתן לקחת נוצות מאווזים שחוטים, נוהגים להימנע מלתלוש את הנוצות בעודם חיים. וכן פסק הרמ"א (אה"ע ה, יד). וכן ישנם אנשים שרוצים לחתוך את אוזניו של הכלב, או את זנבו, כדי שייראה יפה יותר לטעמם. ומצד הדין הדבר מותר, שהואיל והדבר נעשה לתועלתו של האדם, ולא מתוך אכזריות, אין בזה איסור תורה של צער בעלי חיים. אבל מצד מידת הרחמנות, ראוי שלא לצערם כשאין הכרח. וכן לגבי תוכי, מצד הדין מותר לחתוך מעט את לשונו כדי שיוכל להוציא מילים מפיו, שכן הדבר גורם עונג לבני אדם, אלא שיש נמנעים מכך מתוך רחמים כלפי בריותיו של הקב"ה. הכלל הוא, שככל שהדבר יותר מצער את בעל החיים, ופחות נחוץ לאדם, כך יותר ראוי לנהוג ברחמים כלפי בעל החיים. וכן פסק הט"ז (יו"ד קיז, ד), שאף שידוע שהמתת הבהמה על ידי שחיטה היא מיתה קלה ללא כאבים, מכל מקום אם כדי להשתמש בעורן של החיות, ישנו הכרח להמיתן באופן אחר, מעט יותר כואב, אין בזה כל איסור. ולכן אם ישנה תועלת מרובה מהעור, ולעומת זאת הצער הנוסף שנגרם עקב ההמתה השונה אינו רב, אף מצד מידת חסידות אין צריך להחמיר בזה. (כמובן שבמקרה כזה, הבשר אסור באכילה ליהודים, וגויים רשאים לאוכלו). ונראה שכן הדין כיום לגבי ציד בעלי חיים לצורך עשיית מעילים וארנקים מעורותיהם, שאף שמן הדין אי אפשר לאסור, מכל מקום מידת חסידות שלא לצודם ולהורגם לצרכים אלו. ואף שבעבר לא חששו לכך, הטעם הוא מפני שהאדם נאלץ להשתמש בעורות בעלי חיים לצורך חימום גופו במעילים ובשמיכות. אבל כיום שאנו יודעים להפיק מעילים ושמיכות מחומרים סינתטיים, ראוי להחמיר שלא לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם. ואמנם ברור שאין שום סיבה להימנע משימוש בעורות פרות וכבשים, שכן הם ממילא נשחטים לצורך מאכל. אבל לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם, כאשר ניתן למצוא לכך תחליף - אין ראוי. יב - לצער לצורך פרנסה על ידי הרעבה או פיטום בעניין איסור צער בעלי חיים, הועלתה בתקופה האחרונה שאלה מעניינת אודות תרנגולות מטילות. התרנגולות יכולות להטיל ביצים מהיותן בנות ששה חודשים ועד להיותן בנות עשרים חודש, ואז מגדלי התרנגולות מוכרים אותן לבשר. אבל ישנה שיטה המאפשרת להאריך את זמן הטלת הביצים. בחודש החמישה עשר לחייהן, מרעיבים אותן למשך עשרה ימים, ובאותו זמן נוצותיהן נושרות, ולאחר מכן גדלות מחדש, וכוחן שב אליהן, והן מסוגלות להטיל ביצים עד להיותן בנות עשרים ושמונה חודשים. והשאלה האם מותר להרעיבן ולצערן כדי ליהנות מתפוקת הביצים שלהן למשך זמן ארוך יותר? כתב הרב גולדברג בספר 'הארץ-ומצוותיה' (ע' תל"ז), שמותר להרעיבן, משום שהדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות, ולטווח ארוך ההרעבה אף מוסיפה לבריאות התרנגולות, עובדה שהן מאריכות ימים. וכן כתב בעל תשובות 'מנחת-יצחק' (ו, קמה), שמצד הדין הדבר מותר, שכן כל איסור צער בעלי חיים אינו קיים כאשר הדבר נעשה לשם תועלת ורווח ממוני. אלא שהוסיף, שהואיל ובהרעבה נגרם להן צער גדול, הרוצה לנהוג על פי המוסר ומידת חסידות ימנע מכך. ולעומתם הרב ואזנר כתב בתשובות 'שבט-הלוי' (ו, ז), שאף שהתירו צער בעלי חיים לשם תועלת, זהו דווקא כאשר מדובר בצער קטן או גדול, אבל כאשר מדובר בצער גדול מאוד, זוהי כבר אכזריות לב, ועל כן מצד הדין אסור להרעיבן כל כך. שאלה נוספת בעניין עגלים לפיטום הועלתה בפני הרב פיינשטין זצ"ל, ועניינה שהיו אנשים שמצאו שיטה לפטם את העגלים בכל מיני חומרים שיגרמו לבשרם להיות לבן ויפה, וכך היו מגדלים את העגלים בכלובים קטנים, ונותנים להם מאכלים משונים, שאין לבהמות הנאה מהן, ורבים נעשים חולים, וכל זה כדי שבשרם יראה יפה יותר, ועבור כך יוכלו לקבל תמורה כספית גבוהה. והשיב שהדבר אסור. כי אף שמותר לאדם לשם תועלתו לגרום צער מסוים לבעלי חיים, זהו דווקא כאשר מדובר בתועלת משמעותית הרצויה לבני אדם. אבל כאשר כל הפיטום האכזרי נעשה אך ורק כדי שהבשר יראה יפה יותר, וכפי הנראה הבשר נעשה פחות בריא, אסור מן הדין לצערם בפיטום שכזה. ואין לטעון, הרי בכל זאת פיטום זה נעשה לתועלת מגדלי הבקר, שעל ידי כך ירוויחו כסף, שכן הכסף אינו המדד היחיד. לדוגמה, ברור שאסור לאדם לתת את כלבו לאנשים אכזריים כדי שיענו אותו, ואפילו אם ישלמו עבור כך הרבה כסף. כי כל מה שהתירו לצער בעלי חיים, ולהעמיס עליהם משאות, ואף לשוחטם, זהו דווקא בתועלת ממשית לבני האדם, אבל לא לשם אכזריות. ולכן אסור למי שכועס, להכות בעלי חיים. ואף אם יטען שהכאתם מסייעת לו להרגעת עצביו, כיוון שאין בזה תועלת אמיתית לבני האדם - הדבר אסור מן התורה (אג"מ אה"ע ח"ד צב). יג - המתת בעלי חיים חולים והמתה לצורך כלכלי היחס לחיי בעלי החיים שונה בתכלית מהיחס לחיי אדם. שכן היחס לגבי חיי אדם הוא יחס של קדושה, שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם. ולכן כל רגע שהנשמה האלוקית שורה באדם, הוא רגע יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר חייו של אדם. ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה, אסור להורגו. אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, והעיקר הוא שלא לגרום להם צער. לכן אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה קשה, או שנפגעו על ידי מכונית, ואין להם סיכוי להבריא, וניכר עליהם שהם מתייסרים מאוד - במצב כזה עדיף להמיתם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער וסבל. כאן המקום לציין, שישנה מחלוקת עקרונית האם איסור צער בעלי חיים כולל גם איסור להמיתם, או שמא האיסור הוא רק לצערם בעודם חיים, אבל להמיתם במיתה קלה ומהירה, כיוון שאינם סובלים - אין איסור. לדעת בעל 'השואל-ומשיב' גם המתת בעלי חיים כלולה באיסור לצערם. ואילו לדעת רוב הפוסקים וביניהם בעל 'הנודע-ביהודה', איסור צער בעל חיים אינו אוסר להורגם, שרק לצערם ולייסרם אסור, אבל אין איסור להמיתם בדרך קלה שאינה כואבת. אמנם שלא לצורך, ברור שאסור להמיתם משום איסור "בל תשחית". לעיתים ישנו הכרח כלכלי להרוג בעלי חיים. למשל, בעלי בריכות דגים צריכים לשווק את הדגים במועדים מסוימים, על פי תכנון מדוקדק של רשתות השיווק. ואם הדגים יאחרו או יקדימו לגדול, הוא עלול להשאר עם בריכה שלימה מלאה דגים, ללא קונים. ברור שמלכתחילה עדיף למצוא פתרון לבעיה, אבל אם לא נמצא שום פתרון, אין עליו חובה להמשיך להאכיל את הדגים, מפני שהדבר כרוך בהפסד ממוני, ולכן מותר לו להמיתם.[7] וכן מותר להשמיד יבולים חקלאיים לצרכים כלכליים. כגון במצב שהשוק מוצף בסחורה זולה, וכבר אין כדאיות להמשיך לשווק ביצים או ירקות. במצב כזה מותר להשמיד את עודפי היבול, כדי לשמור על פרנסתם של המגדלים (עיין תענית כ, ב). יד - ניסויים מדעיים בבעלי חיים שאלה שעולה ומתעוררת מפעם לפעם היא, האם מותר לערוך ניסויים מדעיים בבעלי חיים, ניסויים שפעמים רבות גורמים סבל לאותם בעלי חיים? תשובה: הכלל הוא, שאיסור צער בעלי חיים חל כל זמן שאין התנגשות משמעותית בין צרכי האדם לצרכי בעלי החיים, אבל כאשר ישנו צורך חיוני מאוד לאדם, הואיל והאדם ניצב בדרגה גבוהה יותר מבעלי החיים, ותפקידו חשוב ומרכזי יותר בבריאה, אזי מותר לו להשתמש בבעלי החיים לצורכו. שכשם שבעלי החיים מנצלים את הצומח לצורכם, כך מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים, כל זמן שהדבר נעשה לצורך חיוני ולא מתוך אכזריות. ולכן פסק בשו"ת 'שבות-יעקב' (ג, עא), שרופא שרוצה לבדוק תרופה חדשה, העשויה מסם חריף שעלול גם להמית, מותר לו לנסות אותה תחילה על כלב או חתול. וכן פסק בשו"ת 'שרידי-אש' (ג, ז), שמותר לעשות ניסויים רפואיים בבעלי חיים, ואפילו מצד מידת חסידות אין ראוי להימנע מכך, מפני שעל ידי ניסויים אלו ניתן להציל חיי אדם. אלא שכיוון שיש איסור לצער בעלי חיים, יש לעיין ולבדוק היטב בכל מקרה ומקרה, האם הכרחי לבצע ניסוי זה שגורם צער לבעלי חיים. שכן פעמים רבות קורה, שמדענים במקום מסוים כבר ערכו ניסוי זה, ואין שום טעם לחזור עליו במקום אחר. וכן בכל עת שעורכים ניסוי יש להעדיף לקיימו במין הירוד ביותר. כגון ניסוי שניתן לערוך על כלבים או עכברים, עדיף לערוך על עכברים, שכן מערכת העצבים והמוח שלהם פחות מפותחים, וממילא הם פחות מבינים את הנעשה איתם, וכפי הנראה מרגישים פחות כאב. לעומתם הכלבים מפותחים עד כדי כך שהם יכולים להכיר אנשים ולהבין את רצונם, וכן ניכר עליהם שלפעמים הם שמחים ומאושרים, ולפעמים עצובים וכואבים. ולכן הזהירות שלא לצערם צריכה להיות רבה יותר. בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים, חל על המינים המבויתים המשמשים את האדם, ועל כן יש להשתדל שלא לערוך ניסויים על כלבים (עפ"י השאלת יעב"ץ ח"א ק"י). גם לאחר שהוחלט שיש צורך חיוני לערוך מחקר על בעלי חיים, יש להתאמץ למעט את סבלם. למשל, אם מדובר בניתוח, יש לעורכו בהרדמה. ואם בעקבות המחקר נפגע גופם, יש להמיתם במיתה קלה כדי לחסוך מהם צער.[8] לפי זה, כאשר צריכים לבצע מחקר מדעי חיוני, יש להעדיף תמיד בעל חיים ירוד יחסית על פני המפותח ממנו, שכן הוא מרגיש פחות את כאביו. בעניין זה שאל אותי תלמיד תיכון מן המגמה הביולוגית, האם מותר לו לערוך עבודת גמר, בניסוי על חיפושיות, ניסוי שבו יצלה חיפושית כדי לראות באיזה חום היא מסוגלת להמשיך לחיות, וחיפושית אחרת יקפיא כדי לראות אם לאחר שתופשר תחזור לחיים. וכן בדיקות וניסויים מן הסוג הזה. והתשובה, שאמנם מצד הדין לא ניתן לאסור לגמרי ניסויים כאלה. מפני שעיקר איסור צער בעלי חיים חל על המינים שמסייעים לעבודת אדם, ככבשים, תרנגולים, חמורים וכלבים. או על המינים המפותחים יותר, שניכר עליהם שחשים כאב, אבל על בעל חיים ירוד כדוגמת חיפושית מסתבר שלא חל האיסור. אלא שמכל מקום אין זו מידה טובה להמית חיפושית, וכפי שנאמר (תהלים קמה, ט): "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו". וכיוון שאין תועלת למדע בביצוע ניסוי זה, שכן כבר רבים וטובים ממנו ביצעו ניסויים כאלו במעבדות משוכללות, וניתן לקרוא את תוצאות מחקרם בפרסומים מדעיים, על כן רצוי לבחור עבודת גמר אחרת, שלא תגרום להמתת בעלי חיים במיתה משונה. טו - היחס לחיות הפקר כבר למדנו, שעל פי התורה, אדם מחויב לדאוג למזונם של בעלי החיים שברשותו, אלא שעדיין צריך לברר מהו היחס שצריך להיות לנו כלפי מיני החיות שבטבע, האם מוטלים עלינו חובות מוסריים כלפיהן, או שהואיל והן מתקיימות בכוחות עצמן בטבע, אין עלינו חובה לדאוג להן. תשובה: ברור שאיננו צריכים לדאוג למזונם, ואף אם נראה חיות בר רעבות, איננו מחויבים לטרוח כדי לספק להם מזון. שכן מצוות צדקה נאמרה כלפי בני אדם ולא כלפי בעלי חיים. ולכן אין חובה לשמר את שיירי המזון כדי ליתנם לבעלי חיים. אבל אדם שמרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הבורא: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהילים קמה). ומצווה על האדם להידבק במידותיו של בוראו. ולכן המניח שיירי מזונו לבעלי חיים, מקיים בזה מצווה. וכיוון שיש בזה מצווה, אפילו בשבת התירו להניח את שיירי המזון לחיות. וזאת בתנאי שמדובר בחיות רעבות, שמתקשות למצוא את מזונן, כדוגמת כלבים. אבל חיות שמסוגלות להסתדר לבד, כדבורים למשל, אסור להניח לפניהם מזון בשבת, משום שזוהי טרחה מיותרת, ושבת נועדה למנוחה (מ"ב שכד, לא). עוד ראוי לדעת בקשר לחיות הבר, שיש להשתדל שלא לגרום להכחדתו של אף מין ממיני החיות, הציפורים, או הדגים. בתקופה האחרונה, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית של בני האדם, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, יערות רבים נכרתו, שדות בוראו, וכמעט כל מקום בעולם מנוצל עבור צרכי האדם, מה שדוחק מינים רבים ממקום חיותם הטבעי, עד כדי סכנת הכחדה למינים רבים. וכדי שלא יתבטל שום מין מהעולם מוטלת עלינו חובה מוסרית לטכס עצה כיצד למעט את הפגיעה בבעלי החיים. שכן כל מין שבראו הקב"ה יש לו ערך מיוחד ותפקיד מיוחד. וכן מובא בתלמוד (שבת עז, ב): "אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה". השבלול מועיל כנגד גירוי העור, והזבוב הוא רפואה לעקיצת צרעה, וכן כל מין ומין מועיל לדבר מה בעולם. עוד מבואר בדברי חז"ל שמכל מין עולה שבח מיוחד לקב"ה, ואם כן, כאשר מין מסוים נחסר מהעולם, כביכול מתמעטת שלימותו של העולם, ומתמעט קילוסו של הקב"ה. ועל כן ראוי לסייע לאגודות ששמו לעצמן מטרה לשמור על מיני החי שלא ייכחדו מן העולם. עם זאת חובה לציין, במקום שיש התנגשות בין צרכי האדם הממשיים לצרכי בעלי החיים - צרכי האדם גוברים. אלא שאם אפשר לסדר את סיפוק צרכי האדם בלא לפגוע בחי ובצומח - יש להשתדל בזה. טז - ציד ודיג ישנם אנשים שלשם ספורט ושעשוע יוצאים לצוד חיות בר וציפורים, ונשאלת השאלה, האם על פי ההלכה דבר זה מותר או אסור. השיב הרב יחזקאל לנדא, שהיה רבה של פראג לפני כמאתים וחמישים שנה, בתשובותיו 'נודע-ביהודה' (ח"ב יו"ד י'), שאמנם מותר להרוג בעלי חיים לצורך האדם, כגון כאשר צריכים את בשרם או עורותיהם. כי האיסור שלא לצער בעלי חיים, הוא דווקא כאשר מצערים אותם לחינם, אבל כשיש צורך מותר להמיתם, ולכן מותר לצוד בהמות וחיות לשם פרנסה. אבל אם הציד נעשה לשם שעשוע, הרי שהוא דבר פסול, שאינו מתאים כלל לזרע ישראל, שכן מידתם של ישראל היא הרחמנות, שנאמר (דברים יג, יח): "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (יבמות עט, א). ואלו שנזכרו כציידים במקרא, נמרוד ועשו, היו רשעים. וזאת מפני שיש בציד אכזריות, ולכן אנשים רשעים נהנים ממנו.[9] ועל פי זה הורה הרב ישראלי זצ"ל, לחברת פרסום שנתבקשה להכין מסע פרסום למסעות ציד, שאסור לה לפרסם את מסעות הציד, כדי שלא להשתתף בדבר עבירה של מעשי אכזריות אלה (במראה הבזק ח"ב 82). עוד חשוב לציין, שברוב המקרים בשר שהושג בציד אסור מן התורה באכילה, שכן אם החיה תמות מן הירי, בודאי שהיא אסורה, שהרי לא נשחטה כדין. וגם כאשר קליעת הצייד רק תפצע אותה, ברוב המקרים הפציעה חמורה כל כך עד שהחיה או הציפור תוגדר על פי ההלכה כטריפה, שגם אם תישחט, בשרה אסור באכילה לישראל. אדם שרוצה לצאת לים או לנהר כדי לדוג להנאתו, אף שיש בזה דמיון מסוים לציד, שכן אין הוא עושה זאת למען פרנסתו, מכל מקום נראה שאין איסור בדבר. ראשית מפני שהוא מתכונן לאכול את הדגים שיעלו בחכתו, כך שמדובר בתועלת ממשית, ולא באכזריות לשמה. ועוד, שכיוון שהדגים פחות מפותחים מהיונקים, מסתבר שהם פחות חשים בכאב וצער, ולכן פחות חוששים לצערם. גם התורה לא ציוותה לשחוט דגים לפני אכילתם אלא אפשר להורגם בכל דרך, יתכן שהטעם לכך הוא מפני שתחושת הכאב שלהם פחותה. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל היונקים מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצל חיות הבר בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמד אותם דברים מסוימים. והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות, ואילו אצל הדגים המוח ומערכת העצבים פחות מפותחים, ולכן יש להם פחות מודעות לקורה סביבם, ואין להם הבעות של חיבה וקשר. לדוגמא, דקות ספורות לאחר שהדגה משריצה את דגיגיה הקטנים, היא יוצאת למסע ציד אכזרי בו היא טורפת רבים מהם ללא נקיפות מצפון. לסיכום, מותר לדוג דגים, ואף שעיקר מטרת הדיג לשם תחביב, אין האכזריות בולטת בצידתם, כיוון שהדגים פחות מודעים לצערם. בנוסף לכך הדייג מתכוון לאוכלם, כך שאין מדובר בהשחתה בלבד, אלא בדיג שיש ממנו תועלת ממשית. יז - מופעי ראווה אכזריים במספר ארצות נערכים מופעים של מלחמות שוורים, ואנשים רבים צופים בהם בהנאה, ועולה השאלה, מה יחסה של ההלכה למופעים אלו. תחילה יש לבאר שישנו איסור גמור להיות מטאדור, היינו לוחם שוורים. שכן אנשים אלו עוסקים ממש בעינוי בעלי חיים. תחילה הם מרעיבים את השוורים כדי שיהיו עצבניים, לאחר מכן, בזירה, המטאדור מנופף לפני השור בסדין אדום כדי לעצבנו ולהרגיזו עד שיבוא לתוקפו. ואם השור אינו חפץ בקרב, אזי המטאדור דוקר בו עד שהשור יקום להתגונן. ולבסוף, כשהשור תוקף בחמת זעם את זה שהכעיסו, אזי המטאדור "הגיבור" זז ודוקר את השור למוות. או אז מצטווח ומתגעש ההמון ומריע למטאדור. לעיתים נדירות, קורה שהשור זריז מהמטאדור, ואז המטאדור נהרג או נפצע. במקרה כזה צריך לדעת שאין כל אשמה בשור. שאף שמן הדין צריך להמית שור שהרג אדם, מכל מקום כאן שהמטאדור גירה אותו לתוקפו, אין בשור כל אשם, ואין להמיתו על כך (ב"ק לט, א; רמב"ם הל' נזקי ממון ו, ה). בתקופת הרומאים מופעים אכזריים אלו היו הבילוי הפופולרי ביותר בקרב אנשי האצולה. הם היו משסים כלבים בחיות אחרות, וצופים בתענוג כיצד החיות משסעות זו את זו. ובכל פעם שחיה הצליחה להכניע את חברתה ולשסע את גרונה, היו הצופים צוהלים ומריעים בקול. כאשר רצו להפיק אירוע כביר יותר, היו מכניסים עבדים ושבויים כדי שיילחמו בחיות הטרף, ואף כשהחיה הצליחה להרוג את האדם, היו האנשים צוהלים ומריעים בקול. למרבה הבושה, היו יהודים שחשבו שכל מה שעושים השליטים הרומאים הוא כשר, וחפצו ללכת בדרכם ולהשתתף וליהנות ממופעי ראווה אכזריים אלו. כנגדם עמדו חז"ל בתוקף, ואמרו שישנו איסור ללכת לשם, וקראו על זה את הפסוק מתהלים (א, א): "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד", אשרי מי שלא הלך לתיאטראות וקירקסאות ואצטדיונים של גויים, שנעשים בהם מופעי ראווה שכל עניינם הוללות וליצנות מדברים אכזריים של צער בעלי חיים ורצח עבדים (ע"ז יח, ב). ויש להוסיף, שכל הקונה כרטיס למופע כזה, נעשה שותף לדבר עבירה, וגורם לעצמו פגם מוסרי במידת הרחמנות. וכן ברור שאסור לאלף תרנגולים להילחם זה בזה ולהרוג זה את זה, כפי שהיה נהוג ביבשת אמריקה, ועד היום ישנם מקומות שעדיין מקיימים בהם מופעים של מלחמות תרנגולים. וכל אדם בעל נפש יהודית, צריך להביע סלידה משעשועים אכזריים שכאלו, וכמובן שאין לתמוך בהם על ידי קניית כרטיס. יח - גידול חיות מחמד שאלה שיש שמתלבטים בה, האם ראוי לאדם לגדל חיות מחמד בביתו? ובמיוחד שרוב חיות המחמד, כגון כלב, חתול, תוכי, הם מהמינים הטמאים (שאינם כשרים לאכילה)? תשובה: אף שאסרו חכמים על יהודי לעשות סחורה בחיות טמאות, שמא מתוך שיהיו מצויות בידו, יבוא לאכול מבשרן. זהו דווקא במיני חיות שהגויים רגילים לאכול מבשרן. אבל לגבי חיות שמגדלים לשעשוע וחביבות, ברור שאין מקום לחשש זה, ולכן מצד הדין מותר לגדלן. וכן כתב רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (יו"ד קיז), שאין איסור לעשות סחורה בחיות טמאות שאין רגילים לאוכלן. וכן כתב החיד"א בספרו 'ברכי-יוסף' (יו"ד קיז, ב), שעל פי זה נהגו לגדל עופות המדברים. ואמנם היו שרצו לומר שמפני שחיות אלו נקראות טמאות, אף שאין בדבר איסור, אין ראוי להכניס לבית חיות טמאות. אבל האמת, שדבר זה לא נזכר בספרי הפוסקים, ודי לנו במה שאסרה עלינו התורה, ואין לנו להוסיף איסורים מדעתנו. ומה שחיות אלו נקראות טמאות, זה נוגע לכך שהן אסורות באכילה, שעל פי התורה מי שאוכל אותן מטמא עצמו. אבל אין זה אומר שמידותיהן פגומות, ושהמגדל אותן עלול להיפגם מעט בנפשו. ולהיפך לכל חיה מידה טובה ומיוחדת משלה. ובכמה מקומות שיבחו חז"ל כמה ממיני החיות הטמאות, למשל שיבחו את נאמנותו של הכלב, ואת צניעותו של החתול. ועל כן כל אדם רשאי להחליט בעצמו, אם טוב לו לגדל חיות מחמד. אבל כלב רע, היינו כלב שעלול להפחיד בני אדם או ילדים, אסור לגדל, מפני שהוא גורם צער לבני אדם שעוברים לידו. ורק אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל מותר לגדלו, שכן באופן זה לא יפחדו ממנו בני אדם. ואף אם הכלב מאולף ואינו תוקף בני אדם, מכל מקום האנשים שהוא נובח עליהם אינם יודעים זאת, ועלולים לפחוד ממנו ולהצטער. ולכן על בעליו לקשור אותו היטב. ורק במקומות הסמוכים לגבול מותר לשחרר כלבים כאלה בלילה כדי שישמרו על הישוב (שו"ע חו"מ תט, ג). וכלבים נחמדים, שאינם מפחידים כלל, אין צורך לקשור. דרך אגב, כדאי לציין שנבדק ונמצא, כי אחוז התמותה בקרב חולי לב שהחלו לגדל כלב בביתם היה נמוך בהרבה מחולי הלב שלא היה בביתם כלב. ועל פי זה המליצו רופאים לחולי לב לאמץ כלב בביתם, משום שכפי הנראה הטיפול בכלב מרגיע ומשמח אותם, ומשפיע לטובה על מצבם הבריאותי. ברור שישנם עוד דרכים לסייע להרגעת החולה שהחשוב והמועיל שבהם הוא על ידי מציאת משמעות ותוכן לחייו. עוד שאלה שלעיתים שואלים, האם מותר לתת לדגים שבאקווריום תולעים חיים למאכל. תשובה: אין בזה איסור. שכן כל איסור צער בעלי חיים הוא דווקא כאשר מצערים אותם בחינם. אבל כאשר הדבר נעשה לצורך האכלת הדגים שלו, אין בזה איסור.[10] ראוי להזכיר שוב, כי אין לאדם לקנות בעלי חיים אלא אם כן התבונן וראה שיש ביכולתו לזונם כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). יט - איסור סירוס בעלי חיים מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, וכן נאמר לאחר בריאת החיות והעופות (בראשית א, כב): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ". כהמשך לזה אסרה התורה כל פעולת סירוס. היינו שלא נפגע באחד מאיברי ההולדה של אדם או בהמה, חיה ועוף. וכל המסרס אחד מהם, עובר על איסור תורה שעונשו מלקות (ויקרא כב, כד; שו"ע אה"ע ה, יא). עיקר הסירוס היה נעשה בזכרים, וגם עונש מלקות נאמר לגבי המסרס זכר. ולגבי סירוס נקבה, נחלקו הפוסקים האם הוא אסור מן התורה או מדברי חכמים. מכל מקום, גם לסוברים שאיסור סירוס נקבה מן התורה, ברור שאין נענשים עליו במלקות. בתקופה האחרונה התעוררו ארגוני צער בעלי חיים לבעיית ריבוי חתולי הרחוב, שבאין להם אויב שידלל את אוכלוסייתם - התרבו מאוד בערים הגדולות, והמזון שנזרק לפחים אינו מספיק להם, וכך הם מסתובבים ברחובות רעבים וכחושים, ומייללים בלילות, ומעוררים את רחמי הבריות, ואף חודרים לבתים כדי להשיג מזון. היו שהציעו לסרס כשמונים אחוז מחתולי הרחוב הזכרים, ועל ידי כך לגרום בטווח של שנה שנתיים לצמצום ניכר של מספר חתולי הרחוב. הדרך שהוצעה היא, לתפוס חתולים זכרים מן הרחוב, לסרסם על ידי כריתת צינור הזרע שלהם, ולאחר מכן לחתוך מעט מאוזנם ולשחררם לרחוב. סימון האוזן נעשה כדי שלא יצטרכו לצודם פעמיים. וכך במשך כמה חודשים לסרס כשמונים אחוז מן הזכרים, וכיוון שרובם הגדול של החתולים הזכרים יהיו עקרים, לא יוכלו להפרות את הנקבות, ופחות גורים יומלטו, ואוכלוסיית החתולים תתמעט. היתה עירייה גדולה שאף החלה לבצע תוכנית זו. אלא שעל פי ההלכה, כפי שלמדנו, אסור מן התורה לסרס בעלי חיים, לפיכך אסור לכרות את צינור הזרע של החתולים. וכן אסור לשכור גויים שיסרסו את החתולים, מפני שכל דבר שאסור עלינו, על פי ההלכה אסור לנו לבקש מגוי לעשותו עבורנו (שו"ע אה"ע ה, יד). בנוסף לכך, יש פוסקים הסוברים שגם בני נח עצמם אסורים בסירוס, ולפי דעתם מן התורה אסור לנו לבקש מהם לסרס עבורנו חתולים, שכן נצטווינו שלא להכשיל אדם בעבירה. ואמנם אילו הסירוס היה נעשה בנקבות על ידי כריתת השחלות שלהן, האיסור היה קל יותר, שלדעת הרבה פוסקים האיסור מדברי חכמים. מכל מקום לדעת רוב רובם של הפוסקים אסור לסרס נקבה. לפיכך, אין היתר לסרס את חתולי הרחוב. והעצה הנכונה במקרה זה היא, לפזר ברחובות כל כמה חודשים גלולות למניעת הריון ולהבליעם בתוך מזון טעים לחתולים, וגלולות אלו ימנעו את הביוץ והייחום של החתולות, ועל ידי כך אוכלוסיית החתולים תצטמצם ללא איסור סירוס. וזו העצה הנכונה גם למי שיש ברשותו כלבה, שאינו רוצה שתתעבר, שיתן לה גלולות למניעת הריון. ואמנם ישנה שמועה שגלולות אלו עלולות לגרום למחלות, מכל מקום אין להתיר מפני חשש זה לעבור על איסור סירוס. בנוסף לכך, ללא ספק כשם שנמצאו גלולות למניעת הריון בבני אדם, שאינן גורמות למחלות, כך ניתן לייצר גלולות לבעלי חיים ללא חשש של גרימת מחלות. [11]