על פי התורה ישנו איסור כללי: "בל תשחית". ועניינו שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין שאר כלים או חומרי גלם. וכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית'.[1] הטעם לאיסור 'בל-תשחית' ברור. אדם צריך להתייחס אל העולם כולו בכבוד ובאהבה. ולכן אפילו אם לו עצמו אין כל תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, מכל מקום אין הוא יחיד בעולם, ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים, ואולי אחד מהם יוכל ליהנות ממאכל זה, ועל כן יש להיזהר שלא להשחית מאכלים בחינם. למשל, בעת שלוקחים מאכל לצלחת, יש לשים לב שלא לקחת יותר מדאי, כדי שלא יצטרכו להשליך אחר-כך את מה שנשאר. אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל, אסור לו לזרוק את האוכל שנותר לפח, אלא עליו להשתדל להקפיא את האוכל כדי לאוכלו אחר-כך. ואם נשאר הרבה מאוד אוכל, עד שמשפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או שכניו. ואם יוכל למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שכך יוכל גם להציל את האוכל מהשחתה וגם לקיים מצוות צדקה. ואם חיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר, והבאתו אליהם, כרוכים בטרחה יתירה, אזי אין חובה לטרוח על חלוקת האוכל, ומותר להניחו בפח. ואע"פ כן מידת חסידות לטרוח כדי שלא לזרוק את האוכל. ומתחילה יש לתכנן את הסעודה באופן כזה שלא יצטרך לזרוק בסופה אוכל לפח. למשל, בעלי אולמות ועורכי סעודות גדולות, יכולים לתת את האוכל שנותר למוסדות חינוך. ואם לא ימצאו אנשים שיוכלו ליהנות מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וחתולים, ולתת להם את השאריות, ולא להשחית בחינם את האוכל. וכן הדין לגבי בגדים. כל בגד שאדם אינו מעוניין ללבוש, אם הוא עדיין ראוי לשימוש, יש להשתדל למצוא מישהו שיוכל ליהנות ממנו, ולא לזורקו ולהשחיתו. ולא רק מצוות צדקה יש בזה, אלא אף זהירות מהשחתה מיותרת. וכן הדין לגבי כלים וכל שאר הדברים. ככל שאדם יותר שלם וחסיד, כך ישתדל יותר למצוא שימוש לכל דבר בעל ערך, ויכאב ליבו בעת שיראה שמאבדים ומשחיתים דבר בחינם. וכפי שכתוב בספר החינוך (תקכ"ט): דרך חסידים ואנשי מעשה, לאהוב את השלום ולשמוח בטוב הבריות, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בחינם. ויהיה צר להם על כל אובדן והשחתה שיראו. ואם יוכלו להציל דבר מהשחתה, יצילוהו. ולא כן הרשעים, שהם אחיהם של המזיקים, ששמחים בהשחתת העולם. וכל כך חמור האיסור, עד שאם השחית במזיד, בפני עדים שהזהירו אותו שלא להשחית, היו מענישים אותו במלקות. אם השחית עץ פרי חייב במלקות מן התורה, ואם השחית שאר דברים, למרות שהאיסור מן התורה, המלקות מדברי חכמים.

אם ההשחתה נעשית לשם סיבה חשובה, אזי אין זו השחתה, והדבר מותר. למשל, ידוע המנהג שהחתן שובר כוס מתחת לחופה, כדי שגם בעת השמחה לא נשכח את הצער על חורבן בית המקדש, וכיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חשובה של הזכרת בית המקדש, אין הדבר נחשב להשחתה אסורה (עיין ברכות לא, א; שו"ע או"ח תקס, ב ברמ"א). וכן אבלים מצווים לקרוע על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא חובה עליהם להזדהות עם השבר והאבדה הגדולה, ולהביע את צערם בקריעת הבגד. ואע"פ כן, אסור לאבל לקרוע על המת יותר מדאי בגדים, שכן יש בזה איסור "בל תשחית" (ב"ק צא, ב). אבל על תלמידי חכמים גדולים ביותר, מותר לקרוע אפילו כמה וכמה בגדים. וכן מסופר על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינא שלושה עשר בגדי משי. היינו שבכל פעם, לאחר שהחליף את הבגד הקרוע בבגד שלם, חזר ונזכר במיתתו של רבי חנינא ושוב נצטער וחזר וקרע את בגדו (מו"ק כד, א; תוס' ב"ק צא, ב, 'עובר'). וכן מסופר בתלמוד (שבת קה, ב), על אחד מגדולי האמוראים שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה חמור המעשה שעשו, הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו. כדי לומר להם, כביכול, הכל אינו שווה אם אתם עושים דבר שלילי שכזה. אלא שבכל זאת, כיוון שבאמת לא כעס עד שאיבד את השליטה על עצמו, דקדק להיזהר שלא לשבור כלי שיש ממנו תועלת, ולכן לקח כלי שממילא עמד להישבר ואותו השליך לארץ. ואף שגם בזה יש השחתה מסוימת, כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין זה נחשב כהשחתה אלא כפעולה חינוכית מתקנת, ולכן אין בזה איסור.[2] אבל לכעוס עד איבוד שליטה ושבירת כלים מרוב חימה, זהו דבר חמור. שכן לא רק על איסור 'בל תשחית' הוא עובר, אלא הוא אף נכשל באחת מן המידות הרעות ביותר. שכן אמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". עבודה זרה היא התמקדות והשתעבדות לאחד מן הכוחות שבעולם, תוך התעלמות משאר הכוחות, וממילא הזנחת כל שאר האידיאלים שבעולם. גם הכועס שוכח הכל, ורק דבר אחד מעסיק אותו, הכעס. ולכן הוא נחשב לעובד עבודה זרה, שהוא עובד את כעסו של יצרו הרע.

כידוע ישנו איסור כללי שלא להשחית דבר מועיל. וככל שהדבר חשוב יותר, כך צריך להיזהר יותר שלא להשחיתו. שכן יסוד איסור 'בל-תשחית' נאמר לגבי הפירות, מזונו של אדם, שהוא הדבר הנחוץ ביותר לקיומו. אכן מוצאים אנו בדברי חכמים, אזהרות רבות הבאות להרחיק את האדם מהשחתת מאכלים, ובמיוחד מהשחתת לחם שהוא עיקר מזונו. ולכן הזהירו שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא ישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיסנו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אין לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, כדי שלא לפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר העלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א). לגבי לחם הוסיפו והזהירו שלא לזלזל בכבודו, ולכן אסרו לזרוק לחם ממקום למקום. ואף שלגבי מאכלים אחרים הדין הוא, שאם אין חשש שיימאסו, מותר לזורקם. למשל, מותר לחלק שקדים ורימונים על ידי מסירתם בזריקה. וכן ישנו מנהג בהרבה בתי כנסת, שזורקים מעזרת נשים סוכריות בעת שהחתן עולה לתורה, ואין בדבר איסור, מכיוון שהסוכריות עטופות בנייר ואין חשש שמא על ידי הזריקה יימאסו. אבל לגבי פת הדין שונה. שאפילו על גבי שולחן נקי אסור לזורקה. ואף שאין חשש שמא תימאס בזה, מכל מקום מאחר שהפת היא עיקר מזונו של האדם, יש לנהוג כלפיה בכבוד, ולא לנהוג בה מנהג זלזול ולזורקה, שכל המבזה את הפת נראה כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה לעולמו (שו"ע קעא, א). ואמנם בעת שמחלקים את הלחם לאחר ברכת המוציא, יש שנוהגים לזרוק מעט את הפת. ויתכן שאין בדבר איסור, כי מדובר בדרך כלל בזריקה קטנה מאוד, ואין בה כל כך זילזול אלא להפך, זריזות והבעת רצון לתת את הלחם במהירות לכל המסובים, כדי שלא ליצור הפסק ארוך בין הברכה שבירך הבוצע עבור שאר המסובים לבין הטעימה עצמה. ואף על פי כן, מן הראוי להחמיר שלא לזרוק לחם כלל. וכן אמרו חכמים, שהרואה לחם או שאר מאכל מונח על הארץ, אפילו אם הוא ישן ואולי אף מעופש ואין סיכוי שמישהו ירצה לאוכלו, בכל זאת מפני כבודו של המאכל עליו להרימו מן הארץ ולהניחו על גבי מקום גבוה מעט, סלע או עץ וכדומה (ערובין סד, ב; מ"ב קעא, יא). מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, למשל היו שנהגו לאכול דייסה כאשר חתיכת לחם שימשה להם ככף. וכל זה כמובן בתנאי שלבסוף יאכלו את הלחם ולא יזרקוהו. ואע"פ כן יש שמדקדקים וחוששים להשתמש בפת ככף, ועל כן בכל פעם שהם לוקחים מן הדייסה, אוכלים מעט מן הלחם, וכך הם אוכלים מן הלחם והדייסה ביחד, ואין נראה שהפת משמשת ככלי לדייסה (שו"ע קעא, ג).

למדנו שיש להיזהר שלא להשחית מאכלים, וביותר הקפידו חז"ל שלא להשחית ושלא לזלזל בלחם, שהלחם הוא עיקר מזונו של האדם. וכל חתיכת לחם בשיעור כזית, כבר נחשבת ללחם ואסור לאבדה. ולכן אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה פירורים גדולים כזית, אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שעל ידי כך הוא מאבדם ומשחיתם (שו"ע או"ח קפ, ג). ואם אפשר ראוי להכין משיירי הלחם דבר מאכל, כגון פשטידה, או לפחות ליתנם לבעלי חיים. ואם קשה למצוא להם שימוש לאכילת אדם או בעל חיים, אזי צריך לעטוף את שיירי הלחם ולהניחם בפח, שעל ידי עטיפתם (אפילו בשקית ניילון), אין בהנחתם בפח ביזיון. ואם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, אף על פי שמצד הדין אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, מכל מקום אמרו חז"ל שאין כדאי לעשות כן, משום שהמשחית ומבזה פירורי לחם גורם לעצמו עניות (שו"ע קפ, ד).[3] ושתי סיבות לזה, האחת, שהמשליך פירורים על הארץ, הרי הוא כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, וכיוון שאינו מכיר טובה ומכבד את הלחם, מן השמיים יפסיקו להשפיע לו טובה עד שיהיה עני. ועוד, שיש בדבר סגולה, שאמרו חז"ל שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני, 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב). ולכן יש להיזהר שלא להשאיר פירורים מפוזרים על הארץ, וכמובן שלא להשליכם מן השולחן על הרצפה. אלא יש לאוספם מן הרצפה ולזורקם לחצר או למים. ואף שעל ידי השלכתם למים הם יושחתו, מכל מקום כיוון שאין בהם שיעור כזית, אין איסור לאבדם, רק שאסור לנהוג בהם בזיון ולהשליכם לארץ (מ"ב קפ, י). עוד ראוי להזכיר כאן, שניתן להשליך את הפירורים לחצר, כדי שישמשו מזון לציפורים. וזה בתנאי שמדובר בכמות מצומצמת של פירורים, אבל כאשר נשארו לו חתיכות רבות של לחם, אין סיכוי שהציפורים יאכלום תוך זמן קצר, ויהיה בזה עוד יותר בזיון, ואף השכנים עלולים להצטער מכך. ולכן כאשר מדובר בכמות גדולה יחסית של שיירי לחם, עדיף לאוספם בשקית ולהניחם בפח.

איסור בל תשחית נאמר על דברים שיש בהם תועלת. ולכן אסור לעקור עץ-פרי, ורק לצורך גדול מותר לעוקרו. והעוקר שלא לצורך עובר על איסור תורה שעונשו מלקות. אבל עץ שאינו נותן פירות נקרא עץ סרק, ומותר לעוקרו אף שלא לצורך (רמב"ם הל' מלכים ו, ט). וכיום, כיוון שנוהגים להשקיע כסף בטיפוח גינות נוי, חורשות ויערות, נמצא שגם העצים, השיחים והפרחים, נחשבים כמועילים לבני אדם, וכל המשחיתם עובר בבל תשחית. וצריך לדעת שגם במקומות של הפקר, מצד המידה הטובה אסור לפגוע בעץ או צמח שלא לצורך. וכן כתוב בפסקי התוספות (פסחים קל"ב), שהקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה. ואף שעל פי ההלכה אין איסור לקצוץ עץ סרק, כתב בשו"ת 'קניין-תורה' (ח"א ל"ט), שהואיל ואמרו חכמים (כתובות קיב, ב): "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות", נמצא שגם בעצי הסרק גנוז משהו מכוחם של עצי הפרי, ויתכן שלכן אמרו שהעוקר עץ סרק אינו רואה סימן ברכה. והאמת, שגם ללא טעם זה, ברור שמצד המידה הטובה, אין לפגוע בחינם בשום דבר נברא, שכן ברור שאין דבר שנברא בעולם לבטלה. ואם הקב"ה אמר (בראשית א, יא): "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ", סימן הוא שיש ערך ומשמעות לכל עשב וצמח. וכן אמרו חז"ל (ב"ר י, ו): "אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". וכן אמרו בזוהר (ח"ג פו, א), שכל עשב, אפילו הקטן ביותר, יש לו כוח עליון למעלה, וכל מה שנעשה עימו בזה העולם, הכל הוא על ידי אותו הכוח שלו בעליונים. והעניין הוא, שלכל דבר שנברא בעולם יש משמעות עמוקה, שעל ידה ניתן להבין יותר את מגמתו של העולם, ואת כוחו של הבורא. ואף שעדיין לא זכינו להכיר את כל החכמה הגנוזה בעצים ובעשבים, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד שירתם, איך שהם מקלסים תמיד את הקב"ה, מכל מקום באופן כללי הננו יכולים להתרשם מהיופי שבבריאה. וכפי שאמרו חז"ל, שהתכסות האדמה בעשבים כמוה כעריכת השולחן באופן נאה, כדי שהאדם יוכל להגשים בפאר והדר את ייעודו האלוקי (עיין ויק"ר יא, א). על פי זה ברור, שיש ערך לפעילותה של החברה להגנת הטבע, בשמירתה על מיני צמחים וחיות שלא יכחדו מן הטבע. וכן ברור שיש לשמור על כל החוקים שנחקקו למען שמירת פרחי הבר ובעלי חיים מוגנים. ראשית, מפני הערך העצמי שבשמירת הבריאה על כל גווניה. ושנית, מפני שהחקיקה שנקבעה על ידי נציגי הציבור מחייבת כל אחד, הן מצד כוחו של הציבור לקבוע תקנות, והן מצד דינא דמלכותא דינא. אמנם כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לשמירת מין ממיני החי או הצומח, צרכי האדם גוברים, ובלבד שהדבר נעשה בשיקול דעת ולא מתוך זלזול ואי התחשבות בסביבה. כאן המקום להזכיר את דבריו של הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שסיפר שבהיותו צעיר, יצא פעם עם מרן הרב קוק זצ"ל לגינה, ובלי משים קטף איזה עלה. כשראה זאת הרב החוויר ואמר: למה לקטוע חיים? והוסיף והעיד על עצמו, שמיום שעמד על דעתו, נזהר שלא לקטוף בחינם שום צמח (עיין תומר דבורה פ"ב).