לא מקרה הוא שהמצווה הראשונה שנצטווה היהודי הראשון בעולם, היתה מצוות ברית מילה. דבר זה בא ללמדנו את ערכה של מצווה זו. ואמנם מצוות פרו ורבו נזכרה בתורה לפניה, אולם מצווה זו לא נאמרה דווקא לעם ישראל, אלא היא משותפת לכל מיני החי בעולם, מהדגה והחיה ועד לאדם. אבל ברית מילה היא המצווה הראשונה שיועדה לעם ישראל. וכשם שהמצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו היתה ברית-מילה, כך גם המצווה הראשונה שכל יהודי ויהודי מקיים, בהיותו בן שמונה ימים בלבד, היא ברית-המילה. ואכן, מצווה זו מסמלת, יותר מכל שאר המצוות, את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לאלוקיו, קשר שנחתם בבשרנו. במצוות ברית המילה אנו אומרים בעצם, שלהיות יהודי זה לא קל , מחירה של היהדות עולה בדם, וכמו שאומר הפסוק שאנו מזכירים בברית המילה: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). הייעוד הנכבד שעם ישראל קיבל על עצמו הוא, לגלות בתוך עולם של חושך וכפירה שיש בורא ומנהיג, לומר לעמים שטופי תאוות רצח וחמס - שהייעוד הוא דווקא לרדוף צדקה וחסד. ולחיות בתוך עולם של שקר וצביעות - חיים של טוהר ומוסר. כל זה לא קל. זהו תפקיד שייגמר רק עם גמר תיקון העולם, והדרך רצופה קשיים וקורבנות. הסרת הערלה, המבטאת את הפגם המוסרי שדבק בעולם, כרוכה בייסורים ובדם. אבל דרך אחרת אין, כי האפשרות השנייה היא, להתפשר ולהתבוסס בטומאת העמים שטופי הרצח והחמס, תוך איבוד ערכנו וזהותנו הלאומית. מכל דף מדפי ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד השואה, אנו למדים שתפקידנו קשה וכרוך במסירות נפש ממש, זהו גורלנו וייעודנו. בברית המילה אנו מכריזים קבל העולם כולו, שאנו ממשיכים לדבוק באמונתנו, תוך נכונות למסור את הנפש, עד אשר נגיע להגשמת כל שאיפות הטוב והצדק של עם ישראל.

סימן שלם ייעד ה'שולחן-ערוך', כדי לבאר ולהדגיש שמצוות ברית מילה היא המצווה החשובה שבכל המצוות המעשיות. בדרך כלל, כל סימן ב'שולחן-ערוך' כולל סעיפים רבים, אבל בסימן ר"ס בחלק 'יורה-דעה' ישנו סעיף אחד בלבד (שו"ע יו"ד רס א), שכל כולו נועד להדגיש את מעלתה של המילה. וכך הוא לשונו: "מצוות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה". לא מקרה הוא, שמצווה זו מתקיימת בהידור רב על ידי כל ישראל, ללא שום הבדל בין הזרמים והתנועות השונות. גם אם היחס הטבעי נחלש אצל כמה מאיתנו כלפי חלק מהמצוות, לגבי ברית המילה ישנה הסכמה כללית, המעידה כמאה עדים, על היחס האמיתי של כל יהודי אל האמונה והתורה. אגב, יש עוד כמה מצוות מרכזיות שלגביהם ישנה הסכמה עקרונית די רחבה, כגון, ואהבת לרעך כמוך, כיבוד הורים, יושר, פיקוח נפש, יישוב הארץ, עד שמי שמתבונן בכל התורה ותרי"ג מצוותיה במבט רחב ושלם, מוצא שאין קו ברור המפריד בין דתיים לחילוניים, ולמעשה ישנם חילוניים רבים שמקיימים רבות ממצוות התורה בהידור רב, וישנם המוגדרים כדתיים אבל בפועל אינם מקיימים מצוות רבות. אולם, ללא ספק מצוות ברית המילה היא המצווה שזוכה להסכמה הרחבה ביותר, באשר היא מבטאת יותר מכל את השתייכותנו לעם ישראל, העם שנבחר כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם. אך עם כל חשיבותה המרכזית של מצוות המילה, חובה עלינו לדעת, שיהודי הוא מי שאימו יהודיה, ואף אם הוא אינו מהול ואין ניכר בו שהוא יהודי, מכל מקום מאחר שנולד לאם יהודיה גם הוא יהודי. חשוב להזכיר הלכה זו, מפני שבדור האחרון עלו לארץ יהודים שלא נימולו, וישנם הטועים וחושבים, שכל יהודי שאינו נימול נחשב כגוי ועליו להתגייר כדי להצטרף לעם ישראל. והאמת כאמור, שכל מי שאמו יהודיה או שנתגייר על פי ההלכה - הרי הוא יהודי. היהדות מתחילה מהנשמה, מהעובדה שבורא העולם בחר בנו מכל עם, ונפח בנו נשמה המסוגלת לגלות בעולם את הערכים האלוקיים שבתורה. המצוות הן הכלים והאמצעים שדרכם היהדות מתגלה בעולם, כאשר המצווה הראשונה היא מצוות המילה. וזה שאינו מקיים מצוות, אינו חושף ומבטא את הנשמה הקדושה והיהודית שלו. כל זה אמור לגבי מי שנולד לאם יהודיה, שהוא יהודי למרות שאינו מקיים שום מצוות. אבל גוי, החפץ להתקרב לעם ישראל ולהתגייר, וליצור על ידי כך עובדה הלכתית חדשה, שמעתה ועד עולם כל זרעו ישתייך לעם ישראל, חייב לקבל על עצמו לשמור את כל המצוות. חז"ל מלמדים אותנו, שכל הגויים שבאים להתגייר - שורש נשמתם מישראל (שבת קמו, א), אבל כדי לגלות את השורש הזה, צריך שהגר יקבל על עצמו את קיום כל המצוות. כלומר, מי שנולד יהודי, נשמתו מישראל, ולכן למרות שאינו שומר מצוות, המציאות הנשמתית שלו לא משתנה. אולם, אצל הגר, רק שורש נשמתו מישראל, ולכן רק על ידי קבלת המצוות בפועל, מתגלה בקרבו הנשמה הישראלית. אמנם דברים אלו לא ניתנים להוכחה, אבל נדמה שהתבוננות רחבה בתולדות עם ישראל, ובאותם הגרים שלא קיבלו על עצמם את מצוות התורה, תסייע להבנת הדברים העמוקים שהזכרנו. והאשה אינה צריכה ברית מילה כדי לגלות את יהדותה, שכן הקשר שלה אל האמונה והתורה הוא קשר טבעי, שאינו נזקק לפעולה חיצונית כדי לגלותו (עיין פניני הלכה "תפילת נשים" ג, ה-ז). ולכן האשה היא שקובעת את יהדותם של ילדיה, שאם האם יהודיה, למרות שהאב גוי, הילד שנולד מהם יהודי. ואם האם גויה, למרות שהאב יהודי, הילד שנולד מהם גוי.

בשאלת המילה בבניו הנוספים של אברהם, אנו מוצאים מחלוקת מעניינת בדברי הראשונים. לגבי כל אומות העולם, ישנה הסכמה בין הפוסקים, שאין למול אותם, הואיל והברית היא מצווה של בני אברהם אבינו בלבד. ומקור ההלכה בפסוק שנאמר לאברהם (בראשית יז, ט): "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם". ומדייקים בתלמוד (סנהדרין נט, ב), דווקא אתה וזרעך, אבל לא אנשים אחרים. וזרעו של ישמעאל אינו נחשב זרעו של אברהם אבינו, משום שנאמר (בראשית כא, יב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". וגם זרעו של עשו בן יצחק אינו קרוי זרע אברהם, שנאמר: "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" - ביצחק ולא בכל זרעו של יצחק, כלומר רק חלק מזרעו של יצחק אבינו נקרא זרע אברהם, החלק שנולד מזרעו של יעקב, והם שמצווים במילה. אך מכיוון שהיו לאברהם אבינו עוד בנים מלבד יצחק וישמעאל, שנאמר (בראשית כה, א) לאחר פטירת שרה אמנו: "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה", והיא ילדה לו שישה בנים, יש צורך לברר מה דינם. לדעת רש"י (סנהדרין נט, ב), אף שכל בניו של אברהם היו מצווים במילה, מכל מקום זרעם אינו מצווה במילה, והמילה שייכת רק לזרע ישראל. אולם לדעת הרמב"ם, אכן בני ישמעאל הוצאו מכלל המצווה, משום שהפסוק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" בא להוציא את בני ישמעאל מכלל זרעו של אברהם. אבל בני קטורה עדיין לא נולדו בשעה שנאמר פסוק זה לאברהם, ולגביהם אין לימוד שבא להוציאם מכלל זרע אברהם, ולכן אף שהם אינם ישראלים, משום שאינם בני יצחק ויעקב אבותינו, מכל מקום הם חייבים במילה כדין זרע של אברהם. ומוסיף הרמב"ם ופוסק, שלמעשה, מאחר שהיום נתערבו בני ישמעאל בבני קטורה, ובני קטורה הם הרוב, כולם חייבים במילה (רמב"ם הלכות מלכים י, ח). מן הראוי לציין כאן, שיש קשר מיוחד בין מצוות ברית המילה לארץ ישראל, עד שנוצרה עובדה היסטורית, שעם שאינו מהול אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז"ל (זוהר ח"ב כג, א), כל מי שנימול - יכול לנחול את הארץ. ובאמת, בזמן יהושע, לפני שהחלו בכיבוש הארץ, כל הגברים שעדיין לא נימולו מלו את עצמם, ורק לאחר מכן יכלו לכבוש את הארץ. ועוד אמרו חז"ל: עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלימות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה, וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה (עיין זוהר ח"ב לב, א, ועיין בפניני הלכה "העם והארץ" א, ח).

ביחס למצוות המילה, לכאורה יש לשאול שאלה צודקת, מדוע עלינו להתערב ולפעול כנגד הטבע, אם בדרך הטבע ישנה ערלה, מדוע שלא תישאר? ואם הערלה מיותרת ומאוסה, והקב"ה לא מעוניין בקיומה, מדוע הוא ברא אותה? שאלה זו כבר נזכרה במדרש תנחומא (תזריע ה), וכך מובא שם: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם הקב"ה רוצה במילה, למה אין הוולד יוצא מהול ממעי אמו? וכן בתלמוד (ב"ב י, א) שאל אותו טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא שאלה דומה, וכך שאל: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, שהרי ציווה לתת להם צדקה, מדוע אינו מפרנסם בעצמו? וענה לו רבי עקיבא: כדי שנזכה אנחנו לקיים את המצווה. כלומר, ודאי שהקב"ה יכול לפרנס את העניים, אלא שבכוונה ברא הקב"ה את עולמו חסר, כדי שנהיה אנחנו שותפים בתיקונו. וכן בעניין הערלה, ודאי שיכול היה הקב"ה לברוא את האדם מהול ללא ערלה וללא יצרים רעים, אך לא זו היתה הכוונה בבריאת האדם בצלם אלוקים. הכוונה היתה שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בבניין העולם, ולכן השאיר הבורא את העולם חסר ולא גמור, כדי שאנחנו נשלימו. וכדי להשלימו צריך גם לעשות מעשים טובים כצדקה, וגם להסיר את הנטיות השליליות שבטבע האדם. הערלה מסמלת את הצדדים הרעים שבטבע האדם. הערלה, שהיא עור שאין לגוף שום צורך בו - מבטאת את המותרות, את התאווה החולפת שמשאירה אחריה טעם רע, שהיא היפוכה של האהבה - יסוד החיים. בהסרת הערלה מתחיל תהליך הזדככותו של היהודי, ועם תחילת התהליך הזה נכרתת ברית בין הרך הנולד ובין העם העתיק ההולך ומזדכך ומיטהר, ויחד עימו נטהר העולם כולו.

נאמר בתורה (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". התורה קבעה שמצוות הברית היא ביום השמיני, לא לפני כן ולא אחרי כן. וכל כך עקרוני שהברית תיעשה דווקא ביום השמיני, שאף כשחל היום השמיני בשבת, נדחית השבת מפני הברית, ומלין בשבת. וכך עושים: מכינים את כל צרכי המילה לפני שבת, ואת המילה עצמה עושים בשבת, שכך נצטווינו בתורה, לקיים את הברית ביום השמיני, ואפילו אם חל בשבת. וכמובן שאין לאחר את הברית מטעמים אחרים, כגון: על מנת לאפשר לקרובי משפחה להגיע, ויותר מזה, אפילו אם האב לא נמצא בארץ, יש לקיים את הברית ביום השמיני בלעדיו. בנוגע ליום השמיני, מבאר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב), שאופיו של החומר הוא שאין בו שלימות, והוא מוגבל ובעל חסרונות. וכדי שנוכל לחיות ברמה רוחנית המתאימה למדרגת נשמתנו - עלינו לתקנו, ולשם כך נועדה הברית. וזמנה דווקא ביום השמיני, משום שעולם הטבע מאופיין על ידי המספר שבע, שכן העולם נברא בשבעה ימים. ולאחר מכן, ביום השמיני, אנו מתרוממים אל מדרגה גבוהה יותר מן הטבע. אך ישנה סיבה אחת ויחידה לדחיית הברית מהיום השמיני, והיא מחלת התינוק. ובעניין הזה נזהרים מאוד, ואם יש צל של חשש לפיקוח נפש, יש לדחות את קיום הברית עד להבראתו השלימה של התינוק. ובשום פנים אין לנסות להתחכם ולהחמיר בעניין הזה, וכמו שנפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רסג, א) שצריך ליזהר מאוד באלו הדברים, שאין מלין ולד שיש בו חשש חולי, מפני שסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר למול את התינוק לאחר זמן, אבל אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם. ובמקרה שדחו את המילה מחמת הסכנה, ממתינים עד שיבריא לגמרי. אם היה חולה בכל גופו - צריכים להמתין מהבראתו שבעה ימים שלמים, ולאחר מכן מיד ימולו אותו. ואם היה חולה באבר אחד בלבד, לאחר שיבריא לגמרי מלים אותו מיד (שו"ע יו"ד רסב, ב). ובמילה שנדחתה, אם יצא שהיום הראשון שניתן למול אותו הוא שבת או יום-טוב, ידחו את המילה ליום ראשון או ליום שאחר היום-טוב. כי רק מילה בזמנה, דהיינו ביום השמיני, דוחה את השבת או החג, אבל מילה שנדחתה, אינה דוחה שבת (שו"ע יו"ד רסו, ב).[1]

אחת ההחלטות המרכזיות בעניין ברית המילה היא קביעת השעה. והשאלה היא, האם עדיף לקיים את הברית תכף ומיד בבוקר היום השמיני, ולהיות זריז המקדים למצווה, או שעדיף לקבוע את הברית אחר הצהרים, בשעה שבדרך כלל יכולים יותר אורחים לבוא, ועל ידי זה תגדל השמחה. במילים אחרות, נשאלת כאן שאלה עקרונית השייכת למצוות רבות, מה עדיף, זריזות במצוות או הידור במצוות. כמובן שמלכתחילה עדיף להיות גם זריז וגם מהדר, אך כשהזריזות היא על חשבון ההידור, וההידור על חשבון הזריזות, נשאלת השאלה מה מביניהם עדיף. האם עדיף להזדרז ולקיים את הברית בבוקר, אף על פי שבשעות אלו רוב המוזמנים עובדים, וממילא חלקם לא יוכל להגיע ותתמעט השמחה, או שכדאי להדגיש את הצד של השמחה, ולקיים את הברית בשעות אחר הצהרים, שבהם יכולים להגיע יותר מוזמנים? להלכה פסקו רוב הרבנים, שהזריזות במצוות עדיפה על ההידור, ועל כן עדיף לקיים את הברית כמה שיותר מוקדם בשעות הבוקר, ולא להתחשב בכך שמוזמנים רבים לא יגיעו, ואפילו אם הם מוזמנים חשובים כדודים וכסבים. ואף שכך אכן דעת רוב הפוסקים, מכל מקום יש אומרים שעדיף לקבוע את הברית בשעה שיוכלו להשתתף בשמחה יותר אנשים. וכך היתה דעתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, שאם אדם מעוניין לקיים את הברית אחר הצהריים כדי שתרבה השמחה, אין למנוע ממנו לעשות כן, מפני שדווקא מצוות ברית מילה חשוב שתיעשה בשמחה (וכ"כ בשו"ת שאלת ישורון יו"ד כו).

מצוות המילה מוטלת על האב, ולכן עדיף היה שהאב בעצמו ימול את בנו. ולדעת הרמב"ם (הלכות מילה ג, א), אפילו נוסח הברכה משתנה בשעה שהאב הוא המוהל. בדרך כלל, כאשר המוהל הוא אדם אחר, המוהל מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה". אבל כאשר האב הוא המוהל, יברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הבן", מאחר שהמצווה מכוונת כלפיו ממש. ויש שנוהגים כדעתו (חלק מהספרדים). ולמנהג אשכנזים, גם כאשר האב מל בעצמו, מברך את הברכה הרגילה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה" (רמ"א רסה, ב). ואכן כן, ישנה עדיפות שהאב יהיה המוהל, אולם לעומת זאת, חשוב שהמוהל יהיה בקי ומנוסה, שהרי המילה היא ניתוח שצריך להיעשות באחריות מרבית, ורוב האבות אינם בקיאים בזה. ולכן מנהגנו הוא, שאין ההורים משתדלים ללמוד את מלאכת המילה כדי למול בעצמם, אלא ממנים מוהל מקצועי לשליח למול את בנם, וכידוע, שליחו של אדם כמותו. ואע"פ שישנו כלל ש"מצווה בו יותר מבשלוחו", מכל מקום כאן, מפני חשש הסכנה, עדיף למנות לשליח את המוהל המקצועי. וכבר שמעתי על אב אחד, שרצה להדר במצווה זו ולמול את בנו בעצמו, ולבסוף פצע את בנו קשה, ובקושי הצליחו הרופאים להצילו. ולכן עדיף שהאב ימנה לשליח מוהל מקצועי, ולא ינסה להדר במצווה זו על חשבון בנו הרך. וכך נהגו רוב גדולי ישראל, שלא התאמצו למול בעצמם את בנם.

כדי לעזור להורים העומדים בפני הכנסת בנם בבריתו של אברהם אבינו, ומתלבטים איזה מוהל להזמין, נזכיר את העקרונות שעל פיהם יש לבחור מוהל. על פי ההלכה, ישנם שני מרכיבים עיקריים לבחירת המוהל, האחד - שהמוהל יהיה מקצועי, וידע כיצד לבצע את המילה בצורה אחראית, ללא שום סיכונים. והשני - שיהיה אדם טוב וצדיק, שהרי המילה היא המצווה הראשונה שהרך הנימול מקיים, וראוי שמצווה חשובה זו תיעשה על ידי אדם טוב וצדיק, שהכל הולך אחר ההתחלה (רמ"א יו"ד רסד, א). ברוך ה', ישנם מוהלים רבים שעונים על שתי הדרישות הללו, אך חשוב לדעת, שמבחינה עקרונית, אם לא נמצא מוהל שהוא גם ידוע כאדם טוב וצדיק וגם יודע היטב את מלאכתו, עדיף לבחור במוהל מומחה אע"פ שאינו מפורסם בצדקותו. מפני שראשית כל יש לדאוג שלא תהיה שום סכנה לילד, ורק אחר כך אפשר לחשוב על הידורי מצווה, כמדרגתו הרוחנית של המוהל. עוד פרט הלכתי חשוב להזכיר, אם כבר סוכם עם מוהל מסוים שימול את הבן, אין להחליפו באחר, אלא אם כן קיים חשש שהמוהל אינו יודע היטב את מלאכתו, ויסכן את התינוק (רמ"א שם, ערוה"ש רסא, ה). כאשר אדם נמצא במקום שאין בו יהודי שיודע למול, לא יקח רופא גוי כדי שימול את בנו, מפני שגוי פסול למילה, שנאמר (בראשית יז, ט): "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", ולא גויים. אבל רופא יהודי שאינו שומר מצוות כשר בדיעבד למול את הבן (ע"ז כז, א, שו"ע יו"ד רסד, א). ולגבי אשה נחלקו אם היא כשרה למול (ע"ז כז, א). יש אומרים שהואיל והיא מזרע אברהם הרי היא כשרה למול (רי"ף ורמב"ם ושו"ע יו"ד רסד, א). ויש אומרים שרק מי שמהול בעצמו כשר למול (תוספות, רמ"א שם).

חשוב להתייחס גם לאחת הבעיות העדינות הקשורות לברית המילה, והיא, כמה כסף צריך לשלם למוהל? מבחינה עקרונית אין למוהל לבקש תשלום על המילה, וזאת מפני שהמילה היא מצווה, ואין לבקש כסף עבור עשיית מצוות. יתר על כן, כתב הרמ"א (יו"ד רסא, א), שאם המוהל דורש שכר עבור הברית, יש לבית הדין לגעור בו, כי אין זה דרכם של זרע אברהם לבקש שכר על עשיית מצווה חשובה שכזאת, אלא להפך, המוהלים הם שצריכים להשתדל שיזכום במצווה זו. ואם בכל זאת המוהל עומד על דעתו ותובע שכר, בית הדין יכול לכוף את המוהל למול בחינם. אולם בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד רסא, ו) כתב, ששמע על עיר גדולה אחת, שהיו בה אנשים מרובים ומוהלים מועטים, והמוהלים סרבו למול, מפני שלא יכלו ללכת בכל יום לערוך כמה בריתות ויחד עם זה לעבוד בעבודה אחרת ולפרנס את בני משפחתם. ולכן תקנו, שכל אדם שמלים את בנו, יתן סך מסוים למוהל, כדי שיוכל להמשיך למול את בני ישראל ולהתקיים הוא עם בני משפחתו. היום אין לנו תקנה קבועה כמה צריך לשלם למוהל, ויחד עם זה, ברור לנו שאם אדם שעיקר עיסוקו כמוהל לא יקבל תשלום, הוא לא יוכל להמשיך ולמול, מפני שיאלץ לחפש מקור פרנסה אחר. מצב זה יוצר קשיים מרובים, במיוחד אצל יהודים שאינם מכירים את ההלכה הזו, ואינם מבינים מדוע אין המוהל נוקב במחיר קבוע. נדמה להם שכוונתו היא לסחוט אותם, וכאשר הם שואלים אם סכום מסוים מספיק, המוהל מהנהן בראשו כמסתפק. וזאת מפני שכאמור, באופן עקרוני, צריך למול בחינם, אולם מצד שני, אם לא ישלמו לו, לא יוכל להמשיך לערוך בריתות מילה, מפני שיצטרך לחפש עבודה קבועה ומפרנסת, ולכן הוא אינו משתף פעולה עם האב שמתלבט כמה לשלם. אבל האב חושב שכנראה המוהל אינו מרוצה מהסכום המוצע, ומפני חוסר הנעימות, שמא חס וחלילה הוא יחשב כקמצן או כמי שאינו רוכש כבוד למצוות הברית ולעבודתו של המוהל, משלם תשלום גבוה ומוגזם, ולאחר מכן מתרעם על המוהל שסחט אותו. וישנם אחרים שכיוון ששמעו שאין מחיר קבוע, משלמים סכום זעום ומצחיק, ופוטרים בכך את המוהל. למעשה, מאחר שכיום לא נקבע סכום שעל האבות לשלם למוהלים, העצה הנכונה היא לסכם מלכתחילה, עוד לפני הברית, את סכום התשלום שישלמו למוהל. ואם המוהל ידרוש סכום שלדעת ההורים גבוה מדאי, יוכלו לחפש מוהל אחר. ואם לא ימצאו, סימן הוא שהסכום שהמוהל ביקש אינו גבוה. ואם לא נעים לדבר על כך, יש להתייחס למוהל כפי שמתייחסים לרופא מומחה, ולשלם לו כמו שמקובל לשלם לרופא, ועל כל ביקור נוסף - תשלום נוסף. התשלום המקובל כיום הוא כחמש מאות שקלים חדשים.

יש להשתדל שישתתפו בברית המילה לפחות מניין, דהיינו: עשרה גברים מעל גיל בר מצווה, כדי להעיד עדות גדולה על האב, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, וכדי להודות לה' בפני עשרה על הולדת הבן (שו"ע יו"ד רסה, ו). נוהגים לעמוד בעת המילה, כדי לכבד את כניסתו של הרך הנימול בבריתו של אברהם אבינו, וכן נאמר (מלכים ב' כג, ג): "וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית". ומנהג טוב הוא, שהמוזמנים ילבשו בגדים נאים לקראת הברית, וכמובן שההורים עצמם צריכים ללבוש בגדים מכובדים לכבוד המצווה. ואפילו בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, שהם ימי אבל לאומה וממעטים בהם בשמחה, ילבשו המוהל, הסנדק ואבי הבן בגדי שבת (רמ"א או"ח תקנא, א). ואם יום הברית נפל בתשעה באב עצמו, ילבשו בגדים חגיגיים, אבל לא ממש לבנים כבגדי השבת (שו"ע או"ח תקנט, ח). מיד לאחר הברית מקיימים סעודה, וההבדל בין סעודה זו לכל סעודה אחרת, שסעודה זו היא סעודת מצווה, ומצווה להשתתף בה. וכתב הרמ"א (יו"ד רסה, יב) שכל מי שמוזמן לסעודת הברית ואינו בא להשתתף בה, הרי הוא כמנודה לשמים. אבל אם נמצאים בסעודה בני אדם שאינם הגונים, אינו צריך לאכול עמהם. ולכן נוהגים שלא להזמין את האורחים בלשון הזמנה, כגון: "אתה מוזמן לסעודת הברית". אלא כשרוצים להזמין ידיד או קרוב לברית, מודיעים לו שהברית תתקיים ביום פלוני בשעה פלונית, והוא צריך להבין מעצמו שהוא מוזמן. וזאת כדי שאם המוזמן לא יוכל לבוא לסעודת הברית, לא יחשב הדבר כסירוב להשתתף בסעודת מצווה, ולא יהיה חלילה כמנודה לשמים (פתחי תשובה יו"ד רסה, יח). אבל אם המוזמן צריך ללכת למטרה חשובה כתפילה במניין או פרנסה - אינו נחשב כמסרב להשתתף במצווה. וכן יש אומרים שאם כבר יש מניין אנשים בסעודה, אינו מחויב להשתתף, שהרי המצווה תתקיים בלעדיו (עיין אוצר הברית ח"א ע' קסג). ברם, אם מדובר באורח שלא יבין את הנוסח הזה של ההודעה, העלול להתפרש בעיניו כזלזול, יש להזמינו בלשון מפורשת. כדאי להוסיף ולהסביר, שבדרך כלל כל סעודה היא סעודת רשות, כלומר אין מצווה לאכול, אבל אם האוכל מועיל לאדם ומאפשר לו לעשות פעולות טובות, נמצא שיש באוכל תועלת, אך בעצם התענוג מהאוכל אין מצווה, ולפעמים הוא אף מזיק. אך לא כן הדבר בסעודת מצווה. בסעודה זו, התענוג מהאוכל הוא גם חלק מהמצווה. ובמיוחד בולט הדבר בסעודת הברית, שלאחר הסרת הערלה, המבטאת את התאוות החומריות המיותרות, נשאר החומר זך ונקי, בריאה אלוקית, שאפשר ומצווה ליהנות ממנו. הסיבה שאנו חוששים מפני ההיגררות אחר התאוות החומריות, היא מפני הערלה והזוהמה המעורבת בתאוות אלו, אולם בסעודת הברית, המסמלת יותר מכל את זיכוך החומר, מצווה להשתתף, ולשמוח וליהנות גם מטעמו של האוכל. יא - כיבודים כדי לעזור מעט להורים להתכונן לברית, אמנה כאן את רשימת הכיבודים שיש בברית, כדי שההורים יוכלו לתכנן את מי לכבד בכל תפקיד ותפקיד. וזאת כדי למנוע אי נעימות ועלבונות. לעיתים האב מגיע לברית ועדיין הוא אינו יודע את מי יכבד להיות סנדק, ומי יכבד בכסא של אליהו וברכות וכדומה. וכיוון שהוא נרגש הוא עלול להחליט בחיפזון לכבד את מי שעומד סמוך אליו, וישכח את אלו שבאמת היה צריך לכבד, ותגרם עגמת נפש. לכן חשוב לדעת מהם הכיבודים שבברית, וכן מהו הכיבוד הראשון במעלה ומה נחשב פחות ממנו, כדי שלא להפוך את היוצרות, ולגרום למכובדים עלבונות. נתחיל בכיבוד החשוב ביותר: 'הסנדק'. הסנדק הוא זה שהילד מונח עליו בשעת הברית, ומתפקידו גם לעזור למוהל. בסנדקאות מכבדים בדרך כלל, את הסבא או תלמיד חכם. וכן רבים נוהגים, שאב אחד לא מכבד את אותו אדם לשמש פעמיים כסנדק של בניו (רמ"א יו"ד רסה, יא, ברכ"י שם). הטעם לכך, מפני שמקובל שמי שזוכה להיות סנדק, מתברך בעושר או בברכות אחרות, ואין ראוי וצודק שהאב יעניק זכות מיוחדת זו לאדם אחד פעמיים. ובמקצת מקומות נהגו שלא להימנע מלכבד אדם אחד להיות סנדק אצל שני ילדיהם (ונו"ב קמא יו"ד פו, יחו"ד ג, עז). לאחר הסנדק מבחינת החשיבות, ישנם שלושה כיבודים הדומים בחשיבותם, ואמנה אותם לפי סדר הברית: הראשון הוא המכובד בכסא של אליהו, כלומר זה שמניח את הילד על כסא של אליהו לפני הברית. לאחר הברית יש לכבד עוד שני אנשים, האחד בברכות, הוא אשר אומר את ברכות המילה על היין, ומכריז את שם הילד ומברך אותו, והשני מכובד בעמידה לברכות, דהיינו בהחזקת התינוק בעת אמירת הברכות. כאמור, מבחינת החשיבות, אין הבדל משמעותי בין שלושת הכיבודים הללו, ולשלושתם תפקידים מרכזיים בברית, ולכל אחד מהם מעלה מיוחדת. ורגילים לכבד בברכות תלמיד חכם או חזן שיודע לומר יפה ובכוונה את הברכות. עוד לפני הברית ישנו כיבוד חשוב, אשר נותנים אותו לזוג, בעל ואשה, והוא המכונה 'קוואטר'.[2] קוואטר הוא המביא את הילד אל הברית. האשה לוקחת אותו מהאם ומוסרת לבעלה, והוא מכניסו לאולם הברית. יש שנוהגים לכבד בתפקיד קוואטר זוג שעדיין לא נתברך בילדים, כדי שבזכות מצווה זו יזכה להיפקד בבנים. כאשר רוצים לכבד זוג שעדיין לא התברך בילדים, יש לפנות אליהם ברגישות רבה, מפני שפעמים הם מתביישים ונפגעים מכיבוד זה. כאשר רוצים לכבד אנשים נוספים בברית, מכבדים אדם נוסף שייקח את התינוק מכסא של אליהו וייתנו לסנדק. ואם צריך לכבד עוד אנשים נוהגים למסור את התינוק בין המכובדים עד שמביאים אותו לסנדק.