כידוע הקב"ה ברא מיני אילנות שונים, מהם עצי פרי ומהם עצי סרק, ובין עצי הפרי ישנם עצים שונים, כתפוחים, תפוזים, שקדים ואפרסקים, וכל מין שונה מחבירו בטעם פירותיו ובצורת ענפיו ועליו. וכמובן שלכל עץ ועץ שברא הקב"ה בעולם ישנו תפקיד וייעוד מיוחד, וכבר אמרו חז"ל (ב"ר י, ו): "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה עליו ואומר לו גדל". וכן נצטווינו שלא להרכיב שני מיני עצים זה על זה. שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם". משמעות הציווי הוא לשמור את החוקים שחקק הבורא בטבע, שלא לזווג מין חיה אחד עם מין חיה אחרת, וכן שלא להרכיב שני מינים שונים ממיני הצומח זה על זה: לא עצים ממינים שונים, ולא מיני ירקות ממינים שונים, וכן שלא להרכיב עץ על ירק או ירק על עץ (רמב"ן שם, חינוך רמ"ד). תחילה צריך לבאר, שרק שני מינים שונים אסור להרכיב זה על זה, אבל עץ ממין אחד שיש בו זנים שונים, מותר להרכיבם זה על זה. ולכן מותר להרכיב זן של תפוח אדום ומתוק על זן של תפוח ירוק וחמוץ, ששניהם מיני תפוחים. אבל אסור להרכיב אפרסק על שקד, שהם שני מינים שונים. גם עצי סרק נחשבים כמין בפני עצמו, לפיכך אסור להרכיב עץ פרי על עץ סרק. אבל מותר להרכיב עץ סרק אחד על חבירו, מפני שלכל עצי הסרק ישנו מכנה משותף מרכזי, והוא שאינם מניבים פירות, וכיוון שהם נחשבים למין אחד, מותר להרכיב את הסוגים השונים שבעצי הסרק זה על זה. המניע המרכזי להרכבת האילנות הוא הרצון לצרף ולנצל את התכונות הטובות שבשני עצים. למשל, ישנו עץ בעל שורשים איתנים ועמידות גבוהה כנגד מחלות שפירותיו אינם טעימים במיוחד, ואילו לעץ אחר ישנם פירות טעימים מאוד אבל שורשיו חלשים והוא נוטה להידבק ממחלות ולמות. אם כן לוקחים את הכנה מהעץ בעל השורשים החזקים ומרכיבים עליו רוכב מהעץ בעל הפירות הטעימים, וכך מקבלים עץ חזק שמניב פירות טעימים. אם הכנה והרוכב ממין אחד - מותר להרכיבם זה על זה. ואם הם ממינים שונים - הדבר אסור מהתורה (בתחילת ההלכה הבאה יורחב הביאור על הכנה והרוכב). אחת השאלות המרכזיות בדיני כלאיים היא, כיצד קובעים את החלוקה בין המינים השונים. תחילה יש להדגיש שהחלוקה ההלכתית אינה כפי החלוקה המדעית. באופן כללי אפשר לומר שהחלוקה המדעית נוטה להתמקד באפיון מסוים שמבטא את הקו השולט במחקר המדעי באותה תקופה, וכיוון שהדגשים המחקריים משתנים מעת לעת, גם החלוקה המדעית למינים משתנה בהתאם. אולם החלוקה ההלכתית מתייחסת אל כלל העץ כפי שהוא נראה לפנינו, על פי צורת הפרי, עליו, טעמו, ואופי גידולו. וחכמים הם אלו שקובעים מה נחשב מין אחד ומה שני מינים. כשעם ישראל חי על אדמתו והסנהדרין הגדולה היתה מכריעה בכל שאלה וספק, היתה ההלכה ברורה וידועה, אולם במשך הזמן וברבות הגלויות התעוררו ספקות לגבי מינים שונים, שאיננו יודעים בוודאות האם הם שני מינים שונים או שמא הם שני זנים של אותו מין. למשל, נחלקו גדולי ישראל האחרונים בשאלה האם עץ התפוח הרגיל בעל הפירות הטעימים והתפוח היערי בעל השורשים החזקים - נחשבים כמין אחד או כשני מינים. לדעת ה'לבושי-שרד' כיוון שהתפוח היערי אינו טעים הוא אינו בן מינו של התפוח ואסור להרכיבם. ואילו לדעת ה'משכנות-יעקב' הם נחשבים כמין אחד ומותר להרכיבם, וכן המנהג (פ"ת יו"ד רצה, ב). לגבי עצי הדר, כגון אשכוליות ותפוזים ולימונים, ישנו ספק אם הם מינים שונים.[1]

ישנו הבדל משמעותי בין הרכבה להכלאה: בהרכבה לוקחים עץ שצומח באדמה, וחותכים אותו באופן מיוחד, והוא נקרא 'כנה', ועליו מחברים ענף מעץ אחר שנקרא 'רוכב', וחובשים את שני החלקים ביחד עד אשר הם מתאחים. וכך הם ממשיכים לצמוח, כאשר השורשים ותחילת הגזע שייכים למין אחד, ואילו המשך הגזע והענפים והפירות שייכים למין אחר. כאן חשוב להדגיש, למרות ששני העצים חוברו, כל חלק ממשיך לתפקד לפי תכונותיו הטבעיות. הכנה המחוברת לאדמה מפעילה את שורשיה כפי טבעה, והרוכב מוציא פירות לפי טבעו, כך שאין כמעט הבדל בין הפירות הגדלים על הרוכב שהורכב על מין אחר לבין רוכב שגדל באופן טבעי באדמה. נמצא שההרכבה היא זיווג של שני מיני עצים שונים שיש ביניהם חיבור חיצוני בלא שום התמזגות. אולם הכלאה נעשית על ידי האבקנים. לכל צמח ישנה פריחה, ובפריחה אבקנים זכריים ושחלה נקבית, ועל ידי החרקים והפרפרים והרוח נפגשים האבקנים הזכריים עם השחלה הנקבית, ועל ידי כך נוצר הפרי והזרע שממנו אפשר לגדל עץ נוסף. ואם יקחו אבקנים זכריים מעץ ממין אחד ויפגישו אותם עם שחלה נקבית ממין אחר - תיווצר הכלאה של שני מינים שונים, כאשר הפרי שיצמח יהיה בעל תכונות גנטיות משותפות של שני 'ההורים' שלו. יש לציין שאם יכליאו שני מינים, כמעט מכל הכלאה יצא סוג פרי שונה במקצת, שכן בכל פעם מרכיבים אחרים מן הרצף הגנטי של כל מין יבואו לידי ביטוי, וכך יווצר מיזוג חדש. בדרך כלל הכלאה של שני מינים אינה מצליחה, פעמים שהאבקנים הזכריים והשחלה אינם מתמזגים ומפרים זה את זה, ופעמים שמפרים אבל הפרי שנוצר אינו מוצלח. אבל לפעמים מצליחים ליצור זיווג מוצלח שיוצר פרי בעל טעם מיוחד, או עץ בעל סגולות מיוחדות, כגון שהוא מסוגל לצמוח באקלים שלפני כן לא היה יכול להתקיים בו. לשם כך שוקדים מדענים רבים על יצירת הכלאות שונות ומשונות. אם ההכלאה מתבצעת בין שני סוגים של עץ ממין אחד, ברור שאין שום בעיה, אך השאלה האם מותר ליצור הכלאה בין אבקנים לשחלה ממינים שונים. למעשה, פסק מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, שאין בזה איסור. והטעם, שרק פעולה של חיבור שני עצים זה עם זה אסרה התורה ולא פעולה של הכלאה. ועוד שאיסור ההרכבה הוא הדבקת שני מינים שונים באופן שיחיו זה עם זה, אבל בהכלאה אין כאן שני עצים ממין שונה, שכן ההתמזגות נעשתה כבר בעת ההפרייה של האבקנים עם השחלה, ובזה אין איסור. אמנם ראוי לציין שיש רבנים (הרב ואזנר) שהורו לאסור, וסברו שכשם שאסור להרכיב שני מיני ענפים זה על זה, כן אסור להכליא שני מיני אבקנים. אולם לכל הדעות ברור, שלאחר שנוצר זן חדש, בין אם על ידי הכלאה טבעית ברגלי הדבורים, בין אם על ידי מדענים, אין איסור להמשיך ולהשתמש בזן החדש שנוצר, שכן גם אם עברו והרכיבו שני עצים זה על זה, הענפים והפירות הגדלים על העץ מותרים, ומותר אף לזורעם או לנוטעם ולהצמיח מהם עצים נוספים (קובץ התורה והארץ ח"ג עמוד 120).

כלאיים הוא ערבוב של שני מינים שונים ביחד. בחמישה דברים הקפידה התורה שלא נערב מינים שונים. ונפרטם בקיצור: 1. כלאי זרעים, שלא לזרוע שני מיני זרעים שונים ביחד. 2. כלאי הכרם, שלא לזרוע תבואה וירקות ליד גפנים. 3. כלאי אילנות, שלא להרכיב מין בשאינו מינו. 4. כלאי בגדים, שלא לעשות בגדים שיש בהם צמר ופשתים ביחד. 5. כלאי בהמה, שלא להרביע בהמה או חיה מין בשאינו מינו (ויבואר להלן הלכה ו). כדי לעמוד על ההבדלים ההלכתיים בין סוגי הכלאיים השונים יש לדעת כלל יסודי: כל המצוות הקשורות לקרקע נוהגות מן התורה בארץ ישראל בלבד, ואילו המצוות שאינן קשורות לקרקע נוהגות גם בחוץ לארץ. לפיכך, איסור כלאי זרעים וכלאי הכרם חל מן התורה רק בארץ ישראל. ואילו איסור כלאי בגדים וכלאי בהמה חל בכל העולם. ואיסור הרכבת שני מיני אילנות זה על זה, אע"פ שהוא שייך במידה מסוימת לעבודת האדמה, מכל מקום הצמידה התורה את איסור הרבעת בהמה לאיסור הרכבת אילן, כדי להעמידנו על הדמיון שבאיסור הרבעת בהמה מין בשאינו מינו לאיסור הרכבת אילן מין בשאינו מינו, שבשני האיסורים הללו, יוצרים דבר חי, בהמה או עץ, שיש בו עירוב של שני מינים. וכשם שאיסור הרבעת בהמה אסור בכל העולם, כך איסור הרכבת אילן אסור מהתורה בכל העולם (קידושין לט, א). עוד דבר משותף ישנו בשני איסורי הכלאיים הללו, שאע"פ שיש איסור להרביע בהמה ולהרכיב אילן, מכל מקום הפירות שגדלו על האילן המורכב מותרים באכילה, וכן הבהמה או החיה שנולדה עקב ההרבעה של מין בשאינו מינו מותרת בהנאה, ואם היא נולדה משני מינים הכשרים לאכילה, מותר אף לשוחטה ולאוכלה.[2]

שאלה מרכזית מאוד בדיני הרכבת האילן היא, האם מותר לקיים ולטפל בעץ מורכב. כבר למדנו שיש איסור להרכיב שני מיני עצים זה על זה, ועם זאת למדנו שאם עבר אדם על איסור הרכבה, הפירות שגדלו מהעץ המורכב מותרים באכילה, שכן האיסור הוא להרכיב אבל אין איסור ליהנות מהפירות שצמחו ממנו. השאלה שצריך לברר היא כפולה. א) האם מותר לאדם ששתל בטעות בשדהו עצים מורכבים להמשיך ולטפל בהם או שעליו לעוקרם. ב) אם נאמר שלאחר שהעץ כבר ניטע מותר לטפל בו, האם מותר גם לשתול באדמה עץ מורכב שנמצא בתוך גוש אדמה. שאלות אלו מעשיות מאוד. למשל, בעצי אגס רוב העצים מורכבים, וכן בעצי שזיפים ואפרסקים יש שכיחות רבה של עצים המורכבים באיסור. והשאלה מה יעשה אדם שנטע בשדהו אגסים ולאחר זמן התברר שהם מורכבים, האם עליו לעוקרם או שכיוון שכבר נטע אותם מותר לו להמשיך לטפל בהם. שתי שיטות עיקריות נאמרו בסוגיה זו ונזכיר אותן בקצרה: הדעה המקילה סוברת, שהאיסור הוא להרכיב שני מינים שונים, אולם מרגע שההרכבה נעשתה, אין יותר איסור לקיים את העץ המורכב, ואף מותר לשותלו בשדהו ולטפל בו. והטעם, שדין הרכבת אילנות דומה לדין כלאי בהמה, שהאיסור הוא רק להרביע בהמה ממין אחד על מין אחר, אבל לאחר מכן מותר להשתמש בבהמה שנולדה, וכן מותר להשתמש בעץ המורכב ולקיים אותו. אולם דעת הרבה פוסקים וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רצה, ז) שאסור לקיים עץ מורכב. יש אומרים שמשמעות האיסור היא שאסור להשקות את העץ המורכב וכן אסור לעקור את העשבים שסביבו ולגוזמו, אבל מותר להשאירו בשדה ללא טיפול. ויש אומרים שכיוון שאסור לקיימו, ממילא חובה על מי שיש בשדהו עץ מורכב לעוקרו. ולדעת בעל ה'חתם-סופר', אכן יש איסור לקיים עץ מורכב, אלא שהאיסור נמשך רק עד לאותה שעה שהכנה והרוכב מתאחים, אבל לאחר מכן, מותר לקיים עץ מורכב ולטפל בו. למעשה, יש שסומכים על השיטה המקילה, שכל האיסור הוא רק להרכיב, או לקיים עד שעת האיחוי, אבל לאחר מכן אין איסור לקיים את העץ המורכב ולטפל בו, ואף מותר לנטוע שתיל של עץ מורכב באדמה לאחר שלב האיחוי. ואין למחות ביד המקילים. אבל דעת רוב הפוסקים להחמיר בספק איסור תורה, שאין לטפל בעץ מורכב גם לאחר שההרכבה התאחתה, אלא שבמקום שיש ספק אם ההרכבה נעשתה באיסור משני מינים נפרדים או שנעשתה בהיתר משני זנים של אותו המין, אזי אפשר להקל ולקיים את העץ הזה. שכן משני צדדים של ספק אפשר להקל, ראשית, יתכן שאיננו מורכב בעבירה, ואף אם נאמר שהוא מורכב בעבירה, אולי הלכה כדעה הסוברת שמותר לקיים עץ פרי שהורכב בעבירה. וכך דעת ה'חזון-איש'. אבל לגבי שתיל של עץ שיש ספק אם הורכב באיסור או היתר, הורה ה'חזון-איש' שאסור לנוטעו באדמה, שכן נכנסים בזה לספק איסור תורה, שהשתילה נחשבת לדעתו כמו ההרכבה עצמה.[3]

באיסור כלאי בהמה והרכבת האילן אנו רואים מגמה, לשמור על כל מין שברא הקב"ה בעולמו כפי צורת חייו הטבעית ולא לשנות את אורחותיו. אלא שישנה שאלה עקרונית בהלכה זו, האם האיסורים הללו חלים רק על בני ישראל, שאותם ציוותה התורה שלא לעשות פעולה המנוגדת לטבע העץ או בעל החיים, אבל אין איסור על בן נח לעשות כן. או שמא האיסור חל על כל בני האדם, שלא יעשו פעולה בניגוד לטבע העץ והחי. לדעת הרמב"ם (מלכים י, ו) ועוד פוסקים רבים, איסור הרכבת אילנות והרבעת בהמה חל על כל בני נח, שכן נאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ", ולמדו חז"ל: את החוקים שכבר חקקתי בעבר עוד בטרם ניתנה התורה לישראל תשמרו, ומכאן שאף שאיסור הרכבה והרבעה אינו בכלל שבע מצוות בני נח, ואינם נענשים עליו כפי חומרת שבע המצוות, מכל מקום אסור לכל בני האדם להרכיב שני אילנות שונים זה על זה, וכן אסור להרביע שני מינים של בעלי חיים זה עם זה. אולם לדעת מקצת הפוסקים, כיוון שאיסורי כלאיים אינם מכלל שבע מצוות בני נח, ממילא אין עליהם איסור להרכיב אילנות או להרביע בעלי חיים שונים.[4] עם זאת, צריך לציין, שלשתי השיטות אסור ליהודי לבקש מגוי שירכיב עבורו עץ. לדעה הראשונה, מפני שאסור ליהודי להכשיל את הגוי באיסור. ולשיטה השנייה, אף שלגוי עצמו מותר להרכיב עץ, מכל מקום על פי חכמים כל דבר שאסור ליהודי לעשותו מהתורה, אסור לו לבקש מהגוי שיעשהו עבורו. שכשם שאסור ליהודי לבקש מגוי לחלל עבורו שבת, כן אסור לו לבקש ממנו שירכיב עבורו עצי פרי (ב"מ צ, א; רא"ש הל' כלאים ג').

איסור כלאיים נוגע גם לבעלי חיים, שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם", ועניינו שלא לזווג זכר ונקבה של שני מינים שונים זה עם זה. ואף שנאמר 'בהמתך', הכוונה לכל מיני החי ובכללם הציפורים והמינים המצויים בים, ואמרה התורה 'בהמתך' כדי לתת לנו דוגמה מן המין המצוי ברשותו של האדם (ב"ק נד, ב). מן התורה אסור לבצע את הזיווג בידיים ממש, היינו הכנסת "מכחול בשפופרת" (הכנסת האיבר הזכרי בנקבי). והוסיפו חכמים ואסרו לגרום בידיים לזכר ונקבה של שני מינים להזדווג זה עם זה, כגון על ידי שיעלה את הזכר על הנקבה באופן שיגרום לו להזדווג עם נקבה ממין אחר. אבל אם אין לו עניין להרביעם, אין כל איסור להכניס מינים שונים למכלאה אחת (שו"ע יו"ד רצז, ב-ג). כיום ניתן לבצע הפריה מלאכותית על ידי לקיחת הזרע של זכר ממין אחד, והביצית של נקבה ממין אחר, ולהפרותם במבחנה, ואח"כ לשתול את העובר ברחם הנקבה - ויוולד מין כלאיים שיש בו שילוב של התורשה הגנטית שבשני המינים. לכאורה אין בדבר איסור הרבעה, שכן הרבעה היא פעולה מאוד מסוימת, שמזווגת זכר ממין אחד עם נקבה ממין אחר, שזוהי פעולה שגורמת לזכר ולנקבה הללו לפעול בניגוד לטבעם. אבל כשלוקחים זרע וביצית ומפרים אותם - אין פעולה של הרבעה, ואין בזה איסור. וכיוצא בזה הורה הרב ישראלי זצ"ל לעניין הרכבת האילן (כמובא לעיל הלכה ב). אלא שכמובן צריך לבחון שאלות כגון אלו מן ההיבט המוסרי הכולל - שמטרת המחקר תהיה לתועלת האדם ולהטבת מצבו, תוך זהירות מירבית שלא ליצור דבר שעלול לגרום נזק על ידי שיבוש סדרי עולם או הפרת האיזון האקולוגי.

אף שישנו איסור להרביע שני מיני בהמות או חיות זה עם זה, מכל מקום אם נולד מהרבעה זו יצור כלאיים - מותר ליהנות ממנו. אם הוא נולד מזכר ונקבה שכשרים לאכילה, אזי אף הנולד מהם כשר לאכילה. ואם אחד מהוריו הוא מהמינים האסורים באכילה, גם הוולד אסור באכילה, ומותר להשתמש בו לצרכי עבודה וכיוצא בזה (שו"ע יו"ד רצז, ה). מין הכלאיים המפורסם ביותר הוא הפרד, שנולד בעקבות הזדווגות של חמור וסוס. אנשים רבים בעולם היו מזווגים סוסים ואתונות (נקבת החמור) כדי להוליד פרדה שהיא בהמה שמסוגלת לעבוד היטב בנשיאת משאות ובחרישה. כאמור, על פי התורה אסור לזווג סוס ואתון. לדעת רוב הפוסקים אף לבן נח אסור לזווג שני מינים זה עם זה. אבל אם עבר אדם וזיווגם, או שהם הזדווגו מעצמם, מותר לנו לקנות את הפרדות ולהשתמש בהן לעבודתנו. עוד חשוב להדגיש, שרק הרבעת שני מינים שונים זה עם זה אסורה. אבל שני זנים שמאותו המין מותר להרביע זה עם זה. לפיכך מותר להרביע שוורים ופרות מזנים שונים זה עם זה, וכן זנים שונים של כבשים, או זנים שונים של חתולים או כלבים, ובתנאי ששני הזנים יהיו מאותו המין. אבל שני מינים שונים, אף שהם דומים יחסית זה לזה, אסור לזווגם. הגדרת המינים נקבעת על פי כלל התכונות והצורה של כל מין, ולא על פי החלוקה המדעית שנוטה להדגיש פרטים מסוימים שעומדים במוקד המחקר המדעי שבאותה התקופה, ולעומת זאת נוטה להתעלם ממרכיבים אחרים שבאופיו של המין, עובדה שגורמת לשינוי בחלוקת המינים מתקופה לתקופה.

בנוסף לאיסור להרביע שני מינים זה על זה, אסרה התורה לעבוד בשני מינים שונים ביחד, כגון לחרוש בסיוע של שור וחמור ביחד, או לרתום את העגלה לסוס וחמור. שנאמר (דברים כב, י): "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". ונתנה התורה דוגמה של שור וחמור כי אלו שני מינים מבוייתים שנוח לעבוד איתם, אבל כל שילוב של שני מיני חיות זה עם זה לצורך עבודה אסור.[5] ולא רק העגלון שרותם את הסוס והחמור לעגלתו ומכוון את הליכתם עובר באיסור, אלא כל מי שמסייע בידו, ואפילו מי שמעודד את השור והחמור בקולו, כיוון שהשפיע עליהם למשוך הלאה את העגלה או המחרשה - עובר באיסור תורה (שו"ע יו"ד רצז, יא, יג, יד). איסור זה נאמר לישראל בלבד, ובני נח מותרים לעבוד במינים שונים ביחד. לפיכך, אם שכר יהודי גוי כדי שיוביל את סחורתו לעיר אחרת, והגוי החליט לעשות זאת בעגלה הרתומה לסוס וחמור, אין בזה איסור, הואיל וליהודי אין עניין בזה. וזאת כמובן בתנאי שהיהודי לא יבקש מהגוי שישא את משאו על ידי סוס וחמור (ערוה"ש יו"ד רצז, כא). אבל אסור ליהודי לשבת בעגלה של גוי שהוא מוליך אותה על ידי סוס וחמור, משום שהיושב בעגלה נעשה שותף ממשי לעבודה, שכן אם לא ישב בעגלה - העגלון לא יצווה על החיות למשוך את העגלה (שו"ע שם יב). עוד צריך לציין, שרק כאשר שני המינים קשורים ביחד יש איסור כלאיים. ולכן אדם שרוכב על סוס מותר לו לתפוס בידו חבל שקשור לכלב. אבל אסור לקשור את רצועת הכלב לאוכף הסוס, שאם יקשור, יחבר את הסוס והכלב ביחד, ופעמים שהכלב יקדים את הסוס וימשוך את הסוס קדימה, ונמצא עובר על איסור כלאי בהמה (ערוה"ש שם יט). אף שאין אנו יודעים לעמוד על סודם של המצוות, בכל זאת השתדלו חכמי ישראל ליתן טעם מסוים גם למצוות שהם חוקים וגזרות. הרמב"ם כתב (מו"נ ח"ג מ"ט), שאיסור זה נועד כדי להרחיק את המינים השונים זה מזה כדי שלא ניכשל באיסור הרבעת מין בשאינו מינו. ובספר החינוך (תק"ן) כתב שהטעם הוא, כדי שלא לצערם. שכל מין אוהב לחיות עם בני מינו, ולעומת זאת אם יצרפוהו עם בני מין אחר, יסבול. ובמיוחד בעבודה, שאין כוחם של החיות והבהמות מהמינים השונים שווה, וכשלא ימשכו בשווה את העגלה או המחרשה, יסבלו.