מצוות רבות יחסית עוסקות בנושא המשפחה ובאיסורי גילוי עריות. שלושים ושש מצוות מן התורה מזכיר הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, וזה לא הכל, כי מה שהוא מזכיר בהלכות איסורי ביאה הם רק האיסורים עצמם, אבל ישנה מערכת שלימה של ענישה כלפי העובר על האיסורים הללו, כך שבסך הכל מתוך שש מאות ושלוש עשרה מצוות התורה, בערך חמישים מצוות עוסקות באיסורי העריות. אגב, כדאי לציין, כי גם המתוקנים שבבני אומות העולם קיבלו על עצמם את העקרונות התורניים הכלליים של איסורי העריות, כפי שבאמת הם מצווים על פי שבע מצוות בני נח. עתה נסכם בקצרה את ארבעת סוגי העריות האסורים על כל אדם. החלק הראשון כולל את קרובי משפחתו של כל אדם, כמו למשל - אימו, אחותו ודודתו. בשעה שאדם מתחתן, מתווסף עליו סוג שני של עריות, הכולל את קרובות המשפחה של אשתו, כמו למשל - אם אשתו, או אחותה. הסוג השלישי כולל אמנם הגדרה אחת בלבד, אבל למעשה רוב הנשים כלולות בהגדרה זו, והוא איסור אשת-איש. איסור זה חל משעה שהאשה נישאת לבעלה על כל שאר הגברים בעולם. והסוג הרביעי כולל שני איסורים שהם בבחינת שינוי מסדרו של עולם: האחד הוא איסור משכבי זכר (יחסים הומו-סקסואליים), והשני - יחסים בין אדם לבין כל מין אחר, כבהמה, חיה או אפילו עוף.

נושא האהבה, בירורה והכוונתה, הוא ללא ספק אחד מהנושאים שמעסיקים ביותר את האדם. ואכן המצווה הכללית והמרכזית "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), אף שהיא מכוונת כלפי הכל, מכל מקום הסבירו המפרשים, שבפועל היא מתקיימת בעיקר כלפי בני המשפחה והחברים, ובצורה שלימה ומלאה היא יכולה להתקיים רק בין בני הזוג הנשואים. יחד עם מצווה חיובית זו אסרה התורה שורה שלימה של עריות: קרובות המשפחה של האיש, קרובות המשפחה של אשתו, אשת-איש, משכב זכור ומשכב בהמה. לכאורה יכול לבוא אדם ולשאול, מדוע התורה מטילה על האדם איסורים כאלו, מדוע התורה מתערבת ברגשותיו של האדם ואוסרת עליו לגלות אהבה מינית כלפי אנשים מסוימים? הסברים רבים נאמרו לאיסורי העריות, ואף חכמת הקבלה עוסקת באריכות בנושא זה, שנחשב לאחד משלושת החלקים העיקריים של חכמת הנסתר. אולם אנחנו נזכיר כאן רק את הטעם הפשוט ביותר לאיסורי העריות. חשוב ואף הכרחי שלכל אדם תהיה סביבה תומכת ואוהבת, מספר בני אדם שהקשר שלו עימם יהיה קבוע ולא נתון לשינויים. הסביבה הקרובה והתומכת ביותר היא המשפחה הקרובה, ההורים, האחים והדודים, איתם האדם משתתף בשמחות, ועימם הוא גם מצליח להתגבר על הצרות והקשיים. אם הגורם המיני היה נכנס לתמונה, על כל המתח והתחרות, העליות והירידות הכרוכות בו, האדם היה עלול לאבד את הסביבה הקרובה והתומכת ביותר שלו, והאנשים שצריכים להיות הנאמנים ביותר זה לזה, היו הופכים למתחרים קבועים. מה היה קורה כשבן היה מתחיל לריב עם אביו על אמו. או ננסה לדמיין איך קשרי המשפחה התקינים היו מתקיימים אם אדם היה צריך לחשוש בכל עת שמא אשתו תתפתה לאחד מאחיה או אפילו לאחיו. וכן איך היתה האשה מסוגלת לחיות, אם תמיד היתה צריכה לחשוש שמא בעלה יתאהב לפתע באחותה או באימה, או אפילו בבתה מנישואיה הקודמים. אם היה מותר לאדם להתחתן עם קרוביו, קרוב לוודאי שהמתח המיני היה שובר ומפרק את שלמותה של המשפחה הרחבה, והקשרים בין אחים, הורים ודודים, היו קשרים של תחרות ומתח מתמיד וחוסר נאמנות. ואכן מאז שאסרה התורה את כל איסורי העריות, הנושא המיני סולק מהמשפחה ואצל כל אדם הגון ונורמאלי אינו עולה כלל לדיון. בזכות זה מסוגלת המשפחה למלא את תפקידה בסיוע רגשי ומעשי לכל אחד מבניה ובנותיה. ואילו אצל משפחה שבה מצוות אלו אינן נשמרות, הרגשות הפשוטים ביותר מתפתחים בצורה עקומה, וכל חייהם הם מנסים להשתחרר מהפגיעה האנושה שגילוי העריות פגע בנפשם. כך אפשר אולי להבין בהבנה פשוטה את הטעם לאיסורי העריות.

באופן כללי אפשר לומר, שכל איסורי העריות שבתורה באו כדי לעזור לאדם להפנות את הכוחות העצומים של האהבה, לאפיק חיובי יצירתי, כך שהאהבה בין בני הזוג תלך ותגבר, למען אושרם של בני הזוג והדורות הבאים. ומכל איסורי העריות דומה שהאיסור שצריך לעמוד עליו ביותר הוא איסור אשת-איש. שהרי לאחר שאסרה התורה באופן מוחלט את החיתון בתוך המשפחה הקרובה, כמו בן עם אמו, אב עם בתו, או אח ואחות וכדומה, נושא זה ירד מהפרק. והאדם מחפש את בת זוגו בסביבה הרחוקה יותר, ובאופן עקרוני הוא יוכל להתחתן עם כל הנשים הפנויות. אולם מרגע שהאשה מתקדשת לבעלה, מיד היא נאסרת לכל העולם כולו, ומה שהיה יכול להיות מותר אתמול נעשה היום לאסור. וזהו איסור אשת-איש. וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה שהעונש לעוברים עליו, הן לאשת האיש עצמה, והן לאדם שזנה עימה, הוא מיתה בחנק. אמנם למעשה, מאוד נדיר היה שאדם ייענש בחנק על המעשה הזה. הואיל ורק אם היו שני עדים בשעה שנעשתה העבירה, רק אז אפשר היה לדונם למיתה. ואין מדובר בעדים שראו איך האיש והאשה נכנסו לחדר סגור, אלא בעדים שהיו עמהם בשעת מעשה, והתרו בהם ואמרו: דעו לכם שאם תזנו תיענשו במיתה, ואף על פי כן המשיכו בחטאם. כמובן שזהו מקרה נדיר מאוד, וגם אז מוטלת על בית הדין המצווה לנסות עד כמה שאפשר לדון אותם לכף זכות. אבל מכל מקום, נוכל ללמוד מכאן על היחס החמור של התורה כלפי הזנות עם אשת-איש. ולא זו בלבד, אלא אף הוסיפה התורה עוד איסור, וקבעה שאשה נשואה שזנתה לא תוכל יותר להמשיך לחיות עם בעלה, והיא צריכה להתגרש ממנו תוך ויתור על הכתובה. ואף לאחר גירושיה הוסיפה התורה עוד מצווה האוסרת על האיש והאשה שחטאו להינשא. ובמלים אחרות: אשת-איש שחטאה בזנות נאסרה על שני אנשים לעולם, האחד הוא בעלה, והשני הוא זה שחטאה עימו. (למעשה, גם אם יש סבירות גדולה שהאשה זנתה, כל זמן שהדבר לא הוכח לחלוטין על ידי עדים, לעיתים בית הדין מתיר לבני הזוג להמשיך לחיות ביחד, וכל מקרה ומקרה נידון בבית הדין לגופו). והדבר הנורא מכל הוא, אם ממעשה הזנות של אשת האיש נולד ילד, אותו ילד מוגדר בהלכה כ'ממזר'. בהמשך (בהלכות י-יא) נבאר את דיני הממזר.

בעקבות ההלכות ששודרו ברדיו בנושא העריות נשלחה שאלה: מה יחסה של התורה למשכב זכר, או במלים אחרות ליחסים הומו-סקסואליים? תשובה: יחסה של התורה למשכב זכור חמור מאין כמוהו. כידוע, כדי לדעת מהי חומרת העבירה, יש לבדוק מה העונש שקצבה התורה לעובר עליה, ועל פי זה ניתן לדעת מהי מידת החומרה שהתורה מייחסת לעבירה הזו. שהרי ברור שחטא שעונשו מיתה, חמור בהרבה מחטא שעונשו מלקות. ואמנם מכמה סיבות הלכתיות, למעשה כמעט שלא דנו בסנהדרין אנשים למיתה. אבל העונש המקסימלי מלמד מהו היחס העקרוני של התורה. ואם כן העונש החמור ביותר הוא כמובן מיתה, וישנם ארבעה סוגים של מיתה, והחמור מכולם הוא סקילה. וזהו העונש שקובעת התורה למשכב זכר. כמו שנאמר (ויקרא כ, יג): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה, תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם, מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם". וכל מקום שנאמר "דמיהם בם", הכוונה לסקילה. ועוד הוסיפה התורה אזהרה לאיסור הזה (שם יח, כב): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא. אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ". ואדם שהיה חוטא בזה בשוגג, כלומר שלא ידע שהדבר אסור, עונשו היה להביא קרבן חטאת, ומאז שבית המקדש נחרב, בדיעבד התפילה מועילה במקום הקרבנות. אגב, כדאי לציין שאנשים המודעים לאיסור הזה עוד מקטנות, אפילו אם באופן עקרוני היתה יכולה להתפתח אצלם סטייה שכזו, האיסור החמור סוגר בפניהם כל אפשרות של התפתחות רצון בכיוון הזה, וממילא כוחות האהבה הקיימים בכל אדם, מוזרמים לאפיק הנורמאלי של נישואים בעלי תוכן חיובי, שעל ידם זוכה האדם לדבר הגדול מכל, שהוא כמובן הולדת הילדים. אמנם אין להחשיב את החוטא במשכב זכור כיותר גרוע ממחלל שבת, וכשם שבדורנו אין מרחיקים מישראל מחללי שבת, אלא משתדלים לקרבם במה שאפשר לתורה ומצוות גם בעודם מחללי שבת, כך אין להרחיק את החוטאים במשכב זכור.

בהלכות הקודמות למדנו שאיסורי עריות נחשבים לאיסורים מהדרגה החמורה ביותר, עד שעל רובם גזרה התורה עונש של מיתה. בהלכה זו נסקור בקצרה את מערכת הענישה שבתורה, תוך שימת דגש על העונשים החמורים של מיתה. ישנם כמה סוגים של ענישה. פעמים שהתורה קובעת קנסות כספיים, ופעמים עונש של שלושים ותשע מלקות, והעונש החמור ביותר הוא, עונש המיתה בידי בית הדין. ובכל פעם שאנו חפצים להשוות שני איסורים זה לזה ולדעת איזה מהם נחשב ליותר חמור, אפשר לבדוק זאת על פי העונש שהתורה קצבה לכל איסור. אף עונש המיתה אינו אחיד. ישנם ארבעה סוגים של מיתת בית דין: חנק, הרג, שריפה וסקילה. וזהו גם סדר החומרה שלהם. כלומר, בין החטאים החמורים ביותר, אלה שנענשים עליהם בחנק נחשבים כקלים יותר, כי מיתת חנק היא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. וישנם חטאים חמורים יותר שהעונש עליהם הריגה, והיותר חמורים - שריפה, ועל החטאים החמורים ביותר נענשים בסקילה. ואם למשל אדם עבר שתי עבירות, שעל אחת מהן נתחייב חנק ועל השניה סקילה, ממילא מובן שמענישים אותו במיתה החמורה יותר שהיא סקילה. אבל חשוב מאוד לציין, שרק סנהדרין המונה עשרים ושלושה דיינים מומחים, שנסמכו איש מפי איש עד למשה מסיני, יכולה לפסוק מיתה על אדם. ואף הסנהדרין, רק לעיתים נדירות מאוד היתה דנה בפועל אדם למיתה. וזאת מפני שמצווה על בית הדין להפוך עד כמה שאפשר בזכותם של הנידונים למוות. וכבר אמרו חכמים (מכות א, י), שסנהדרין שבמשך שבע שנים גזרה מיתה על אדם אחד בלבד, כבר היתה נחשבת לסנהדרין חבלנית, מפני שהיא מרבה להרוג את הנידונים בפניה. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם רק אחת לשבעים שנה היתה גוזרת מיתה, כבר היתה נחשבת לסנהדרין חבלנית. ורבי עקיבא אמר, שאילו הוא היה חבר בסנהדרין, לעולם לא היו דנים בה אדם למיתה, כי תמיד היה מוצא צד של זכות שלפיו החוטא פטור מעונש מיתה.

רובם של איסורי העריות קשורים לקרובי המשפחה. ובאופן עקרוני ניתן לחלק את סוגי הקרובים לשני חלקים עיקריים. האחד הוא הקרובים של כל אדם באשר הוא נולד למשפחתו. כמו הבן עם אמו או האב עם בתו, וכן אח עם אחותו, או בן עם דודתו. והסוג השני של איסורי העריות מתחיל משעה שהאדם מתחתן. כל אדם שמתחתן, נאסר מיד בשבע נשים הקרובות לאשתו. שש מהן אסורות עליו לעולם, כלומר גם אם הוא יתגרש מאשתו או שיתאלמן, גם אז יהיה אסור לו להינשא להן. ואחת אסורה עליו כל זמן שאשתו בחיים. ואלו הן שש הנשים האסורות עליו לעולם: אם אשתו, וסבתה מצד אימה, וסבתה מצד אביה, ובתה אם היתה לה מנישואים קודמים, וכן נכדתה מצד בנה או נכדתה מצד בתה. במלים אחרות, שלוש קרובות כלפי מעלה ושלוש כלפי מטה, השלוש שכלפי מעלה הן: אם אשתו, סבתה מצד אימה וסבתה מצד אביה. ואם לאשה כבר היו ילדים מנישואים קודמים, הרי שנאסרו עליו גם שלושה סוגים של נשים כלפי מטה, ואלו הם: בִתה של אשתו, וכן נכדתה מצד בִתה וכן נכדתה מצד בנה. וכפי שלמדנו, כל הנשים הללו אסורות עליו לעולם, וגם לאחר פטירת אשתו יהיה אסור לו לשאתם. אבל ישנה אשה אחת שהיא אסורה עליו רק בשעה שאשתו בחיים, ואם נתאלמן, אזי מותר לו לשאתה לאשה. ואשה זו היא אחות אשתו. וזו היא האשה השביעית שנאסרת על אדם משעה שהתחתן.

בין איסורי העריות ישנו גם איסור לאדם להתחתן עם דודתו. רבים מתבלבלים בהבנת איסור זה. וכמובן אין הכוונה שיש טועים ומתחתנים עם דודות, אלא הכוונה שמבחינה עיונית יש כאן דבר שצריך לשים אליו לב. שהרי מותר לדוד לשאת את אחייניתו, ואם כן צריך לברר מה בדיוק אסור ומה מותר. ההבדל היסודי הוא מי החתן ומי הכלה. אם הכלה היא הדודה אזי הנישואין אסורים. יתכן שהטעם לכך, מפני שיש בזה דבר לא נורמאלי, שהחתן, שהוא צריך להשפיע מלמעלה למטה, חוזר דור אחד אחורה ונושא את דודתו לאשה. ואם התחתנו ונולד להם ילד, הרי הוא ממזר. אבל אם החתן הוא הדוד, והכלה היא בת אחותו או בת אחיו - אזי מותר להם להתחתן. ונפרט מעט יותר את האיסור לשאת דודה. ארבעה סוגים של דודות. שני סוגים הם אחיות הוריו - אחות האב או אחות האם. ועוד שני סוגים של דודות על ידי נישואין, שהם: מי שנישאה לאח של אביו ומי שנישאה לאח של אמו, ושתי נשים אלו, אם נתאלמנו או נתגרשו, מאחר שעל ידי נישואיהן נעשו לדודות שלו, הרי הן אסורות עליו לעולם. ואף שלמעשה כל ארבע הדודות הללו אסורות בנישואין, מכל מקום יש ביניהן חילוק, ששלוש מהן אסורות מהתורה ואחת מדברי חכמים. אחות האב ואחות האם וגם מי שנישאה לאח של האב, אסורות מהתורה. אבל מי שהיתה דודתו על ידי נישואים לאחי האם, אסורה מדברי חכמים, ובמקרה זה, אם חטאו ונולד מחטאם ילד, אין הוא ממזר, כי ממזר הוא זה שנולד מאיסורי תורה שעונשם חמור.

אחד מאיסורי העריות הוא האיסור של אח עם אחותו. ואיסור זה איננו רק לגבי אחים משני הצדדים, כלומר אחים שיש להם אב ואם משותפים. אלא אפילו אם האחות היא רק מצד אמו, או רק מצד אביו, גם אז היא אסורה עליו. ולא רק זה, אלא אפילו אם הם נולדו לאותו אב מחוץ לנישואין, כגון שאביהם לא התחתן כלל, וזנה עם כמה נשים, ומאחת הוליד בן ומהשניה בת, גם אז הם נחשבים כאחים ואסור להם להינשא. וכן הדין להיפך, כאשר אמם ילדה אותם ללא נישואין משני גברים שונים, גם אלה נחשבים לאחים ואסורים. וכמו שנאמר (ויקרא יח, ט): "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן". כדי למנוע מקרה כזה, שאח ואחות שנולדו מחוץ לנישואין יינשאו זה לזה, מנהלת הרבנות רשימה של פסולי חיתון, בה מופיעים גם רשימות של אחים ואחיות שנולדו מחוץ לנישואין ונמסרו אחר כך לאימוץ. וכבר קרה שהגיע זוג לרבנות כדי לקבל אישור לנישואין, וכשפתחו את הרשימות, התברר שהמבקשים הם אחים מצד אביהם. כמובן שבעדינות רבה גילו להם את הדבר, והם נמנעו מלהינשא. אבל במקרה שאלמנה שיש לה בן נישאה לאלמן שיש לו בת, וכן להיפך, מבחינה הלכתית אין ילדיהם נחשבים לאחים, ומותר להם להינשא זה לזה.

מעשה היה באשה אחת שנישאה ועברו עליה יותר מעשר שנים ועדיין לא ילדה, ואמרו הרופאים שהסיבה לזה תלויה בבעל, שיש פגם בזרעו ואינו יכול להוליד. לקחו הרופאים זרע של איש אחר ושמו ברחמה, ומזה נולד לה ילד. ונשאלה השאלה האם הבן הנולד נחשב ליהודי כשר או שמא הוא ממזר הפסול לבוא בקהל ולישא אשה ישראלית? יסוד השאלה הוא, ההלכה שאשת-איש שזינתה עם אדם אחר, ונולד לה מזה בן, הרי הוא ממזר, ואסור לו להתחתן עם אשה מזרע ישראל. ואף שמותר לממזר להינשא לגיורת, מכל מקום גם הבנים שייוולדו להם יהיו ממזרים, ושוב תבוא עליהם אותה הצרה שלא יוכלו לבוא בקהל ולהינשא. השאלה אם כן היא, מה הדין כאשר אשה ילדה ילד מזרע שאינו של בעלה, אולם בלא שנעשה מעשה של גילוי עריות. שאלה כזו הגיעה לפני הרב פיינשטיין, והוא פסק בספרו 'אגרות משה' (אה"ע א, י), שהבנים שנולדים באופן הזה אינם נחשבים לממזרים. והטעם הוא שההגדרה של ממזר היא, שלידתו נגרמה על ידי מעשה חמור כזה של גילוי עריות, עד שאם העבירה היתה נעשית במזיד ובהתראה ולפני עדים, היו חייבים עליה מיתה. כמו למשל בן הנולד מאב שזנה עם בתו, או אדם שזנה עם אשת-איש. אבל במקרה שההולדה נעשתה ללא מעשה של זנות, הילד הנולד כשר לבוא בקהל. ולא רק זה, אלא שאם נולדה מזה בת, מותר לה להתחתן עם כהן, כלומר אין שום פסול בילדים הנולדים באופן הזה. ולעצם המעשה, נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לכתחילה לאשה שבעלה עקר, להתעבר מזרע שנלקח מאדם אחר, ולמעשה נטיית פוסקים רבים להחמיר, ומכל מקום, בכל מקרה מצער שכזה יש לשאול שאלת חכם.

כפי שלמדנו, התוצאה המעשית החמורה ביותר שעלולה להיגרם ממעשה של זנות היא הולדה של בן או בת שהגדרתם ההלכתית היא 'ממזר'. ועל זה אמרו חכמינו זכרונם לברכה: "איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערווה והוליד בן ממזר" (חגיגה ט, ב). כי לא רק שאותם אנשים עשו עוון חמור שעל פי התורה עונשו חנק, ובלא עדים והתראה עונשו כרת, כלומר מיתה בידי שמים, אלא אף הבנים הנולדים מזה אסור להם להינשא לשום אדם מקהל ישראל. ואמנם לגר או לגיורת מותר להתחתן עם ממזר, אבל בכל אופן הילדים שיוולדו להם יהיו גם הם באותה צרה, ולא יוכלו להינשא לשום אדם מזרע ישראל. במילים אחרות, כל זמן שאחד ההורים הוא ממזר, גם הילדים שיוולדו יהיו ממזרים. ולכן מסתבר שגר או גיורת לא יסכימו להינשא לממזר, כדי שלא לפסול את זרעם. בשום אופן איננו מתיימרים לדעת את הטעם המוחלט למצוות התורה, שהרי גבהו מחשבותיו של הבורא ממחשבותינו. אבל בכל אופן אפשר לנסות ולהסביר באופן פשטני, שעל ידי הגזירה הנוראה הזו של ממזרות, נאבקת התורה בכל תוקף בבעיית הזנות. שהרי אין דבר נורא והרסני לגבי שלמות המשפחה וחינוך הילדים מאשר הזנות. וכמובן שכדי לחזק את האהבה המשפחתית צריך בעיקר לעודד את המידות הטובות של אהבה, סבלנות וכבוד. אולם בכל אופן יש לאדם בנוסף ליצר הטוב גם יצר רע, ולעיתים הוא נוטה להתפתות לתאווה רגעית כלשהי, שבסופו של דבר עלולה להחריב את משפחתו. ואזי רק עונש חמור ביותר, שמביע את החומרה שבעצם המעשה הפגום, יכול להרתיע אותו ממעשה הבגידה. אכן אפשר לומר שבאופן כללי העונש הקשה הזה מרתיע ביותר, ואמנם לעיתים נדירות ישנם אנשים שסובלים ממנו מאוד, אבל התועלת הכללית הנובעת ממנו לחברה כולה אינה ניתנת לשיעור. כמובן שזהו רק טעם אחד פשוט, וכל מי שמאמין בתורה מבין שישנם גם טעמים עמוקים יותר הקשורים בסוד השתלשלות הנשמות. עוד כדאי להוסיף כאן, שהפגם הנורא שישנו בממזר הוא דווקא לעניין הנישואים, אבל לגבי כל שאר התורה שווה הממזר לכל יהודי. ואף יכול הוא להתעלות במעלות הקדושה ולהגיע לדרגה גבוהה. וכן אמרו חכמים בסוף מסכת הוריות, שיש להקדים ולכבד ממזר שהוא תלמיד-חכם יותר מכהן גדול שהוא עם-הארץ. יא - ממזר עם שפחה על פי ההלכה, דרך אחת בלבד ישנה לממזר להוליד בנים שיוכלו בסופו של דבר להתחתן עם כל יהודי או יהודיה וזרעם יהיה כשר. וכדי להסביר את הדבר, נחזור על מה שלמדנו. ממזר הוא בן שנולד על ידי גילוי עריות, כמו למשל מזנות של אח עם אחותו, או זנות של אשת-איש עם אדם זר. וכל זמן שהאשה עדיין לא קיבלה גט ובעלה בחיים, אפילו שהיא בתהליכי גירושין, עדיין היא נחשבת לאשת-איש, ואם ייוולד לה ילד מאדם זר, ילד זה יהיה ממזר. הבעיה ההלכתית הקשה שעומדת בפני הממזר היא, שאין לו כמעט שום אפשרות להתחתן, מאחר שעל פי התורה אסור לו לשאת בת ישראל. ורק אם ימצא אשה ממזרת, שאף היא נולדה באיסור, יהיה מותר להם להתחתן. אבל חשוב לדעת שהדבר לא יועיל לבניהם, שכן כל בניהם ובנותיהם יהיו מיוחסים אחריהם ודינם כממזרים. וכן הדבר לגבי נישואין עם גיורת, שגם לה מותר להינשא לממזר, אבל כאמור, הפסול יעבור לבניהם. ורק דרך אחת עומדת בפני הממזר, שעל ידה יוכל להכשיר את זרעו, והיא על ידי שפחה. והכוונה כאן לגויה שבאה להיות שפחה אצל יהודי, שבשעה שהיא מקבלת על עצמה להיות שפחה אצל יהודי, עליה לעבור תהליך של גיור חלקי הכולל טבילה וקבלת מצוות, ומאז עליה לשמור כמעט את כל המצוות. ואם תשתחרר, לא תוכל לחזור לעמה הקודם, ובו במקום תיחשב ליהודיה. ואם כן, מצד אחד יש לה דין גויה, וכל יהודי שהוליד ילד מגויה, אין הילד יורש ממנו כלום, והוא נחשב כאמו הגויה לכל דבר, כי הלאומיות נקבעת, כידוע, על ידי האם. ואם כן, גם במקרה הזה של הממזר והשפחה, הילד לא יירש כלל את הממזרות הואיל ואין הוא מתייחס לאביו, והוא נחשב עבד כאמו. ומאידך, אם השפחה היתה גויה רגילה, כמובן שאסור היה לממזר להתחתן עמה, וגם הבנים הנולדים לה היו גויים גמורים. אבל כאן, מאחר שהשפחה כבר התחילה תהליך של גיור, התירו לממזר לישא אותה, והבנים שיוולדו להם נחשבים כעבדים שמחויבים ברוב המצוות, ומיד לאחר שנולדו ניתן לשחררם, ועל ידי כך הם ייחשבו כיהודים כשרים, כדין כל עבד כנעני שיצא לחופשי. בספרי התשובות מסופר על כמה ממזרים שבאופן זה הצליחו להכשיר את זרעם. יב - גר נאסר בקרוביו מדרבנן אחת ההלכות המעניינות בדיני עריות, היא ההלכה העקרונית לגבי גר, שמצד דין תורה, גר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד, וכל הקשרים המשפחתיים שהיו לו עם הוריו ואחיו בטלים, ואין הוא נחשב יותר כקרוב להם. ומצד דין התורה יוצא מכאן דין מעניין, שאם למשל יתגיירו אם ובנה, הואיל ונתגיירו אין הם נחשבים יותר לקרובים, ומותר להם להינשא זה לזה. וכן אח ואחות שהתגיירו, מצד דין התורה, מותר להם להינשא. אבל באו חכמים ואסרו את הדבר הזה, כדי שלא יאמרו הגרים, באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. שהרי גם כל יתר הגויים מצווים לשמור על חלק מדיני העריות, על פי שבע מצוות בני נח. ואם כן, כשהיו גויים אסור היה לבן לשאת את אמו, ואיך יתכן שלאחר שיתגייר, פתאום יהיה הדבר מותר. ולכן קבעו חכמים, שגם לאחר הגיור, נשארים על הגר כל איסורי העריות שהיו לו בשעה שהיה גוי. כדרך אגב, כדאי להזכיר כאן את ששת איסורי העריות המוטלים לא רק על ישראל אלא גם על כל בני נח, ואלו הם: אם, אשת האב, אחות מצד האמא, אשת-איש, משכב זכור, ומשכב עם בהמה.