בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד לעצמם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א). ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם ברור שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם. וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). במלים אחרות, הקדושה ששורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש.[1] במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהיראות לפני ה' אלקינו - בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של אותה התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. וכיוון שהשכינה שורה בבית הכנסת, גם אדם שאיחר לתפילה במניין, מצווה שיבוא לבית הכנסת להתפלל שם ביחידות (ברכות ו, א; שו"ע או"ח צ, ט). נמצא אם כן שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש. וכיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, ניתן לכפות את הקהל לבנותו. ואם ישנם יהודים שאינם מעונינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, על פי ההלכה, נציגי הציבור יכולים לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א). באופן כללי חלוקת התשלומים היתה נקבעת על פי העושר, העשירים היו משלמים יותר, והעניים פחות. כיום ישנן קהילות שמממנות את בניית בית הכנסת על ידי מכירת מקומות הישיבה בבית הכנסת, כאשר המקומות הקדמיים עולים יותר ואלו שמאחור פחות, וכל אחד מחליט איזה כסא ברצונו לקנות. וישנן קהילות שקובעות סכום שווה לכולם. בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ"ב קנ, ב).

כידוע ישנה מצווה לבנות בית כנסת, אלא שלעיתים מתעוררת שאלה, כאשר ישנו בית כנסת אחד באזור, ומקצת מן הקהל רוצים להקים לעצמם בית כנסת אחר, האם גם במקרה כזה ישנה מצווה להקים בית כנסת, או שמא המצווה היא דווקא להישאר ולהתפלל ביחד? תשובה: אם בית הכנסת הקיים צר מלהכיל את כל המתפללים, ולא ניתן להרחיבו, ודאי שיש מצווה להקים בית כנסת נוסף. אבל אם יש מקום בבית הכנסת לכל תושבי האיזור, אזי ברור שעדיף להישאר ביחד, שכן ככל שיגדל מספר המתפללים בבית הכנסת, כך תהא התפילה מהודרת ומכובדת יותר, שנאמר (משלי יד, כח): "בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ". בנוסף לכך האחדות היא ערך עליון, וכפי שאמרו חז"ל, שבזמן שישראל מאוחדים אפילו אם יש בהם חטאים, הקב"ה מסייע בידם לנצח את אויביהם, אבל כשיש ביניהם פירוד, מחלוקת ולשון הרע, אף שיש בידם מצוות רבות, אין הקב"ה מסייע בידם, והם ניגפים לפני אויביהם (עי' דברים רבה ה, ו). לכן, למרות שיתכן שחלק מן האנשים ירגישו נוח יותר להתפלל במניין קטן שינהג בדיוק לפני נטיית רוחם, מכל מקום עדיף שכל אחד יוותר מעט כדי לשמור על אחדות הקהילה (מ"א קנד, כג, בשם רא"ם ומשפטי שמואל). כאן המקום לציין, שעיקר שמו של בית הכנסת נקרא על שם האחדות, שהוא מכנס את כולם יחד. אבל אם המציאות היא, שלא ניתן להתגבר על הבדלי ההשקפות והנטיות, ופעמים רבות בני הקהילה אינם מסוגלים להשאיר את המחלוקות מחוץ לבית הכנסת, והריב מגיע עד לתוך הקודש פנימה, ומפעם לפעם פורצות קטטות אודות כיבודים ועלבונות, במצב כזה עדיף שייפרדו ויקימו בית כנסת נוסף (מ"ב קנ, ב, עפ"י רדב"ז ח"ג תע"ב). עוד חשוב להדגיש, שלפעמים מבחינה עניינית ראוי להקים כמה מניינים באותו בית כנסת. מניין אחד למאריכים ואחד למקצרים, אחד לאלו שרוצים שכל החזנים יהיו זקנים ומנוסים, ואחד לאלו שרוצים לשתף את הנוער בתפילה. במקרים כאלו אין להתנגד להקמת מניינים נוספים, אלא שיש לשקוד על קיום תפילות ואירועים כלליים שבהם כל הציבור יתאחד. וכדי שהדברים יסודרו כהלכה, רצוי מאוד שהרב המקומי יהיה שותף מלא בעיצוב המניינים השונים, תוך הדגשת האחדות היסודית שבין כל חברי הקהילה (עיין פניני הלכה תפילה ו, ו).

כדי להבין את ערכו העצום של בית הכנסת, יש להקדים ולומר, שקיומו של עם תלוי בארצו. ולכן כל עם שנאלץ לגלות מארצו, תוך זמן קצר איבד את זהותו ונטמע בין בני המקום שאליו גלה. העם היחיד שנשאר חי וקיים בלא שהמשיך להתגורר בארצו היה עם ישראל. במידה רבה היה זה בזכות בית הכנסת, שכן בית הכנסת הוא מעין שלוחה רוחנית של ארץ ישראל ובית המקדש, וכל יהודי שנכנס לבית כנסת, בכל מקום שהוא בעולם, זוכה לינוק מעט מקדושתה של ארץ ישראל. וכמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי אלוהים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". ופירש רבי יצחק: "מקדש מעט" - "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א). וכך למרות כל הצרות והגלויות יכולנו להמשיך ולקיים את זהותנו הלאומית, שהביטוי העיקרי שלה הוא האמונה כי ה' הוא האלקים. וכך מסופר בתלמוד (ברכות ח, א), שכאשר שמע רבי יוחנן, שישנם יהודים בבבל שמגיעים לז ִקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר (דברים יא, כא): "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם", היינו בארץ ישראל ירבו ימיכם ולא בחוץ לארץ. כיוון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר, זהו שהועיל להם שיאריכו ימים. נמצא אם כן שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת ארץ ישראל. ועל כן אמרו חז"ל שבעת הגאולה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, ששם הוא מקומם הטבעי (מגילה כט, א. ועיין ליקוטי הלכות למהר"ן ביהכ"נ ג). וכיוון שבית הכנסת הוא מקום קדוש, שבו מתגלה האמונה בה', כל היושב בבית הכנסת בכובד ראש, מקיים מצווה, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מתפלל ולומד בבית הכנסת שיש בידו מצווה (שו"ע קנא, א, עפ"י מגילה כח, ב). ובזכות מצווה זו שיש בה ביטוי לדבקות בה', זוכים להאריך ימים. וכן סיפרו חז"ל על אשה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו, רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח, לד-לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (ילקו"ש תת"ק).

כיוון שבית הכנסת הוא מקדש מעט, ובו שורה השכינה, קבעו חז"ל שצריך לקבוע את מקומו בגובהה של עיר. כלומר, יש לבנותו על המקום הגבוה ביותר שבאותו ישוב, כדי להמחיש לעיני כל שזה הבניין המכובד והחשוב ביותר. ואם בונים כמה בתי כנסיות, צריך לבנות כל בית כנסת על המקום הגבוה ביותר שבאזור הסמוך אליו. ואסור שיהיה בניין אחר גבוה מבית הכנסת, ואמרו חז"ל (שבת יא, א): "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת, לסוף חריבה, שנאמר (עזרא ט, ט): 'לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו'". סוד נצחיותו של עם ישראל נעוץ בכך שידע תמיד שערכי הרוח והנצח קודמים לכל, לשם כך היו מוכנים בני עמנו לסבול יסורים קשים ולקדש את ה' ובלבד שלא לנטוש את אמונת הנצח. בזכות דבקותנו באמונה הנצחית, גם קיומנו נצחי, וכל התהפוכות ההיסטוריות לא יכלו לנו. עמים רבים קמו ונעלמו, ועם ישראל חי וקיים. אמונה זו צריכה להתבטא גם במיקומו ובבניינו של בית הכנסת, שהוא צריך להיות הבניין הגבוה ביותר. הבתים שבהם אנו אוכלים, שותים וישנים, משמשים אותנו בעיקר לצרכי השעה והחומר, ואילו בבית הכנסת אנו נפגשים עם ערכי הנצח. ולכן אמרו חז"ל שעיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לבסוף תיחרב, שכן מקום שבו נותנים עדיפות לחומריות על פני הרוחניות, אין כוח רוחני, נצחי, ועל כן סופו שיחרב. אלא שכיום התעוררה בעייה קשה מאוד, עם השתכללות הטכנולוגיה והמדע, התרבתה מאוד אוכלוסיית בני האדם, ורבים מעדיפים להצטופף בערים. כדי לשכן את כולם יש צורך שהולך וגובר, לבנות בניינים רבי קומות שבהכרח יהיו גבוהים יותר מבית הכנסת. השאלה - האם יש בדבר איסור? תשובה: ה'מאירי', שהיה אחד מגדולי הראשונים, כתב בפירושו למסכת מגילה, שכל האיסור לבנות בתים שיהיו גבוהים מבית הכנסת, הוא דווקא כאשר בתים אלו נבנו לשם פאר וכבוד, שאז ישנה פגיעה בכבודו של בית הכנסת, אבל אם הסיבה לבניין הבתים הגבוהים היא כדי לאפשר איכלוס משפחות רבות יותר, אין בזה שום פגיעה בכבוד בית הכנסת, והדבר מותר לכתחילה. ונראה שגם ה'ערוך' והר"ן והרמב"ם הסכימו לעיקרון שבסברתו, וכן כמה אחרונים הזכירו את ה'מאירי' להלכה. לפיכך, אין כיום איסור לבנות בית גבוה מבית הכנסת, אם מטרת בניינו היא לאפשר בניית דירות רבות או משרדים לצורך עבודה.[2] אך כמובן שבמה שאפשר אנו מחויבים להמשיך ולכבד את בית הכנסת. ראשית, יש לעשות כל מאמץ שבית הכנסת ייבנה על המקום הגבוה שבאותו איזור. שנית, יש לבנותו בצורה המכובדת והמפוארת ביותר, כדי להראות שהוא המקום החשוב עבורנו, יותר מבית העם או המועדון השכונתי. וכן מפואר יותר מן הבתים שבנו לעצמם בני הקהילה.

הואיל וקיומו של בית הכנסת הוא דבר נחוץ ממדרגה ראשונה, אסרו חכמים לסתור בית כנסת לפני שבונים אחר במקומו. כלומר, גם כאשר ישנה תוכנית ברורה, להחריב את בית הכנסת על מנת לבנות אחר במקומו, ובינתיים יש להם מקום זמני להתפלל בו - חששו חכמים שמא יארע להם אונס והם ייאלצו להשתמש בכספים שנועדו לבניית בית הכנסת לצרכים אחרים, ולבסוף יתרשלו מלבנות את בית הכנסת החדש. לכן קבעו שרק לאחר שיגמרו לבנות את בית הכנסת החדש יוכלו לסתור את בית הכנסת הישן או למוכרו. אבל אם חרבו יסודותיו של בית הכנסת ויש חשש שכתליו יתמוטטו, יסתרו אותו מיד, ויזדרזו לבנות בית כנסת חדש במהירות מירבית, בעבודה רצופה ביום ובלילה, עד שיוכלו הקהל לשוב ולהתפלל בו. מסופר בתלמוד על רב אשי שהיה תלמיד חכם גדול ועשיר מופלג, שפעם ראה סדקים בכתלי בית הכנסת שבעירו, וכיוון שהיה חשש שמא יתמוטט ויסכן את האנשים הנמצאים בו, ציווה להחריב את בית הכנסת ומיד לבנותו. וכדי שלא יתמהמהו בבנייתו, העביר את מיטתו למקום בית הכנסת, ולא חזר לישון בביתו עד אשר גמרו לבנות את בית הכנסת (ב"ב ג, ב; שו"ע או"ח קנב). גם כאשר צריכים להרחיב את בית הכנסת, יבנו תחילה את הכותל החדש, ורק לאחר מכן יפרקו את הכותל הישן. באופן כזה שלא יהיה רגע שבית הכנסת לא יהיה בנוי וסגור מארבע רוחותיו. ורק כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה בדרך הזאת, מותר לפרק תחילה את הכותל הקיים ולבנות במהירות המירבית את הכותל החדש (באו"ה שם ד"ה 'דינא', עפ"י דעת הרא"ש והרמב"ם). בחוץ לארץ, לעיתים תכופות קהילות שלימות נודדות ממקומן, ואזי בתי הכנסת נשארים שוממים ללא מתפללים. במצב כזה הורו הפוסקים שמותר למכור את בית הכנסת. על ידי מכירה זו יוצא הבניין לחולין ואילו הכסף שיקבלו תמורתו מקודש, וצריכים לקנות בו בית כנסת אחר, או שאר תשמישי קדושה, כארון קודש או ספרי קודש (מ"א קנג, יב, מ"ב קנג, יא, לג). ואף-על-פי שבית הכנסת יוצא לחולין ומותר להופכו למשרד וכדומה, מכל מקום יש להיזהר שלא להשתמש בו לדברים מגונים, ולכן אסור להופכו לבית כסא או בית מרחץ, וכן אין לבצע בו עבודות מגונות כעיבוד עורות (שו"ע קנג, ט).[3]

כידוע בית הכנסת הוא מקום קדוש, וחז"ל קראו לו 'מקדש מעט'. ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש. וכל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון למען איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות. ויש לכבד את בית הכנסת ולנקותו תמיד. וצריך לנקות את הנעליים מן הבוץ לפני שנכנסים לתוכו. ואסור להיכנס לתוכו בראש מגולה (שו"ע קנא, ו-ט). וכמובן שאסור לירוק בתוכו. ואמנם היו זמנים שהבתים לא היו מרוצפים ואנשים היו רגילים לירוק בביתם הפרטי, ואז היה מותר גם לירוק בבית הכנסת, אבל כיום נזהרים מאוד שלא לירוק בבתים פרטיים, ולכן ישנו איסור גמור לירוק בבית הכנסת (עפ"י הגמ' ברכות סג, א). אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. ואפילו כשיורד גשם בחוץ, אסור להיכנס לתוכו כדי להנצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. וכן אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להטעין טלפון נייד. שכן בית הכנסת מקודש לתפילה ותורה ולא לשאר צרכי האדם. ואדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחברו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחברו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יֵראה כנכנס לצרכיו האישיים בלבד (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א). אמנם צריך לדעת, שלא כל מקום שמתפללים בו נחשב בית כנסת. כדי שמקום מסוים ייחשב בית כנסת צריכים להתקיים בו שני תנאים, האחד, שדעת בעלי הבית לייעד את אותו הבית לבית כנסת. והשני, שיתחילו להתפלל בו. ולכן בעת שבונים את בית הכנסת, עדיין לא חלים עליו דיני בית כנסת, ומותר לשחק ולאכול ולשתות בו. ורק מרגע שהחלו להתפלל בתוכו - חלים עליו כל דיני בית הכנסת (שו"ע או"ח קנג, ח). עוד צריך לדעת, שקהילה שעדיין לא בנתה לעצמה בית כנסת, וחבריה נוהגים בינתיים להתפלל בשבת במבנה המיועד למטרה אחרת, כגון באולם הספורט של בית הספר המקומי - אין על האולם דינים של בית כנסת, כיוון שלא יועד לכך, ולכן מחוץ לשעות התפילות מותר לשחק ולהתעמל בתוכו. וכן אולם שנועד לפעילות של תנועת נוער, ובשבת נוהגים הנערים להתפלל בו כמה תפילות. כיוון שאותו אולם לא יועד לשם בית כנסת, מותר לקיים בו פעולות והצגות ולצחוק בתוכו. אלא שחובה עליהם לפרוס וילון שישמש מחיצה בין ארון הקודש לשאר האולם. ראשית, כדי להדגיש שאכן האולם לא יועד לבית הכנסת. שנית, מפני שאסור לנהוג בקלות ראש מול ארון הקודש (שו"ע יו"ד רפב, א; מ"ב או"ח קנא, יד, ושעה"צ יג).

קדושת בית מדרש שנועד ללימוד תורה, מרובה מקדושת בית כנסת שנועד לתפילה, מפני שמצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות התפילה. ואף-על-פי-כן בכמה דברים ניתן להקל בבית המדרש יותר מאשר בבית הכנסת. למשל, בבית הכנסת אסור לאכול או לשתות, מפני שיש בזה קלות ראש, אבל בבית המדרש התירו לחכמים ותלמידיהם לאכול ולשתות. והטעם לכך, מפני ביטול תורה. שכן הלומדים שוהים בבית המדרש שעות ארוכות, ואם בכל פעם שיצטרכו לאכול או לשתות ייאלצו ללכת לביתם, יגרום הדבר לביטול תורה. לכן התירו להם חכמים, לאכול ולשתות בבית המדרש, כדי למנוע מעצמם ביטול תורה (שו"ע קנא, א; מ"א סק"ב).[4] אבל בישיבה, שחדר האוכל שלה סמוך לבית המדרש, אין לאכול בתוך בית המדרש, מפני שאין בדבר צורך. ואפילו מים אין לשתות בבית המדרש, כאשר ניתן לשתותם מחוץ לבית המדרש, בלי שהדבר יגרום לביטול תורה. ותלמידים שרוצים להכין לעצמם כוס קפה או תה, ומעוניינים לשתותו בתוך בית המדרש כדי שיוכלו להמשיך בלימוד תוך כדי שתייתו, מותר להם לשתות בתוך בית המדרש. וכן התירו ללומדים לנמנם מעט בבית המדרש. ואף על פי שבבית כנסת אסור לישון או לנמנם, מכל מקום בבית המדרש התירו, שהואיל והתלמידים נמצאים שם כל היום, אי אפשר שלא ינמנמו מעט. ועוד, שאם בכל שעה שהם עייפים ייאלצו לעזוב את בית המדרש, ייגרם להם ביטול תורה רב, ועדיף שינמנמו מעט ואחר כך ימשיכו ללמוד ביתר צלילות. עוד חשוב לציין, שכשם שאסור לאכול ולשתות בבית כנסת כך גם אסור לעשן. ואמנם בבית המדרש, למי שהיה קשה ללמוד בלא לעשן, נהגו בעבר להתיר לעשן, כשם שהתירו ללומדי תורה לאכול בבית המדרש. אבל כיום, לאחר שנתגלה שהעישון מזיק לבריאות ומסכן את הנפש ממש, אסור לעשן בכל מקום, וקל וחומר בבית המדרש, במקום שהדבר עלול לגרום נזק לסובבים. וכן הורו כמה מגדולי הדור, שלא לעשן בבית המדרש, וביניהם מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל ראש ישיבת מרכז הרב.

שאלה שרבים שואלים היא, האם מותר לערוך בבית הכנסת סעודות של מצווה, כגון סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה, וכדומה? תשובה: בתלמוד הירושלמי מסופר שהיו נוהגים לאכול סעודות קידוש החודש ועיבור השנה בבית הכנסת. מכאן שאף שככלל ישנו איסור לאכול בבית הכנסת, מכל מקום סעודות מצווה מותר (פסחים פ"א ה"א, סנהדרין פ"ח ה"ב, שו"ע או"ח קנא, ד). אלא שלדעת בעל ה'מגן-אברהם' (קנא, ה), רק סעודות מצווה קטנות שאין שותים בהן יין התירו בבית הכנסת. שכן המקור להיתר הוא מסעודות עיבור השנה שבהן היו אוכלים פת וקטניות בלבד. לפי דעתו אסור לסעוד בבית הכנסת סעודות שבת, או סעודת ברית מילה, פדיון הבן וכדומה, מפני שהן סעודות גדולות ששותים בהן יין. ורק מסיבת סיום מסכת, שיגישו בה אוכל פשוט, מותר לערוך בבית הכנסת (ולכך נוטה דעת ערוה"ש קנא, ו). אבל לדעת הרבה פוסקים, כל סעודת מצווה מותר לערוך בבית הכנסת, שכן היו נוהגים בשבת לקדש על היין בבית הכנסת, בשביל האורחים העניים שהיו סועדים סעודות שבת בבית הכנסת. וכל זה בתנאי שישמרו על קדושת המקום. וכן לגבי שתיית היין, אף שמותר לדעת רוב הפוסקים לשתות יין בסעודת מצווה שבבית הכנסת, מכל מקום צריך להיזהר שלא להשתכר (בן איש חי ש"א ויקרא ד; ציץ אליעזר יד, כו). בנוסף לכך, באותן קהילות שמאז ומתמיד נהגו לערוך בבית הכנסת סעודות שבת, סעודות ברית ושאר סעודות מצווה, נחשב הדבר כאילו התנו על כך במפורש, ומלכתחילה קדושת בית הכנסת לא חלה באופן כזה שתאסור עליהם לערוך את סעודות המצווה בבית הכנסת. וכן פסק בעל ה'משנה-ברורה' (קנא, כ, ושעה"צ יד).[5] לסיכום, במקום שרגילים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, אין כל איסור להמשיך במנהגם. וכן במקום שרגילים לערוך סעודות ברית מילה ופדיון הבן בבית הכנסת, מותר להם לערוך שם כל סעודת מצווה, כולל סעודת בר מצווה, וסעודת חתונה ושבע ברכות. וכל זה כמובן בתנאי שייזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו מכל שיחה בטלה וקלות ראש. וכן ייזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת. אבל במקום שלא נהגו לערוך סעודות מצווה בתוך בית הכנסת, מלכתחילה עדיף להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לערוך בתוך בית הכנסת סעודות מצווה גדולות שמגישים בהם יין. אבל הרוצים להקל רשאים, שכן דעת הרבה פוסקים.

כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה (שו"ע או"ח קנא, ו, עפ"י מהר"ם מרוטנבורג ועוד). דין זה מבוסס על מצווה מן התורה, שלא לבנות את המזבח על ידי שימוש בכלי ברזל. שנאמר (שמות כ, כב): "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". ומובא על כך במכילתא: "מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך". ועל סמך מצווה זו כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאין להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה. שכן בית הכנסת נועד להאריך את חייו של האדם, ואילו הסכין לקצר. ונשאלה בימינו שאלה, מה יעשו חיילים ושוטרים שצריכים לשאת את נשקם עמהם, האם מותר להם להיכנס לבית הכנסת עם הרובה או האקדח או שמא אסור? ברור שכאשר ישנו צורך בטחוני להסתובב בכל מקום עם נשק, אזי מותר מן הדין להיכנס עימו לבית הכנסת, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות. השאלה היא מה הדין כאשר מחד אין צורך בטחוני שיהיו כמה כלי נשק בבית הכנסת, ומאידך, נושא האקדח או הרובה אינו יכול להשאירו בחוץ, מפני הסכנה שמא יגנבו את הנשק והוא יגיע למחבלים או פושעים. תשובה: במקרה של אקדח הפתרון הטוב ביותר הוא לכסותו, שכן לדעת רוב הפוסקים אם הסכין מכוסה, אין איסור להיכנס עימה לבית הכנסת. ולכן הנושא אקדח, יסתירנו בחולצתו, או יכניסנו לתיק. וכן לגבי רובה - כאשר ניתן לכסותו - יכסהו (א"ר, וכן הגירסא ברבנו פרץ, תשב"ץ וכלבו). ואמנם יש סוברים שגם כאשר הסכין מכוסה אסור להיכנס עימה לבית הכנסת (ט"ז קנא, ב). אבל כתב בעל תשובות 'ציץ- אליעזר' (י, יח), שגם לדעתם אם יפרקו את המחסנית מהנשק יהיה מותר להיכנס עמו לבית הכנסת. שכן דין נשק שאין בו מחסנית קל מדין הסכין, מפני שהסכין יכולה להרוג מיד, ואילו הרובה ללא המחסנית אינו יכול להרוג. ועל פי זה היקל להיכנס בשעת הדחק לבית הכנסת עם רובה שפרקו ממנו את מחסניתו, גם כאשר אין אפשרות לכסותו. לסיכום: לכתחילה עדיף שלא לבוא עם נשק לבית הכנסת. אבל כאשר ישנו צורך בטחוני, או שאין מקום בטוח שבו אפשר להשאיר את הנשק, אין להפסיד בעבור זה תפילה במניין, ומותר להיכנס עם הנשק לבית הכנסת, ויסתירהו או יכסהו, ומוטב גם לפרוק ממנו את המחסנית. וכשאי אפשר לכסות את הנשק, לכל הפחות יש לפרוק מתוכו את המחסנית. וכאשר יש סכנת מחבלים, יש צורך ביטחוני שאנשים יסתובבו עם נשק טעון, וממילא גם בבית הכנסת אין לפרוק את המחסנית, ויש להשתדל כשאפשר לכסות את הנשק.

עוורים רבים נוהגים כיום להיעזר בכלבי נְחִיָה, המאולפים לסייע להם כדי שלא יכשלו בדרכם. והתעוררה שאלה, האם מותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת? הרב משה פיינשטיין התיר על סמך כמה מקורות מדברי חז"ל, שמשמע מהם שהיו רגילים להכניס לבית המדרש בעלי חיים, חמור או כבש. ועוד, שהואיל והעיוור זקוק מאוד לכלבו, מן הראוי להקל בדבר, כשם שהקילו בכמה דברים נוספים בדיני בית הכנסת. אך הוסיף שטוב שישב סמוך לפתח כדי שלא לבלבל את הציבור (אג"מ או"ח ח"א מה). אבל כמה פוסקים אסרו על העיוור להכניס את כלבו לבית הכנסת, מפני שיש בזה פגיעה בכבוד בית הכנסת, ועלול הדבר להיתפש בעיני הרואים כחילול ד'. ומה שהוזכר בדברי חז"ל שהיו באים לבית המדרש עם בעלי חיים, הכוונה שהשאירו אותם בחוץ. ועוד שיש חשש שמא הילדים יתעסקו עם הכלב ולא יתרכזו בתפילה. ולכן ראוי שהגבאים יתקינו עמוד מחוץ לבית הכנסת, כדי שהעיוור יוכל לקשור אליו את הכלב (שערים המצוינים בהלכה יג, ב; ילקוט יוסף קנא, כה). יא - האיסור לשבור דבר מבית הכנסת נאמר בתורה (דברים יב, ב-ד): "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם... וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלוֹהֵיכֶם". ובספרי (דברים פיסקא סא) למדו מכאן שכל המנתץ דבר מן המקדש או המזבח עובר בלא תעשה. והואיל וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת המקדש, ובית הכנסת אף נקרא 'מקדש-מעט', אסור לשבור ממנו דבר. ולכן יש להיזהר שלא לקלף בלא משים צבע מקיר בית הכנסת, שכן גם זה נכלל באיסור. וכן אין לבעוט בקיר בית הכנסת מבחוץ, שמא יפיל מעט מן הטיח שבחוץ (שאלת יעבץ ח"ב נד). ואף רהיטי בית הכנסת כלולים באיסור, ויש להיזהר שלא להשחיתם (באו"ה קנב ד"ה 'ואסור'). אבל מותר לקלף את הצבע כדי לסייד מחדש את בית הכנסת, וכן מותר לקדוח חורים בקירותיו כדי לחבר אליהם מנורות וארונות וכדומה, מפני שאין זה נתיצה אלא תיקון צרכי בית הכנסת (שו"ע או"ח קנב, א"ר, מ"ב יב).[6] יב - דין דירה שמעל בית הכנסת במקומות רבים בארץ, קבעו בית כנסת בקומה הראשונה של בניין רב קומות, ובקומות שמעליו ישנן דירות רבות. השאלה האם יש הגבלות כל שהן על הדיירים המתגוררים מעל בית הכנסת? תשובה: הדין הוא שאם הבניין נבנה לשם בית כנסת, אזי יש להיזהר שלא להשתמש בעלייה שמעל מקום התפילה בשום שימוש שאינו מכובד. למשל אין לקבוע שם מקום לשינה, וקל וחומר שאין להתקין שם שירותים (שו"ע קנא, יב עפ"י מהר"ם מרוטנבורג). אבל אם הבניין נבנה כבית דירות, ורק לאחר מכן נרכשה אחת הדירות לצורך בית הכנסת, אזי הדירות שמעליו לא נתקדשו ואין שום הגבלה על הדיירים שמעל בית הכנסת (רמ"א עפ"י מהר"י וייל). ואע"פ כן כמה מן האחרונים כתבו, שהרוצה לשמור את נפשו, ראוי לו שיתרחק מלגור מעל בית הכנסת (כנה"ג, מ"א, ט"ז, משפטי עוזיאל מה"ת או"ח יט). אבל זוהי מידת חסידות, ומצד הדין כאשר מתחילה ייעדו את הבניין לבית דירות, ורק לאחר מכן קנו או שכרו דירת קרקע לצורך בית כנסת, מותר לדיירים שמעל בית הכנסת להשתמש בדירתם כבכל דירה. ויתר על כן, ישנה תשובה מפורשת מאת הרמב"ם, שאפילו במקום שנבנה מתחילה לשם בית כנסת, מותר לעשות בעלייה שמעליו בית דירה. אבל מעל למקום ארון הקודש צריך להיזהר שלא להשתמש לשינה ואכילה, אלא יניחו שם ארון. וכן כתב החיד"א שאין לחשוש מן הסכנה של המגורים מעל בית הכנסת, מפני שכל הפוסקים שחששו להחמיר בזה, לא ראו את תשובת הרמב"ם, ואילו היו רואים אותה היו חוזרים בהם (ברכ"י קנא, י; חיים שאל ח"א נו). וכל זה נוגע לדירה שמעל בית הכנסת, אבל הדירות שבקומות הגבוהות יותר, אף שמכוונות ממש כנגד בית הכנסת, אין בהן כל חשש, ואף מול מקום ארון הקודש מותר להשתמש לשינה וכיוצא בזה. וכן פסק בשו"ת 'יביע-אומר' (ח"ו או"ח כו), ובשו"ת 'שבט-הלוי' (ח"א כז).