לפני שנתחיל לעסוק באיסור עקירת עצי פרי, ובפרטי ההלכות, מתי מותר ומתי אסור, יש להקדים תחילה שיחסה הכללי של התורה לעצי הפרי הוא יחס מיוחד במינו. נאמר בתורה (דברים כ, יט): "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". האדם ניזון מעץ הפרי, ויותר מכך, ישנו דמיון גדול בין האדם לעץ הפרי. שלא כמו השיחים שצומחים במהירות ותוך זמן קצר מגיעים לשיאם, העצים צומחים לאט, בתחילה אינם מניבים פרי, ורק לאחר שהגיעו לבחרות מניבים פרי. כך גם האדם, תהליך התפתחותו איטי יחסית לשאר בעלי החיים, ורק לאחר שהוא מגיע לבחרותו הוא יכול להניב פרי, ולהיות שותף בפיתוחו וקיומו של העולם. ושלא כמו עצי הסרק, שכל עניינם הוא לצמוח ולהיראות, בעצי הפרי ניכרת מגמה אידיאליסטית, הם אינם צומחים אך ורק למען עצמם, אלא מגמתם להניב פירות כדי לזון בהם בני אדם ובעלי חיים. גם האדם המתוקן צריך להשתדל להידמות לעץ פרי, ולהעניק מטובו לסביבתו ולחברתו, ולא לדאוג לעצמו בלבד. לכן ישנה מצווה לטעת עצי פרי, כדי שיהיה בעולם יותר מזון, ולא יהיו אנשים או אף בעלי חיים שימותו ברעב. ויותר מזה אמרו חכמים (ויקרא רבה כה, ג), שכל הנוטע עצי פרי הרי הוא הולך בדרכיו של הבורא. שכן הקב"ה מתחילת בריאת העולם עסק בנטיעת עצי פרי, שנאמר (בראשית ב, ח): "וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם". ואף ישראל בשעה שנכנסים לארץ צריכים להידבק במידותיו ולנטוע עצי פרי, וזהו שנאמר (ויקרא יט, כג): "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (עיין חידושי חת"ס סוכה ל"ו). וכאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין, מתעורר צער בכל העולם, וכן אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר ל"ד), שבשעה שעוקרים עץ פרי שעושה פירות, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע. ואף הקב"ה לימד אותנו דרך ארץ, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצים שאינם מוציאים פירות, כדי ללמדנו להיזהר לדורות שלא לעקור עצי פרי (שמות רבה תרומה ל"ה; תנחומא ויקהל ט'). גם ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו, שבארצות רבות, היו תקופות שבהן אנשים הרגישו שהנה עתידם מונח בידם, ולעולם לא יחסר להם מזון, וכך בלא אחריות עקרו עצי פרי, ולבסוף הגיעו שנים קשות, בהן מתו מיליוני אנשים ברעב. לולי היו עוקרים את אותם עצי פרי, היו רבים ניצלים ממוות. נחזור להלכה, ישנו איסור מן התורה לעקור עץ פרי, וכל העוקרו במזיד לאחר שהזהירוהו עדים, אפילו אם העץ שייך לו, כיוון שעשה איסור היה נענש במלקות (רמב"ם הל' מלכים ו, ח).

איסור עקירת עצי פרי נאמר בתורה כהוראה לחיילים, שגם כאשר הם צרים על עיר האויב, לא יעקרו ולא ישחיתו את עצי הפרי. וכך נאמר (דברים כ, יט-כ): "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר". ומבאר הרמב"ן (על התורה) שהאיסור נאמר באופן מיוחד לחיילים, משום שפעמים רבות מתוך סערת המלחמה מתפתח בקרב החיילים יצר נקמנות והשחתה, ובמיוחד כאשר יערכו מצור סביב לעיר, ובמשך שבועות ימתינו לכניעת האויב בחוסר מעש ושעמום, הם עלולים לכלות את זמנם בהרס העצים שמסביב. ועל כן ציוותה אותם התורה באופן מיוחד, שיזהרו שלא להשחית את עצי הפרי, "כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". עוד הוסיף הרמב"ן, שיש במצווה זו ביטוי לאמונה שה' יצליח את דרכם של חיילינו, ועל כן לא כדאי להשחית את עצי הפרי, שהרי עצים אלו יהיו שלנו לאחר המלחמה. אבל אם מוכרחים לעקור עצים כדי לנצח במלחמה, כגון כשהיו מוכרחים לבנות דייק סביב העיר כדי להבקיע את חומותיה, ולא היו בסביבה מספיק חומרים לבניית הדייק, אזי מותר היה לעקור עצי פרי לשם כך, כי יש בזה צורך גדול. ואף שאיסור עקירת עצי פרי נאמר בתורה לגבי חיילים, הוא חל על כל אדם בכל מקום. ורק במקרים מסוימים שנזכרו בהלכה, מותר לעקור עצי פרי. עוד חשוב לציין, שגם לגרום מוות לעץ אסור. למשל, אסור לייבש עץ פרי על ידי פגיעה באמת המים שמשקה אותו (רמב"ם הל' מלכים ו ח).

למדנו שישנו איסור מן התורה לעקור עץ פרי, אלא שצריך לדעת שכל זה אמור לגבי עץ פרי שעדיין מניב פירות, אבל אם העץ הזדקן או חלה, עד שכמעט שאינו מניב פירות, פקע ממנו דין עץ מאכל ומותר לעוקרו. וקבעו חכמים שמעת שהעץ נחלש עד שאינו יכול להניב אפילו קב פירות בשנה, פקע ממנו דין עץ פרי ומותר לעוקרו. קב הוא כמות של 1.176 ק"ג (לפי שיעור ר"ח נאה). וכל עץ שמוציא שיעור כזה בשנה אסור לעוקרו. לגבי עץ זית ישנו דין מיוחד, שמפאת חשיבותו אפילו אם הוא מוציא רק רבע הקב, כבר אסור לעוקרו. רבע הקב הוא 294 גרם (לשיעור ר"ח נאה). יש להדגיש, שלפעמים צריך לעקוב אחר העץ מספר שנים, כדי להיות בטוחים שאכן אין בכוחו להניב יותר מהשיעור הנזכר. במיוחד הדברים אמורים לגבי עץ הזית, שיש שנים שהוא מניב בהן יותר ויש שמניב בהן פחות, ורק כאשר ברור שעץ הזית אינו מסוגל להניב 294 גרם לשנה, מותר לעוקרו. כל זה אמור לגבי גינות פרטיות וחצרות, אבל לגבי מטעים מסחריים השיקול ההלכתי המרכזי הוא כלכלי. אם המטע הגיע למצב שאין כדאיות לטפל בו, מפני שמחיר הטיפול גבוה ממחיר הפירות, למרות שכל עץ מעצי המטע מניב הרבה יותר מקב בשנה, מותר לעקור את עצי המטע כדי לנטוע במקומם עצים שניתן לשער שיניבו רווחים.[1] ובכל מקרה ומקרה יש לשאול שאלת חכם. אבל לגבי גינה או חצר, החשבון הוא כפי שאמרנו, שאם העץ מניב 1.176 ק"ג לשנה, אסור מן התורה לעוקרו. כאן המקום להזכיר את דברי ה'חתם-סופר' שכתב (יו"ד ק"ב) שבהלכה זו יש לנהוג בזהירות יתירה, שכן נאמר "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא", כלומר רק כאשר תדע בוודאות ללא צל של ספק, שאכן עץ הפרי אינו מניב מספיק פירות, רק אז מותר לעוקרו.[2]

מצד ההלכה, יש מקרים בהם מותר לעקור עצי פרי. לדוגמה, כשהעץ מזיק מאוד לאנשים, כגון ששורשיו הורסים את צנרת הביוב, או כאשר בגלל פירותיו מתמלא הבית בזבובים ויבחושים. וכן כאשר צריכים את מקומו של העץ כדי לבנות עליו בית, מותר על פי ההלכה לעוקרו. אלא שהדבר אינו פשוט: ישנה מסורת ביד חז"ל, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו. מפני שנאמר: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה", וכל הפוגע בעץ פרי שמעניק פירות וחיים לבריות, מסכן את נפשו. וכן מובא בתלמוד (בבא קמא צא, ב), שאמר רבי חנינא: לא מת בני שיבחת, אלא מפני שקצץ תאנה לפני זמנה. וכן מובא באחד מספרי הקבלה, שעל כל עץ פרי ישנו ממונה בשמים, וכשעוקרים אותו לפני זמנו, אזי הוא צועק דין על מי שעקרו ממקומו (מאה שערים לרקנאטי שער פ"ח). הפירוש הפשוט לכל זה הוא, שרק כאשר עוקרים את העץ שלא כדין, אז העוקר מסתכן בנפשו, אבל אם העקירה נעשית על פי ההלכה, אין בדבר כל סכנה. אבל היו פוסקים שהבינו, שאפילו במקרים שלפי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, בכל זאת העוקרו מסתכן בנפשו. ובמיוחד למדו זאת מצוואת רבי יהודה החסיד, שהיה אחד מגדולי מקובלי אשכנז הראשונים, ובצוואתו מפורטות אזהרות שונות. אחת מהן היא, שיש להיזהר שלא לקוץ עץ פרי (סי' מ"ה). ויש פוסקים שחששו מאוד לכל אזהרותיו, ואמרו שכל העובר עליהן - מסתכן בנפשו (שו"ת שאלת יעב"ץ ח"א ע"ו, וחיים ביד כ"ד). והיו רבנים, שגם כאשר על פי ההלכה מותר היה לעקור עץ פרי, נזהרו וחששו להורות היתר בזה מחמת הסכנה. וכן כתב בשו"ת 'מנחת-אלעזר' (ח"ג י"ג), שקבלה בידו מאבותיו הקדושים שלא להזדקק להורות לקוץ אילן מפני הסכנה, וכשיש הכרח להורות היתר, ישלח את השאלה לבית דין אחר. אבל דעת רוב הפוסקים, שכל עיקרה של הסכנה הוא רק כאשר על פי ההלכה אסור לעקור את העץ, אבל במקום שמותר, אין כל סכנה. וכן כתבו הט"ז (יו"ד קטז, ו) ובעל 'כנסת-הגדולה' (שם), והחיד"א (חיים שאל ח"א כ"ג), וה'חתם-סופר' (יו"ד ק"ב), ועוד פוסקים רבים. אלא שכדי להימנע מכל צל של סכנה, המליצו רבים מן הפוסקים, שבמקום שאפשר, עדיף לבצע את העקירה על ידי נוכרי, שכן רק על ישראל מוטל איסור מן התורה לעקור עץ פרי (החיד"א). והיו בחוץ לארץ שהמליצו למכור תחילה את השדה לגוי, ואחר כך יעקור הגוי את העץ, ושוב ימכור את השדה בחזרה לישראל, וכך תתבצע העקירה ברשותו של הגוי (אבני צדק יו"ד מ"ה; בית שלמה ח"א יו"ד קצ"א). אבל כאמור זוהי המלצה, ולכן במקום שעל פי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, ולא ניתן לבצע את העקירה על ידי נוכרי, רשאי ישראל לעוקרו. מכל מקום למדנו, שאין לנהוג קלות ראש בעקירת עץ פרי, ובכל מקרה ומקרה יש לשאול שאלת חכם.

איסור עקירת עץ פרי נאמר בתורה בלשון השחתה, "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" (דברים כ, יט), ומזה למדו שכל זמן שהעקירה אינה נעשית לשם השחתה, אלא לשם תועלת חשובה ששווה הרבה יותר מהעץ, אין איסור לעקור את העץ, שכן אין זו השחתה אלא כך הוא דרכו של עולם. על פי זה נפסקה הלכה, שאם אדם צריך את מקומו של העץ כדי לבנות לעצמו בית דירה, מותר לו לעקור את העץ. וכן במקרה שנתרבו בני הבית, והדירה נעשתה צפופה, וכדי להגדילה חייבים לעקור את העץ - מותר לעשות זאת. וכן פסקו הרא"ש (ב"ק פרק שמיני י"ד), והט"ז (יו"ד קטז, ו). וכן כשרוצים לבנות במקום מסוים מפעל, ונטועים שם עצי פרי, כיוון שערך המפעל גדול בהרבה מתנובת עצי הפרי, מותר לעוקרם לשם הקמת המפעל. ונשאלה שאלה, מה הדין כאשר אדם יכול להסתדר בדירה הנוכחית בצורה סבירה, אלא שיש בידו כסף, והוא מעוניין להרחיב את דירתו כדי שיוכל לחיות בה ביתר נוחות, האם לשם ביצוע ההרחבה מותר לו לעקור עץ פרי או לא? למעשה, היו שהחמירו, והורו שרק לצורך הכרחי מותר לעקור עץ פרי, כגון שנולדו לו ילדים וכדי לחיות באופן סביר הוא חייב להרחיב את דירתו, אבל לשם דירת רווחה אסור לעקור עץ פרי. אולם לדעת רוב הפוסקים, אם הערך של הרחבת הדירה גדול בהרבה משווי עץ הפרי, ומדובר בהרחבה מקובלת ולא מופרזת, מותר לשם כך לעקור עץ פרי. אך אם מדובר בהרחבה מופרזת, ברמה שגם רוב האנשים העשירים אינם רגילים בה, אזי נחשב הדבר כפינוק, ואסור לעקור עץ פרי לשם כך. לסיכום: כל שמדובר בהרחבה לדירה בגודל המקובל אצל רוב האנשים העשירים, אזי מותר לעקור עצי פרי לשם הרחבה כזאת. וכן פסק החיד"א (חיים שאל ח"ב כ"ב).[3] אלא שבמקרים כאלו, יש להשתדל לבצע את העקירה על ידי גוי, שעל גוי אין איסור לעקור עץ פרי. (ואם אפשר מוטב אף למכור לו את העץ, כדי שכל האחריות לעקירה תחול עליו). לעומת זאת, אדם הרוצה לשנות את אופי גינתו, ובמקום עצי פרי לשתול דשא. כיוון שאין זה נחשב צורך ממשי אלא פינוק - אסור לו לעקור את עצי הפרי (חוות יאיר קצ"ה).

לפעמים קורה שעץ פרי גורם לנזק, ואזי מותר על פי ההלכה לעוקרו. שכבר למדנו שכל האיסור לעקור עץ פרי הוא דווקא בדרך השחתה, שנאמר (דברים כ, יט): "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ", אבל כאשר המטרה למנוע את הנזק הנגרם ממנו, אין זו דרך השחתה. וכן מסופר בתלמוד (ב"ק צב, א), שכאשר הרגיש האמורא שמואל, שהדקלים הנטועים בין הגפנים מזיקים להם, עד שאפילו ניתן להרגיש בענבים את טעם התמרים, ציווה על אריסו לעקור את הדקלים כדי למנוע את הנזק שגרמו לענבים. והסיבה שעקר דווקא את הדקלים, מפני שהגפנים יקרים מהדקלים. הרי לנו, שכדי למנוע נזק מותר לעקור עצים. וכן מסופר בתלמוד (ב"ב כו, א), שדקליו של רבא בר רב חנן היו נטועים סמוך לכרמו של רב יוסף, והיו באות ציפורים לדקלים ולאחר מכן יורדות ומזיקות את ענביו של רב יוסף. ונפסקה הלכה שצריך לעקור את הדקלים כדי שלא יזיקו לגפנים. ועל פי זה פסק בתשובות 'חוות-יאיר' (קצ"ה), שאם האילן מאפיל על החלון, ומונע מן האור להיכנס לבית, מותר לעוקרו, שכן זהו נזק גדול, והאדם מקפיד על כך מאוד. אמנם אם ניתן לתקן הנזק על ידי קציצת הענפים המאפילים על החלון, אזי לא יעקור האילן. ואף שעל ידי כך יצטרך לטרוח כל כמה חודשים בקציצת הענפים, משום טרחה זו אין להתיר את עקירת האילן. וכן אם עץ הפרי מושך אליו יבחושים וזבובים, שנכנסים אחר כך לבית, וגורמים צער רב לאנשים, אם אין אפשרות להסיר את הנזק על ידי ריסוס וכדומה, מותר לקוץ את האילן. וכן קורה ששורשי התאנה שכוחם רב חודרים שוב ושוב לצנרת הביוב ומבקעים את הצינורות, וכיוון שזהו נזק גדול, מותר במקרה כזה לעקור את התאנה. ועל כל מקרה ומקרה יש לשאול שאלת חכם. שאלה מעניינת מובאת בתשובות 'שבט-הלוי' (ח"ב ר"ח), מבנם של צדיקים וקדושים, שהלך להשתטח על קברי אבותיו וזקניו באירופה, ומצא שגדל לידם עץ פרי, אשר שורשיו חדרו עמוק לתוך הקברים, וגורמים בזיון עצום לנפטרים השוכנים שם. ושאל, האם מותר לקוץ אילן זה. והשיב הרב ואזנר, שעל בזיון גדול כזה לכבוד התורה איננו יכולים למחול, ולכן מותר לקוץ את האילן.

לצורך מצווה מותר לעקור עץ פרי. למשל, מותר לעקור עץ פרי לצורך הרחבת בית כנסת, ואף לדעת אלו שחוששים בדרך כלל להתיר עקירת עץ פרי מפני הסכנה הסגולית שבדבר, לצורך מצווה הקילו וכתבו שאין כל סכנה (שאלת יעב"ץ ח"א ע"ו). וכן מותר לעקור עץ פרי כדי לבנות מקווה טהרה. ובשו"ת 'דברי-חיים' (ח"ב יו"ד נ"ז) כתב שאפילו אם כבר יש להם מקווה כשר, אלא שרוצים להרחיבו כדי לסדרו באופן שיהיה טוב יותר על פי ההלכה, מותר לעקור את העץ, ואין לחוש לסכנה מפני שזהו צורך מצווה. שאלה: אדם שצריך לבנות סוכה, ואין לו ענפים לסכך, והדרך היחידה העומדת לפניו היא, לקצוץ ענפים מעץ פרי כדי לסכך בהם את הסוכה, האם הדבר מותר? ככלל למדנו שלצורך מצווה מותר לקצוץ עץ פרי, אלא שכאן מדובר על מצווה שמתקיימת שבוע בלבד, והשאלה האם גם לצורך מצווה של שבוע מותר לקצוץ עץ פרי? תשובה: לגבי קציצת חלק מן הענפים לצורך הסכך, ברור שמותר. שכן ישנו ספק עקרוני, האם איסור עקירת עץ פרי חל במלוא חומרתו גם על קציצת ענפים. לדעת בעל ה'משנה-למלך' אין איסור על קציצת ענפים (משנה למלך על הרמב"ם הל' איסורי ביאה ז, ג בסוף). אבל לדעת ה'באר-שבע', והחיד"א (חיים שאל ח"א כ"ג) אסור לקצוץ ענפי עץ פרי. וכן דעת רוב הפוסקים, שלכל הפחות ישנו איסור מדברי חכמים לקצוץ גם ענפי עץ פרי. אבל לצורך מצווה, כאשר אין לו עצים אחרים לסכך הסוכה, מותר לקצוץ ענפי עץ פרי, ועדיף לעשות זאת על ידי גוי (הר צבי או"ח ח"ב ק"א). ואם אין לו מקום לבנות את סוכתו, ורק אם יעקור עץ פרי יהיה מקום לסוכה. כיוון שמדובר במצווה שמתקיימת שבוע בלבד, ישנו ספק מסוים בדבר. ולכן אפשר להתיר לעוקרו בתנאי שגם מבחינה כספית הכנת המקום לסוכה שווה יותר מדמי העץ עם פירותיו. ואם לא כן, רק אם העקירה תתבצע על ידי גוי, מותר לעקור, וראוי אף למכור את העץ ומקומו לאותו גוי (עיין בשו"ת הר צבי או"ח ח"ב ק"ב).

למדנו שישנו איסור מן התורה לעקור עץ פרי, ורק לצורך גדול מותר לעקור. ולפי זה, אסור לעקור עצי פרי לשם סידור נוי הגינה. למשל, אדם שרוצה לסדר לעצמו רחבה של דשא לפני ביתו, אסור לו לעקור עצי פרי לשם כך. אלא שיש לברר האם ניתן להציע פתרון שעל פיו יעקרו את עצי הפרי עם שורשיהם, וייטעום במקום אחר. וכך לא יפגע בעצי הפרי, ועם זאת יוכל לסדר את חצרו וגינתו כרצונו. לדעת כמה פוסקים כל שנוטע אחר כך את העצים העקורים, אין בדבר שום איסור (שאלת יעב"ץ ח"א ע"ו, שבות יעקב ח"א קנ"ט). ועל פי זה גם לצורכי נוי ופינוק יוכל אדם לעקור עץ פרי בתנאי שייטענו במקום אחר. אבל לעומת זאת, יש אומרים, שעצם העקירה אסורה, ואין מועיל שייטע את העץ אחר-כך במקום אחר (חת"ס יו"ד ק"ב, ומהר"י אשכנזי ל"ד). וכיוון שיש בדבר ספק איסור תורה, אסור ליהודי לעקור עץ פרי כדי ליפות את הגינה. ורק כאשר ישנו צורך ממשי במקום העץ, ולפי ההלכה ישנו ספק האם צורך זה מצדיק את עקירת העץ, אז ניתן להשתמש בעצה שיעקור את העץ עם שורשיו כדי לנטוע אותו במקום אחר (שו"ת עמק שאלה יו"ד כ"א). עוד ראוי לציין, שגם נטיעה צעירה שעדיין איננה מניבה פרי - אסור לעקור, כיוון שהיא עתידה להוציא פרי (ערך שי יו"ד קט"ז; שבט סופר יו"ד צ"ד; ועיין הר צבי או"ח ח"ב ק"ב, שיש אומרים שמותר לעקור נטיעה שעדיין בשנות הערלה. ובהעמק דבר דברים כ, יט, כתב שאין מלקות מהתורה בנטיעות שעדיין לא עושות פרי). אמנם, אם הנטיעות נשתלו בתחילה בצפיפות, כדי שאחרי שיתפתחו יפזרום בשטח, כמובן שאין בדבר כל איסור, כיוון שזה נעשה לצורך העצים. יתר על כן, מותר לדלל חלק מהנטיעות, כדי שהנטיעות הסמוכות אליהן יוכלו להתפתח כראוי. שכן למדנו שכאשר עץ מזיק לחבירו, מותר לעקור את העץ הפחות מועיל שביניהם. וכן ברור שמותר לגזום עץ פרי, ואף שיש איסור לקצוץ בחינם ענפי פרי, כאן שהגיזום נעשה לתועלת צמיחת העץ עצמו, ודאי שמותר לגזום לכתחילה.

בתקופת בית שני, שבה פרחה החקלאות בארץ ישראל, ראו חכמים כי התרבו המקרים שבהם עיזים וכבשים שיצאו למרעה, הזיקו לעצים ולשדות נזק כבד ומשמעותי. על כן נמנו וגמרו לקבוע תקנה שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים. ואכן עיקר הנזק שנגרם לעצים ולשדות היה על ידי הבהמות הדקות, שהן קלות תנועה ומגיעות לכל מקום ולוחכות כל עץ. ואמנם גם הבהמות הגסות, היינו הפרות, עלולות להזיק לעצים, אלא שכלל יסוד הוא שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. וכיוון שהאנשים צריכים את הפרות לחלב ולבשר, ולא ניתן להובילן מחוץ לארץ בדרכים ארוכות, לכן התירו לגדלן בארץ. וכמובן שמוטלת על בעלי הפרות החובה לשומרן כדי שלא תזקנה, ואם הזיקו בשדות, בעליהם חייבים לשלם פיצוי לבעלי השדות. אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, שכן הבהמות הדקות מסוגלות ללכת בדרכים ארוכות, ולכן גזרו שלא לגדלן במקומות הישוב שבארץ, אבל במדבריות וביערות של ארץ ישראל, ובארצות הסמוכות לארץ ישראל - מותר לגדלן. וכל הרוצה לקנות בהמה דקה לצורכי בשר לחג או לחתונה או מסיבה אחרת, מותר לו לקנות בהמה דקה ולהשהותה אצלו עד שלושים יום, ובתנאי שלא תצא לרעות בחוץ, אלא הוא יביא לה את מזונה. וכן מותר למוכרי הבשר להביא בהמות דקות כדי למוכרן, בתנאי שלא ישהו אותן יותר משלושים יום, וכן שלא תרענה בשדות ובגינות (ב"ק עט, ב, פ, א; רמב"ם הל' נזקי ממון פרק ה'). עוד חשוב לדעת, שגם בבבל, במקומות שרוב תושבי האזור היו יהודים, נהגו לאסור גידול בהמות דקות בקרבת המקומות המיושבים, ושוב מאותו הטעם, כדי שלא להזיק לשדות ולמטעים.

מסופר בתלמוד (ב"ק פ, א) סיפור מעניין ומאלף: מעשה בחסיד אחד שהיה חולה וגונח מליבו. שאלו לרופאים ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח ישר מעטיני הבהמה, משחרית לשחרית. הביאו לו עז וקשרו אותה ברגלי מיטתו, כדי שלא תוכל לצאת ולהזיק בשדות אחרים, וכך היה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו שהיו חכמי ישראל לבקרו, כיוון שראו אותה העז קשורה בכרעי מיטתו, מיד חזרו לאחוריהם ואמרו: לסטים מזוין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו?! קראו לעז לסטים (שודד), מפני שהעיזים היו מזיקות לשדות אחרים, ועל כן גזרו שלא לגדלם כלל בארץ ישראל. ומתוך שהקפידו על אותו חסיד לא רצו לבקרו. ואותו חסיד לא היה חולה שנשקפה סכנה לחייו, ולכן סברו שחובה עליו לקיים את גזירת חכמים ולא להשהות אצלו עז. ואמנם ניתן לכאורה לשאול, הרי מצינו שעל פי ההלכה, מותר לעבור על איסורים של חכמים לצורכי חולה, גם כשאין נשקפת סכנה לחייו. אלא שכיוון שאותו חסיד היה אדם גדול ומפורסם, מן הראוי היה שיזהר שלא לעבור על דברי חכמים, שלא ילמדו ממנו המוני העם להקל בדברי חכמים.[4] וכן מסופר שם בתלמוד, שאותו חסיד היה באמת אדם גדול מאוד, וישבו חבריו ובדקו אחריו, ולא מצאו בו כל עוון חוץ מאותו עוון של החזקת אותה העז. ואף הוא עצמו בשעת מיתתו הודה ואמר: יודע אני שאין בי עוון אלא עוון אותה העז שעברתי על דברי חבריי. יא - גידול בהמה דקה בזמננו במשך שנות הגלות, בזמן שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ובלא שדות של ירקות, הואיל ולא נשקפה סכנה מן הבהמות הדקות, בטל האיסור לגדל בהמות דקות. וכן פסק בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, שחי בארץ ישראל לפני יותר מארבע מאות שנה, שהואיל ואין מצויים בארץ ישראל שדות של יהודים, מותר לגדל בארץ בהמות דקות (שו"ע חו"מ תט, א). אלא שכיום, לאחר שזכינו ברוב חסדיו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שממותיה, הועלתה מחדש השאלה, האם חלה עלינו אותה גזירה קדומה שלא לגדל בהמות דקות בארץ או שמא מאחר שנתבטלה הגזירה בעת תקופת הגלות, פג תוקפה. למעשה נחלקו בזה הפוסקים. יש אומרים, שהואיל והטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, והוא שלא יזיקו לשדות, ממילא ברור שכל זמן שהטעם הזה קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנם שדות שעלולים להינזק מן הבהמות, ממילא הגזירה חוזרת לתוקפה (יבי"א חו"מ ג, ז, וכן בשבט הלוי ד, רכז). אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אין היא יכולה לחזור למקומה ללא תקנה מחדש. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום איסור לגדל בהמות דקות בארץ (בהערות הר צבי לטור חו"מ ת"ט). וכן פסק בעל תשובות 'ציץ-אליעזר' (ז, כד - כה), והוסיף עוד טענה, שמאחר שמתחילת ההתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות דקות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, ובתנאי שיזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה. ומאחר שכל הספק הוא באיסור מדברי חכמים, על פי ההלכה מותר לגדל כיום בהמה דקה בארץ ישראל, שכן הכלל הוא, שספק בדברי חכמים להקל. ובמיוחד שעל ידי רעיית הבהמות מתקיימת כיום מצוות ישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את המצווה לרשת את הארץ, שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת.