אמרו חכמים במסכת ברכות (נד, ב): ארבעה צריכים להודות: יורדי הים שחזרו ליבשה, הולכי מדבריות שחזרו לישוב, חולים שנתרפאו ואסירים שיצאו מבית הכלא לחופשי. עניין ההשגחה הפרטית והידיעה שאין דבר שקורה בעולם ללא ידיעתו ורצונו של הבורא, הוא אחד מהיסודות החשובים של האמונה. וכדי להשריש בקרבנו את הידיעה הזו, תקנו חכמים ברכות שתכליתן להודות לה' על דברים פרטיים שאירעו לנו, ואחת מברכות ההודאה האלו היא ברכת הגומל. וכך לשונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיקרא חייבים, בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומסייע לנו בדרכנו ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים "אמן", ומוסיפים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה" (נוסח אשכנז, ובנוסח ספרדי פותחים: "הא-ל שגמלך"). שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם. הננו רגילים לתבוע מהעולם ומהחיים עוד ועוד, שלא יהיה מדאי חם ויבש בקיץ, ולא מדאי קר וגשום בחורף וכו' וכו', וכך התביעות הקטנות מפריעות לנו לראות את התמונה בכללותה. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים, וראוי לו שיודה לה'. ולעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מחבריו, הוא מבין עד כמה החברה יקרה לו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כארגון המים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא, לא יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, שפעמים הוא אדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא, ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שאר מברכי 'הגומל' נחשבים במידת מה "חייבים", על שלא הכירו לפני כן, עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת-ראיה ח"א עמודים שט-שיב).

ככלל, ראוי לציין שישנו הבדל יסודי בין מנהגי הספרדים למנהגי האשכנזים בברכת 'הגומל'. על פי מנהג האשכנזים רק כאשר היתה סכנת נפשות מסוימת צריכים לברך 'הגומל', ואילו למנהג הספרדים אלו הארבעה מברכים 'הגומל' גם כשלא נשקפה להם סכנת נפשות. בהמשך יתבארו פרטי המנהגים השונים. מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה דווקא במניין, דהיינו בנוכחות עשרה יהודים וששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר (תהלים קז, לב): "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ", "בִּקְהַל עָם" אלו עשרה, "וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים" היינו בפני שני תלמידי חכמים. כבר למדנו בהלכה הקודמת ששגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיוצאים משגרת החיים אל הים או למדבר, וקל וחומר למחלה או לבית האסורים, הם יכולים להכיר היטב עד כמה החיים השגרתיים שלנו טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, ידעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם. ונחזור להלכה, לכתחילה אכן ראוי לברך 'הגומל' בפני עשרה ששניים מהם תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, אין זה מעכב. אבל שיהיה מניין גברים הוא תנאי מעכב, ואף המברך מצטרף. וכל זמן שאין מניין יש להמתין עד שיזדמן לפני מניין ויברך. ואם טעה וברך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו, ויש אומרים, שהואיל ולא הודה בפני ציבור, לא יצא ידי חובה. וטוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). והעצה היותר טובה, שישמע אדם אחר שמברך 'הגומל', ויבקש ממנו שיכוון להוציא גם אותו ידי חובה. ואם ברור לאדם שגם אם ימתין שלושים יום לא יזדמן לפניו מניין לברך בפניו 'הגומל'. יש אומרים שיברך ללא מניין (טור, הרא"ה), ויש אומרים שלא יברך (בה"ג, מחה"ש). ולמעשה אין לברך ללא מניין, ש"ספק ברכות להקל".[1]

נוהגים בדרך כלל לקרוא לתורה למי שצריך לברך 'הגומל', ולאחר הברכה האחרונה על התורה יברך מיד 'הגומל'. אבל מצד הדין אפשר לברך 'הגומל' בכל מקום ובכל זמן והעיקר שיהיו שם עשרה יהודים. דין זה חשוב, מפני שלכתחילה צריך להשתדל לברך 'הגומל' תוך שלושה ימים מאותו המאורע שעליו מודים. כמו למשל חולה שהבריא וקם ממיטתו ביום ראשון, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי. ואם לא קראו לו לעלות לתורה ביום שני, אל לו לחכות לקריאת התורה הבאה שתהיה ביום חמישי, מפני שזה יהיה כבר לאחר שלושה ימים. ולכן עדיף לו לברך לאחר קריאת התורה של יום שני למרות שלא קראוהו לעלות לתורה, או שיברך 'הגומל' לפני עשרה יהודים, אפילו ביום שאין בו קריאת-התורה. וכל זה כדי שלא יעברו עליו יותר משלושה ימים. ומכל מקום אם עברו שלושה ימים, לא הפסיד את הברכה, וישתדל לברך את הברכה כמה שיותר מוקדם (שו"ע או"ח ריט, ו; מ"ב כ). עוד הלכה חשוב להדגיש, שאת ברכת 'הגומל' צריך לברך רק לאחר שנסתיימה הצרה לגמרי. למשל, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל מרגיש עדיין חולשה עקב מחלתו, רק לאחר שיתחזק יברך הגומל (מ"ב ריט, ב). אבל לאחר שהבריא לגמרי יזדרז לברך 'הגומל' בתוך שלושה ימים מהבראתו הגמורה. בדיעבד, אין זמן מוגבל לברכת 'הגומל'. למשל יולדת, יכולה לברך 'הגומל' אפילו לאחר כמה חודשים.

אחד מארבעת האנשים שצריכים להודות לה' בברכת 'הגומל', הוא חולה שנתרפא, ושני מנהגים בדבר. לדעת בעל ה'שולחן-ערוך', כל מי שהיה חולה והיה צריך לשכב על מיטתו, אזי כשיבריא וירד ממיטתו, יברך בפני עשרה אנשים את ברכת 'הגומל'. ואפילו על מחלה קלה כשפעת, מאחר שהחולה נאלץ לשכב במיטתו, כשיקום - יודה לה' ויברך 'הגומל', וכן הוא מנהג הספרדים. אלא שכתב בספר בן-איש-חי (ש"ר עקב ז), שרק אם החולה שכב על מיטתו שלושה ימים, כשיבריא יברך 'הגומל'. אבל אם המחלה היתה כל כך קלה עד שלא הוצרך לשכב על מיטתו אפילו שלושה ימים, גם לפי מנהג הספרדים שנוהגים כדעת ה'שולחן-ערוך', אין לברך הגומל. והרמ"א כתב שמברכים 'הגומל' רק לאחר מחלה שיש בה סכנה. כמובן, שאין הכוונה למחלה מאוד מסוכנת שחמישים אחוז מן החולים בה מתים, אלא הכוונה היא שכל שהיה במחלה חשש רחוק של פיקוח-נפש, לאחר שמתרפאים צריכים לברך 'הגומל'. הכלל בזה הוא: כל מחלה שמחללים עליה את השבת - המתרפאים ממנה צריכים לברך 'הגומל'. וכידוע, על כל מחלה שיש בה אפילו חשש קטן של סכנת-נפשות, מחללים את השבת (שו"ע ריט, ח). לסיכום, אדם שחלה בשפעת או אנגינה או במחלות אחרות שאין בהן סכנה, ושכב במשך שלושה ימים, לדעת ה'שולחן-ערוך' לאחר שיבריא לגמרי, יברך 'הגומל', ולדעת הרמ"א לא יברך. אולם אדם שחלה בצהבת או בדלקת ריאות לכל הדעות כשיבריא לגמרי יברך 'הגומל'. ולמעשה, יוצאי ספרד ומקצת מיוצאי אשכנז נוהגים כדעת ה'שולחן-ערוך' (מ"ב ריט, כח). ורוב יוצאי אשכנז נוהגים כרמ"א. מי שעבר ניתוח, אפילו אם היה ניתוח קל כניתוח עיניים, שבר או טחורים, פסק הרב אליעזר ולדינברג שליט"א (ציץ אליעזר יב, יח), שלאחר שיתרפא מהניתוח יברך 'הגומל'. ואף שכיום פחתה מאוד הסכנה שבניתוחים, עדיין ישנם מקרים של סיבוכים וסכנות, ולכן יש לברך אחר ניתוח בהרדמה כללית 'הגומל'. ומי שניסה להתאבד ולבסוף נשאר בחיים, כמובן שראשית כל עליו לחזור בתשובה, שכן חטא חטא נורא. אולם לגבי ברכת 'הגומל' ישנו ספק, יש אומרים שלא יברך, שכל עניין הברכה נועד להודות על הצלה מסכנות טבעיות, ולא על הצלה מדברים שהאדם עצמו גרמם, ועוד שאיך יעז להופיע בציבור ולהודות לה' לאחר שחטא, ואין זה מברך אלא מנאץ (מנחת אלעזר ד, מז; ציץ אליעזר י, כה, כג). ויש אומרים שיברך, שהרי בסופו של דבר, היה בסכנה וניצל (כה"ח ריט, מח). ולמעשה, ראוי שישמע את הברכה מאחר ויבקש ממנו לכוון להוציאו.

גם יולדת כלולה בין החולים שנתרפאו וצריכים לברך 'הגומל'. ואפילו למנהג יוצאי אשכנז, שמברכים 'הגומל' רק לאחר דבר שיש בו סכנה, צריכה היולדת לברך. שהרי בכל לידה ישנה סכנה מסויימת, ואפשר ללמוד זאת מעצם זה שמחללים שבת כדי לטפל ביולדת. ולכן לאחר שהבריאה מן הלידה, צריכה היולדת לברך 'הגומל'. בדרך כלל לאחר שבעה ימים היולדת כבר נחשבת לבריאה ויכולה לברך 'הגומל'. ולפעמים חולשת הלידה נמשכת שלושים יום, וממילא אשה כזו תברך 'הגומל' לאחר שלושים יום. בפועל, נשים רבות אינן מקפידות לברך 'הגומל'. וזאת מפני שמצד הצניעות חשו שלא בנוח לאסוף עשרה גברים ולברך בפניהם 'הגומל'. ומאחר שיש סוברים שהמצווה לברך 'הגומל' היא רשות ולא חובה, סמכו על דעה זו מקצת הנשים ונהגו שלא לברך 'הגומל' (מ"א ריט; הלכות קטנות ח"ב קסא; מ"ב ריט, ג). אבל לפי הדין ראוי יותר שהנשים תברכנה 'הגומל'. וכדי לפטור את בעיית הצניעות, יש שהציעו שהאשה תעמוד בעזרת נשים, והבעל יברך עבור אשתו 'הגומל', והיא תענה אחריו אמן ותכוון לצאת ידי חובה בברכתו (מ"ב ריט, יז). ויש אומרים שאין לבעל לברך במקום אשתו (ב"י), וכן המנהג הרווח שהאשה בעצמה מברכת. יש שממתינות להזדמנות הראשונה שימצאו במקום שיש בו מניין אנשים, ואז יברכו. ויש שבאות לשם כך לבית הכנסת, ולאחר קריאת התורה מסמנים לקהל שימתין בשתיקה, והאשה מברכת מעזרת נשים 'הגומל', והקהל עונה אחריה. למעשה, ראוי שנשים יברכו 'הגומל', ובמיוחד כאשר יש לה שמחה גדולה על ההצלה מן הסכנה, וכן המנהג הרווח. אולם במקרים שיש לגביהם ספק, או כאשר השמחה על ההצלה אינה גדולה, רוב הנשים נוהגות שלא לברך 'הגומל'. למשל, אף שרוב הגברים הטסים ממדינה למדינה נוהגים לברך 'הגומל', נשים לא נהגו לברך אחר טיסה. אבל יולדת, צריכה להודות לה' ולברך 'הגומל'. אבל אחר הפלה וגרידה בהרדמה, נהגו שלא לברך 'הגומל'.[2]

אחד מארבעת האנשים הצריכים לברך 'הגומל', הוא מי שיצא מבית האסורים. השאלה היא, האם גם היום, אסירים שהשתחררו מבית-סוהר של מדינת ישראל, צריכים לברך הגומל? וכן מה הדין לגבי מי שנעצר לחקירה למשך כמה ימים, האם יצטרך לברך 'הגומל' כשישתחרר? למעשה, הדין תלוי במנהג. לפי מנהג רוב פוסקי אשכנז, כל זמן שלא היה במאסר סכנת נפשות, אין המשתחרר מברך 'הגומל'. ואפילו אם פשיעתו חמורה, והוא עלול להיענש על כך במאסר-עולם, מאחר שאין בזה סכנת נפשות, לא יברך 'הגומל' כשישתחרר. אבל אם הוא היה בסכנה, שמא האסירים האחרים יתנקמו בו ויהרגו אותו, עליו לברך 'הגומל'. לסיכום: אם במאסרו היתה סכנת נפשות, יברך 'הגומל' כשיצא, ואם לא היתה סכנת נפשות - לא יברך (מ"א ריט, א; מ"ב ריט, ג; באו"ה ד"ה חבוש). אבל על פי מנהג הספרדים, כתב ה'ברכי-יוסף' (ריט, ד), שכל אסיר שהיה בבית-כלא, כשיצא לחירות, צריך לברך. כי ברכת 'הגומל' נתקנה על עצם זה שלפני כן לא היה חופשי לנפשו, ועתה השתחרר. וכן פסקו כמה מן הפוסקים האשכנזים (קצש"ע סא, א; ערוה"ש ריט, ה). אך אפילו למנהג זה, אדם שהכניסו אותו לכלא ליום או יומיים, בכדי להרתיעו או לחוקרו, אל לו לברך 'הגומל' כשיצא.[3] ומי שנחטף על ידי מחבלים או שודדים שאיימו על חייו, למרות שלא נחבש על ידי ממשלה או שלטון, מכל מקום הואיל ובפועל היה אסיר שנמצא בסכנת נפשות, ללא ספק, עליו לברך 'הגומל' כשישתחרר (יחו"ד ב, כה).

השאלה הרווחת ביותר בהלכות ברכת 'הגומל' היא, האם בימינו לאחר נסיעה ארוכה במכונית צריך לברך 'הגומל'. בתלמוד מוזכר, שהולכי מדבריות, כשיגיעו לישוב, יברכו 'הגומל'. השאלה היא, מה ההגדרה של הולכי מדבריות? כתב ה'שולחן-ערוך' (או"ח ריט, ז): "באשכנז וצרפת, אין מברכים כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדבריות שמצויים בהם חיות רעות וליסטים. ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה. ומכל מקום בפחות מפרסה אינו מברך..." מנהג האשכנזים ברור, רק לאחר דרך שיש בה סכנה ממשית מברכים 'הגומל', אבל לאחר דרך רגילה במדינה מתוקנת, כמו הדרכים במדינת ישראל, אין מברכים 'הגומל'. אולם במנהג הספרדים יש מחלוקת. לדעה אחת, הושוותה ברכת 'הגומל' לתפילת הדרך, ולכן לאחר כל דרך של פרסה צריך לברך 'הגומל'. שיעור דרך של פרסה הוא כארבעה קילומטרים. ושיערו חכמים, שאדם ממוצע הולך ארבעה קילומטרים בדרך רגילה (כנראה לא סלולה) במשך זמן של כשבעים ושתיים דקות. ואם כן היום כשיש לנו מכוניות, על כל נסיעה בין-עירונית, שאורכת למעלה משבעים ושתיים דקות, יש לברך 'הגומל'. ואדם שנסע מירושלים לתל-אביב ושב לירושלים, אף שבכל פעם נסע פחות משבעים ושתיים דקות, הואיל וביחד נסיעתו ארכה יותר משבעים ושתיים דקות, עליו לברך 'הגומל' (נתיבי עם ריט; יבי"א ו, מח, ט). ויש רבנים ספרדים שפוסקים, שרק לאחר דרך של שבעים ושתיים דקות שעוברת במקום שומם מאנשים כמו במדבר, צריך לברך 'הגומל'; אבל הנוסע בכבישי הארץ - אינו צריך לברך 'הגומל'. והטעם לכך הוא, מאחר שעוברות מכוניות נוספות בדרך, וכן תמיד ישנו מקום ישוב במרחק של פחות משבעים ושתיים דקות נסיעה - אין זה נחשב כהולך מדבריות. לכן אין לברך 'הגומל' אחר נסיעה בכבישי הארץ אפילו אם היא אורכת למעלה משבעים ושתיים דקות (הרב מרדכי אליהו והרב חיים דוד הלוי).

דיון מעניין ישנו לגבי הטסים במטוס. חלק מהפוסקים סוברים, שטיסה אינה נכללת בהגדרה של הולכי מדבריות, ולכן לאחר טיסה אין לברך 'הגומל'. כך פסק הרוגוצ'ובר, וכן פסק בשו"ת 'חלקת-יעקב', והעיד, שגם הרבי מבלז זצ"ל הורה שלא לברך 'הגומל' לאחר הטיסה. וכן פסק גם בשו"ת 'בצל-החכמה' (א, כ), והעיד שהסכים לדעתו הגאון מטשבין. ובמיוחד שכיום טיסה אינה מסוכנת יותר מנסיעה במכונית, והואיל ואינה בכלל הולכי מדבריות, אין לברך אחריה 'הגומל'. אבל לעומתם, הרבה פוסקים הורו לברך 'הגומל' לאחר טיסה. ובאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח ב, נט), שברכת 'הגומל' נתקנה על יציאה של האדם מן הסדר הרגיל אל מצב מסוכן, כמו יורדי הים למשל, שאין זה טבעי שאדם לא יטבע בים, וכיוון שעבר את הים וניצול על ידי הספינה, כשיגיע למחוז חפצו עליו לברך 'הגומל'. ולמרות שכיום כמעט שלא קורים אסונות בספינות, מכל מקום מאחר שיצא מביתו אל סכנה של שהייה בים, וניצול על ידי הספינה, מברך. וקל וחומר שטיסה במטוס מצד הטבע היא מסוכנת יותר מהפלגה בספינה, ואין זה דבר טבעי שאדם ישהה בגובה של כמה אלפי מטר באוויר ולא ייפול, ומאחר שיש כאן הצלה מן הסכנה הזו, יש לברך אחריה 'הגומל', וכן נמסר בשם ה'חזון-איש' לברך 'הגומל' אחר טיסה, וכן פסק בשו"ת 'ציץ-אליעזר' (יא, יג), ו'יחוה-דעת' (ח"ב כו). ולמעשה הרוב נוהגים כיום לברך 'הגומל' אחר טיסה, ובלבד שתארך לפחות שבעים ושתיים דקות (יחו"ד ב, כו; ועיין ציץ אליעזר יא, יג), אבל על טיסה לאילת אין נוהגים לברך. ויש סוברים למעשה שלא לברך 'הגומל' אחר שום טיסה, וכן הורה הרב גורן זצ"ל (וכן פסק בעשה לך רב ו, טז).

בתלמוד (ברכות נד, ב) נזכרו ארבעה אנשים שצריכים לברך 'הגומל' כשינצלו מהסכנה שהיו מצויים בה, ואלו הם: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר. המקור לכך במזמור ק"ז בתהלים שבו נזכרו ארבעת האנשים הללו שצריכים להודות לה'. והשאלה העקרונית בדיני ברכת 'הגומל' היא, האם רק ארבעה אלו צריכים לברך 'הגומל', אבל מי שניצל משאר סכנות, כגון שתקפוהו שודדים בעיר וניצול, או שנפל עליו כותל, או ירו לעברו והחטיאו, לא יברך משום שאינו נזכר במזמור ובתקנת חכמים. או שהכוונה במזמור ובדברי חכמים היא לתת דוגמאות לסוגי סכנות, אבל ברור שכל הניצול מסכנה, צריך לברך 'הגומל'. למעשה, הדבר שנוי במחלוקת, לדעת הריב"ש (סימן של"ז) שהיה אחד מגדולי הפוסקים הראשונים, כל אדם שניצול מסכנה צריך להודות לה' בברכת 'הגומל'. ויש אומרים שרק הארבעה הללו מברכים 'הגומל' (הרד"א בשם רבי גרשון). ובעל ה'שולחן-ערוך' (ריט, ט) הזכיר את שתי הדעות, ולמעשה פסק, שמאחר שיש בזה ספק, ובכל ספק בברכות הלכה כמיקל, לכן רק הארבעה שנזכרו בדברי חז"ל יברכו 'הגומל', ואילו שאר הניצולים מסכנה יאמרו את ברכת 'הגומל' ללא הזכרת שם ומלכות, כך שמצד אחד יודו לה', ומצד שני לא יברכו ממש, ולא יכנסו לספק של ברכה לבטלה. וכן נוהגים יוצאי ספרד (כה"ח ריט, נב). אבל בעל ה'משנה-ברורה' (ריט, לב) כתב על פי הפוסקים האחרונים, שהמנהג הוא שכל הניצולים מן הסכנות מברכים בשם ובמלכות 'הגומל', וכך יש לנהוג. ואף שיש לנו כלל "ספק ברכות להקל", מכל מקום אין בכוחו של כלל זה לבטל את המנהג. ומאחר שנהגו לברך 'הגומל' גם על הצלה משאר סכנות, ובנוסף לכך זו הדעה המקובלת על רוב הפוסקים, על פי הדין צריך לברך על כל הצלה מסכנה. וכן מנהג יוצאי אשכנז ותימן (שתילי זיתים ריט, טז). ולמנהג זה כל אדם שניצול מסכנת נפשות צריך לברך 'הגומל'. למשל, אדם שניצול מתאונת דרכים שיש בה סכנת חיים צריך לברך 'הגומל'.[4] וכן מי שתקפוהו שודדים להכותו וניצול יברך הגומל. וכן מי שניצול משריפה, או נפל מסולם, או שירו לעברו והחטיאו, או שהכישו נחש וניצול, כל אלה ודומיהם יברכו 'הגומל'.

לאחר נסיעה ברחבי יש"ע אין צורך לברך 'הגומל', משום שנסיעה זו אינה נחשבת למסוכנת כל כך עד שנצטרך לברך עליה 'הגומל'. עובדה היא שעשרות אלפי כלי רכב נוסעים בכבישי יש"ע יום יום, ואחוז הנפגעים בנפש מזערי יחסית. אמנם כל פיגוע ופיגוע כואב עד מאוד, כאילו האומה כולה נפגעה בידי אויבי נפשה, אבל ברכת 'הגומל' נקבעת על פי אחוזי הסכנה, והם מועטים. ואף שסוג אחד מן הארבעה שאמרו חז"ל שצריכים לברך 'הגומל' הם הולכי מדבריות, כבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, רק מקומות השוממים מאדם נחשבים כמדבריות, אבל ברוך ה' בכל רחבי יש"ע פזורים ישובים וחיילים, ולכן אין לכבישי יש"ע דין של מדבריות. ועוד, עובדה היא שמתאונות דרכים נהרגים יותר אנשים יחסית, ובכל זאת אין נוהגים לברך 'הגומל' לאחר נסיעה בכביש. ואמנם לאלו שנוהגים לברך 'הגומל' על כל נסיעה שאורכת יותר משבעים ושתיים דקות, כמובן גם על נסיעה ביש"ע שארכה יותר משבעים ושתיים דקות יברכו. אבל כפי שהוזכר (בהלכה ז), לדעת רוב הפוסקים אין לברך 'הגומל' על נסיעה באזור מיושב. אבל אם יידו לעברו בקבוקי תבערה או ירו עליו, או שהיה ברכב עם שמשות רגילות ונזרקו עליו אבנים גדולות, מאחר שניצל מן הסכנה, עליו לברך 'הגומל'. וכפי שכבר למדנו (הלכה ט) לדעת רוב הפוסקים כל שניצל מסכנה, ולא משנה מאיזה סוג, מברך 'הגומל'. ואף שלדעת ה'שולחן-ערוך' רק על ארבע סכנות שמנו חז"ל מברכים 'הגומל' בשם ובמלכות, מכל מקום יתכן שלדעת ה'שולחן-ערוך' עצמו, כל מי שנוסע כשיעור פרסה, אפילו מחוץ ליש"ע, צריך לברך 'הגומל'. אם כן למעשה, אדם שהסתכן בעת נסיעתו על ידי פעולת חבלה, כשינצל עליו להודות לה' ולברך 'הגומל'. וכל זה בתנאי שהיה באירוע שיש בו סכנה ממשית, אבל אם נסע במכונית עם שמשות ממוגנות ונזרקו לעברו אבנים, אין בזה סכנה, ולא יברך 'הגומל'. אבל אם נזרק לעברו מטר של אבנים על ידי מספר מחבלים ופגעו בחלון הקדמי, יש בכך סכנה ועליו לברך 'הגומל'. ויהי רצון שיסיר ה' מאיתנו כל אויב ואורב, וישבית חיה רעה מארצנו, ונזכה לשבת בטח בארץ אשר הנחיל ה' לאבותינו ולנו מעתה ועד עולם. יא - חיילים בברכת 'הגומל' שאלה: חיילים שהשתתפו בקרב או בפעולה מסוכנת, האם צריכים לברך לאחר מכן 'הגומל'? תשובה: לכל הדעות לאחר שיחזרו בשלום צריכים לברך 'הגומל'. ואף לדעות שמברכים 'הגומל' רק על ארבעת סוגי הסכנות שנאמרו בתלמוד, מכל מקום החיילים נחשבים גם כהולכי דרכים. ולכן ברור שעליהם לברך 'הגומל' לאחר חזרתם בשלום מקרב או פעולה מסוכנת. וחייל שנפצע בקרב, יברך לאחר שיחלים מפציעתו (משיב מלחמה ח"ב סימן קל"ד). חיילים בשרות סדיר או מילואים שעוסקים בפעילות מבצעית של שמירת הביטחון, מאחר שהם נחשבים כהולכי דרכים שיש בפעילותם סכנה מסוימת, עליהם לברך 'הגומל'. אלא שיברכו לאחר סיום כל הפעילויות המסוכנות, מפני שרק לאחר שניצולים מן הסכנה לגמרי מברכים. כמו שאר הולכי דרכים שמברכים רק לאחר סיום דרכם, גם אם היא אורכת שבועות וחודשים. ולכן חיילים המשרתים במקומות מסוכנים יברכו 'הגומל' לאחר סיום פעילותם המסוכנת (שו"ת מלומדי מלחמה ל"ג). חייל מילואים יברך בסוף שירות המילואים. וחייל סדיר שסיים פעילות קו מסוכנת, וירד לפעילות שגרתית שאין בה סכנה, יברך 'הגומל' על שיצא בשלום מאותה פעילות מסוכנת. וזאת למרות שעדיין לא סיים את שירותו הסדיר. חייל שעובר קורס צניחה, צריך לברך 'הגומל' בסוף הקורס, לאחר שיסיים את כל צניחותיו. משום שיש בצניחה סכנה, וודאי שאת הטיסה באווירון כולל הצניחה ניתן להחשיב כהולכי דרכים שיש בהם סכנה. ואף אם לאחר מכן ימשיכו בשירות הסדיר שלהם בפעילות מבצעית שיש בה סכנה, מכל מקום זוהי סכנה מסוג אחר, ולכן לאחר סיום קורס הצניחה, כשיחזור לביתו לחופשה קצרה, יברך 'הגומל'.