למרות שמצד הדין אדם שמקדש אשה בפני שני עדים כשרים, הרי היא מקודשת, מכל מקום ישנה תקנה לערוך את הקידושין במעמד רב שהוא 'מסדר הקידושין'. והטעם לכך הוא, כדי שיימצא שם אדם שיוכל לפקח ולראות שהקידושין מתנהלים כהלכה, וכדי שלא יהיו אחר כך ספקות לגבי כשרות הקידושין. ולדעת בעל הכנסת יחזקאל (סי' ע"ב) כבר בתקופת התלמוד היו נוהגים לערוך את הקידושין במעמד רב 'מסדר קידושין', ויש אחרים הסוברים שרק מאוחר יותר, בתקופת הראשונים, התקינו לקדש בפני רב 'מסדר קידושין' (עפ"י תשובות הרמב"ם קנ"ו). והשאלה שצריך לעמוד עליה היא, מהי הרמה הנדרשת מאת הרב מסדר הקידושין. בתלמוד (קידושין ו, א) מובאת מימרא של רב יהודה בשם שמואל שאמר: "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם". כלומר באו חכמים והזהירו, הואיל ונושא הקידושין והגירושין גורלי למעמדם של בני הזוג וילדיהם, אסור שאדם שאינו בקיא בכל פרטי ההלכה, יפסוק הלכה בשאלות שמתעוררות בנושאי הנישואין והגירושין. מכאן יש ללמוד שאף עורך הקידושין, צריך להיות בקיא בפרטי ההלכות הקשורות לקידושין. ראשית, עליו לבדוק אם בני הזוג כשרים להינשא ביניהם, שמא אחד מהם ממזר, שאסור לו להינשא, או שאחד מהם כבר נשוי שאסור לו להתחתן קודם שיתגרש מבן זוגו הראשון. ואם הם אינם מוכרים, עליהם להביא עדים שאכן הם פנויים וכשרים להינשא. וכיום עורכים את הבירור הזה הרבנים שבמועצה הדתית שממונים על רישום הנישואין, אולם ראוי שגם הרב 'מסדר הקידושין' יוודא שאכן בני הזוג כשרים להינשא. וכמובן, על 'מסדר הקידושין' להיות בקיא בפרטי הלכות הקידושין והחופה, כדי שיוכל לסדר את הקידושין על פי כללי ההלכה, ללא ספקות וחששות.

שאלה: האם בני הזוג חייבים לשלם כסף לרב שמסדר להם את החופה והקידושין? וכן למי הזכות לבחור את הרב, לחתן או לכלה? תשובה: כדי לענות על שאלת התשלום ובחירת הרב צריך להקדים תחילה, שפעם הרבנים לא היו מקבלים משכורת מלאה מהקהילות שבהן שימשו בקודש, אלא החלק העיקרי של המשכורת שלהם היה נגבה מהקהל עבור חלק מעבודות הרבנות. כגון, בעת שהרב היה עורך נישואין, היה מקבל מבני הזוג סכום מסוים שנקבע על ידי הקהילה, וכן עבור הפיקוח על השחיטה וכשרות הבשר היה מקבל מס מסוים מאת הקצבים מוכרי הבשר, ומזה היתה פרנסתו. וכמובן, שבאותם הזמנים היתה הקפדה שרק הרב של הקהילה יערוך את החופות בקהילה, כדי שפרנסתו לא תקופח. ואם בכל זאת רצו בני המשפחה שרב אחר יערוך את חופתם, חובה היתה על עורך החופה לגבות מהם כסף ולהעבירו לרב המקומי. אבל היום, מצד הדין אין צורך לשלם לרב שמסדר את החופה והקידושין, משום שהרבנים מקבלים את משכורותיהם דרך המועצות הדתיות, ואין צורך להשלים את שכרם על ידי תשלום על עריכת חופות. יתר על כן, כל אדם שנרשם לנישואין ברבנות, משלם אגרה עבור כל הטיפול בנישואיו, כולל עריכת החופה והקידושין. ואכן כך הוא גם החוק, שאסור לרב המקומי לגבות כסף עבור עריכת החופה. ורק את ההסעה לחתונה צריכים בני הזוג לממן לרב. אולם כל זה הוא בתנאי שעורך החופה הוא אכן הרב המקומי, אבל אם בני המשפחה מבקשים מרב אחר לערוך את החופה, מאחר שהוא אינו הרב המקומי, אין זה מתפקידו, לכן הוא זכאי לגבות מהמשפחה תשלום עבור הזמן שהוא מקדיש עבורם. וכדי למנוע אי הבנות, רצוי מאוד שעוד לפני החתונה יסכמו בדיוק כמה הם צריכים לשלם עבור עריכת החופה. ואם הסכום נראה להם גבוה, אין שום בעיה למצוא רבנים שיערכו את החופה בהתנדבות או לפנות לרבנות המקומית, שתדאג לסידור החופה והקידושין בלא תשלום. ונכון להעדיף את הרב המקומי מכמה סיבות, ראשית משום שחשוב שיווצר קשר קבוע בין בני הקהילה והרב שנמצא בשכנותם, וקשר זה נוצר גם על ידי השתתפותו בחתונות המשפחתיות. לעומת זאת, כשלוקחים רב שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה בחתונות, כמעט ברור שלא ישאר אח"כ שום קשר בין בני המשפחה לרב, וחבל מאוד על כך. בנוסף לכך, רב נמדד על פי רמתו הרוחנית והמוסרית ולא על פי כשרון המשחק וההופעה שלו, ולא תמיד מי שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה הוא אכן הרב הגדול והמתאים יותר לעריכת החופה. מלבד זאת, מדוע לשלם כסף עבור החופה בנוסף לאגרה שממילא כל אחד משלם, כשאפשר לבקש זאת מהרב המקומי, שיערוך את החופה בשמחה ובחינם. כללו של דבר, ראוי שכל אדם יבחר את הרב הקשור ביותר אליו ואל משפחתו - לערוך את חופתו. ובדרך כלל זהו הרב המקומי. אולם בני הישיבות מכבדים בדרך כלל את ראש הישיבה שלהם בעריכת החופה, משום שהוא הרב שעמו הם קשורים ביותר, ועל ידי עריכת החופה הקשר ביניהם עוד יוסיף ויתחזק. ואם משפחות החתן והכלה חלוקות ביניהן בעניין בחירת הרב, זכותו של החתן לקבוע מי יהיה הרב, כי למעשה החתן הוא המקדש, והרב בא לעזור לו ולהדריכו.

אחד המנהגים היפים, שעולי אשכנז מקפידים עליו יותר, וכיום גם עולי ספרד נוהגים לקיימו, הוא המנהג שהשושבינים מלווים את החתן והכלה בדרכם לחופה. וכך הוא המנהג: שני אנשים מתייצבים לצידו של החתן, אחד מימינו ואחד משמאלו, ומלווים אותו, תחילה בדרכו אל הכלה כדי לכסות את ראשה בהינומא, ולאחר מכן מלווים אותו אל מתחת לחופה. ולאחר שהחתן ניצב מתחת לחופה, קמה הכלה מכיסאה ובליווי של שתי השושבינות, אחת מימינה ואחת משמאלה, פוסעת אל מתחת לחופה, עד שהיא ניצבת לצידו של החתן. ונוהגים שהשושבינים נושאים נרות בידם לסימן טוב. והטעם לכך, שהנר מסמל את נשמת האדם שתפקידה לדלוק ולהאיר, ועל ידי נשיאת הנר ביד השושבינים הם כאילו מביעים משאלה שחייהם של הזוג הצעיר יהיו מלאים אורה ושמחה. ומנהג רוב הספרדים שהשושבינים אינם נושאים נרות. ולא כל אדם ראוי להיות שושבין, אלא בוחרים דווקא זוג נשוי שיש להם ילדים, משום שיש בזה סימן טוב לחתונה שתעלה יפה. ומשתדלים שהשושבינים יהיו צדיקים וחכמים. כיום נוהגים שהורי החתן והכלה הם השושבינים, אבי החתן ואבי הכלה מלווים את החתן, ואם הכלה ואם החתן מלוות את הכלה. ואכן להם ראוי להיות השושבינים, שהרי מי מתאים יותר ללוות את הבנים בדרכם לחופה אם לא ההורים שגידלום וטיפחום עד הלום, שהם ליוו את הילדים וטיפלו בהם מינקות ועד בחרות, בדאגה ובמסירות, ברגעים היפים והקשים, ואכן מתאים שהם יזכו גם ללוות את ילדיהם ביום הגדול בחייהם, ולהכניסם לחופה.

למדנו שנוהגים כיום שההורים משמשים כשושבינים ומלווים את ילדיהם לחופה. אבל יחד עם זאת חשוב לזכור שהמנהג הוא לבחור לשושבינים דווקא זוג נשוי, ושהם נשואים זה לזה בזיווג ראשון, כדי שיהיה בזה סימן טוב לחתונה. ולכן, אם ההורים של אחד הצדדים גרושים, נוהגים לבחור במקומם זוג אחר כדי ללוות את החתן והכלה, ובוחרים בדרך כלל זוג מבני המשפחה או מן הידידים הקרובים, ומשתדלים לבחור באנשים טובים וצדיקים. ואם אחד מההורים נפטר וההורה הנותר התחתן בשנית, רצוי שהם לא יהיו השושבינים, ויבחרו במקומם זוג מבני המשפחה שנשוי בזיווג ראשון. אבל אם המשפחה מתעקשת שדווקא ההורה הנותר ובן זוגו יהיו השושבינים, אין למחות בידם. ואפשר שההורים הגרושים ילוו את בנם, אלא שיוסיפו עמהם זוג נשוי בזיווג ראשון שיש להם ילדים, והם יצטרפו לחתן ולכלה ללוותם, והם ייחשבו לשושבינים. ואם הורי החתן או הכלה נשואים בזיווג שני, ומהזיווג השני נולד להם החתן, מצד אחד אין ראוי שהם יהיו השושבינים, משום שטוב שהשושבינים יהיו נשואים בזיווג ראשון, כדי שיהיה בזה סימן טוב לחתן ולכלה; ומצד שני, המתאימים ביותר להיות שושבינים הם ההורים. ולמעשה, נחלקו הפוסקים בשאלה מה המנהג הנכון במקרה כזה, ולכן אם ההורים הנשואים בזיווג שני מעונינים ללוות את החתן והכלה, הם רשאים לעשות כן. (עיין בנישואין כהלכתם ע' שסג ששולחן העזר ושרידי אש מקילים, ומנחת יצחק מחמיר).

המנהג המקובל הוא שהאבות מלווים את החתן, והאמהות מלוות את הכלה. כלומר, אבי החתן ואבי הכלה מלווים את החתן בדרכו לחופה, ואילו אם הכלה ואם החתן מלוות את הכלה. כך הוא המנהג בארץ ישראל וברוב הקהילות. אולם בתקופה האחרונה משפחות רבות באמריקה נוהגות שאביו ואימו של החתן מלווים את החתן, ואביה ואימה של הכלה מלווים את הכלה. והורים הרוצים לנהוג כך - אין סיבה למנוע זאת מהם. אבל כאמור המנהג הרווח הוא שהאבות מלווים את החתן והאמהות את הכלה, ויש בזה ביטוי חיובי להתלכדות של שתי המשפחות על ידי חתונת הילדים. וכשיש ויכוח בין שתי המשפחות, נכון לנהוג כמנהג הרווח, ששני האבות ילוו את החתן ושתי האמהות ילוו את הכלה. בנוסף לשושבינים שמתייצבים בצידי החתן והכלה, היו נוהגים פעם ללוות את החתן בקהל רב מביתו לחופה, וכן את הכלה מביתה לחופה. כיום רק בני המשפחה הקרובים מלווים את החתן והכלה בדרכם לאולם, אבל בתוך האולם, כאשר החתן מתחיל ללכת לחופה, מצטרפים כל הגברים ללוותו בשירה ובריקודים. וכן כשהכלה הולכת לחופה, הולכות עימה כל הנשים. ואין לבנות לרקוד שם מפני הצניעות. מנהג זה נועד כדי לכבד את החתן והכלה שדומים ביום חתונתם למלך ומלכה.

אחד המנהגים היפים והמרגשים בחתונה הוא כיסוי פני הכלה בהינומא, והוא למעשה פותח את טכס החתונה. החתן פוסע אל הכלה שיושבת על הכסא המכובד והמקושט שלה, ולראשה ההינומא, היינו בד רשת לבן שמורכב מכמה שכבות ונופל אל אחורי ראשה של הכלה. החתן ניגש אל הכלה ואוחז בידיו בשכבה העליונה של ההינומא שמאחורי ראשה ומעביר אותה אל עבר פניה ומכסה את ראשה. וכך, כשההינומא מכסה את כל ראשה כולל פניה, נשארת הכלה עד לסוף החופה. כמה טעמים נאמרו למנהג זה. ראשית, בכיסוי ראשה של הכלה בהינומא על ידי החתן, מבטא החתן את פרישת חסותו על בת זוגו. ולדעת כמה פוסקים זוהי תחילת החופה, כלומר כניסת הכלה לרשותו של החתן. ועוד טעם נאמר בעניין מנהג ההינומא, שעל ידי שפניה של הכלה מכוסים בהינומא, הקידושין כשרים בוודאות, משום שאין לנו חשש, שמא הכלה העריכה את הטבעת ביותר משוויה, ועל דעת כן התקדשה, ונמצאו קידושיה בטעות. שהואיל ופניה מכוסות היא לא מתבוננת היטב בטבעת, ועל ידי כך היא מגלה את דעתה שהיא רוצה להתקדש בכל מקרה, ואין זה חשוב בעיניה כמה בדיוק שווה הטבעת (רמ"א אה"ע לא, ב). ועוד טעם להינומא, משום צניעות. הצניעות באה להדגיש שהמעלה המרכזית של הכלה אינה ביופיה החיצוני, אלא עיקר מעלתה הוא בתכונותיה הפנימיות שגנוזות בנפשה. ועל ידי הסתרת והעלמת פניה היא מעבירה את הדגש מן היופי החיצוני אל היופי הפנימי. למעשה מנהג ההינומא רווח אצל כל יוצאי אשכנז ואצל רוב יוצאי ספרד, אבל יש מיוצאי ספרד שלא נוהגים לכסות את פניה של הכלה בהינומא.

החתן מגיע תחילה לחופה, ורק אחר כך הכלה, משום שיותר מתאים ומכובד שהחתן ימתין לכלה ולא הכלה לחתן. לאחר שהכלה מגיעה לחופה בלוויית השושבינות, למנהג אשכנזים היא מקיפה את החתן שבע פעמים, ולאחר מכן מתייצבת בצד ימינו. והטעם לשבע הקפות הוא כדי לרמז שהנישואין הם לשם שמים, ומאחר שהקב"ה מתגלה בשבעה רקיעים, לכן הכלה מקיפה את החתן שבע פעמים. עוד כדאי לדעת, שבכל מקום שעושים בו הקפות ישנו רמז לדבר גדול וגבוה מהבנתנו. כי לקו ישר יש התחלה ויש סוף, מה שמבטא את יכולתנו להתבונן באופן שיטתי בכל רעיון קווי, שיש בו הנחה ראשונה שממנה משתלשלת עוד הנחה עד להנחה המסכמת. אבל למעגל אין התחלה ואין סוף, לרמוז שמדובר כאן ברעיון אין סופי שאיננו יכולים לקלוט את כולו. והמספר שבע הוא המספר השלם שמופיע בעולם הזה, שהרי העולם נברא בשבעה ימים. ולכן כאשר מסיימים את התורה בשמחת-תורה נוהגים לערוך שבע הקפות, לסמל בזה שכל מה שלמדנו והבנו עדיין אינו כולל את כל עומקה והיקפה של התורה. התורה גדולה מאתנו ומהשגתנו, איננו יכולים לקלוט את כל התורה לתוכנו, אלא להיפך, אנחנו שרויים בתוך עולמה של התורה והיא מקיפה אותנו, ולזה רומזות ההקפות. וכך גם בעת החתונה, ההתרגשות כל כך גדולה, והמשמעות של הנישואין כל כך עמוקה ונשגבה, עד שלא ניתן כמעט לבטא במילים את גודל המעמד והשעה, ולכן הכלה מבטאת זאת על ידי שבע ההקפות סביב החתן. וזה שדווקא הכלה מקיפה את החתן, הוא כדי לרמוז לנו רמז כפול, מצד אחד הקפותיה סביב החתן מבטאות את כמיהתה אליו. ומצד שני זה שהיא עצמה מקיפה מרמז על כך שמן הצד הפנימי מדרגתה של האשה גבוהה יותר משל האיש, ועל כן בה מתבטא המעגל וההיקף שרומז אל מה שמעבר להשגה. ואילו החתן הוא זה שעושה את הדברים הגלויים והמובנים יותר, שהוא אומר את נוסח הקידושין ומקנה לכלה את טבעת הקידושין. ולמנהג ספרדים מעלת העיגולים של האשה באה לידי ביטוי בכך שהחתן מקדש את הכלה בטבעת עגולה.

על פי מנהג האשכנזים יש להעמיד את החופה דווקא מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהא זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים (רמ"א אה"ע סא, א). אבל הספרדים לא נהגו להקפיד לערוך את החופה דווקא תחת רקיע השמים, ובדרך כלל עורכים את החופה בתוך האולם. ולכל הפחות צריכים להשתתף בחתונה עשרה גברים, מפני שאין מברכים את שבע ברכות הנישואין ללא מניין של עשרה. יש מצווה להשתתף בחופה, ולכבד בכך את החתן והכלה, ואף את הקב"ה שציווה אותנו לשאת אשה בחופה וקידושין. וכדי שעמידתם סביב החופה אכן תכבד את החתונה צריכים הנאספים לעמוד בשתיקה ולא לפטפט ביניהם. המנהג הרווח הוא, שכל המוזמנים שיש להם כח לעמוד, עומדים במשך כל החופה. ובזמן האחרון היו כאלה שרצו דווקא להציב כסאות סביב החופה כדי שכל המוזמנים יוכלו לשבת, ועל ידי כך ישמר הסדר בעת החופה. יש אומרים שמותר להם לעשות כך, מפני שהמנהג לעמוד אינו מנהג מחייב. אבל ישנם כמה פוסקים שסוברים שהמנהג לעמוד בחופה הוא מחייב, ויש לכך גם מקור קדום בתיקוני הזוהר (תיקון עשירי דף כ"ו). וכמה מרבני הספרדים הקפידו על קיום המנהג לעמוד בעת החופה (מקור חיים ח"ה ע' 35).

דווקא בעת החתונה, בשעה שכל כך שמחים, יש לזכור שעדיין ישנו צער בעולם, בית המקדש חרב, ואי אפשר שהשמחה תהיה שלימה לגמרי. ולכן תקנו חכמים לעשות כמה דברים בעת החתונה זכר לחורבן. ורק לאחר שנזכור את ירושלים נוכל לשמוח שמחה אמיתית. מסופר בתלמוד (ברכות לא, א) על רב אשי שחיתן את בנו, וראה שהתלמידים הצעירים שמחים בחתונה יותר מדאי, ושבר כוס זכוכית לבנה בפניהם, כדי להזכיר להם את חורבן בית המקדש. ומנהג זה רווח כיום בכל ישראל, לשבור כוס מתחת לחופה, זכר לחורבן בית המקדש. יש נוהגים לשבור את הכוס מיד לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת, ויש שנוהגים לשבור את הכוס לאחר סיום שבע הברכות, כלומר בסיום הטכס, ומיד לאחר שבירת הכוס אומרים "מזל טוב" ומתחילים בשמחת החתונה. ויש שמתמרמרים כנגד זה, שכאילו יוצא שאומרים "מזל טוב" על שבירת הכוס, והלא היא נועדה להזכיר את צער החורבן. אולם המנהג הוא טוב ונכון, שכן באמת היו צריכים לומר "מזל טוב" ולהתחיל בשמחה מיד לאחר סיום שבע הברכות, שאז הוא שיא השמחה. ובדיוק אז בשיא השמחה, עוצרים וזוכרים את ירושלים, ורק לאחר מכן אנו רשאים לשמוח. ולכן מיד לאחר זכירת ירושלים חוזרת השמחה שנעצרה להתפרץ. וכיוון שזכרנו את ירושלים השמחה היא אמיתית וטהורה. כדי להדגיש כי שבירת הכוס נועדה לזכר ירושלים, ראוי שהחתן יאמר לפני שבירת הכוס את הפסוק (תהלים קלז, ה-ז): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". בתקופה האחרונה רבים נוהגים לשיר את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם" לפני שבירת הכוס, ואזי אין צורך שהחתן יחזור ויאמר את הפסוק. וכן תקנו חכמים זכר לחורבן, שלפני שהחתן יוצא לחופה מניחים אפר בראשו, במקום בו מניחים את התפילין של ראש. וכך פסק ה'שולחן-ערוך' (אה"ע סה, ג). וכך נוהגים למעשה הרבה חתנים. אולם יש קהילות שבהם לא נהגו להניח אפר בראש החתן, וכן כתב בספר כף החיים (או"ח תקס, כא) שאין נוהגים להניח אפר בראש החתן. וטעמם הוא, שאף על פי שהנחת האפר בראש החתן היא תקנה מפורשת של חכמים, מכל מקום עיקרה הוא כדי להזכיר את חורבן הבית, ומאחר שכיום נוהגים לשבור את הכוס זכר לחורבן, ממילא לדעתם, אין יותר צורך להניח אפר מקלה בראש החתן.

מנהג קהילות רבות מישראל, שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם. וזאת, כדי שיכנסו לחתונתם מתוך כובד ראש והרגשת אחריות, ולא מתוך אכילה, שתייה ושכרות. ועוד, שכידוע ביום זה נמחלין כל עוונותיהם של החתן והכלה, והרי הוא כיום הכיפורים שלהם. יום זה הוא היום האחרון של תקופת הרווקות, תקופת החיפוש והתהייה, ומיום זה ואילך אפשר לפתוח דף חדש ונקי, ולעשות תשובה שלמה. בשעה שהחתן עומד מתחת לחופתו, מבטו מקיף את כל חייו, העבר והעתיד, וכולו תקוות לעתיד טוב ומושלם, זה הזמן האידיאלי לחזור בתשובה שלמה, ולהחליט שמעתה ואילך, יהיה אדם טוב וישר ככל יכולתו. וזוהי תשובה עמוקה כל כך עד שנמחלים לו כל עוונותיו. וכדי שהתשובה תהיה שלימה נוהגים להתענות. ואכן מטעמים אלו נהגו כל יוצאי אשכנז להתענות. ולגבי מנהג הספרדים כתוב בספר 'דרכי-טהרה' (לרב מרדכי אליהו עמוד ק') שיש מהספרדים שנהגו שהחתן והכלה יתענו, ויש שנהגו שרק החתן מתענה, ויש שלא נהגו להתענות כלל. וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו, ובלבד שיקפיד להיכנס לחופה בכובד ראש ומתוך חזרה בתשובה. ויש ימים שקבעו חכמים שאין להתענות בהם, משום שהם ימים טובים ושמחים לישראל, וברור שגם חתן וכלה שיינשאו באותם הימים לא יצומו. ואלו הם הימים שאסור לצום בהם: ראשי חודשים, חנוכה, אסרו חג של שלושת הרגלים, ט"ו באב וט"ו בשבט, פורים ופורים קטן (היינו י"ד וט"ו באדר ראשון שבשנה מעוברת).[1] יא -שמחת החתונה שמחת החתונה, כלי הזמר שמלווים אותה והריקודים, הפכו לאחד מן האירועים המרכזיים ביותר בחיים היהודיים. אין ספור ניגונים ושירים הולחנו סביב החתונה. אכן שמחת החתונה היא מן היסודות של היהדות. שלא כמו הנוצרים שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה בחתונה את היום הגדול והשמח ביותר שיש בחייו של האדם. זהו היום שבו האהבה יוצאת לפועל במלואה, וזה היום שבו מניחים את התשתית לדורות הבאים שיוולדו, בעזרת ה', לזוג החדש. ולכן השמחה גדולה כל כך, והכל משתדלים להשתתף בריקודי המצווה. ועוד לפני החתונה משתדלים לבחור בתזמורת טובה שתדע לשמח ולהרקיד את הקהל. כך כתב הטור (אה"ע סה): "מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם". ובמסכת ברכות (ו, ב) הפליגו חכמינו ז"ל בחשיבות המצווה לשמח חתן וכלה, ואמרו: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, [שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה], שנאמר (ירמיהו לג, יא): "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְ-בָאוֹת". ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר: כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים. ולכאורה יש מקום לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים, ויתכן אפילו שהם מעונינים יותר להתייחד לבדם? התשובה היא, שעניינה של החתונה הוא להפוך את השמחה הפרטית של בני הזוג ביום חתונתם לשמחה כללית, שמבטאת לא רק את האהבה הזמנית והפרטית של בני הזוג, אלא גם את המימד הכללי והנצחי. להדגיש שהאהבה הרבה יותר גדולה ונפלאה מההנאה הפרטית גרידא, יש בה ביטוי לאחדות הפנימית שבעולם, שבאה לידי ביטוי בהתלכדותן של שתי המשפחות, ומתוך כך חיים חדשים יבואו לעולם, לתפארת התורה, העם והארץ. ובזכות העלאתה של האהבה למימד הכללי שלה, יש לקוות שהאהבה הפרטית שבין בני הזוג תלך ותגבר עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות. ולכן חשוב כל כך שהציבור ישתתף בשמחת החתונה, ויחד עם החתן והכלה ירוממוה אל המימד הכללי. יב - שבת חתן נוהגים לקרוא לשבת שלפני החתונה - 'שבת חתן'. בשבת זו החתן עולה לתורה, ועורכים לכבודו שמחה. פעם נהגו לערוך את השמחה בליל שבת, ובזמננו המנהג לערוך את השמחה בשבת בבוקר, לאחר התפילה (נישואין כהלכתם ו, א-ב). מנהג זה בא להורות, שכל העלייה וההתקדמות שיש לחתן בחתונה, באה מכח התורה, ועל כן בשבת שלפני החתונה עולה החתן לתורה, ומתוך העלייה לתורה הוא ממשיך אל חתונתו. ואכן מנהג זה קדום, אבל הספרדים נוהגים כיום לערוך את שבת החתן לאחר החתונה, יחד עם סעודות שבע ברכות. ואפשר לומר, שבעלייה לתורה בשבת שלאחר החתונה, מראה החתן, שהחתונה איננה פרישה מלימוד התורה, אלא להיפך, דווקא בזכות החתונה הוא יוכל להמשיך ולהתעלות במעלות הרוחניות, ועל כן מיד לאחר החתונה הוא עולה לתורה. יג - סעודת שבע ברכות כדי להשלים את הלכות החתונה, אזכיר בקצרה את עיקרי ההלכות הנוגעות לשבעת ימי המשתה ולסעודות שבע הברכות. במשך שבעת ימי המשתה, בכל סעודה ניתן לברך את שבע-הברכות של החתונה, בתנאי שישתתפו בסעודה מניין של עשרה גברים, וביניהם 'פנים חדשות', דהיינו אדם חדש שעדיין לא השתתף בשמחת החתן והכלה, ובואו לסעודה מחדש את השמחה ומאפשר לברך שוב את שבע-הברכות. בשבת ויום טוב מברכים גם ללא 'פנים חדשות', מפני ששמחת היום מהווה תחליף ל'פנים החדשות'. לגבי מקום הסעודה שניתן לברך בה את שבע-הברכות נחלקו הדעות. יש אומרים שרק במקום המיוחד לשמחת החתן והכלה מברכים את שבע-הברכות, אבל אם יצאו החתן והכלה לסעוד בביתם של אחרים - לא יברכו. והמקום שמברכים על פי דעה זו את שבע-הברכות הוא בדרך כלל ביתם של החתן והכלה, או מקום אחר שיועד לשם כך למשך כל שבעת הימים (שו"ע אה"ע סב, י). ויש אומרים, שבכל מקום שקבעו סעודה לכבוד נישואי החתן והכלה ניתן לברך את שבע-הברכות. ולפי דעה זו ניתן לערוך את סעודת שבע-הברכות בכל יום במקום אחר, והעיקר שקביעת הסעודה תהיה לשם שמחת הנישואין (ט"ז אה"ע סב, ז). למעשה, כל יוצאי אשכנז נוהגים כשיטה המקילה, ובכל יום עורכים את סעודת שבע-הברכות במקום אחר. ובין יוצאי ספרד רבים נהגו להקפיד לערוך את שבע-הברכות בביתם של החתן והכלה בלבד. ויש שמקילים לברך גם בבית הורי החתן או הכלה. וכיום הרבה בחורי ישיבות מיוצאי ספרד נוהגים למעשה כמנהג האשכנזים ועורכים את סעודות שבע-הברכות במקומות שונים. ויתכן שמאחר שאורחות החיים השתנו, אין מקובל כיום לערוך אותה השמחה באותו בית פעמים רבות. וממילא שמחת החתונה מתקיימת במקומות שונים. ובמיוחד שעל ידי כלי התחבורה יכולים בני הזוג לנסוע למקומות שונים, דבר שמאפשר ליותר קרובים וידידים להשתתף בשמחה - לכן נהגו רבים מיוצאי ספרד כמנהג אשכנז המיוסד על דעת הט"ז ועוד פוסקים רבים.[2] יד - שבעת ימי המשתה מצווה על החתן והכלה לשמוח שבעה ימים לאחר חתונתם, ויום החתונה נחשב ליום הראשון. ואם התחתנו לפנות ערב, אזי בשעה שיחשיך יתחיל היום השני. באותם שבעה ימים עורכים סעודות ומברכים בהם שבע-ברכות. גם אם לחתן או לכלה אלו נישואין שניים, מכל מקום אם לאחד מבני הזוג אלו נישואין ראשונים, מצווה עליהם לשמוח שבעה ימים, ולברך שבע-ברכות (שו"ע אה"ע סב, ו; סד, ב). תקנו חכמים שהחתן והכלה לא יעשו מלאכה במשך שבעת ימי המשתה, כדי שיהיו פנויים לעסוק בשמחת נישואיהן. ואם הם מועסקים בעבודה כל שהיא, עליהם לקבל חופש עד לסוף שבעת הימים. נוהגים שהחתן והכלה מתלבשים בבגדים חגיגיים בכל שבעת הימים, ומותר להם לכבס ולגהץ בגדים חגיגיים לצורך שבעת הימים. עוד נוהגים שהחתן או הכלה לא יצאו לבדם לרחוב העיר, משום שהחתן והכלה דומים למלך ומלכה, ואין זה מכבודם להלך ברחוב יחידים. אבל כשהחתן והכלה הולכים יחדיו, לדעת רבים אינם צריכים ליווי. כשהחתן נמצא בבית הכנסת, כל הציבור אינו אומר תחנון ווידוי, כמו בכל ימי-שמחה שאין אומרים בהם תפילות אלו. ובימים שיש בהם קריאה בתורה - מעלים את החתן לתורה.[3]