מושג הנישואין על כל המשמעויות ההלכתיות והרוחניות שלו, הוא מושג שהתחדש על ידי התורה. לפני מתן תורה, הנוהג היה, שאם איש ואשה נפגשו ברחוב, ומצא חן בעיניהם לחיות ביחד, היו יכולים להיכנס לבית משותף ולהתחיל לחיות חיי אישות ללא שום טכס של חופה או קידושין, וכך היו הילדים נולדים. וגם טכס גירושין רשמי לא היה, אלא בזמן שאחד מבני הזוג רצה להפר את הקשר שביניהם, מיד היה יכול להיפרד וללכת לו לדרכו. ומכיוון שניתנה התורה לישראל, נצטווינו במצוות עשה, שאם ירצו האיש והאשה לחיות ביחד, יעשו זאת רק לאחר קידושין וחופה (רמב"ם הל' אישות א, א). וכן אם ירצו להיפרד, יעשו זאת על ידי גט כריתות. החופה והקידושין, על כל פרטי הלכותיהם המרובות, מבטאים את היחס הנכבד של התורה לחיי הנישואין. ואף בני הזוג שמקיימים את הנישואין כהלכתם, מראים בכך שלנישואין שלהם יש משמעות ערכית רוחנית הרבה מעבר לסתם איש ואשה שמנהלים ביחד חיים גשמיים עכשוויים. אם הרצון הוא להגיע לקשר עמוק של אהבה, שמבוסס על הרבדים העמוקים של הנפש, ושדורש התמסרות ולפעמים אף הקרבה - הוא חייב להיות מעוגן במעשה הקידושין. זוהי משמעות המצווה לעגן את היחסים שבין בני הזוג בחופה וקידושין, שבהם בני הזוג מתחייבים באופן המוחלט ביותר להיות זוג נשוי, ומתוך כך יש לקוות שיבנה בית מלא באהבה ונאמנות, ומתוך כך יגדלו בו ילדים טובים.

החתונה מורכבת משני שלבים, קידושין וחופה, ובמילים אחרות, אירוסין ונישואין. וצריך לציין שמה שאנו קוראים היום אירוסין אינו מה שהתורה קוראת אירוסין, כי בלשוננו אנו קוראים מאורסת למי שהחליטה להתחתן עם מישהו, אבל באמת, על פי ההלכה, מאורסת היא אשה שהתקדשה לאיש על ידי קידושין גמורים. הקידושין יוצרים את הזיקה שבין החתן והכלה, והם נעשים בדרך כלל על ידי קניין, שמתבצע בנתינת טבעת מהחתן לכלה, ואמירת הנוסח: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". על ידי כך הזוג נעשה מאורס. והעמידה תחת החופה היא הביטוי ההלכתי לתחילת חיי הנישואים המשותפים, כלומר החופה יוצרת את הנישואין. בעבר היו נוהגים להמתין שנים עשר חודש בין הקידושין לחופה, כלומר בין האירוסין לנישואין. באותם שנים עשר חודשים היתה האשה נקראת מאורסת אבל לא נשואה, והיתה לזה משמעות הלכתית על פי התורה, ובסוף השנה היו עורכים את החופה, ומיני אז נחשבה האשה לנשואה. נפרט מעט יותר, תחילת ההתקשרות שבין בני הזוג נעשית על ידי קידושין, שהם מעשה קניין שעל ידם נוצרת זיקה בין בני הזוג. ובשלוש דרכים ניתן לקדש אשה (כסף, שטר וביאה), וכיום נוהגים הכל לקדש את האשה בקניין כסף, שנעשה על ידי נתינת הטבעת לאשה. ומרגע נתינת הטבעת שהיא מעשה הקידושין, נעשית האשה מקודשת ומיועדת לבעלה, והיא נקראת מאורסת. כדרך אגב כדאי לציין, שעונשה של נערה מאורסת שזנתה חמור, על פי דין התורה, מעט יותר מעונשה של אשה נשואה שזנתה. כלומר, הזיקה שבין בני הזוג מוחלטת ומחייבת, ואם ירצו להיפרד יצטרכו לעשות זאת על ידי גט. אלא שעד לחופה, שהיא זמן הנישואין, אסור לזוג המאורס לגור ביחד ולקיים חיי אישות. כפי שהזכרתי, בעבר היו נוהגים להמתין שנים עשר חודש בין האירוסין לנישואין, דהיינו בין הקידושין לחופה, ובאותה שנה היו בני הזוג מתכוננים לחתונה, הן מבחינה נפשית והן על ידי הכנות מעשיות, כגון הכנת הבית, הבגדים וסעודת החתונה. לא קשה להבחין ביופי המיוחד שבהמתנה הממושכת בת השנה של הזוג המקודש והמאורס, שהיה מצפה ומייחל ליום החתונה, ליום שבו יתחיל לחיות יחד. ודאי שאותה שנה היתה מעמיקה את היחס הנפשי והרוחני שביניהם. אבל במשך הזמן והגלויות, נתרבו סיבות שהביאו לאיחוד האירוסין עם הנישואין. ראשית, קרו מקרים שבין האירוסין לנישואין, נאלצה משפחת החתן או הכלה לברוח ממקומה, וכך נשארו בני הזוג קשורים ביניהם בקשר של קידושין בלי יכולת לממש את הקשר על ידי נישואין, וגם ללא אפשרות להתירו על ידי גט. ועוד קרו מקרים שבין האירוסין לנישואין לא הקפידו בני הזוג על שמירת הצניעות ביניהם. מסיבות אלו נתקבל בכל ישראל המנהג לאחד את האירוסין והנישואין לזמן אחד, שהוא יום החתונה. וכך בעת החתונה נערכים גם האירוסין - שהם הקידושין על ידי הטבעת, וגם הנישואין - על ידי העמדת החופה.

אחד ההבדלים המרכזיים שבין היהדות לשאר הדתות, שהיהדות חותרת לתיקונו השלם של העולם. שאר הדתות התייאשו מתיקון העולם הזה על כל מרכיביו הגשמיים, והן קוראות למאמיניהן להתנתק מחיי העולם הזה, ולברוח אל עולם רוחני שעלה בדמיונם, כדי להינצל מהתסכול והצער שיש בחיי העולם הזה. אולם היהדות חותרת לתיקון העולם הזה על כל מרכיביו. ולכן גם כריתת ברית הנישואין, אינה מתבטאת רק על ידי דיבורים יפים, או הבעת רצון נאצל, תוך תלישות וניתוק מהצדדים המעשיים והממשיים של העולם, מה שעלול בסופו של דבר לגרום לאיבוד האהבה והקשר העמוק שבין בני הזוג. אלא כריתת הברית בין החתן והכלה נעשית על פי התורה בקניין קידושין, מעשה קניין שנותן ביטוי ממשי ומחייב לאהבה ולחלומות שנרקמו בליבם של בני הזוג. וכמו שכל שינוי במעמד של אדם או חפץ נעשה על ידי מעשה קניין, כך גם החתונה והמעבר של האשה ממעמד של פנויה למעמד של אשת איש נעשה על ידי קניין, קניין שנקרא קידושין, משום שעל ידו הכלה מתייחדת ומתקדשת לבעלה. ואמנם אמרו חז"ל (קידושין ב, א) שבשלוש דרכים האשה יכולה להתקדש: בכסף, בשטר ובביאה, אבל למעשה נוהגים הכל לערוך את הקידושין אך ורק על ידי קניין כסף. ומאחר שכסף לא צריך להיות דווקא מטבע, אלא אפשר להשתמש גם בשווה כסף, לכן נהגו לקדש את האשה בטבעת שתוכל לעונדה תמיד על ידה, ותשמש לה זיכרון לקידושיה (ספר החינוך תקנ"ב).

כדי להסביר את משמעות קניין הקידושין שעל ידו נוצרת הזיקה שבין הכלה לחתנה, ראוי להקדים תחילה הקדמה כללית. תפישת העולם האחדותית של התורה, היינו שיש בורא אחד לעולם על כל מרכיביו הרוחניים והגשמיים, מחייבת שלכל רעיון רוחני יהיה ביטוי ממשי ומעשי בעולם, ולכן יש בתורה מצוות מעשיות. וכך העולם על כל מרכיביו החומריים מקבל משמעות וערך, וכן הערכים הרוחניים שוב אינם מנוכרים ותלושים מהמציאות, שהרי יש להם ביטוי ממשי על ידי המצוות המעשיות. ולכן על פי מצוות התורה (דברים כב, יג), גם כריתת ברית האהבה המקודשת שבין החתן לכלה לא תחול עד שתקבל ביטוי ממשי ומוחשי על ידי קניין הקידושין. קניין הקידושין נעשה כיום על ידי כך שהחתן נותן כסף לכלה ובתמורה לזה היא מתקדשת לו. ובפרוטה אחת בלבד אפשר לקיים את הקידושין, כלומר יכול החתן לקחת פרוטה וליתנה לכלה ולומר לה: "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו כדת משה וישראל", ואם הכלה תקבל את הפרוטה ותסכים להתקדש - תהיה מקודשת. והטעם לכך הוא, שכסף הקידושין לא נועד להיות תשלום עבור ערכה של הכלה, שהרי שום סכום כספי לא ישווה לערכה. העניין הוא שצריך שיהיה ביטוי קנייני ממשי לקידושין, וכבר בפרוטה אחת ניתן לבצע קניין. אבל דבר שערכו פחות משווה פרוטה אינו נחשב בעיני האדם, ולכן אי אפשר לבצע בו קניין. ועל פי זה קבעו חכמים שהסכום המזערי שעל ידו ניתן לקיים את הקידושין הוא פרוטה או שווה פרוטה. וכאן המקום להדגיש שאין הקידושין חלים ללא הסכמתה המלאה של הכלה, ואפילו אם ישקול אדם לידי אשה מיליארדי שקלים ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי במיליארדי שקלים אלו כדת משה וישראל", כל זמן שהכלה לא תסכים להתקדש, אין הקידושין חלים. ולעומת זאת בפרוטה אחת אפשר לקיים את הקידושין, אם הכלה תסכים להתקדש. כל זה מחדד את מה שלמדנו, שכסף הקידושין אינו צריך להיות שווה ערך לכלה, אלא הוא רק מבטא באופן קנייני ממשי את המעבר של האשה למעמדה החדש, ואת כריתת הברית שבין החתן והכלה.

אף שמצד הדין ניתן לקיים את קניין הקידושין בכך שהחתן ייתן לכלה כל דבר ששוויו למעלה מפרוטה, מכל מקום נהגו הכל לקדש כיום על ידי טבעת. על פי רוב המנהגים עשויה הטבעת מזהב טהור (מרדכי, ועיין בנישואין כהלכתם ז, ו), ויש שנהגו בטבעת כסף (בן איש חי ש"א שופטים ח). כדי שהקניין יתבצע בשלימות, הכלה צריכה להסכים לקידושין, והסכמתה מתבטאת בכך שהיא מושיטה את אצבעה ומוכנה שהחתן יענוד עליה את טבעת הקידושין. נהגו שהחתן והכלה לא ישתו משקה חריף בכל יום החתונה, כדי שהסכמתם לקידושין תהיה בדעה צלולה. אחת הסיבות למנהג לצום ביום החתונה (להלן ד, י), היא כדי לשמור על הדעה הצלולה, ולא להשתכר באותו יום, כפי שנוהגים חלק מהחתנים שאינם יהודים. ועוד צריך, שלא תהיה שום טעות בהבנתה של הכלה את קניין הקידושין, שאם למשל תחשוב הכלה שהטבעת שווה אלף שקלים, ובאמת שוויה בסך הכל חמישים שקלים, יתכן שהקידושין פסולים, מפני שדעתה של הכלה להתקדש על ידי טבעת יקרה ולא על ידי טבעת פשוטה. ולכן נהגו לקדש בטבעת ללא פיתוחים וללא אבנים יקרות, שהאפשרות לטעות בשווייה מצומצמת. ומכל מקום אם יש בה פיתוחים, כל זמן שהכלה מסכימה להתקדש בה אפילו אם היא שווה פרוטה בלבד, היא כשרה לקידושין. וכן נוהגים, שהרב שואל את העדים בנוכחות הכלה האם הטבעת שווה לפחות פרוטה, והם עונים בחיוב, וגם הכלה מסכימה, ועל ידי כך ברור שאין שום טעות בקידושין, משום שללא ספק טבעת מזהב או כסף שווה לכל הפחות פרוטה.

כפי שכבר הסברנו הקידושין נעשים על ידי פעולת קניין של נתינת טבעת מהחתן לכלה, ובשעה שהטבעת שהיתה שייכת לחתן עוברת לרשותה ולבעלותה של הכלה, באותה שעה הכלה מתקדשת לאשה. ולכן ברור שהטבעת חייבת להיות שייכת לחתן. ואם הורי החתן הם שהלכו וקנו את הטבעת מכספם, עליהם להעבירה לבעלותו, על ידי שיתנו לו את הטבעת במתנה גמורה, והוא יכוון מצידו לקנותה מהם על ידי "קניין הגבהה", כלומר יקנה מהם את הטבעת בזה שיגביה אותה בידו לגובה של שלושים סנטימטר לפחות מעל לרצפה. ועוד צריך לשים לב, שהחתן ישלם למוכר עבור הטבעת עוד לפני החתונה, כי כל זמן שלא שילם עבורה, עדיין אין הטבעת שייכת לו בקניין גמור מן התורה, ואם כן הקידושין אינם שלמים (אבני מילואים כח, לג). כמובן שכל קניין הטבעת אינו שווה כלום ללא הבנת משמעות הקניין המיוחד הזה שהוא הקידושין, ולכן צריך החתן לומר לכלה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ואז כשיתן את הטבעת לשם קידושין, יחולו הקידושין. וראוי שהחתן והכלה יכוונו בעת חתונתם לקיים את מצוות הקידושין שהיא מצווה מן התורה, וכן יכוונו שעל ידי החתונה יוכלו לקיים את מצוות פרו ורבו, ויתפללו שיהיו להם ילדים טובים. וכן יכוונו שעל ידי חתונתם יוכלו לקיים בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", כפי שכתב האר"י הקדוש, שעיקר קיום מצווה זו, מתקיים בפועל בין האיש לאשתו.

יתכן שאדם יתן טבעת לכלתו, ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", והיא תסכים להינשא לו ותושיט את אצבעה, והוא יענוד את הטבעת על אצבעה, ובכל זאת, אם לא יהיו נוכחים במקום עדים כשרים, הקידושין לא יחולו והם עדיין יחשבו לרווקים. וזהו ההבדל היסודי שבין העדות בדיני ממונות לעדות בהלכות קידושין. בדיני ממונות כל תכליתם של העדים היא רק לברר מה היה באמת, האם פלוני נתן הלוואה לאלמוני? וכמה נתן? או האם פלוני הזיק לרכושו של אלמוני או גנב? אבל אם לא יהיה ויכוח בין שני הצדדים, אין יותר צורך בעדים. כי רק כשיש ספק מה היה, צריכים העדים לבוא ולהכריע. אבל כשאין ספקות, והצד הנתבע מודה שהוא חייב כסף, עליו לשלם גם כשאין עדים. לא כן הדין לגבי קידושין וגירושין, שבהם נוכחות העדים היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין או הגירושין, ואם לא יהיו עדים, אפילו ששני בני הזוג יספרו שערכו קידושין ביניהם, קידושין אלו לא יתפסו. והטעם לכך, שבקידושין או גירושין לא מדובר רק על חיוב ממון מאחד לשני, אלא מדובר על שינוי במעמדם של האיש והאשה, שינוי הנוגע לכל בני האדם. מעתה האשה היא אשת איש, ולמשל, על פי דיני התורה, כל מי שישכב עימה יתחייב מיתה בידי שמים, ואם יהיו עדים שיתרו בו בעת מעשה, יתחייב מיתה בידי בית הדין. וברור ששינוי כזה במעמדה, מרווקה לאשת איש או מאשת איש לגרושה, לא יכול להיעשות ללא נוכחות של עדים. ולכן יש להקפיד שהעדות תהיה כדת וכדין.

לאחר שלמדנו שהקידושין חייבים להיערך לפני עדים כשרים, צריך להגדיר מי הם עדים כשרים ומי פסולים. הכלל הוא, שהעדים צריכים להיות אנשים שיכולים להתבונן באופן מבוגר ואובייקטיבי על האירוע, וכן עליהם להיות שותפים לערכים שעל פיהם נעשו הקידושין. ולכן, ילדים קטנים למשל, פסולים מלהעיד, מפני שהם אינם מתבוננים באירוע בצורה בוגרת. ורק מגיל שלוש עשרה, גיל בר המצווה, יכולים הנערים להיות עדים כשרים. גם קרובי משפחה של החתן או הכלה אינם יכולים להיות עדים, כי הם אינם צופים בצורה אובייקטיבית באירוע. ונמנה כאן כמה דוגמאות לקרובים הפסולים מלהעיד: אחים, דודים, בני דודים, וכן סבא ואפילו סבא רבה פסול מלהעיד בחתונת נינו. וכן פועל שעובד אצל החתן או הכלה, פסול מלהעיד בחתונתם מפני שהוא תלוי בהם במשכורתו. אבל חברים טובים, שאין ביניהם לבין אחד מבני הזוג קשר דם, או תלות כספית, יכולים להיות עדים כשרים לחתונה. וכן אדם שאינו מזדהה עם הערכים שעליהם מבוססים הקידושין, היינו עם ערכי התורה, אינו יכול להיות עד בחתונה. ולכן אדם שחוטא בגילוי עריות, למשל, מקיים יחסים עם אשת איש, או עם אחותו או בתו וכדומה, פסול לעדות. וכן אדם שחשוד בגניבה פסול מלהיות עד, וכמובן שאין הבדל בין אדם שמתפרץ לבית חבירו בלילה וגונב, לבין מי שמוכר בחנות ומשנה את המחירים או את המשקל לטובתו, או מנהל מפעל שגונב כסף מחשבון המפעל לכיסו, כל אלה גנבים ופסולים לעדות. וכן אדם שאינו שומר שבת כהלכתה, ואינו שותף מלא לכל ערכי התורה, אינו יכול להיות עד למעשה הקידושין שכל כולו מבוסס על מצוות התורה.

בכל חתונה בוחרים מתוך קהל המוזמנים שני עדים כשרים, שתפקידם לעמוד ליד החופה ולראות את כל סדר הקידושין. כבר למדנו שאין הקידושין חלים ללא נוכחות של עדים, ואם קידש אדם אשה בינו לבינה, הקידושין בטלים. אלא שלכאורה יש מקום לשאול, הרי ממילא נמצאים הרבה אנשים סביב החופה, וכל אחד מהם יכול להיחשב עד, ואם כן מדוע צריך לייחד מתוך כולם שני עדים? כמה תשובות נאמרו בדבר: ראשית, פעמים רבות סביב החופה עומדים קרובי משפחה שהם פסולים מלהיות עדים, ואילו החברים שיכולים להיות עדים עומדים רחוק ואינם מתבוננים בתשומת לב בכל פרטי הקידושין. ואם אין שני עדים כשרים שראו את נתינת הטבעת מידו לידה, ושמעו אותו אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", הקידושין פסולים, משום שנעשו ללא עדים כשרים. ולכן מקרבים שני עדים כשרים, שאינם מבני המשפחה, והם יעמדו ליד הזוג ויראו את כל פרטי הקידושין, ועל ידי כך יכשירו את הקידושין. ועוד, שאנו חוששים לדעת כמה פוסקים שסוברים, שאם בעדות אחת היו נוכחים עדים כשרים ופסולים ביחד, גם עדות הכשרים פסולה. ולכן מייחדים שני עדים, והרב שמסדר את הקידושין אומר להם: "רק אתם העדים", כלומר: אל תחשבו שאתם מעידים כאן ביחד עם הקרובים, ועל ידי כך הקרובים לא מצטרפים לעדות וממילא אינם פוסלים אותה. עדי הקידושין הם גם העדים החותמים על הכתובה.

לאחר שעסקנו בעיקר הקידושין, שנעשים על ידי נתינת הטבעת לכלה בפני עדים, יש מקום להזכיר שחז"ל תקנו ברכה לקידושין, וכמו בקידוש, תקנו לומר את הברכה על כוס יין מלא, דבר המבטא את התפשטות הברכה מהעולמות הרוחניים העליונים ועד לעולם הגשמי, שכן היין מבטא את השמחה הפשוטה והטבעית שבעולם החומר שלנו. וכן אנו מקווים ומתפללים עבור הזוג הטרי, שהערכים הרוחניים של קדושה ונאמנות ילוו אותם כל ימי חייהם, יחד עם הרגשות הטבעיים של האהבה השמחה והששון, שמתבטאים ביין. וביסוד ברכת הקידושין מובאות שתי דעות. לדעת הרמב"ם, כשם שלפני הרבה מצוות תקנו חכמים לברך ברכה, כך גם לפני מצוות הקידושין תקנו ברכה (אישות ג, כג). ולדעת הרא"ש, ברכה זו היא ברכה של שבח והודאה לה', על שהבדילנו מן העמים וקידש אותנו במצוותיו על ידי שנתן לנו הדרכה אלוקית כיצד לבוא בברית הנישואין (כתובות פ"א סימן י"ב). הרב מסדר הקידושין הוא זה שמברך את ברכת הקידושין. ותחילה הוא מברך על היין, ואחר כך מברך את ברכת הקידושין: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה', מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין" (הנוסח התימני שונה במקצת). לאחר סיום הברכה טועמים החתן והכלה מהיין, ולאחר מכן מתבצעים הקידושין, ונוהגים לכבד את ההורים במסירת הכוס לחתן ולכלה. וכך הוא הסדר, הרב מסדר הקידושין נותן את הכוס לאבי החתן והוא נותנו לחתן לטעימה. ורבים נותנים את הכוס ישירות לחתן. לאחר מכן לוקח הרב את הכוס מהחתן ומוסרה לאם הכלה, והיא נותנת אותה לכלה לטעימה. והחתן אינו מוסר בעצמו את הכוס לכלה, משום שעדיין הם נמצאים רק בשלב הקידושין. וכך הוא המנהג לגבי הכוס של ברכת הקידושין, אבל את הכוס השנייה שעליה אומרים את שבע ברכות הנישואין, ימסור החתן לכלה בעצמו, משום שאז כבר נסתיימו הנישואין, ואז מתאים שהקשר ביניהם יעשה ללא מתווכים, ואפילו אם הם הורים... יא - הכתובה יחד עם כל השמחה והברכות על כוס יין שיש בחתונה, ההלכה במבטה האחראי והמפוקח לא שכחה לדאוג לזכויותיה של האשה במידה והשידוך לא יעלה יפה. ולצורך זה כותבים את הכתובה, שהיא מגילת הזכויות של האשה. בכתובה מתחייב החתן כלפי הכלה בכמה עניינים, אבל העיקר הוא ההתחייבות של הבעל לתת לאשה סכום כסף במקרה שהשידוך לא יעלה יפה, והם יתגרשו, או במקרה שהבעל ימות לפני אשתו, אף אם בצוואתו הוא יוריש את כספו לקרוביו האחרים, מכל מקום האשה תקבל עוד לפני היורשים את הסכום שנרשם בכתובתה. וזאת כדי לעזור לה להתחיל את חייה החדשים כגרושה או אלמנה. ועוד תפקיד מרכזי יש לכתובה, והוא למנוע גירושין שאינם הכרחיים. שעל ידי שהבעל המרוגז יזכור את הסכום שעליו יהיה לשלם לאשתו אם יגרשנה, תתקרר עליו דעתו, ויחשוב, אולי בכל זאת עדיף לנסות לחיות ביחד בשלום ואהבה, במקום לשלם את הכתובה. וכפי שאמרו חז"ל: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט, ב). וכדי להבטיח עוד יותר את זכויותיה של האשה, תיקן שמעון בן שטח, שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לתשלום הכתובה אם יתגרשו. היינו שגם אם אין לבעל כסף מזומן, מכל מקום יעקלו את נכסיו, ויגבו מהם את שווי הכתובה. וכמובן גם תקנה זו נועדה בין השאר כדי לעכב בעלים כעסנים מלהתגרש בחופזה (כתובות פב, ב). יב - סכום הכתובה נחלקו התנאים בשאלה האם כבר התורה חייבה את הבעל לכתוב לאשתו כתובה שתגדיר את סכום הפיצויים שיצטרך לתת לאשתו במקרה שיתגרשו, או שזו תקנת חכמים (כתובות י, א). למעשה, לכלה לא משנה אם הכתובה היא מן התורה או מדברי חכמים, בכל מקרה אם תתגרש או תתאלמן - תקבל את סכום כתובתה. סכום הכתובה נקבע על פי שלושה מרכיבים, עיקר הכתובה, הנדוניה, ותוספת הכתובה. עיקר הכתובה הוא סכום קבוע של מאתיים זוז, שהוא סכום המינימום שנקבע לכתובה, וזהו סכום שניתן היה להתקיים בו במשך שנה לפחות. החלק השני הוא הנדוניה, דהיינו עושים חשבון של הכסף והרכוש שהצד של הכלה העביר לרשותו של החתן, ומאחר שהחתן זכה בו, עליו להוסיף את שוויו בכתובה, כדי שאם יתגרשו, רכושה לא ישאר ברשותו. והחלק השלישי הוא התוספת שהחתן היה מוסיף משלו על עיקר הכתובה ועל סכום הנדוניה שקיבל. ומחשבים את שלושת המרכיבים יחד, וזהו סכום הכתובה, היינו, הסכום שהחתן מתחייב לתת לאשתו אם יגרשנה. וכן אם הבעל ימות לפני אשתו, זהו הסכום המינימלי שהיא תגבה מנכסיו, גם אם שמה לא יוזכר בצוואת ירושתו. יג - משמעות סכום הכתובה בימינו בתקופת המשנה והתלמוד, אכן היתה חשיבות עצומה לסכום שנכתב בכתובה. אבל כיום אין כמעט משמעות לסכום זה, וגם אם החתן והכלה יגיעו חס וחלילה לגירושין, לסכום שנכתב בכתובה תהיה משמעות מועטה. והסיבה לכך היא, שחכמי הראשונים קיבלו את שתי תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה, שחי לפני כאלף שנה, והיה מגדולי החכמים הראשונים באשכנז. הוא תיקן שאדם לא יוכל לשאת שתי נשים, וכן שהבעל לא יוכל לגרש את אשתו ללא הסכמתה. תקנות אלו הפכו את הקערה על פיה. עד אז הכוח היה בידיו של הבעל, הוא היה יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה, ולכן היה צורך לדאוג לזכויותיה של האשה על ידי ההתחייבות שלו בכתובה, שאם יגרשנה, ישלם לה את הסכום הנקוב בכתובה. ובאותם הימים המשא ומתן על הסכום שכתוב בכתובה היה משמעותי ביותר, כי על ידי גובה הכתובה משפחתה של הכלה היתה יכולה להבטיח את עתידה, הן על ידי הרתעת הבעל מלגרש אותה, ואם יחליט לגרשנה יאלץ לשלם לה סכום שיאפשר לה חיים טובים לאחר הגירושין. אולם מקבלת התקנות הללו, לא יכול יותר הבעל לתת לאשתו גט ללא הסכמתה. וכל זמן שלא תסכים להתגרש, לא יוכל להתקשר עם אשה אחרת, הואיל ועל פי תקנת רבנו גרשום אסור לו להיות נשוי לשתי נשים בעת ובעונה אחת, ולכן אף אם כתוב בכתובתה סכום זעום, מכל מקום כל זמן שלא תתרצה להתגרש, לא יוכל הבעל לנתק את קשריו עימה, וכך תוכל האשה לדרוש מבעלה את הסכום הסביר לדעתה תמורת הסכמתה לקבל את הגט. כלומר, מקבלת התקנות של רבנו גרשום, תלויים הגרושים במשא ומתן שבין בני הזוג, ואם רצונו של הגבר לגרש את אשתו חזק מרצונה להתגרש, בדרך כלל יצטרך לשלם לה יותר ממחיר הכתובה. ואם להפך, האשה רוצה להתגרש יותר מהאיש, מן הסתם תוותר לו על חלק מהכתובה. ורק במקרים יוצאים מן הכלל, שהאשה בשום פנים לא מוכנה לקבל גט, ולדעת בית הדין המצב המשפחתי שביניהם מחייב גירושין, יתירו לבעל לשאת עוד אשה, בתנאי שמאה רבנים יחתמו על פסק הדין שיתיר לו לשאת אשה שנייה בעודו נשוי לאשתו הראשונה. אמנם עדיין למקרה שהבעל מת ואשתו נותרה אלמנה היתה משמעות לסכום שנכתב בכתובה, אולם כיום על פי החוק האשה מקבלת חצי מהרכוש המשותף, שזה בדרך כלל יותר משווי הכתובה. ולכן כיום, אין סיבה שמשפחות החתן והכלה יתווכחו ביניהם על גובה סכום הכתובה. ורק במקרה שהחתן מציע סכום נמוך במיוחד, או שצד הכלה תובע סכום גבוה במיוחד, יש מקום לחשוש שסכומים אלו יהוו בסיס למשא ומתן במידה ויתגרשו, ולכן על הצד שכנגד לעמוד ולתבוע שסכום הכתובה יהיה נורמלי, היינו סכום שמקובל אצל רוב הזוגות. יד - התחייבויות נוספות בכתובה כפי שהסברנו, המטרה העיקרית של הכתובה, היא הבטחת זכויותיה של האשה במידה והזיווג לא יעלה יפה והם יתגרשו. ומכיוון שכבר עוסקים בזכויותיה של האשה, הוסיפו חכמים וקבעו בנוסח הכתובה את שאר ההתחייבויות שהתורה הטילה על הבעל כלפי האשה. ומקור החיובים הללו נזכר בפסוק (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שארה פירושו מזונותיה, כסותה אלו הבגדים שהבעל צריך לקנות לאשתו, ועונתה פירושו יחסי אישות. הכתובה עצמה מנוסחת בצורה של הצהרת העדים. ומאחר שבעת ניסוח הכתובה, בימי הבית השני, רוב העם היו דוברי ארמית, לכן תקנו חכמים את נוסח הכתובה בלשון הארמית, כדי שכל החתנים והכלות יבינו במה מדובר. ומאז נשמר הנוסח גם בעת שהלשון הארמית כבר לא היתה שגורה בפי כל. וראוי כיום להסביר לחתן ולכלה לפני הקידושין את נוסח הכתובה. ויש נוהגים לקרוא את הכתובה מתחת לחופה בתרגום עברי, כדי שכל המשתתפים בחתונה יבינו את משמעות הכתובה, ובכללם כמובן גם החתן והכלה. וכדי שהדברים יובנו, נתרגם לעברית את אותו חלק מן הכתובה שעוסק בהתחייבויות החתן לכלה בעת שהם נשואים, וכך הוא הנוסח: "אנו מעידים, כי החתן פלוני בן פלוני אמר לכלה פלונית בת פלוני: היי לי לאשה כדת משה וישראל. ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואדאג ללבושך כדרך אנשים בישראל המפרנסים נשותיהם באמת... והריני מתחייב למזונתייך, כסותך וסיפוק שאר צרכייך, ולקיים עמך יחסי אישות כדרך כל הארץ". ולאחר מכן מזכירים את סכום הכתובה שהחתן מתחייב לתת לכלה במקרה שיתגרשו. ומסיימים העדים ומצהירים: "ונתרצתה הכלה לחתן, והיתה לו לאשה". טו - החיוב לתת כתובה כבר למדנו ששטר הכתובה הוא מגילת הזכויות של האשה, שבה כתוב כל מה שהחתן מתחייב כלפי אשתו, הן בעת שהם נשואים, והן אם חס וחלילה נישואיהם יעלו על שרטון והם יתגרשו. וכל כך חשוב לעגן את הנישואים בהתחייבויות ממשיות שיתנו בטחון לאשה, עד שקבעו חכמינו ז"ל הלכה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (שו"ע אה"ע סו, ג). ואם למשל אבדה לאשה הכתובה, מיד חייב הבעל לכתוב לה כתובה חדשה, ולכן צריכה הכלה להקפיד מאוד על שמירת הכתובה. בדרך כלל נוהגת הכלה להפקיד את כתובתה בבית הוריה. וכיום בהרבה מן המועצות הדתיות תקנו מנהג יפה, לכתוב את הכתובה בשני עותקים, עותק אחד נשאר ברשות הכלה, והעותק האחר מופקד בידי המועצה הדתית. וזה כדי שאם הכתובה שנשארה אצל הכלה או הוריה תאבד, לא יצטרכו החתן והכלה לפרוש זה מזה עד לכתיבת שטר כתובה חדש, אלא יוכלו להמשיך ולחיות ביחד על סמך הכתובה המופקדת במועצה הדתית. לעיתים קורה שמרוב המתח מתבלבל החתן או מי שהיה מופקד על שמירת הכתובה, ושוכח להביא את שטר הכתובה למקום החתונה. והשאלה מה לעשות, מצד אחד כל המוזמנים עומדים ומחכים, ומצד השני בלי כתובה אי אפשר לערוך את החופה, שהרי למדנו, שאסרו חכמים על החתן לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת ללא כתובה. לנסות לכתוב בו במקום את שטר הכתובה בכתב יד, הוא פתרון קשה מאוד, משום שצריך לדעת את הנוסח היטב, וכל טעות עלולה לפסול את שטר הכתובה. ולכן למעשה, אם ניתן להביא במהירות סבירה כתובה חדשה, אזי ימתינו כולם עד להבאת הכתובה. אבל אם הדבר יארך זמן רב, בשעת הדחק אפשר להקל ולערוך את החופה גם ללא כתובה, וזאת בתנאי שהחתן יתחייב בעל פה בפני העדים על כל תנאי הכתובה. כלומר במקום השטר תהיה עדות בעל פה שהחתן קיבל על עצמו את כל חיובי הכתובה, ואם חס וחלילה יתגרשו, יתן לכלה סכום השווה למאתיים זוזים. ואם אפשר רצוי שלפני החופה החתן יַקְנֶה לכלתו רכוש בשווי של מאתיים זוזים כפיקדון עד למתן הכתובה. טז - דיני כתיבת הכתובה לאחר שלמדנו על חשיבותו של שטר הכתובה, ברור ששטר הכתובה חייב להיערך על פי כל הכללים והדקדוקים ההלכתיים, כדי שלא יהיה ספק בכשרותו. ראשית נתחיל בדיני השטר. שמות החתן והכלה צריכים להיכתב בצורה מדוייקת, ואם יש להם כמה שמות, צריך להזכיר את כולם. וכן צריך להזכיר את שמות הוריהם, וגם בשמות ההורים יש לדקדק. ואם טעו בכתיבת שמם או שם הוריהם, הכתובה פסולה. וכן צריך לדקדק בכתיבת התאריך של נתינת הכתובה, שאם כתבו תאריך המוקדם ליום הנתינה, הכתובה פסולה. ולכן מדקדקים שלא לערוך את החופה בבין השמשות, שהוא ספק מהיום הקודם ספק מהיום החדש, ואי אפשר לכתוב בכתובה תאריך מדויק. וכן צריך לציין את העיר או הישוב שבו נערכה החתונה, שללא ציון המקום השטר פסול. ולאחר שהשטר נכתב כהלכתו, צריך לערוך קניין, היינו מעשה שעל ידו מתחייב החתן הלכה למעשה בכל מה שכתוב בכתובה. לא כאן המקום לבאר את משמעותו של הקניין, ורק נציין בקיצור, שזהו קניין חליפין, והוא נעשה באופן שהרב נותן לחתן מטפחת או חפץ אחר, ובתמורה מתחייב החתן בכל מה שכתוב בכתובה. לאחר מכן, מתחת לחופה, יתן החתן לכלה את הכתובה, ובזה היא קונה את הזכויות שכתובות בכתובה. ועוד לפני מעשה הקניין, צריך לייחד שני עדים כשרים שיראו כיצד נעשה הקניין, וכיצד נותן החתן לכלה את הכתובה. ונוהגים שאותם עדים שמעידים על הקידושין הם המעידים וחותמים על שטר הכתובה. וכל נוסח הכתובה מנוסח בצורה של הצהרת העדים שמעידים איך שראו את החתן מקדש את הכלה, ומתחייב כלפיה בכל מה שכתוב בכתובה. ולכן הם צריכים לחתום בסוף השטר. וכיום נוהגים שגם החתן מצרף את חתימתו לכתובה, אבל מצד הדין חתימת העדים מספיקה. יז - סדר החתונה החתונה מורכבת משלושה שלבים, קידושין, כתובה, וברכות הנישואין. הקידושין נעשים בברכה, ולכן מוזגים תחילה כוס של יין ומברכים עליה שתי ברכות, ברכת היין וברכת הקידושין, ולאחר שהחתן והכלה טועמים מן היין, החתן מקדש את הכלה על ידי נתינת הטבעת. ומרגע זה הכלה מקודשת ומאורסת, כלומר על פי התורה היא נאסרה על כל העולם כדין נערה מאורסת, אבל עדיין אסור להם לחיות ביחד כאיש ואשה מפני שעדיין לא נישאו. כדי להינשא צריך החתן לתת לכלה את הכתובה, היינו להתחייב בפניה שיעניק לה את כל הזכויות שעל פי ההלכה צריך הבעל להעניק לאשתו, כגון לפרנס ולדאוג לצרכיה בנאמנות, ושאם חס וחלילה הזיווג לא יעלה יפה, יפצה אותה בעת הגירושין ויעניק לה את הסכום הנקוב בכתובה. לאחר נתינת הכתובה לכלה, עוברים לשלב השלישי של החתונה, שהוא הנישואין עצמם. הנישואין מתקיימים על ידי השהייה תחת החופה ואמירת שבע הברכות של הנישואין. השהייה המשותפת של החתן והכלה תחת החופה, מבטאת את כניסתה של הכלה אל ביתו של החתן, ואת כניסתם לחיים משותפים. אמנם למעשה, נוהגים כיום לערוך כבר את השלב הראשון של החתונה - היינו את הקידושין - תחת החופה, אלא שכל זמן שלא נעשו הקידושין ולא ניתנה הכתובה אין לחופה שום משמעות. רק לאחר שנערכו הקידושין וניתנה הכתובה, ניתן לברך את ברכות הנישואין, והחופה באה לידי ביטוי ממשי, על ידי הפיכתם מזוג מאורס לזוג נשוי. יח - חופה מהי? כבר למדנו שמדין תורה לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת, האשה נחשבת לאשה מאורסת, ודינה כאשת איש גמורה. אלא שכל זמן שלא נכנסו עדיין לחופה לשם נישואין, מדברי חכמים האשה אסורה על בעלה. ורק לאחר הכניסה לחופה, שמבטאת את כניסת בני הזוג באופן קבוע לחיים משותפים, מותר להם להתחיל לחיות ביחד כזוג נשוי. ופעם היו נוהגים לשהות בין הקידושין לחופה כשנה, אבל היום נוהגים הכל לערוך את החופה מיד לאחר הקידושין. בקיצור, הקידושין יוצרים את הזיקה העקרונית שבין החתן לכלה, והכניסה לחופה מתחילה באופן רשמי את חיי הנישואין שלהם. אלא שהשאלה היא, מהי בדיוק החופה שהופכת את הזוג המאורס לזוג נשוי? יש אומרים שכניסת הזוג למקום מיוחד שנועד לנישואין הוא הכניסה לחופה, ולכן הכניסה של שניהם תחת יריעה מקושטת, שנועדה לחופה, לשם נישואין, היא זו שמאחדת אותם לזוג נשוי (דעת העיטור). ויש אומרים שהחופה היא פריסת סודר או טלית על החתן והכלה בשעה שמברכים את ברכות הנישואין, ופריסת טלית זו מבטאת את כניסתה של הכלה לחסותו של החתן. ויש אומרים שהחופה חלה על ידי שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומא, שאף מעשה זה מבטא את תחילת הנישואין ופריסת חסותו של החתן על הכלה. ובלי להיכנס לפרטים, ברור שהחופה שאנו נוהגים כיום לעשות כוללת בתוכה את שלוש הדעות הללו. אלא שיש עוד כיוון מרכזי בהגדרת החופה. לדעת הרמב"ם החופה היא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר ששייך לחתן, שהתייחדות זו היא הביטוי הממשי לתחילת חיי הנישואין. ויש אומרים, שהעיקר הוא שיתייחדו ולא משנה למי שייך החדר, לחתן או לכלה, העיקר שישהו בחדר לבדם לשם נישואין (דעת הרמב"ן). ויש אומרים, שכדי לקיים את החופה אין צורך שהחתן והכלה יתייחדו בחדר לבדם, אלא העיקר הוא שהכלה תיכנס לחדר שנמצא ברשותו של החתן, ולא משנה אם גם אנשים אחרים יהיו שם (עיין רמ"א אה"ע נה, א). ויש דעה שאומרת, שאין כאן שום מחלוקת בין השיטות, כי אכן ניתן לערוך את החופה בכמה אופנים, או על ידי ייחוד, או על ידי פריסת חופה, וכל שיטה הזכירה דרך נוספת בעריכת החופה (בית מאיר סי' נ"ה). יט - כיצד נוהגים לקיים את החופה מנהג האשכנזים לערוך את החופה על פי כל השיטות הנזכרות, ולכן תחילה הולך החתן אל הכלה ומכסה את ראשה בהינומא, שעל פי דעה אחת זוהי החופה שמבטאת את פריסת חסותו של החתן על הכלה. ולכן רצוי שפריסת ההינומא תיעשה בנוכחות העדים. ולאחר מכן נכנסים החתן והכלה תחת החופה, היינו תחת ליריעה שפרוסה על גבי כלונסאות, שעל פי כמה שיטות מרכזיות זהו עיקר החופה. ומתחת לחופה אכן מברכים את שבע ברכות הנישואין. ומאחר שעל פי דעת הרמב"ם והרמב"ן עיקר החופה הוא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר סגור, לכן נוהגים אחר החופה להוביל את בני הזוג לחדר מיוחד, כדי שישהו בו מספר רגעים. ומאחר שלדעת הרמב"ם הייחוד צריך להיעשות במקום השייך לחתן, בעל האולם או המקום משכיר את 'חדר הייחוד' לחתן למשך זמן החתונה. וכדי שתהיה על זה עדות, צריכים העדים לראות את בני הזוג נכנסים לחדר הייחוד ושוהים בו מספר רגעים, ובזה תסתיים החופה. ונוהגים להכין להם בחדר דברי מאכל ושתייה, כדי שיוכלו לטעום שם משהו במנוחה, ללא הפרעה מצד המוזמנים. ובמיוחד שבדרך כלל נוהגים בני הזוג לצום ביום חתונתם, ובאכילתם שם הם שוברים את הצום. זהו מנהג האשכנזים. ולמנהג הספרדים, עיקר החופה תתבצע על ידי החופה עצמה, היינו שפורסים טלית על ראשם של החתן והכלה באופן שמבטא את כניסתם לרשות אחת מיוחדת, וכמובן אפשר להשתמש במקום הטלית בחופה מקושטת שנועדה לשם נישואין, וכך הוא המנהג כיום להשתמש ביריעה פרוסה על גבי כלונסאות. ועוד נוהגים הספרדים להתעטף בטלית חדשה בעת החופה ולברך עליה "שהחיינו". ויש שנהגו שבנוסף לחופה שפורסים מלמעלה, פורסים גם את שולי הטלית של החתן על ראש הכלה, וזו החופה (ע' בן איש חי ש"א שופטים יב). ולפי מנהג הספרדים אין החתן והכלה צריכים להיכנס לאחר החופה לחדר סגור, ולא משום שאין מתחשבים בשיטת הרמב"ם, הסובר שעיקר החופה הוא שהחתן והכלה יתייחדו בחדר ששייך לחתן, אלא משום שעל פי מנהג הספרדים התייחדות זו תיעשה בביתם של בני הזוג לאחר סיום החתונה. והאשכנזים לעומת זאת סוברים, שיש לקיים את החופה על פי דעת הרמב"ם כמה שיותר סמוך לברכות הנישואין, ולכן נכנסים לחדר הייחוד מיד לאחר החופה. וכן מנהג תימנים.