כדי להבין מעט את טעם מצוות פדיון בכורות, כדאי להקדים, שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, מתגלה יותר יד ה'. אמנם, מי שיודע לשאת את עיניו ולראות, רואה מיד מי ברא את כל אלה. אלא שאצל רובנו, ההרגל לראות שוב ושוב את העולם על כל הופעותיו החיצוניות, משכיח מאיתנו את השאלות הבראשיתיות, כמו: מאיפה הכל התחיל, ואיך הכל חי. אבל כשאדם נפגש לראשונה עם משהו חדש, שנברא זה עתה, כמו תינוק למשל, ליבו מתפעם, והוא מתקרב יותר לאמונה. וכן מבאר המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק לח), שכל דבר ראשוני דומה במידת מה לבורא יתברך שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. יש קדושה בפירות הראשונים שגדלים מחדש בכל שנה על העץ, ואיננו רשאים לאוכלם, אלא עלינו להעלותם לירושלים לכהנים, ולקיים בהם את מצוות הבאת ה'ביכורים'. כמו כן, יש קדושה בבן הראשון שנולד, עד שאינו יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שנפדה אותו כמצוות התורה. ועוד צד חשוב להדגיש בטעם מצוות פדיון בכורות. דווקא הקדושה והמעלה המיוחדת, שמתגלה בבן הבכור, עלולה ליצור סיבוך הן אצל ההורים והן אצל בנם. ההורים במשך הזמן נוטים להתגאות יתר על המידה בבנם הבכור, עד שהם עלולים לחשוב שאכן הם עצמם בראו את בנם, ולשכוח שהם בסך הכל שליחים ושותפים להורדת נשמתו של בנם לעולם. בנוסף לכך, ההורים נוטים לתלות בבנם הבכור תקוות גדולות ומוגזמות, דבר שעלול לטפח אצלו תכונות שליליות, כדוגמת גאווה, נטייה לאנוכיות וחרדה מוגזמת מכישלון. כנגד הגאווה הזו של ההורים שמוקרנת אחר כך לבנם, באה התורה ומחייבת את האב לפדות את בנו. כדי להדגיש: אל תחשוב שהבן הזה הוא יצירתך והוא שלך. למעשה הוא קדוש ושייך לה', וכדי שיוכל לחיות חיי חולין בעולם הזה, עליך לפדותו.

אדם שנולד לו בן בכור, לאחר שלושים יום, צריך לפדות אותו, על ידי שיתן שווי של חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן. חשוב לציין שמצוות פדיון בכורות היא אחת המצוות הנדירות, ולא לכל אדם מזדמנת מצווה זו. ראשית, משום שכל מי שנולדה לו בת בתחילה, פטור מפדיון בכורות, כי רק בן בכור צריך לפדות ולא בת. גם כהנים ולוויים, או אפילו ישראל שהתחתן עם בת כהן או בת לוי, אף אם ייוולד להם בן בתחילה, יהיו פטורים מלפדותו (כמבואר להלן הלכה י). וכן אם ההריון הראשון הסתיים בהפלה, הבן שייוולד אחריו יהיה פטור מפדיון-בכורות. וכן אם הבן הבכור נולד בניתוח קיסרי, לא יפדו אותו. נמצא, אם כן, שאולי רק לארבעים אחוז מכלל ההורים מזדמנת מצוות פדיון בכורות. ומאחר שזו מצווה נדירה, משתדלים לקיימה בהידור, מזמינים הרבה אורחים, ועורכים סעודה גדולה, עם בשר ומיני מטעמים.

כמה כסף צריך לתת לכהן כדי לפדות את הבן? אמרה התורה (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא". ומשקל הכסף הטהור שהיה בחמישה שקלים בזמן התורה, הוא תשעים וששה גרם וחמש עשרה מאיות הגרם (שיעורי תורה לגר"ח נאה ע' פב). יש אומרים (כנה"ג, ב"ח ועוד), שמאחר שיש חשש שמא נפלה טעות מסוימת בחשבון, יש להחמיר מעט ולהחשיב את חמשת השקלים כמאה גרם כסף טהור. וכן המנהג כיום, לתת לכהן שווי של מאה גרם כסף טהור (יחו"ד ד, נד). ואף שנאמר בתורה, שכדי לפדות את הבכור, צריך לתת לכהן חמישה שקלים בשקל הקודש, מכל מקום מצד הדין אין צריך לתת לכהן דווקא כסף, ואפשר לתת לו גם שווה כסף, העיקר ששווי הדבר שיתנו לכהן יהיה בערך של חמישה שקלים של זמן התורה. וכפי שהסברנו, משקלו של כל שקל היה כעשרים גרם כסף טהור. ואם כן למעשה, אפשר לתת לכהן ממש כסף טהור במשקל של מאה גרם, או דבר ששווה ערך למאה גרם כסף, כמו למשל פמוטים, גביעי כסף, או אפילו פירות ובגדים וכדומה. והכל תלוי כמובן במחיר הכסף של אותו היום (בכורות מט, ב , שו"ע יו"ד שה, ג). אבל צריך לדעת, שלמרות שאפשר לפדות את הבכור גם בשווה כסף, מכל מקום בשלושה דברים אי אפשר לפדות את הבכור, ואלו הם: קרקעות, עבדים ושטרות (שו"ע יו"ד שה, ג). והטעם לכך מבואר בתלמוד (בכורות נא, א): צריך שהדבר שפודים בו את הבכור יהיה דומה במידה מסוימת לכסף, דהיינו שאפשר יהיה לטלטל אותו ויהיה לגופו ערך ממוני. ואם כן, יצאו מהכלל הזה קרקעות שאי אפשר לטלטלם, וכן שטרות שאין גופם ממון, אלא הם מבטאים הסכמה ממונית שבין שני האנשים. ולכן אין לפדות את הבן בצ'ק, משום שהוא נחשב כשטר לכל דבר, כלומר הצ'ק מבטא התחייבות של בעל חשבון הבנק כלפי מקבל הצ'ק, שבשעה שיבוא לבנק, יקבל מחשבונו את הסכום הנקוב בצ'ק. לגבי שטרות כסף של ימינו, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדינם כשטר התחייבות של המדינה, אבל מאחר שאין גופם כסף אין לפדות בהם (תשובה מאהבה ח"ב תד ועוד), ויש אומרים שמאחר שהמדינה הגדירה אותם ככסף ממש, דינם ככסף וכשרים לפדיון (חסד לאברהם קמא יו"ד צה). להלכה נפסק, שאין לפדות את הבכורות בשטרות של כסף (ערוה"ש שה, יח). כיום ייצרה החברה הממשלתית למטבעות, מטבעות מיוחדים עבור פדיון בכורות. משקלו של כל מטבע עשרים גרם כסף, כך שנוכל לפדות את הבכורות בחמש מטבעות בדיוק כפי שהיו השקלים בזמן התורה. ומנהג יפה להשתמש במטבעות אלו לפדיון בכורות.[1]

כך הוא סדר פדיון בכורות. לאחר תחילת הסעודה, נותן האב את בנו הבכור לכהן, והכהן פונה אל האב בשאלה: מה אתה רוצה יותר, את בנך בכורך או חמישה סלעים שאתה חייב לתת כדי לפדותו? ועונה לו האב: את בני בכורי אני רוצה יותר. ואז מברך האב שתי ברכות: האחת - "על פדיון הבן", והשנייה - ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומיד נותן לכהן את דמי הפדיון. אחר כך נוטל הכהן כוס של יין ומברך "בורא פרי הגפן" ושותהו. יש נוהגים שהכהן לוקח הדס, מברך עליו "בורא עצי בשמים" ומריח ממנו (כך נוהגים הספרדים), ויש שלא נהגו ליקח הדס (וכך נוהגים אשכנזים). לאחר מכן הכהן מברך את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור עפ"י מנהג הגאונים). ורבים שאלו, מה פשר שאלת הכהן את האב - במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב להחליט בזה? והרי הלכה פסוקה, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן - אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך כלל לכהן. אלא פירש בעל 'ערוך- השולחן' (יו"ד שה, לו), שלולא הפדיון, היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת-הבכורות במצרים, יועדו לעבודת ה', עד שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה. וזה מה ששואל הכהן את אבי הבן, מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה. והכהן הוא רק שליח להסביר לאבי הבן את משמעות הפדיון. וכמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם.

שני דינים עיקריים נאמרו לגבי בכור, האחד - שצריך לפדותו מהכהן, והשני - שהוא יורש כפליים מאחיו. אולם ישנו הבדל בהגדרת הבכור בין שני הדינים. יתכן שיהיה ילד שייחשב בכור לגבי דין אחד, ולא בכור לגבי הדין השני. והסיבה לכך, שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו. למשל, אדם שיש לו ילדים מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אשה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שייוולד לו מאשתו השנייה, יהיה חייב בפדיון בכורות, כי הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא: 'פטר רחם', כלומר הראשון שיוצא מרחמה של אמו. אבל לגבי ירושה, לא ייחשב לבכור, מפני שלאביו כבר יש בנים גדולים יותר מאשתו הראשונה, והירושה הולכת אחרי האב. לעומת זאת, אם ההריון הראשון הסתיים בהפלה, לאחר שכבר התפתחו איבריו של העובר, אף אם לאחר מכן ייוולד לו בן זכר, הוא לא ייחשב בכור לעניין פדיון בכורות, מפני שהוא אינו 'פטר רחם', כי הנפל היה זה שיצא ראשון ממעי אמו. אבל לגבי ירושה, גם בן שנולד לאחר הפלה, נחשב בכור לאביו, ועל פי דין תורה הוא יורש כפליים. והטעם לכך הוא, שנאמר בתורה לגבי דין ירושה (דברים כא, יז): "כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". ולמדו מזה חכמים, שמי שהוא בכור מבחינת האב, דהיינו שליבו של האב כואב עליו במיוחד כשהוא מת, לו משפט הירושה (משנה בכורות ח, א). הבכור שנולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שהוא לא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה: "פֶּטֶר רֶחֶם", כלומר דווקא הבכור שיוצא כדרכו מרחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה, כד).[2]

לעיתים נולד למשפחה בן זכר בכור, וכל הקרובים והידידים מצפים שעוד מעט יזמינו אותם לסעודת פדיון בכורות, אבל עובר חודש וההזמנה לא מגיעה. בדרך כלל הסיבה לכך היא שהיתה לפני כן הפלה, ואם כן הבן שנולד אחר כך איננו בכור. אמנם למדנו שמצד דיני ירושה הוא נחשב בכור, אבל לגבי קדושת בכורות, שעליה נאמר בתורה (במדבר ג, יב): "פֶּטֶר רֶחֶם", הוא אינו בכור. כי 'פטר רחם' הוא זה שיצא ראשון ופתח את רחם אמו, וכאשר היתה לפני כן הפלה, נמצא שזה שנפל הוא היה 'פטר רחם', ולא זה שנולד אחריו. אלא שיש לברר איזו הפלה בדיוק תפטור את הנולד אחריה מפדיון בכורות. לכל הדעות, אם הוכח על ידי עדות נאמנה של אנשים מוסמכים, שאיבריו של הנפל כבר החלו להתפתח, הנולד אחריו יהיה פטור מפדיון בכורות. אבל אם ההפלה חלה בשלב שעדיין איבריו של העובר לא התחילו להתפתח, ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים. לדעת הרמ"א על פי המהרי"ק (יו"ד שה, כג), מאחר שאיברי העובר עוד לא התחילו להתרקם, אין מתחשבים בו, ואם נולד אחריו בן זכר יש לפדותו בברכה. אבל לדעת ה'חכם-צבי' (ק"ד) וה'שבות-יעקב' (ח"א ט), גם אם לא התחילו איבריו של הנפל להתרקם אלא היו בו כמין גידים דקים כעין בשר, אין צריך לפדות את הבא אחריו. ולמעשה ראוי שכל מי שילדה אשתו בן בכור לאחר הפלה, ישאל שאלת חכם אם לפדות את בנו או לא.[3]

נאמר בתורה (במדבר יח, טז): "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה", כלומר את הפדיון צריך לערוך לאחר שימלאו לבן חודש ימים. ומאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, רק לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום, והוא יגיע ליומו השלושים ואחד - אפשר יהיה לפדותו. ואם הבכור נפדה לפני כן, לא קיימו בו מצוות פדיון בכורות. מאידך גיסא, לאחר שהגיע ליומו השלושים ואחד, יש לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר. בחשבון הימים כוללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. נמצא שתמיד הפדיון יהיה לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם נולד ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי. יש מהפוסקים שאמרו, שעיקר החשבון תלוי בזמנו המדויק של חודש הלבנה, שהוא עשרים ותשעה ימים ועוד חצי יום ותשצ"ג חלקי שעה. לא ניכנס כאן לפרטי החשבונות, רק נאמר, שאם הבן נולד בתחילת היום, לפי שיטתם אפשר יהיה לערוך את הפדיון כבר ביום השלושים, ואם הבן נולד בסוף היום, לא יוכלו לפדות את הבן בלילה של יום השלושים ואחד אלא רק באמצעו (ב"ח וש"ך). ולמעשה, ראוי לחוש לשתי השיטות, דהיינו, לא לפדות את הבכור לפני היום השלושים ואחד ללידתו, וכן לשים לב שמעת הלידה ועד לעת הפדיון יעברו יותר מעשרים ותשע יממות ועוד חצי יממה ותשצ"ג חלקי שעה (פתחי תשובה יו"ד שה, יז; דעת כהן קפ"ה).

יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידיים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. וכתב בספר 'תרומת-הדשן', שהטעם לקיום הסעודה הוא כדי לפרסם ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף עוד, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ועוד יש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול של העולם הזה, צריך לפדותו. סעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן אפילו אם אירע זמנה בתשעת הימים, שהמנהג אז לא לאכול בשר ולא לשתות יין, מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מכל מקום, אם הזדמן פדיון בכורות בתשעת הימים, עורכים סעודה ואוכלים בשר ושותים יין (רמ"א תקנא, י). וכתוב בכמה ספרים, שיש מעלה גדולה בהשתתפות בסעודת פדיון הבן, שכל האוכל ממנה, כאילו צם פ"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד). מצד הדין, אפשר לקיים את פדיון הבכורות בליל השלושים ואחד או ביומו. אלא שיש שכתבו שהמנהג לערוך את הפדיון דווקא ביום (ש"ך יו"ד שה, יב), ונימקו זאת בכמה טעמים הלכתיים (שעל ידי כך הפדיון יערך תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי ותשצ"ג חלקים, כמבואר בהלכה הקודמת). ויש שכתבו, שגם מצד המנהג אפשר לערוך את הפדיון בלילה (גינת ורדים יו"ד כלל ו' אות י'; שדי חמד מערכת פ' כלל ל"ט). וכך נוהגים בעת הצורך, לקיים את הפדיון בלילה.

מסופר בתלמוד (בכורות נא, ב) על רבי טרפון שהיה כהן, וכשהיו נותנים לו כסף פדיון בכורות, היה נוהג להחזיר לאחר מכן את הכסף לאבי הבן. וכנראה שנהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה"ש יו"ד שה, ל). וכן נהג גם רבי חנינא הכהן, שהיה מחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן. אבל כשפעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, תוך שהוא רומז לרבי חנינא להשיב לו את כסף הפדיון, נזף בו רבי חנינא ואמר: לא טוב אתה עושה, ואף יתכן שלא יצאת ידי חובת פדיון בכורות, משום שאם אתה בטוח שתקבל את הכסף בחזרה, סימן שלא נתת אותו בלב שלם, ולא קיימת את המצווה. ונפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד שה, ח), שאכן יכול הכהן להחזיר את הכסף לאבי הבן, אולם בתנאי שלא תמיד יחזיר. כי אם הוא יחזיר תמיד, כל ההורים יבואו אליו, ועל ידי כך יקופחו הכהנים האחרים. אחד מהפוסקים האחרונים, בעל 'שאלת-יעב"ץ' (ח"א קנ"ה), רצה לחדש שרק בעבר, כשהיו הכהנים מיוחסים על פי בית דין, היו זכאים לקבל בדין את כסף הפדיון, וכלפיהם נאמרה ההלכה, שאסור להם להחזיר תמיד את כסף הפדיון להורים. אבל הכהנים שלנו, שרק על פי החזקה והמסורת הם נחשבים לכהנים, להם מותר להחזיר תמיד את כסף הפדיון. ואם לא יחזירו, הרי הם נכנסים לחשש גזל, משום שאין ודאות גמורה שהם אכן כהנים. ועוד הוסיף, שלכן כדאי שכל אב יפדה את בנו אצל כמה כהנים, כדי להיות בטוח שאחד מהם באמת כהן. אבל שאר האחרונים לא קיבלו את דבריו (חת"ס ס"ס רצ"א). וב'ערוך-השולחן' אף יצא כנגד דעה זו באופן חריף, וכתב שאסור לומר כן, כי זה מקטין את מעלת הכהונה. ועוד, שהחזקה היא יסוד גדול שאפשר לסמוך עליו, וחס וחלילה לעשות בזה אפילו ספק ספיקא. ולכן, גם היום אסור לכהן להחזיר באופן קבוע את כל סכום הפדיון להורים, כדי לא לקפח את הכהנים האחרים, וכדי להדגיש שנתינת הפדיון היא נתינה גמורה, ורק הכהן יוכל להחליט אם לתת בחזרה את הפדיון כמתנה להורי הבכור.

מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כהנים. ויש בכך רעיון גדול, כי באופן הזה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם כולו, על כל משפחותיו, יהיה קשור באופן חזק ושלם יותר לעבודת ה' ולענייני הרוח, באשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בקודש במשכן או במקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי עבורנו, ויש חשש, שבמקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, האווירה הציבורית וחיי החול של הציבור הרחב ישפיעו עליהם ויבטלו את ייחודם הרוחני. וכדי לחנך כהנים, שיהיו באמת אנשי רוח, צריכים ליצור לשם כך חברה שלימה, שכל כולה עוסקת בעניינים שבקדושה. ולכן לאחר שחטאו הבכורים בחטא העגל, נבחר לשם כך שבט לוי שלא השתתף בחטא. ובאותו זמן, לאחר חטא העגל, כשהחליפו הלוויים את הבכורים בישראל, יצא חשבון הבכורים שבישראל עשרים ושנים אלף מאתים שבעים ושלושה, ואילו הלוויים מנו אז רק עשרים ושניים אלף. נמצא שמאתים שבעים ושלושה בכורים היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, כי לא נמצאו תמורתם לוויים (במדבר פרק ג'). ומאז, כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון, כי אם הם עצמם יכלו להיות תמורת הבכורים, ודאי הוא שאין צורך שהם יפדו את עצמם. אמנם, בכור ישראל נפדה רק אצל כהן ולא אצל לוי, כי כך ציוותה התורה, שרק כהן יכול לקבל את כסף הפדיון, אבל מכל מקום גם בכור הלוי פטור מפדיון. ואפילו אם אבי הבכור הוא ישראל, אם אשתו היא בת כהן או בת לוי, אין צריך לפדות את בנם. משום שעיקר הבכורה תלוי באם, שנאמר (שמות יג, ב): "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", הרי שתלה הכתוב את החיוב בפתיחת הרחם של ישראלית, ובת כהן או בת לוי אינה ישראלית (בכורות מז, א; שו"ע יו"ד שה, יח). אמנם בת בתו של כהן או בת בתו של לוי, שאביהן ישראל, כבר נחשבות ישראליות, והבן הבכור שייוולד להן יהיה חייב בפדיון. יא - פדיון בכורות כשאין אב לעיתים, כשאין אב, מתעוררת שאלה גדולה, איך יפדו את הבן. ויש לכך כמה דוגמאות: למשל, כשהאב נפטר לפני הולדת בנו. ומקרה נוסף, כאשר גויה מעוברת שזהו הריונה הראשון מתגיירת, ויולדת את בנה בכורה לאחר הגיור, כשהיא יהודיה. שאז למרות שאבי בנה הוא גוי, הבן חייב בפדיון. והשאלה היא כיצד יש לפדותו במקרים כאלה. אמו של הבכור, כפי שלמדנו, אינה יכולה לפדות את בנה, כי המצווה שייכת לזכרים. והשאלה היא האם בית הדין או הרב יכולים למלא את מקום האב ולפדות את הבן, או שעדיף לחכות עד שהבן יגדל ויפדה את עצמו. הרמ"א והט"ז (יו"ד שה, י) פסקו, שזולת האב, איש לא יכול לפדות את הבן, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, וכשיגיע לגיל בר מצווה, יפדה את עצמו. אבל רוב הפוסקים כתבו, שמאחר שיש חשש שמא יישכח הדבר, ועוד שלכתחילה יותר טוב לפדות את הבן במועד שנקבע בתורה, דהיינו לאחר שלושים יום, לכן עדיף שבית הדין או הרב ישמשו כשליחים של הקטן שנולד ויפדוהו מהכהן, וכשיפדוהו אף יוכלו לברך את הברכה "על פדיון בכורות" (ש"ך, ערוה"ש שה, יג-יד; אגרות משה יו"ד א, קצה). ויש שהורו למעשה, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת, עדיף שבית הדין יפדה את הבכור בהיותו בן שלושים ואחד יום ללא ברכה, וכשיגיע לגיל שלוש עשרה, ישוב ויפדה את עצמו מספק ללא ברכה (חת"ס קצ"ה, ציץ אליעזר ח"א כח, ז).