כפי שידוע, המצווה הראשונה שנכתבה בתורה היא מצוות פרו ורבו, שנאמר בפרשת בראשית (א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ועוד נאמר בפרשת נח (בראשית ט, א): "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". לפני שנרחיב את הדיבור על החשיבות הגדולה של המצווה הזו, נבאר מעט את גדריה. אמרו בית הלל במשנה במסכת יבמות (סא, ב), שכדי לקיים את מצוות פרו ורבו, חייב אדם שיהיו לו לפחות בן ובת. אמנם לפי דעת בית שמאי, דווקא בשני בנים זכרים מקיימים את המצווה, אך להלכה לא נפסק כן, ורק כאשר יש לאדם בן ובת, הרי הוא מקיים את מצוות פריה ורביה. ועוד תנאי חשוב להזכיר, שרק אדם שהוליד בן ובת שמסוגלים להוליד מקיים את המצווה, אבל אם אחד מהם עקר, לא קיים את המצווה, עד שיהיו לו בן ובת המסוגלים להוליד (שו"ע אה"ע א, ה). וכמובן צריכים להוסיף ולומר, שאמנם על ידי בן ובת מקיימים את מצוות התורה - 'פרו ורבו', אבל אמרו חכמים שמצווה להרבות בבנים ובבנות עד כמה שאפשר. העולם הזה מיוסד על הבחירה החופשית הנתונה לכל אדם, לפעול לתיקון העולם או חס וחלילה לחורבנו. וממילא ברור שעל כל אחד ואחד מוטלת אחריות אישית על עצמו, על המין האנושי ועל העולם כולו. ואם זכה לפעול למען קיומו ושכלולו של העולם, הרי הוא נעשה שותף כביכול עם הקב"ה בבריאת העולם. דומה שמכל תרי"ג המצוות שבתורה, המצווה שמבטאת בצורה הגלויה והברורה ביותר את השותפות שלנו בתיקון העולם, היא מצוות פרו ורבו, וחינוך הילדים שממילא מסתעף ממנה. כך כתב ה'שולחן-ערוך' בהלכה הראשונה בחלק 'אבן-העזר': "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה, כאילו שופך דמים וממעט את הדמות וגורם לשכינה שתסתלק מישראל".

כבר הזכרנו שמצוות פריה ורביה היא המצווה הראשונה שנזכרה בתורה, וכמובן אין זה מקרה, ודאי יש בכך כדי להראות לנו איזה ערך מייחסת התורה למצווה זו. אמנם מצד חיוב המצווה 'פרו ורבו', מי שיש לו בן ובת הראויים להוליד קיים את המצווה, אבל אמרו חכמים שככל שהאדם מוליד יותר ילדים כך הוא מקיים את המצווה בהידור גדול יותר, שזהו רצונו של הבורא, שנעסוק בישובו של עולם. וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם". וכך אמרו חכמים (יבמות סא, ב; סב, ב), שאדם שנולדו לו בן ובת ונפטרה אשתו, ישתדל אף הוא לישא אשה אחרת ולהוליד עוד ילדים. ושני טעמים לדבר. ראשית, משום שככל שיהיו לאדם יותר בנים ובנות, הרי הוא מקיים מצווה זו בהידור גדול יותר, שנאמר (קהלת, יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר - הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". [1] שנית, משום שהמצב הטבעי של האדם הוא להיות נשוי, שנאמר (בראשית ב, יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", וכל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה ובלא ברכה ובלא טובה (יבמות סב, ב). עוד צריך לדעת, שאדם שהוליד בן ובת עדיין לא בטוח שיקיים למעשה את מצוות פרו ורבו. משום שהמצווה מתקיימת רק אם בנו ובתו מתחתנים ויולדים לכל הפחות אחד בן והאחר בת, ואין זה משנה אם הבן הוליד את הנכד והבת את הנכדה, או להיפך, הבן את הנכדה והבת את הנכד. אבל אם למשל, הבן נפטר לפני שהספיק להתחתן, או שהתחתן אך התברר שהוא עקר, אף שהבת תתחתן ותוליד בן ובת, הסבא לא קיים את מצוות פרו ורבו. משום שרק הבת שלו ממשיכה את זרעו, ונחשב הדבר כאילו הוליד בת בלבד. לסיכום, כדי לקיים את המצווה צריך שיהיו לאדם לכל הפחות בן ובת שיהיו מסוגלים להוליד (שו"ע אה"ע א, ו). בהלכה זו טמונה אולי עוד סיבה, מדוע חכמים המליצו שלא להסתפק רק בקיום המזערי של המצווה, של הולדת בן ובת בלבד, וזהו שנאמר: "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר - הֲזֶה אוֹ זֶה". נדמה שבדורנו, הדור שלאחר השואה, נתעצמה מאוד חשיבותה של מצווה זו. שונאינו ימח שמם, רצחו שליש מבני עמנו, ואנו הנותרים צריכים להשלים את החסר, להציב להם זיכרון, לומר לעולם כולו, שלא יצליחו לפגוע בנו, וככל שייענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ. לא משנה מאיזה חוג, דתיים או חילוניים, ימנים או שמאלנים, ספרדים או אשכנזים, העיקר שיהיו עוד יהודים בעולם, ועם ישראל יגדל. זוהי התשתית לגילוי כל האידיאלים הגדולים שבתורה.

בתלמוד במסכת ברכות (י, א) מובא מעשה המביע בצורה חריפה מאוד את הערך המרכזי שיש למצוות פרו ורבו על פי התורה, ושכל מי שמרצונו החופשי אינו מקיים מצווה זו, אפילו יהיה צדיק גדול, אין לו חלק לעולם הבא. וכך מובא בתלמוד: בימים ההם, חלה חזקיהו למות. ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו: כֹּה אָמַר ה', צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה (ישעיהו לח, א). ומבארת הגמרא, שכפל הלשון: "מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה", בא לומר, שמת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא. וכדי שנבין היטב את מלוא משמעותה של הבשורה המרה הזו, חייבים אנו לזכור, שלא היה כמעט מלך צדיק כחזקיהו אשר קרב את כל ישראל אל התורה והמצוות, עד שאמרו שבדורו לא נמצאו תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא היו בקיאים בהלכות המסובכות של טומאה וטהרה. ואף על פי כן בא ישעיהו הנביא ומודיע לו: מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא! כמובן המלך חזקיהו נזדעק ושאל: מדוע נגזרה עלי גזירה קשה שכזו? ענה לו ישעיהו: מפני שלא נשאת אשה ולא עסקת בפריה ורביה. ענה לו חזקיהו: הרי לשם שמים לא נשאתי אשה, שראיתי ברוח הקודש שעתידים להיוולד לי ילדים רשעים, ולכן לא רציתי לשאת אשה ולהולידם. ענה לו ישעיהו הנביא: את חשבונותיו של הקב"ה אתה לא צריך לעשות, אלא הואיל ומוטלת עליך מצווה להוליד בנים, חובתך להתחתן ולהוליד בנים, ואפילו אם יהיו רשעים גמורים. סופו של דבר הצליח חזקיהו בכוח תשובתו לבטל את הגזרה והוסיפו לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ובהם נשא אישה והוליד בנים. ואמנם כן, בנו, מנשה המלך, היה רשע גמור, חטא והחטיא את ישראל. אבל מכל מקום שושלת זרע מלכות בית דוד נמשכה דרכו, והרבה צדיקי עולם יצאו מצאצאי חזקיהו המלך דרך בנו הרשע, מנשה. ולענייננו, צריכים אנו ללמוד ממעשה זה עד כמה חשובה מצוות פרו ורבו, שגם מחשבה טובה כמחשבתו הראשונה של חזקיהו המלך אינה יכולה לעמוד בפניה.

כשעוסקים בענייני החתונה ובמצוות הנישואין, חייבים להקדים ולומר, שעל פי השקפת התורה, אדם שאינו נשוי, אינו נקרא כלל אדם, הוא נקרא 'חצי אדם'. וזהו שאמר רבי אלעזר (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם", דווקא כשהם זכר ונקבה ביחד הם נקראים אדם. וכך למדים אנו מעניינו של אדם הראשון, שמתחילה היו הוא ואשתו חוה מחוברים בגוף אחד, צלע אל צלע, כלומר גב אל גב, ולאחר מכן נתחלקו ונפרדו, הכירו ביניהם ונישאו. וכך בעצם קורה לכל אדם עם בת זוגו. מלכתחילה עוד בעולמות העליונים לפני שנולדו, היו נשמותיהם קשורות זו בזו, ולאחר מכן התחלקו ונפרדו, עד שנולדו במשפחות שונות. וברגע שהאדם מתבגר ועומד על דעתו הוא מתחיל לחפש את בת זוגו, ובלשון התלמוד (קידושין ב, ב), "אדם מחזר אחר אבידתו", וכל זמן שהוא שרוי בלא אשה, עדיין לא מצא את תיקונו ולא השלים את עצמו. ועוד הרחיבו חכמינו ז"ל ודיברו על החסרון הגדול שיש לאדם שאינו נשוי, עד שאמרו בתלמוד במסכת יבמות (סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, במערבא (דהיינו בארץ ישראל שהיתה במערב) אמרו: אף בלא תורה, בלא חומה. רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום". וכל זאת מפני שמצבו הטבעי של האדם הוא להיות נשוי, שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם".

כלל נקוט בידינו, ספר תורה לא מוכרים. היחס לספר התורה הוא כאל בבת עינינו, ועל כן אין למוכרו. אך ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, אם אין אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, מותר למכור את ספר התורה ולהשתמש בכסף כדי לקיים את המצוות הללו. במילים אחרות, ישנן שתי מצוות בתורה, שערכן רב כל כך עד שמוכרים למענן אפילו ספר תורה. ואלו הן: תלמוד תורה ונשיאת אשה (שו"ע אה"ע א, ב). המכירה עבור תלמוד תורה - די מובנת, הרי כל תכליתו של ספר התורה היא שילמדוהו, אבל החידוש הגדול הוא, שבשביל דבר שנראה פרוזאי כל כך, כמו נשיאת אשה, גם כן מוכרים ספר תורה. תלמוד תורה הוא הקיום הרוחני שלנו, והנישואין הקיום הגשמי, ובשביל הקיום מוכרים אפילו ספר תורה. נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר למכור ספר תורה דווקא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בשיעור שקבעה התורה - בן ובת, או שגם כדי להוליד יותר ילדים, או אף כדי לחיות עם אשה שלא על מנת להוליד ילדים, מותר למכור ספר תורה. יש אומרים שרק אדם שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו, שלא הוליד בן ובת, רשאי למכור ספר תורה כדי לישא אשה. אבל מי שכבר נולדו לו בן ובת, ונפטרה אשתו, אינו רשאי למכור ספר תורה כדי לשאת אשה (מובא בשו"ע אה"ע א, ח). אבל לדעת הרבה פוסקים, אפילו אדם שכבר קיים מצוות פרו ורבו רשאי למכור ספר תורה כדי לישא אשה ולהוליד עוד ילדים (שו"ע שם ובית שמואל טז). ויש אומרים שאפילו אדם שאינו יכול ללדת בנים נוספים, רשאי למכור ספר תורה כדי לישא אשה ולחיות עימה בצוותא, שכאמור, גם בזה יש מצווה (חלקת מחוקק אה"ע א, י).

שאלת גיל הנישואין היא שאלה מסובכת. בעצם היינו צריכים לומר לכאורה, שכשם שבכל המצוות אדם מתחייב מגיל בר המצווה, כך גם במצוות הנישואין. אלא שמצד שני, ודאי שאדם לא יכול להתחתן לפני שהוא מגובש בדעתו ואישיותו, כדי שיוכל לקיים במלוא האחריות את המצווה המרכזית העומדת ביסוד החתונה, מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שאמר האר"י הקדוש שעיקר קיומה הוא בין בני הזוג. וכן לא יתכן שאדם יתחתן לפני שהוא מסוגל לפרנס את משפחתו. ועל כן אמרו חכמים במשנה במסכת אבות (ה, כא): "בן שמונה עשרה לחופה", כי עד גיל שמונה עשרה ראוי לנער ללמוד תורה ולגבש את השקפת עולמו ואת אישיותו ורק לאחר מכן לשאת אשה. אך הוסיפו חכמים ואמרו, שבכל אופן לא יעבור אדם את גיל עשרים ללא אשה, ואם עבר - עבירה היא בידו, ואף אמרו על זה דברים חריפים, שעד גיל עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע לגיל עשרים ולא נשא, אומר: תפחנה עצמותיו (קידושין כט, ב). אבל הוסיפו חכמים ואמרו, שאם הבחור עוסק בתורה בשקידה, ומתיירא לישא אשה שמא טורח הפרנסה יבטל אותו מלימודו, יכול לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים ולהמשיך ללמוד (שו"ע אה"ע א, ג). ויש אומרים שמותר לדחות לשם כך את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע ולא יותר (יש"ש פ"ק קידושין). ויש אומרים שלשם לימוד מותר לדחות את הנישואין אף מעבר לגיל עשרים וארבע (בית שמואל א, ה). עוד צריך לומר, שברור כי בחור המתקשה למצוא את בת זוגו, אין לכוף אותו להתחתן מוקדם עם בחורה שאינה מתאימה לו. וכן מצינו בדורות האחרונים כמה מגדולי התורה שהתחתנו בסביבות גיל שלושים. כללו של דבר, ברור מדברי חז"ל שישנה עדיפות להתחתן בגיל צעיר, עוד לפני גיל עשרים. אך יחד עם זה צריך לזכור ששלום הבית הוא הבסיס העיקרי לחיי הנישואין, ולכן יש לקחת בחשבון עוד כמה שיקולים, כמו הבגרות והבשלות הנפשית, הצורך בגיבוש האישיות עוד לפני החתונה על ידי לימוד תורה. כמו כן אדם שעומד להתחתן צריך לדעת כי הוא מסוגל לדאוג לקיומה הכלכלי של משפחתו. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה - שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה... אבל הטפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה..." בדורות האחרונים, הלימודים לקראת רוב המקצועות אורכים זמן רב מאוד (תואר ראשון, שני או אף שלישי), וברור שדחיית הנישואים עד סיום הלימודים המקצועיים היא דחייה ארוכה מדאי. אולם נדרשת אחריות מבני הזוג, שידעו להכין תוכנית אחראית, כיצד יתקיימו בעת הלימודים המקצועיים - על ידי לקיחת הלוואות, או עזרה מההורים, או עבודה בצד הלימודים המקצועיים. ובכן, כבר נאמר בתחילה, ששאלה זו מסובכת וקשה לענות עליה מאחר שהנסיבות משתנות מאדם לאדם. אך היסוד ברור: יש להקדים עד כמה שאפשר את גיל הנישואין, ומרגע שהבחור הגיע לבגרות נפשית ומסוגל להתמודד בהצלחה עם חיי המשפחה ועול הפרנסה - אין לעכב יותר את הנישואין.

אמרו חכמים (קידושין ל, ב) שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לדאוג ולעזור לנישואי בניהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם אח"כ, כשמגיע תורו של הדור הבא, שאז צריכים ההורים לעזור לבנים ולבנות להתחתן, ובכך להיות שותפים פעילים בהמשכת הדורות. וכיצד ההורים מסייעים? ראשית, בעידוד ויעוץ, אך לא רק בזה, עליהם לסייע גם בכסף למימון הוצאות החתונה. וכמו שמבואר בתלמוד, שיתן האב לבת שלו ממון ורכוש, כדי שיתרבו הרוצים לשאתה, ובכך יקיים את המצווה להשיא את בניו ובנותיו. ובזמן הזה, שמרבית הצעירים בוחרים את בני זוגם על פי בחינת האופי ומכלול האישיות, והשאלה 'כמה ההורים יתנו?' איננה מרכזית כל כך, ההורים יכולים לקיים את המצווה לחתן את ילדיהם, על ידי שידאגו להעניק להם חינוך טוב במוסדות משובחים, ויממנו את לימודי המקצוע שלהם, וילבישום בבגדים נאים, שעל ידי כך יקל עליהם למצוא בן זוג. יחד עם זה ברור, שלאחר החלטת בני הזוג להינשא, מצווה על ההורים לסייע להם כפי יכולתם בהוצאות החתונה. וכמובן נשאלת השאלה עד כמה צריכים לעזור? לגבי העזרה לבת מובא בתלמוד (כתובות נב, ע) שמצווה על ההורים לצייד את בתם בבגדים נאים לפי מעמדם, וכן ראוי להשתתף בקניית הבית והרהיטים בסכום השווה לכעשירית מנכסי ההורים. ומשמע שאכן כך נהגו בקהילות ישראל. למעשה ברור שהמציאות השתנתה מאז, וכיום הרכוש לא מבטא תמיד את יכולתם הכלכלית של ההורים, וישנו עוד מרכיב מרכזי, שהוא יכולת ההשתכרות החודשית. מכל מקום אפשר ללמוד מדברי התלמוד כיוון כללי, שאם יש באפשרות ההורים, עליהם לסייע לילדיהם להקים בית נאמן בישראל. וראוי להורים להשתדל מאוד לחתן את בתם עם תלמיד חכם, ואמרו חכמים בתלמוד (פסחים מט, א): "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם". ופירשו שאין הכוונה כפשוטו, למכור את כל הרכוש, שהרי צריך להשאיר רכוש כדי להתקיים ולהתפרנס, אלא הכוונה שהאב צריך להשתדל מאוד לחתן את בתו עם תלמיד חכם. ויש מי שכתב שצריך להוציא לשם כך עד חמישית מנכסיו (התעוררות תשובה ח"ג סימן י"ג וס"ה עפ"י הרמ"א או"ח תרנו, א).

מובא בתלמוד במסכת קידושין (ע, א): אמר רבה בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם הגונים. והעניין הוא, שהחתונה צריכה להיות מבוססת על האהבה שבין בני הזוג, ולא על שום סיבה חיצונית אחרת, ולכן נישואין שנעשו לשם ממון, אינם עולים יפה, וממילא הבנים שנולדים אינם הגונים. וכן כתב הרמ"א (אה"ע ב, א): שאין לחתן להתקוטט עם משפחת כלתו בעבור הממון, ומי שעושה כן, ומתקוטט עם משפחת כלתו בעבור ממון, אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. והטעם לזה הוא, כי הממון שאדם לוקח עם אשתו בדרך של קטטה או סחיטה אינו ממון של יושר, והעושה כן נקרא נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח. שאלה: האם אפשר לכוף את ההורים לסייע לחתונת ילדם? תשובה: אמנם כבר הזכרנו שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, וכמובן מצווה זו כוללת גם השתתפות כספית. אך מכל מקום המצווה היא שלהם ותחת אחריותם, ואין החתן או הכלה רשאים לכוף אותם לזה. וגם בית הדין אינו רשאי לכוף את ההורים לעזור לחתונת בנם, ואפילו הם עשירים. אבל לחתונת הבת, יכול בית הדין לכוף את ההורים, שיש ביכולתם, לסייע בשיעור מזערי של קיום חתונה צנועה. וכן כתב הרמ"א לגבי הסיוע לחתונת הבת (אה"ע ע, א): "אף על פי שמצווה ליתן לבתו נדוניה ראויה, מכל מקום אין כופין אותו, אלא מה שירצה יתן, רק שישיאן". כלומר, אין בית הדין מתערב בסכסוכים המשפחתיים שבין ההורים לבתם ומשפחת חתנם, ולכן אף שההורים מצווים לעזור לילדיהם לפי רמת עושרם, מכל מקום אין כופים אותם לזה. אבל לגבי עצם חתונת הבת, היו כופים את אבי הכלה, אם הוא יכול, לתת לכל הפחות שיעור מזערי כדי שתוכל להתחתן (שו"ע אה"ע נח, א, חלקת-מחוקק ב). יש לציין כי עיקר הסיוע שדברו בו חכמים, הוא כדי שיוכלו להתחיל את דרכם, בסיוע בקניית רהיטים ואולי תשלום שכר דירה לתקופה מסוימת, ולקיום סעודת חתונה וקניית מלבושים מתאימים לחתן ולכלה. אבל אין הכוונה למימון חתונה מפוארת ויקרה, שבאמת אין בה צורך ממשי. אם כן לסיכום, ראוי שההורים מעצמם יסייעו לחתונות ילדיהם. ואם לא יתנדבו מעצמם, מותר לילדים לדבר ולבקש, אך לא להתקוטט. ואם לא יתנו, ישא החתן את כלתו לשם שמים וה' יצליח את דרכיהם. ועוד כדאי לציין, שבתשובות 'אז-נדברו' (ח"ט נ"א) כתב, שמצד הדין אין ההורים צריכים להיכנס לחובות כדי לחתן את ילדיהם. ואולי ראוי להוסיף, שלמרות שהילדים עומדים להתחתן, עדיין הם מצווים במצוות כיבוד אב ואם, וכמובן מוטלת עליהם האחריות להקל מעל הוריהם. ואם בעקבות החתונה רמת חייהם של ההורים תרד, ודאי שחובת הילדים לעמוד על כך שההורים לא ישקיעו בחתונתם סכום גדול כל כך. וקל וחומר שאסור ללחוץ על ההורים להיכנס לחובות שיעיקו עליהם.

לא תמיד תפקידם של ההורים קל, מצד אחד הם צריכים לדאוג ולעזור לילדיהם להתחתן, ומצד שני, ההחלטה עצמה עם מי להתחתן - אינה בידם. אכן לעיתים נוצרות בעיות קשות סביב חתונת הבן. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה של בחירת ליבו מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, וכך גם חושבת הבחורה, אולם ההורים מתנגדים, ולדעתם הבחירה אינה מוצלחת. לעיתים ההורים איתנים בדעתם, ואף מאיימים בניתוק הקשרים. ונשאלת השאלה, מה צריכים הבן או הבת לעשות, האם לשמוע בקול ההורים ולאבד את בחירת ליבם, או שאין הם צריכים להתחשב בהורים. להלכה נפסק שאין הבן או הבת צריכים לשמוע בקול הוריהם בעניין זה, ולמרות שיתכן מאוד כי כוונת ההורים לטובת בנם, מכל מקום נתן הקב"ה בחירה חופשית לכל אדם להחליט על עתידו ועל חייו. מצוות כיבוד הורים נוגעת לכל מה שקשור ביחסים שבין הבנים להורים, אבל אינה מכריחה את הבנים לוותר על דרך חייהם. נכון שלפעמים ממקרים כאלו נוצרות טרגדיות משפחתיות, אולם צריך לדעת שהבן או הבת אינם רכוש של ההורים, אלא בני אדם עצמאיים הזכאים להחליט בעצמם על עתידם. כמובן שמוטלת עליהם חובה לשמוע ולהתייעץ עם ההורים, ומן הסתם כוונת ההורים טובה, אולם ההחלטה צריכה להיות של בני הזוג עצמם (רמ"א יו"ד רמ, כה, ועיין לעיל בהלכות כיבוד הורים א, טו-טז).

הזכרנו את המצווה שההורים יסייעו לבנם או לבתם להתחתן, אך השאלה היא, מה יהיה על היתומים או העניים שאין ברשותם אמצעים מספיקים כדי להתחתן, האם מצבם הקשה הוא עניינם הפרטי בלבד או שהחברה כולה צריכה לדאוג להם? התשובה לכך חד משמעית, על הציבור מוטל לעזור לכל יתום או עני להתחתן. וכן כתוב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רנ, א): "אין לו (לעני) אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מיטה וכלי תשמישו, ואחר משיאין לו אשה". ואין לנו צדקה חשובה וגדולה יותר מלחתן עניים. ואם יש ברשות קופת הצדקה סכום מוגבל שאינו מאפשר לדאוג לכל צרכי העניים, ועומדת בפני גבאי הצדקה השאלה למי לעזור תחילה, עליהם להקדים את צרכי הכנסת החתן והכלה לכל הצרכים האחרים (שו"ע יו"ד רמט, טו). ולא רק זה, אלא אף אם קופת הצדקה ריקה, אין גבאי הצדקה יכולים להשתמט ממצווה חשובה זו, אלא חובתם ללוות כסף ולחתן בו את העניים, ולאחר מכן לאסוף צדקה על מנת להשיב את החוב (שו"ע יו"ד רנז, ה). ואם מרובים העניים, חתנים וכלות, ואין אפילו אפשרות ללוות כסף כדי לחתן את כולם, על פי ההלכה יש להקדים את האשה לאיש, ומחתנים תחילה את הבתולות העניות ורק לאחר מכן, כשיוכלו, יחתנו את הבחורים העניים (שו"ע יו"ד רנא, ח). יא - האם יכולה הצעירה להתחתן לפני הבכירה? רבים משתדלים שלא לחתן אח צעיר לפני האח המבוגר, ובמיוחד מקפידים שלא לחתן אחות צעירה לפני האחות הבכירה. ואכן כמה מן הראשונים, כמו הרשב"ם והרא"ש הזכירו עניין זה בהקשר לנישואי בנות צלפחד שהתחתנו לפי סדר גילן. אך בדרך כלל מבססים מנהג זה על דברי לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כו): "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". לפני שנזכיר כמה מפרטי המנהג, יש להדגיש שאין איסור מצד הדין לחתן את הצעירה לפני הבכירה, אלא כל המנהג הזה הוא מצד נימוס ודרך ארץ של האחים הצעירים כלפי המבוגרים. וגם לגבי המנהג, ברור לכולם, שכאשר האחות הצעירה כבר הגיעה לפירקה, אין לה להמתין עד שתתחתן הבכירה, וזאת מפני שהתעכבות והשתהות של הבחורה בגיל שבו רוב בנות גילה מתחתנות, עלולה לגרום לתוצאות חמורות. רבות הבנות שהתעכבו בגיל הקובע, ולאחר מכן כשרצו להתחתן, כבר לא נמצא למענם בחור מתאים (שו"ת מהרש"ם ח"ג קלו). ועוד יש מקום להזכיר את דעתו של הרב פיינשטיין (אג"מ אה"ע ב, א), שסובר שכל המנהג הזה הוא רק כאשר לשתי הבנות נמצאו חתנים והן עומדות עתה להתחתן, שאז צריכה הצעירה לתת את זכות הקדימה לבכירה שתתחתן לפניה. אך אם לצעירה נמצא חתן ולבכירה עדיין לא נמצא חתן, אין להשהות את חתונת הצעירה עד לאחר חתונת הבכירה. יב - יציאה מן הארץ לצורך נישואין ערך הנישואין גדול כל כך על פי התורה, עד שהתירו חכמים אפילו לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי לשאת אשה. כמובן שמלכתחילה עדיף למצוא אשה מבנות הארץ ולא לצאת לחוץ לארץ, אך אם נראה לחתן שכאן בארץ הוא לא יוכל למצוא את בת זוגו, מותר לו לצאת לחוץ לארץ. וכל זאת בתנאי שיחזור. אבל לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם עם אשה שאיננה מוכנה לעלות לארץ, על דעת שגם החתן ישאר עימה בגלות - אסור, שכל מה שהתירו לצאת מן הארץ כדי לשאת אשה, הוא רק ליציאה זמנית, של חודשים או מספר שנים, אבל יציאה של קבע לא התירו (רמב"ם הל' מלכים ה, ט). וכל זה דווקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שהרי אסור לעזוב את הארץ לצמיתות. אבל בשתי מדינות בחוץ לארץ, או בשני אזורים בארץ, מותר לחתן להישאר ולגור במדינת אשתו ולא לגור ליד הוריו. כמובן שאם הדבר נחוץ להורים עדיף לקיים את רצונם, אך אם הכלה עומדת על דעתה ורוצה להישאר במקומה, ולא לגור ליד הורי החתן, מותר לחתן לדחות את מצוות כיבוד הורים כדי לישא אשה (שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן סי' ער"ב, ועיין שו"ע יו"ד רלט, ח ובש"ך שם, ועיין לעיל הלכות כיבוד הורים א, טו-טז). הדרכות כלליות בבחירת בן הזוג יג - רגש ושכל בבחירת בן הזוג לאחר שעסקנו בכמה צדדים של הנישואין, ראוי עתה לברר, איך על פי הדרכות חז"ל יש לבחור את בן הזוג. ההחלטה עם מי להינשא מורכבת משני חלקים עיקריים, שכל ורגש. ברור שאם רק השכל אומר שכדאי להתחתן, אך הרגש מסרב מאחר שאיננו מסוגל לאהוב את האדם הזה, ודאי שאין להתחתן. וכן להפך, אם הרגש אומר שכדאי להתחתן עם בן זוג מסוים, אך השכל מתנגד וטוען שודאי יחסים אלו לא יחזיקו מעמד, ולאחר זמן יפרצו מריבות ואי הבנות, ודאי שגם במקרה כזה אין להתחתן. כדי להתחתן צריך שגם השכל וגם הרגש יסכימו. וכן מצינו בדברי חז"ל מצד אחד הדרכות הפונות לשכל, שנועדו לקבוע אמות מידה לבחינת בן הזוג ובחירתו, כמו למשל ההדרכה לבדוק את טיבם של אחי הכלה, משום שרוב הילדים דומים לאחי הכלה (ב"ב קי, א), וכן בחינת המידות (עיין יבמות עט, א; וקידושין עא ועוד), ובחינת הבריאות (יבמות סד, ב), וכדומה. ומצד שני קובעת הגמרא (קידושין מא, א), שחובה על החתן לראות את בת זוגו לפני החתונה, כדי לראות אם יוכל לאהוב אותה. לסיכום, ההחלטה מבוססת על בחינת השכל והרגש. בענייני הרגש קשה מאוד לקבוע כללים, שהרי כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך הרגשותיהם שונות, וממילא קשה מאוד לקבוע הדרכות בתחום זה. אפשר בכל זאת לומר, שככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול לסמוך יותר על רגשותיו, ולעומת זאת אדם שהוא בעל מידות רעות כגאווה, תאווה וכעס, ודאי הוא שרגשותיו יטעוהו והוא עלול ליפול בפח. עוד יתכן שיש לאדם פחד גדול מההחלטה להתחתן, ואזי בכל פעם שהוא צריך להחליט, הוא מתחיל למצוא טיעונים נגד, והרגש החיובי כלפי בן הזוג נעלם. והעצה בשבילו לפעול יותר על פי השכל, תוך הסכמה חלקית של הרגש. גם בצד השכלי של ההחלטה אין הדרכות מוחלטות, שהרי לכל אדם מתאימה אשה אחרת, הכל לפי האופי והכשרונות, אך בכל אופן קבעו חכמים כמה כללים עיקריים בבחירת בן הזוג, ועל פי הכללים האלו יש להחליט. יד - בחינת מידותיו של בן הזוג מובא ב'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, ב), שבאופן עקרוני כל המשפחות היהודיות מוחזקות ככשרות, ואין אנו חוששים שמא נתערבו בהן גויים, ולכן אפשר להתחתן עימהן לכתחילה ללא שום בדיקה. דרך אגב, לגבי ילדים מאומצים הדין שונה במקצת. בדרך כלל מספיק עד אחד שיעיד על הילד המאומץ שהוא ממשפחה יהודית, אך ילדים שאומצו ממקום שרוב תושביו גויים, צריכים שני עדים שיעידו עליהם כי אימם של הילדים יהודיה, או שהילדים התגיירו (אגרות משה אה"ע א, ז). נחזור לענייננו, כאמור, כל המשפחות היהודיות בחזקת כשרות, אך החידוש הגדול הוא שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט - ראוי שלא להתחתן עימהן, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל. ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד'; ערוה"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו. עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל, ואלו הן: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). כמובן שתכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג. טו - יחס הגילים בין בני הזוג בהקשר לגיל החתן והכלה, כתב ה'שולחן-ערוך' (שו"ע אה"ע ב, ט): "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה". כלומר, ברור שאם ישנו הפרש מסוים בין גיל החתן לגילה של הכלה, אין זה מעכב, אלא רק במקרה שההבדל הוא גדול מאוד - אין להתחתן. לגבי חתן זקן וכלה צעירה, כתבו מפרשי ה'שולחן-ערוך', 'חלקת-מחוקק' ו'בית-שמואל', שכל האיסור לחתנם הוא דווקא כאשר ההורים משדכים ואולי אף לוחצים עליהם במידה מסוימת, שאז סביר שאין כאן אהבה, והנישואין לא יעלו יפה, ויתכן אף שמצב זה יגרום לכלה הצעירה לזנות תחת בעלה הזקן. אך אם הכלה מעצמה נתרצתה להתחתן עם הזקן, הרי זה מותר. ואף ידוע על כמה תלמידי חכמים שנולדו מזוגות כאלו, והעיקר הוא שתשרה ביניהם אהבה אמיתית. עוד הוסיף בעניין זה בעל 'ערוך-השולחן' (אה"ע ב, ו), שאם רצונה של הכלה הצעירה להתחתן עם הזקן הוא מפני עושרו ולא מפני האהבה, אין ראוי שיתחתנו, כי בסופו של דבר נפשה תתרגל לעושר ותקוץ בבעלה. ובמקרה הפוך, שהחתן צעיר והכלה זקנה, אם כבר לא תוכל ללדת ילדים, צריך החתן להימנע מלשאתה, מפני שמוטלת עליו מצוות פריה ורביה. ואם בכל זאת החתן מעוניין להתחתן, לכאורה היה נראה שצריך למחות בו שלא יתחתן. אך מכל מקום מובא בתשובות הריב"ש שאף על פי שהחתן טועה ומבטל מצוות פריה ורביה, מכל מקום לא נהגו למחות בידו (רמ"א אה"ע א, ג). לסיכום, אין מניעה מצד ההלכה להתחתן, כאשר הפרש הגילים הוא לא גדול מאוד, בין אם הכלה צעירה ובין אם היא מבוגרת. ואמנם כתב בספר 'שולחן-העזר' שרצוי שהחתן יהיה מבוגר מאשתו, אך לעומתו הורו כמה גדולים שאין שום מניעה לישא אשה אפילו כשהיא מבוגרת בכמה שנים מבעלה, וכן היו מקומות שנהגו שהכלה תהיה מבוגרת מהחתן (עיין בספר הנישואין כהלכתם פרק ב', מ"ד). טז - נישואים בין קרובי משפחה ובני העדה אמרו חכמינו ז"ל (ירושלמי קידושין ד, ד) "שיהא אדם דבק בשבטו ומשפחתו", כי על ידי שנושא אשה מבנות משפחתו, האהבה והנאמנות ביניהם גדולה יותר. וכן מובא במסכת יבמות (סב, ב): "...הנושא את בת אחותו… עליו הכתוב אומר (ישעיה נח, ט): אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". ומבאר רש"י, שיש לאדם אהבה יתירה לאחותו, עוד יותר מאשר לאחיו, ומתוך כך אם ישא לאשה את בת אחותו - יאהבנה מאוד. וכן עשו האבות, אברהם אבינו היה דוד של שרה אימנו, ורבקה אימנו היתה בת של בתואל שהיה בן דודו של יצחק אבינו, ורחל ולאה האמהות היו בנות דודו של יעקב אבינו. אולם לעומת זה, רבי יהודה החסיד בצוואתו הזהיר מאוד שלא לישא את בת אחיו או את בת אחותו מפני הסכנה. וכמובן עולה השאלה, איך יתכן שרבי יהודה החסיד שהיה בתקופת הראשונים, יחלוק על דברי חז"ל המובאים בתלמוד, שהרי כלל ידוע הוא שאין הראשונים יכולים לחלוק על דברי התלמוד, אלא רק לפרשו. ואכן יש מסבירים שהאבות שהתחתנו לשם שמים, דווקא אצלם נישואי הקרובים הצליחו יותר מאשר בסתם נישואים. אך לנו שאין כוונתנו לשם שמים בלבד, יש סכנה בדבר. ואכן המחקרים הרפואיים הוכיחו כדעת רבי יהודה החסיד, שבנישואי קרובים, גדלים הסיכויים שייוולדו ילדים עם בעיות. לכן למעשה, ראוי להשתדל להינשא לאדם אשר לפי מסקנת מדע הרפואה אין סכנה שייוולדו להם ילדים פגועים (ציץ אליעזר טו, מד). שאלה: האם רצוי להקפיד להינשא עם בן זוג מבני אותה העדה או לא? תשובה: אמנם מוזכר באחד הספרים שעדיף שהחתן והכלה יהיו בני אותה העדה, או לפחות מעדות הקרובות זו לזו באורחותיהן ומנהגיהן, וזאת משום שבני אותה עדה יוכלו להסתדר ביניהם טוב יותר. אך האמת היא שאחר שההדרכה להתחתן עם בני המשפחה אינה חלה לגבינו, נדמה שאין לקבוע בזה כללים, ואדרבה מצינו הרבה מאוד זוגות של בני עדות שונות, שמסתדרים יפה מאוד ביניהם, ולהפך, השוני המסוים יוצר עניין וגיוון. ואומרים גם שהילדים של בני הזוגות המעורבים מוצלחים ובריאים יותר, שככל שיש יותר שוני ומרחק תורשתי בין הגנים של בני הזוג, כך הסיכון ללידת בנים חולים קטן יותר. בנוסף לכך ברור שאחד מהאתגרים הגדולים של תקופתנו הוא מיזוג הגלויות ואיחוד העם לאחר אלפיים שנות פירוד וגלות, והנישואים בין בני העדות השונות תורמים את התרומה הגדולה ביותר למיזוג הגלויות. וכן כתב הרב קוק זצ"ל, ששיכחת ייחוסם של השבטים, למרות שיש בזה ערבוב וחסרון, מכל מקום זה הכנה לאחדות האומה, שהיא התשתית לגאולת ישראל וישועתו, ומתוך אורה של הגאולה יתגלה כוחו של כל שבט לפי עניינו ללא שום פגיעה באחדות (עיין באורות ע' מג). ולכן כל אחד יבחן כל הצעה בכובד ראש, ללא התחשבות בנושא העדתי, ורק אדם שספוג במנטליות העדתית, וכל חפצו לשמור את כל מנהגי עדתו, כולל שמירה על המאכלים המקובלים, סגנון הלבוש, ואורחות החיים, רצוי שיחפש לו אשה מבנות עדתו. יז - נישואין עם גרושה או אלמנה כתב ה'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, י): "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה". במילים אחרות, כשאדם בוחר לו את בת זוגו, הוא צריך לדעת שבחירה זו היא לכל החיים. כמובן שאם תתעוררנה בעיות קשות ולא צפויות מותר ואף מצווה להתגרש, אך מלכתחילה התוכנית צריכה להיות לכל החיים. אבל המציאות לא פשוטה, וקורים מקרים של גירושין, ועולות כמה שאלות: כמה זמן צריך להמתין מהגירושין עד הזמן שיהיה מותר להינשא בשנית? וכן יש לשאול, האם טוב ורצוי להתחתן עם גרושה או אלמנה? לגבי הזמן, קבעו חכמים שאסור לאדם להתחתן עם גרושה, כל שלא עברו לפחות שלושה חודשים מאז שהיתה נשואה לבעלה הקודם, כדי שאם תלד אפשר יהיה להבחין בבירור אם הילד הוא בנו של הבעל הראשון או השני. וכן הדין לגבי אשה שהתאלמנה, אסור לה להתחתן בשנית כל זמן שלא עברו שלושה חודשים. וכדי למנוע כל טעות בעניין הזה, הוסיפו חכמים וגזרו, שאפילו אשה שאינה יכולה ללדת יותר, כגון זקנה או עקרה, לא תתחתן לפני שיעברו עליה שלושה חודשים מזמן שנתגרשה או שנתאלמנה (שו"ע אה"ע יג, א). ולגבי הגבר, לאחר גירושין אין צורך להמתין כלל עד שיוכל לשאת אשה אחרת. אבל אדם שמתה עליו אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו כל שלוש הרגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים יפוג כאב הזיכרון של אשתו המנוחה, ויוכל להיפתח רגשית לקשר חדש. למעשה, יוצא שאלמן צריך לחכות לכל הפחות מעט יותר מחצי שנה עד שיהיה מותר לו לשאת אשה בשנית, ולפעמים כדי שיעברו עליו שלוש רגלים יצטרך להמתין כמעט שנה שלמה. אולם ישנם מקרים מיוחדים של צורך גדול, כגון שיש לו ילדים קטנים שהוא אינו מצליח להתמודד עם הטיפול בהם, שאז מתירים לו להינשא לפני כן (שו"ע יו"ד רצב, א, ב). ולשאלת עצם החתונה עם גרושה, ודאי שמצד הדין מותר להתחתן עם גרושה, ואפילו נתגרשה פעמים רבות. אך השאלה היא האם לפי הדרכת חכמים זה מומלץ. אכן מצאנו בתלמוד (פסחים קיב, א) שרבי עקיבא ציווה לתלמידו רבי שמעון בן יוחאי שלא ישא אשה גרושה בחיי בעלה. וכתב בעל ה'חתם-סופר' (ח"א קלג) שמכל מקום אין בזה פגם גדול, וציוויו של רבי עקיבא אינו אלא משום צניעות, ורבים הנוהגים שלא להיזהר בזה. אך בכל זאת, לכל הפחות צריכים ללמוד מהדרכתו של רבי עקיבא, שאין להחליט על חתונה עם גרושה בחיפזון, ויש לבדוק היטב את תכונותיה, ואת הסיבות שגרמו לגירושין, ולבחון האם סיבות אלו עלולות לגרום שגם נישואיו שלו יעלו על שרטון. יח - נישואין עם אלמנה יש מהחכמים שאמרו, שאף שמצד הדין מותר לשאת אלמנה שלושה חודשים לאחר פטירת בעלה, מכל מקום המליצו שלא לשאתה, וטעמם, שעל פי הקבלה יכולה להיות הקפדה מצד נפש הנפטר כנגד הנושא את אלמנתו, והקפדה זו עלולה לגרום לסכנה לחתן או לאלמנה (שו"ת חיים שאל ב, יט, מהרש"ם ח"ב קמא), ויש גדולים שלא חששו לזה כלל. ויש אומרים שאם יש מקום לחשש, אזי רק בתוך שנים עשר חודש מפטירתו, אבל אחר כך ודאי שאין לחשוש. (עיין נישואין כהלכתם ב, נג). ומסופר על הגאון מווילנא שנשא בעצמו אלמנה בת תלמיד חכם. ויש שחוששים לזה ועורכים להן תיקון מיוחד. ומכל מקום אם אדם חושש לסכנה, יאמר את התיקון של הרש"ש ובזה יינצל מהסכנה (רב פעלים ב, סוד ישרים א). לעומת זאת, מובא בספר 'בני-יששכר' בשם המגיד ממזריץ', גדול תלמידי הבעל שם טוב, ורבם של גדולי החסידות, שלא רק שאין לחשוש לכך שהאלמנה תינשא, אלא שאם האלמנה ראויה להינשא, כל זמן שאיננה נישאת, אין עלייה לנפש בעלה המנוח. וזאת מפני שכביכול בגללו אלמנתו נשארת בודדה ומסכנה, והדבר נזקף לחובתו. ואם לאלמנה ישנם ילדים, הרי בנישואין עימה מקיימים מצווה כפולה ומכופלת, נוסף על מצוות הנישואין יש בזה משום חסד וצדקה בדרגה עילאית. שכן מובא בתלמוד במסכת כתובות (נ, א) הפסוק האומר: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהילים קו, ג), ושואלים חכמים: וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? ואם כן מי הוא זה המאושר שעושה צדקה תמיד? ועונה רבי שמואל בר נחמני: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן. יט - השדכן מסופר בתלמוד (תענית כו, ב), שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, ומחוללות בכרמים, והבחורים והבחורות היו נפגשים שם כדי למצוא את בן זוגם. אולם כנראה שלא כולם היו מוצאים בעצמם את בן זוגם, ורבים היו נעזרים בשידוך. ותקופות ארוכות כמעט כל החתונות נערכו בעזרת שדכנים, שמתפקידם היה להכיר טוב את החתן והכלה ואת משפחותיהם, ועל פי שיקול דעת שכלי, להציע הצעות מתאימות. והואיל ומצוות הנישואין מרכזית וחשובה, ממילא ברור שישנה מצווה, למי שיכול, לעסוק בשדכנות. ואף יש בזה משום הידבקות במידותיו של הקב"ה, ראשית, בזה שהשדכן גומל חסד עם בני הזוג. ועוד שהמדרש בפרשת צו מזכיר שהקב"ה עצמו עוסק בשדכנות ועוזר לבני הזוג למצוא זה את זה. ומובא בשם החוזה מלובלין ששדכן המכוון לשם שמים יזכה לבנים תלמידי חכמים. לגבי התשלום לשדכן, הכלל העיקרי הוא שהכל לפי המנהג המקובל באותו חוג שבו נעשה השידוך. ישנם חוגים שנוהגים לשלם לשדכן אחוזים מסוימים מסכום הכסף שההורים מקציבים לרשות החתן והכלה, וברור שאם נעשה שידוך במקום שנוהגים כך, אף שלא דובר על שכר השדכן, ודאי שחייבים לשלם לו כמקובל. וישנם היום חוגים שבהם אין נוהגים לשלם, ורק אם מדובר בשדכן מקצועי שהשדכנות היא פרנסתו - משלמים לו. אבל כאשר ידיד או קרוב עזר בשידוך, נוהגים לתת לו מתנה כהוקרה על עזרתו, אך אין משלמים סכום קבוע. צריך להוסיף, שעיקר שכר השדכנות שפעם כולם נהגו לשלם, היה על ההסכמים הכספיים שבין שתי המשפחות. כי רוב מלאכתו של השדכן היתה, לערוך את ההסכמים שבין שני הצדדים, איך תיערך החתונה, איזה בית יעניקו ההורים לזוג, כמה ייתן כל צד וכו'. ולכן באותם החוגים שבהם השדכן אינו מתערב כלל בנושאים הממוניים, נוהגים היום שלא לשלם לשדכן, אבל מעניקים לו מתנה (עיין נישואין כהלכתם פרק ד'). אמנם נראה, שכיום, לאחר שנוכחנו כי תופעת הרווקות המאוחרת מתרחבת, יש לעודד אנשים לעסוק באופן רציני בשדכנות. וכדי שהמוכשרים לכך ישקיעו בזה את הזמן הנדרש, צריך לשלם להם בעין יפה. ואף שהשדכנים אינם עוסקים בהסכמים הממוניים, אנו רואים שלא קל לאדם למצוא את בת זוגו, ועל כן צריך לשלם תשלום משמעותי לשדכנים, על שסייעו לאדם למצוא את בת זוגו. ועל ידי כך יהיה להם מרץ להמשיך במלאכת הקודש. ויש להוסיף שאין נכון לשלם לשדכן מראש תשלום גבוה, אלא בעת הרישום אפשר לשלם לכל היותר כמאה שקלים. אבל אם השידוך מצליח אזי נכון לשלם סכום גבוה. וידוע כי פעמים רבות אנשים שלא שילמו לשדכן את שכרו הביאו על עצמם צרות בחיי נישואיהם. לפיכך אם סיכמו מראש כמה ישלמו לשדכן, אם השידוך יצליח - ישלמו כמסוכם. ואם לא סיכמו, יתנו תשלום הגון.