ספר התורה הכתוב בדיו על הקלף, הוא העדות הנאמנה למעמד הר סיני ולמתן תורה, ועל כן מצווה לכבד ולהדר את ספר התורה, ולייחד לו מקום. וכל היושב לפניו צריך לישב בכובד ראש באימה ופחד. לא ירוק אדם כנגד ספר תורה ולא יגלה ערוותו כנגדו (רמב"ם הל' ס"ת י, י). אמרו חכמים (אבות ד, ו): "כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות". כל כבודו של האדם נובע מכך שיש בו ניצוץ אלוקי, וככל שהוא מכבד יותר את התורה, כך אותו ניצוץ בולט יותר בנשמתו והוא נעשה מכובד יותר, וככל שהוא מבזה יותר את התורה, כך אותו ניצוץ אלוקי מתכסה ונעלם, והוא נשאר ריק, חלול ומחולל. כל הרואה את ספר התורה בשעה שמוליכים אותו חייב לעמוד. ולמדו זאת חז"ל מקל וחומר, שאם לפני תלמידי חכמים ישנה מצווה מן התורה לעמוד, שנאמר (ויקרא יט, לב): "וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", כל שכן שלפני התורה עצמה צריך לעמוד (קידושין לג, א). אף אדם שעוסק בתורה, אם רואה שמוליכים את ספר התורה, חייב לקום (פ"ת יו"ד רפב, ג). ואף אם הוא אינו רואה שמוליכים את הספר אלא שומע את קול הפעמונים שעל ספר התורה, ומבין שמוליכים כעת את ספר התורה, חייב לעמוד (ב"י שם בשם הרב מנוח). וכל זה דווקא כאשר ספר התורה נמצא באותה רשות, כגון שהוא בבית הכנסת ומוליכים את ספר התורה מן הארון לבימה, שכל הנמצא בבית הכנסת חייב לעמוד. וכן מי שיושב בחוץ ורואה שמוליכים את ספר התורה בחוץ, אפילו שספר התורה רחוק ממנו, עליו לעמוד, ורק אם הוא רחוק מספר התורה כמאה ושלושים מטר, אינו חייב לעמוד (עפ"י ש"ך יו"ד רמד, ח, שכתב בשם הסמ"ק לעניין קימה לפני רב מובהק, שכמלא עיניו הוא רס"ו אמה). אבל מי שיושב מחוץ לבית הכנסת, אף שהוא רואה דרך החלון או הפתח שמוליכים את ספר התורה, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אינו צריך לעמוד. וכן לאחר שהניחו את ספר התורה על הבימה או בעת שהמגביה יושב על הכסא כשספר התורה עליו, אין הקהל צריך לעמוד, מפני שהספר נמצא במקום המיועד לו באותו הזמן (מ"ב קמו, יז).[1] כאשר פותחים את ארון הקודש בעת אמירת תפילות מיוחדות, מצד הדין אין חובה לעמוד, מפני שספר התורה נמצא בתוך הארון והוא ברשות אחרת. ואף על פי כן, נהגו להדר במצוות כבוד התורה ולעמוד, שכן דרכו של הארון להיות סגור, וכשהוא פתוח ראוי לכבד את התורה שנגלית לציבור (ט"ז יו"ד רמב, יג). אבל מי שחלש וקשה לו לעמוד, רשאי לשבת, ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל - יתאמץ לעמוד.

דרך כבוד שלא להפנות את הגב כלפי הקודש. וכך היה עושה הכהן הגדול בעת שהיה יוצא מקודש הקודשים, לא היה מפנה את גבו ויוצא, אלא יוצא כשפניו אל הקודש. וכן הכהנים והלוויים, בעת שהיו נפטרים לביתם, היו הולכים ופניהם אל הקודש. גם תלמיד הנפטר מרבו המובהק, לא יפנה לו את גבו וילך, אלא ייפטר ממנו כשפניו כלפי רבו (יומא נג, א). ואם כלפי הרב אסור להפנות את הגב, קל וחומר שאין להפנות את הגב לספר התורה. הפנים הם עיקר האדם, בפנים נמצאים החושים שעל ידם האדם מתקשר אל מה שסובב אותו, העיניים רואות, האוזניים המכוונות קדימה שומעות, האף מריח והפה מדבר. כאשר אדם מסובב גבו אל דבר מה, סימן שהוא מתעלם ממנו. וכיוון שהקודש צריך להיות תמיד בראש מעיינינו, לפיכך אסור להפנות את הגב לספר התורה בשעה שעומדים לפניו או בשעה שמוליכים אותו ממקום למקום. ואם ספר התורה מונח על מקום גבוה מעשרה טפחים, כיוון שהוא נמצא ברשות אחרת, אין איסור להפנות את הגב כלפיו. ולכן מותר לרב שדורש לפני הקהל לעמוד כשגבו לארון הקודש, שהואיל וספרי התורה שבו מונחים שם על מקום גבוה מעשרה טפחים, ובנוסף לכך הארון סגור והוא רשות בפני עצמה, אין בזה פגיעה בכבוד התורה. וזו הסיבה שמותר למי שהולך בבית הכנסת ללכת מכיוון ארון הקודש אל הפתח אף שגבו כלפי ארון הקודש. אבל באופן קבוע, למרות שארון הקודש סגור והספרים שבו מונחים על מקום גבוה עשרה טפחים, אין לקבוע מקומות ישיבה שאחוריהם כלפי ארון הקודש. וכן נוהגים בכל בתי הכנסת, שמקומות הישיבה שבין הבימה לארון הקודש מכוונים כשאחוריהם לבימה ופניהם לארון הקודש, שהואיל והספרים מונחים באופן קבוע בארון הקודש, אין לסדר את הכסאות כשגביהם כלפיו. ובעת קריאת התורה וההפטרה מותר ליושבים שם לשבת במקומם אף שגבם כלפי הספר, מפני שבאותה שעה הספר מונח במקומו הראוי לו בכבוד, ורק לשעה קלה יוצא שגבם כלפי הספר.[2]

לעיתים צריך להוליך ספר תורה ממקום למקום, כגון מבית כנסת שבעיר אחת לבית כנסת שבעיר אחרת. גם בעת שמוליכים אותו יש לשמור על כבודו. בזמן שהיו רוכבים על חמורים, לדעת הרא"ש מותר היה להניחו בתיק שקשור אל החמור מאחוריו, ולדעת הרמב"ם צריך הרוכב לשאת את הספר בחיקו, ורק בשעת הסכנה מותר לשמור על הספר באופן אחר, כדי שהליסטים לא ירגישו בו, וכך נפסק ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רפב, ג). כיום כשנוסעים במכונית, יש להשתדל, אם אפשר, שיהיה נוסע נוסף שיישא את ספר התורה. ואם אין שם נוסע נוסף, יעטוף את הספר בטלית ויניח אותו בצורה מכובדת על אחד המושבים, תוך דאגה שלא יפול ממקום מושבו. בשעת הצורך, מותר להניחו בדרך מכובדת בתא המטען, כגון על שמיכה. יש שכתבו שבעת שמוליכים ספר תורה מבית כנסת אחד לשני, טוב שילווהו עשרה אנשים כדי לכבד את ספר התורה (בית לחם יהודה בשם רקנאטי; והובא בכה"ח או"ח קלה, עד). אבל להלכה אין חובה לעשות כן, ורק כאשר ממילא ישנם עשרה אנשים שהולכים לאותו מקום, מוטב שימתינו וילכו עם ספר התורה.[3] רבים נוהגים שבשעה שצריכים להוליך את ספר התורה לדרך רחוקה, כגון שטסים ממדינה למדינה, פוסלים את ספר התורה על ידי שמתירים את התפירה שלו באחד המקומות, ועל ידי כך אין פגיעה בכבוד הספר בשעה שמוליכים אותו (כה"ח קלה, עד, עפ"י פתה"ד וחק"ל). מפני קדושתו של ספר התורה, אין לנגוע בקלף שלו בידיים חשופות, אלא נוגעים בעמודים שעליהם הספר גלול. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת ומסדרים את הקלף. ורק לסופר, לצורך תיקון ספר התורה, מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף, וטוב שיטול את ידיו לפני כן (שו"ע או"ח קמז, א). וכל זה דווקא בספר תורה שכתוב בדיו על קלף, אבל בתנ"ך מודפס מותר לנגוע בידיים חשופות, ובתנאי שהידיים תהיינה נקיות.

במשך השנים והדורות היו אירועים מצערים שספר התורה המקודש נפל לארץ. פעמים שהחזן בעת שהוביל את התורה לבימה נפל ועימו ספר התורה. ופעמים שהמגביה כשל וספר התורה נפל מידיו. ואז התעוררה שאלה מה צריך לעשות אחר אירוע מזעזע שכזה. ברור שבלתי אפשרי להמשיך בסדר היום הרגיל, הרי ספר התורה הוא הגילוי של דבר ה' בעולם, וכשספר התורה מתבזה, כל העולם מזדעזע. ועל כן במשך הדורות נהגו ישראל להתעורר לתשובה אחר נפילת ספר תורה, והיו פונים לגדולי ישראל שיורו להם כיצד לנהוג. הכל מסכימים שאותו אדם שספר התורה נפל מידיו חייב לצום יום אחד, כדי לכפר על בזיון התורה שנתגלגל לידו. ואף על פי שאין לזה מקור בתלמוד וברמב"ם, מכל מקום כבר נהגו כך בכל ישראל, לחייב את זה שספר התורה נפל מידיו לצום יום אחד (משפטי שמואל י"ב, תשובת מהר"י ברונא קכז, מ"א או"ח מד, ה, שו"ת חיים שאל ח"א יב). ויש שהורו שיצום שלושה ימים (ישכיל עבדי ח"ז או"ח כא). אלא שעדיין יש לשאול, האם גם הרואים את ספר התורה נופל צריכים לערוך סדר תשובה, וכן האם מספיק שיצומו יום אחד או שמא ראוי שיצומו כמה ימים. מנהגים שונים בזה. יש שחייבו את כל הקהל שנכח בעת נפילת ספר התורה בצום, משום שלכל אחד מהמשתתפים היתה איזו שהיא אחריות לכבודו של ספר התורה, ויתכן שאם היה שם לב יותר למה שקורה, היה יכול למנוע את הנפילה (אמרי אש או"ח ו). ויש שהורו שכל חברי בית הכנסת, אף אלו שלא נכחו בעת הנפילה צריכים לצום, משום שלדעתם נפילת ספר התורה היא סימן רע לכל הקהל, שכפי הנראה אינו שומר מספיק על כבוד התורה. וכדי לתקן את הדבר, צריכים כל חברי הקהילה לצום שלושה ימים. ורק מי שקשה לו לצום, יפדה את צומו בצדקה (דברי חיים ח"א יו"ד נט). למעשה, דעת רוב הפוסקים (חיד"א שו"ת חיים שאל א, יב; ציץ אליעזר ה, א), שלפי המנהג שהתקבל בכל ישראל, המפיל חייב לצום יום אחד, ושאר הקהל פטורים מן הצום. אלא שעל רב הקהילה מוטלת החובה למצוא דרכים כיצד לעורר את הציבור לכבד את התורה ולשקוד על תלמודה וקיום מצוותיה. ופעם היו נוהגים לעשות זאת על ידי צומות, וכיום הדגש יותר על ריבוי צדקה לעניים, וקביעת זמנים נוספים ללימוד התורה.

ספרי הקודש המודפסים, כגון חומשים וסידורים, או גמרות וספרי ראשונים ואחרונים, אף שאין קדושתם כקדושת ספר התורה שנכתב בדיו על קלף, מכל מקום יש בהם קדושה וצריך לנהוג בהם כבוד (ט"ז יו"ד רעא, ח). ונזכיר כמה הלכות בקיצור: הרוצה להניח ספר מידו או להעבירו לחברו, לא יזרוק את הספר אלא יניחהו בכבוד (שו"ע יו"ד רפב, ה). וכמובן, אסור להכות את חברו בספר קודש, וכן אסור להכות בידו על הספר (בית לחם יהודה שם). ואין לנופף בספר קודש כדי להשיב רוח על פניו. אין לשבת על ספסל שמונח עליו ספר קודש, ובשעת הדחק כשאין לו מקום להניח את הספר, יכול להעמידו על המושב שלידו, אבל לא באופן שהספר שוכב על המושב. וכן אין להניח ספרי קודש על הרצפה, אלא יניחם במקום מכובד. וכשאין לו אפשרות להניחם על מקום מוגבה מהרצפה, יניח דבר מה שיחצוץ בין הרצפה לספרים (עיין רמ"א שם רפב, ז). אין להניח ספר קודש הפוך, ומסופר שכשהיה המהרי"ל רואה ספר שמונח הפוך, היה מנשקו ומיישרו (בית לחם יהודה לסי' רפב). אם נפל ספר קודש לרצפה, נוהגים לנשקו בעת שמרימים אותו. ואם נפלו כמה ספרי קודש על הרצפה, יש להזדרז ולהרים את כולם, ורק אח"כ לנשק את הספרים (שם, ובפ"ת רפב, ז). כשאדם צריך לצאת באמצע לימודו, לא ישאיר את הספר פתוח, שאין זה כבודו של הספר שיהיה פתוח בלא שילמדו בו, אלא יסגרנו ויצא. ואמרו דרך סגולה, שמי שמשאיר את הספר פתוח - שוכח את תלמודו (ט"ז וש"ך יו"ד רע"ז). אבל מי שיוצא לזמן קצר, אינו צריך לסגור את הספר (ערוה"ש רעז, ב). הואיל וקדושת התורה מרובה מקדושת הנביאים והכתובים, אסור להניח נ"ך על גבי תורה. אבל מותר להניח חומש אחד על גבי חבירו. ואם התורה והנביאים והכתובים מודפסים ביחד, מותר לקרוא בכתובים, אף שבאותו זמן דפי הנביאים מונחים על גבי דפי התורה (שו"ע ורמ"א רפב, יט). והנביאים והכתובים נחשבים באותה המדרגה, ולכן מותר להניח כתובים על גבי נביאים או להיפך (ר"ן מגילה ח, ב). וכמובן, מותר להניח נ"ך על גבי ספרים של תורה שבעל פה, ונהגו שלא להניח ספרים של תורה שבעל פה כגון תלמוד ומפרשים וספרי מוסר ו��דומה על גבי נ"ך. ובספרים של תורה שבעל פה אין חובה לדקדק, אלא כולם שווים ומותר להניחם זה על זה, ואפילו ספרי אחרונים על תלמוד. אבל לא יניח ספר חול על ספר קודש, וכן לא יניח משקפיים או טלפון נייד על ספר קודש. לפעמים אדם רוצה להגביה את הספר שהוא לומד בו, ומתעוררת שאלה, האם מותר לקחת ספר קודש אחר כדי להגביה את ספר הקודש שבו הוא לומד עתה. נחלקו בזה שניים ממפרשי ה'שולחן-ערוך', לדעת בעל ה'מגן-אברהם' מותר (או"ח קנד, יד), ולדעת בעל ה'טורי-זהב' אסור (יו"ד רפב, יג). והמהדרים מחמירים והרוצים להקל רשאים. ונראה שאם הספר כבר מונח שם ממילא, גם המהדרים רשאים להניח עליו את הספר שרוצים ללמוד בו, למרות שעל ידי כך מסתייעים בספר שתחתיו כדי להגביהו. ו - אין להיכנס לבית הכסא עם כתבי קודש מכבודו של ספר התורה, שלא יכנסו עימו לבית הכסא או לבית המרחץ, ואפילו אם הוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו. אבל מי שיש לו קמיע מכוסה בעור, ובתוכו שמות קדושים, מותר לו להיכנס עימו לבית הכסא (שו"ע יו"ד רפב, ד, ו). שאלה שמתעוררת מדין זה: אדם שרוצה ליקח באופן קבוע בכיס חולצתו סידור קטן או ספר משניות כיס, האם יכול להיכנס עימו לשירותים, או שהוא חייב להוציאו מכיסו לפני שהוא נכנס לשירותים. וכן אדם שכתב לעצמו חידושי תורה על דף, האם עליו להוציאו מכיסו לפני שהוא נכנס לשירותים? תשובה: ככלל ברור שדין סידורים וספרי קודש מודפסים אינו חמור כדין ספר תורה הכתוב בדיו על הקלף, שעם ספר תורה אסור להיכנס לשירותים אפילו אם יכסה אותו בכמה כיסויים, ואילו עם סידור או ספר קודש אחר מותר להיכנס, ובתנאי שיהיה מכוסה. לדעת רוב הפוסקים מספיק שיהיה מכוסה בכיסוי אחד, ואם כן, כיוון שהסידור מונח בכיס, הרי שהכיס מכסה אותו, ומותר לו להיכנס עמו לשירותים. וזאת בתנאי שהספר נכנס לתוך הכיס ואינו נראה כלפי חוץ. ויש מחמירים שסוברים שכדי לחצוץ בין הסידור לשירותים, יש לעוטפו בשני כיסויים. לפי זה, הרוצים להדר יניחו את הסידור בתוך שקית ניילון או נייר, וכשהוא עטוף יניחוהו בכיס, ועל ידי כך יהיה מונח בדרך קבע בתוך שני כיסויים, האחד השקית והשני כיס הבגד, ובאופן זה יוכלו להיכנס עמו לשירותים לכל הדעות. וחידושי תורה שכתובים על נייר אין צורך לעטוף בשני כיסויים, ודי להניחם בתוך הכיס כשהוא נכנס לשירותים. וזאת מפני שאין בהם שמות קדושים, וגם הכתב שלהם אינו ככתב אשורי שכותבים בו ספר תורה, ולכן קדושתם פחותה, ודי בזה שמסתירם בתוך כיסו.[4]

כל התורה מהווה גילוי אחד מושלם של דבר ה' בעולם, וכבר למדנו שספר תורה שחסרה בו אות אחת כולו פסול. ולכן אמרו חז"ל שאסור לכתוב קטעים מן התורה. החלק הקטן ביותר שאפשר לכתוב מן התורה הוא חומש שלם, שאף שאינו נחשב לספר תורה, מכל מקום כיוון שהוא חומש שלם - מותר לכותבו כדי ללמוד בו. אבל פחות מחומש שלם, לא התירו בתקופת האמוראים לכתוב, אפילו כדי ללמד תינוקות של בית רבן (גיטין ו, ב). וכן פסקו להלכה כמה מגדולי הראשונים (הרמב"ם והרא"ש). אבל למעשה, נפסקה הלכה להקל לכתוב קטעי תורה לצורך לימוד. שהואיל והשכחה גברה, והדבר נחוץ מאוד לצורך לימוד התלמידים, 'עת-לעשות' ולהקל בדין זה ולהתיר למורים ולתלמידים לכתוב פסוקים מן התורה על הלוח או במחברות. וכן התירו להדפיס סידורים שמובאים בהם קטעי תורה, כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, מפני שאנשים רבים אינם זוכרים במדויק את קריאת שמע, לפיכך ישנו הכרח להקל להדפיס את כל קטעי התפילה, כולל הפסוקים, כדי שהציבור הרחב יוכל להתפלל כראוי. לסיכום: לצורך גדול של לימוד או תפילה, מותר כיום לכתוב קטעים מן התורה. אלא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם גם לצורך קל מותר לכתוב פסוקים מן התנ"ך. יש אומרים שבכל עת שיש מטרה של קדושה בכתיבת הפסוקים, אף שאין בזה הכרח, אפשר להקל (בני יונה). ויש מחמירים שרק במקום שיש הכרח לימודי מותר לכתוב פסוקים מן התורה (ט"ז). לדוגמא, הועלתה שאלה, האם מותר לכתוב את הפסוק: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), כדי לתלותו בסוכה. לדעת בעל ה'משנה-ברורה' אסור, ויש מקילים בזה. וכן לגבי י"ג מידות רחמים, יש אומרים שאין לכותבם כדי לתלותם על קיר בית הכנסת, ויש מקילים משום שהדבר משפיע על האווירה הטובה בבית הכנסת ומיקל על המתפללים לומר את י"ג מידות רחמים בלא להביט בסידור. וכן לגבי כתיבת פסוקים שיש בהם משמעות מוסרית, יש מקילים לכותבם ולתלותם בכיתות הלימוד, ויש אוסרים. למעשה, אפשר להקל לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות חינוכיות שאינן הכרחיות, ובתנאי שלא יכתבום באופן הכשר לכתיבת ספר תורה. וכתב דפוס הרגיל שלנו אינו כשר לכתיבת ספר תורה.[5]

את הקב"ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד. בשבעה שמות קדושים נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי, שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדונו, ושהוא מחיה ומקיים את העולם, משגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים, ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן. מבחינה הלכתית שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה. השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ולרוב קדושתו מותר לכותבו ואסור לאומרו. ואף בכתיבתו משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. ויש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו - אסור, ולכן אומרים: "יוד קי ואו קי", ק' במקום ה', וכך נוהגים (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח עפ"י התוס', ח"א ה, כז). ובכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', אנו קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בקדושתו. ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם (פסחים נ, א; רא"ש יומא פ"ח יט). ורק בבית המקדש היו מזכירים את השם המפורש. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים - היה אומרו בקול נמוך, כדי שלא ישמעו את השם המפורש (רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ב, ו). גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (סוטה לח, א). לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה כהן גדול, הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוס', רמב"ם הל' תפילה יד, י). השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הן: 'א' 'ד' 'נ' 'י'. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אנו אומרים שם אדנות. שאר חמשת השמות הם: 'א-ל', 'אלהי-ם', 'אהי-ה', 'שד-י', 'צבאו-ת'.[6] ויש לנהוג בהם קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למחוק אחד משמות אלו.

אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב"ה, שכל המאבד שם מן השמות פוגע בכבוד שמיים, שנאמר לגבי עבודה זרה (דברים יב, ג-ד): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך: "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹוהֵיכֶם". וכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א). ויש הבדל בין שמות שכל עניינם להיות שם לקב"ה, ובין כינויי שבח כגון 'רחום' ו'חנון', שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב"ה. איסור המחיקה מן התורה הוא על השמות ולא על הכינויים. כאמור, שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה'.[7] וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, א; שו"ע יו"ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב. ועיין בפת"ש רעה, ד, שלדעת החת"ס מותר לקודרו, וי"א שמותר לקולפו). אבל שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה כגון: 'חנון' 'רחום' 'הגדול' 'הגיבור' 'הנורא', 'הנאמן', 'קנא', 'חזק', וכיוצא בהם, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקם (רמב"ם שם ו, ה). ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מכל מקום מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה. בתלמוד (ר"ה יח, ב) מסופר כי בתקופת מלכות יוון גזרה המלכות גזירת שמד: שלא להזכיר שם שמיים. וכשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק את האמונה, והתקינו להרבות בהזכרת שם שמיים, ונהגו לכתוב בכל השטרות שם שמיים. וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". אך תקנה זו גרמה לבעייה, כי לאחר שאדם היה פורע חובו היו זורקים את השטר, ונמצא שם שמיים מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, ועשו אותו היום שביטלו בו את המנהג ליום טוב. לפיכך כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ"א יו"ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע"ת או"ח יא, ג). רק למען מטרה אחת התירה התורה למחוק את השם המפורש - כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שאשה סוטה, היינו אשה שנתייחדה עם גבר זר, לאחר שבעלה הזהירה שלא תתייחד עמו, ועלה חשש בלב בעלה שמא זנתה ונאסרה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש, והכהן שואל אותה אם זנתה. אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשה. ואם אמרה שלא זנתה, כותבים את פרשת הסוטה שנזכר בה שם השם, ואח"כ מוחקים את הפרשה אל תוך מים, והאשה הסוטה שותה אותם, ולאחר שתייתם היא חוזרת להיות מותרת לבעלה. והיה אם חטאה - עונשה שתמות בייסורים. ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, אסורה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה שזנתה. ואם לא חטאה - תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. יתר על כן, אם היתה מתקשה לילד - תלד במהרה, ואם היתה חולה - תתחזק (רמב"ם הל' סוטה פ"ג, ח, כא, כב).

איסור מחיקת השם שלמדנו, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד - אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, ויש לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון. אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב"ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם - לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט). וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב). גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה, כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם שם ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א). וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, כדי להעביר את ישראל על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עיין ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועיין אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז, ומשמע שאפשר לשרוף את הברית החדשה ולגנוז את התנ"ך, אבל לא עם ספרי קודש אחרים. והרצי"ה זצ"ל סבר שצריך לשרוף הכל). יא - כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת למדנו בהלכות הקודמות שאסור מן התורה למחוק או לאבד אחד מן השמות הקדושים שנתכנה בהם הקב"ה. אולם צריך לדעת שלכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות ארצית אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון אחד מן השמות הוא 'א-ל', ומילה זו יכולה לשמש גם כמילת יחס, כגון: "משה הלך אל אהרן". ברור שבמילה 'אל' במשמעות זו אין קדושה, ומותר לכותבה ולמוחקה בלא שום חשש. כמו כן אחד מן השמות הוא 'צבאו-ת', וניתן להשתמש במילה זו במשמעות ארצית, כגון: "צבאות האויב ערכו את חייליהם אל מול העיר". ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה. וכן בשם 'שד-י', אם יתכוונו לכתוב שדה שהיא שלי, יצא שנכתוב את אותן האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא 'שדי-חמד' ושוב מדובר על אותן האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר הסמיכות מבהירה שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל ה'שדי-חמד' קונטרס ארוך שנקרא 'באר-בשדי' בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו את דבריו). וכן לגבי השם 'אדנ-י', אפשר לכותבו במשמעות אחרת כגון: "יסד מכונו על אדני פז", ואין במשמעות זו קדושה. וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם, כגון: ישראל, שמואל, אריאל, או: ידידיה, טוביה. שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה' (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שהואיל והכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין שם כל כוונה לרמוז לשם השם. וכן הדין לגבי שם הישוב 'בית-אל', שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. וב'שדי-חמד' קונטרס 'באר-בשדי' במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל). בפועל אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: 'י' 'ה' 'ו' 'ה' יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה בלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול ה'. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא 'יהווה', וכך לא יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש. יב - 'שלום' למדנו בהלכות הקודמות (ח-ט) שיש איסור מהתורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שנקרא בהם הקב"ה. לפיכך נזהרים שלא לכתוב בחינם את שמות השם, וכן שלא לכותבם בעיתון או במכתב שעתיד אח"כ להיזרק. השאלה מה הדין לגבי כתיבת 'שלום' במכתב או בעיתון, שכן אחד משמותיו של הקב"ה הוא 'שלום'. אגב, לא לחינם מנהג ישראל לומר 'שלום' בעת שנפגשים זה עם זה, הכוונה לרמוז בכך, שקשרי הידידות והאהבה בעם ישראל מבוססים על שמו של השם, וכך הידידות עמוקה ואמיתית יותר, שכן היא ביטוי לאחדות העליונה. עוד רמז יש בזה, שכל ייעודו של עמנו הוא לגלות את שמו של ה' בעולם, ועל כן כשנפגשים אומרים שלום זה לזה כדי להזכיר מגמה עליונה זו. נחזור להלכה, חז"ל אמרו ששמו של הקב"ה 'שלום', ועל כן אסור לאדם לומר לחבירו 'שלום' בבית המרחץ במקום שנמצאים שם אנשים ערומים, וכן אסור לומר 'שלום' בבית הכסא (שבת י, ב; שו"ע או"ח פד). לעומת זאת כאשר מנו חכמים את השמות שאסור למוחקם לא הזכירו את השם 'שלום'. לפיכך מעמדו של השם 'שלום' הוא מעמד ביניים, מצד אחד מותר למחוק את המילה 'שלום' ואין צריך לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. ומאידך אסור לבזותו, ולכן אין להשתמש במכתב זה תשמיש גנאי ואין לומר 'שלום' במקומות מטונפים. הסיבה לכך, שאכן מצד אחד המילה 'שלום' מתארת מצב אנושי של ידידות ואהבה, ובתיאור מצב זה אין קדושה, אלא שמנגד אנו יודעים ששורש השלום בעולם נובע מבורא עולם. ולכן יש במילה זו קדושה מסוימת, ואסור לבזותה ולאומרה במקומות מטונפים. כך היא דעת רוב הפוסקים (תשובות הרא"ש כלל ג' ט"ו; ש"ך יו"ד רעו, טז). אמנם יש שהחמירו בזה וחששו לדעה הסוברת שגם 'שלום' הוא מן השמות שאסור למוחקם, ויש לגנוז מכתב שכתוב בו 'שלום'. והמחמירים כשיטה זו נוהגים לכתוב 'שלום' במכתב תוך השמטת האות האחרונה (שלו'). וכל זה רק לגבי כתיבת 'שלום' כמילת ברכה, אבל לכתוב ברכה שיהיה שלום בינו ובין שכניו, או לספר שנעשה שלום בין יריבים, לכל הדעות מותר. למעשה, ההלכה כדעת המקילים שמותר לכתוב במכתב ברכת 'שלום', ואין צורך לגנוז מכתב זה. והרוצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה.[8] עוד צריך להזכיר, שנחלקו הפוסקים אם מותר להזכיר שם אדם שקוראים לו 'שלום' במקומות מטונפים. לדעת ה'מגן- אברהם' אסור לקרוא לו בשמו, ולדעת הט"ז כיוון שכוונתו לשמו של האדם - מותר. ופסק בעל ה'משנה-ברורה' (פד, ו), שהלכה כדברי המיקל הואיל וזו מחלוקת בדברי חכמים, וכתב שכן נוהגים, ומכל מקום סיים שירא שמיים ראוי שיחמיר. יג - שמות השם בלועזית, וסימנים לשם השם למדנו שישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות של הקב"ה. אלא שכל זה בשמות בשפה העברית, שהיא לשון הקודש, ובה נברא העולם, ובשפה זו קבע הקב"ה כיצד יקראו לו בני האדם, ועל כן ישנו איסור מן התורה למחוק אחד מן השמות הקדושים שבעברית. השאלה מה מעמד השמות הלועזיים שבני העמים השונים נתנו לקב"ה, כגון 'גוט' בגרמנית ואידיש, או 'גוד' באנגלית, או 'בוג' ברוסית. ההלכה היא שכיוון שמשמעות שמות אלו מקודשת על כן אין לבזותם או לאומרם במקום הטינופת, אבל מצד שני, הואיל ואינם השמות שהתורה נתנה לקב"ה, אין בהם קדושה. ולכן במקום שיש צורך מותר למוחקם. ואף אם כתבום בעיתון או במכתב, אין צורך לגנוז את המכתב או העיתון, אלא יכול להניחם בפח, שכן אין בזה ביזיון גדול. אבל לא ישתמש בעיתון או במכתב שימוש של גנאי כגון לקנח בו טינופת. וכן הדין לגבי אותיות שבאו לסימן לשם השם, כגון כאשר כותבים שני יודים לסימן השם 'יי', או שכותבים אות ה' או אות ד' לסימן לשם השם, שאין באותיות אלו קדושה, ורק לבזותן ממש על ידי תשמיש מגונה אסור, אבל למוחקם או להניחם בפח כאשר הם חלק ממכתב או עיתון - מותר. זוהי דעת רוב הפוסקים. אבל יש מן האחרונים שהחמירו לגבי שם לועזי של הקב"ה, שגם הנחתו בפח נחשבת ביזיון. ולכן הורו מלכתחילה שלא לכותבו בעיתונים או במכתב, כדי שלא יגיע לידי ביזיון בהשלכתו לפח. והתקנה לכך, לשנות את כתיבתו על ידי קו מפריד בתוך המילה - גו-ט או השמטת האות האחרונה - גו'. ויש מחמירים יותר, ונוהגים שלא לכתוב אפילו אותיות שבאו לסימן לשם השם, כדוגמת ה' או ד', ולכן אינם רוצים לכתוב בתחילת המכתב ב"ה אלא כותבים בס"ד, אבל למעשה הלכה כדברי המקילים, ואין לחשוש לדעת המחמירים בזה.[9] יד - גניזת ספרי קודש מודפסים ספר תורה שנתבלה עד שאין ראוי לקרוא בו יותר, נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו בקבר תלמיד חכם, וזוהי גניזתו (מגילה כו, ב; שו"ע יו"ד רפב, י). דין זה נאמר לגבי ספר תורה שנכתב בדיו על קלף. השאלה מה דינם של שאר ספרי הקודש שאינם מכלל תורה שבכתב, וכן מה דינם של הספרים שנדפסו על ידי מכונה. האם גם אותם צריכים לגנוז או שמא אין חובה לגונזם ורק יש לדאוג שלא יתבזו. שאלה זו הפכה בתקופה האחרונה לשאלה בוערת. ספרי הקודש המודפסים הולכים ומתרבים, והשאלה מה לעשות בכל אותם ספרים ישנים שאינם ראויים יותר לשימוש. כאן המקום לבאר כי מתחילה היה אסור לכתוב את התורה שבעל פה, ורק לאחר חורבן הבית השני, כשנוכחו חכמים לדעת שאם דברי התורה שבעל פה לא ייכתבו עלולים הדברים להישכח, הותרה כתיבת התורה שבעל פה. בתחילה היו הספרים מועטים ובמשך הדורות נתרבו. במיוחד לאחר שנתחדש הדפוס לפני יותר מחמש מאות שנה, החלו הספרים להיות נפוצים, מחירם ירד, יותר אנשים היו מסוגלים לקנותם, ויותר רבנים יכלו להדפיס את חידושיהם. וכל ספר שהתבלה מיד היה מונח במקומות האיסוף של הגניזה, עד שבקהילות רבות נתקשו למצוא מקום שיכיל את כל ספרי הקודש הישנים. ופעמים קרה שהחדר שיועד לאיסוף הספרים נתמלא, ואנשים הניחו את ספריהם הישנים מחוצה לו בצורה שאין בה כבוד. ופעמים קרה שהוליכו את הספרים מחוץ לעיר כדי לקוברם באדמה, ובאו גויים ולקחו את הספרים כדי להשתמש בהם לצרכי קינוח בבית הכסא. לפיכך היו בין גדולי ישראל, מעטים, שהורו לשרוף את הספרים הישנים בצנעה, כדי שלא יגיעו לידי ביזיון. אבל דעת רוב הפוסקים שאסור לשרוף ספרי קודש ישנים, אלא חובה לגונזם על ידי קבורה באופן המכובד ביותר.[10] אמנם לגבי דברי תורה שנדפסו בעיתון שרובו עוסק בענייני חול, ההלכה היא שמותר להניחם בפח, רק שיניחם באופן מכובד, כגון שיעטפם בשקית מיוחדת. והטעם לכך, שהואיל ומגמת ההדפסה של העיתון אינה לשם מטרת קודש, ואף העמוד שיש בו דברי תורה נדפס כדי שיקראו בו לזמן קצר בלבד ואח"כ יזרקו את כל העיתון, לא חלה קדושה על אותו הדף ומותר להניחו בפח. וכן כאשר עוסקים בהדפסת ספר קודש, לפני תחילת ההדפסה מדפיסים דפים לצרכי הגהה, כדי לבדוק אם ישנן שגיאות דפוס בספר. לדעת רוב הפוסקים אין באותם הדפים קדושה, הואיל ומלכתחילה נדפסו אך ורק כדי שיקראו בהם פעם אחת בלבד כדי להגיה את הספר משגיאות.[11] בתקופה האחרונה התעוררה בעייה חדשה, דפים רבים של דברי תורה לפרשת שבוע מודפסים לכבוד שבת, ובסוף כל שבת נערמים דפים רבים, והשאלה האם חייבים לגונזם. מצד אחד דפים אלו נדפסו כדי שילמדו בהם, ולא ניתן לומר שמלכתחילה אין בהם קדושה כפי שאמרנו לגבי עיתון או דפים שנועדו להגהות. אולם מן הצד השני, מלכתחילה הכוונה שילמדו בהם במשך השבת בלבד ואח"כ יניחום, ויתכן שלאחר גמר הלימוד אין בהם יותר קדושה. למעשה, הדעה הרווחת היא שיש להחמיר ולגונזם, וכך ראוי לנהוג לכתחילה. ויש פוסקים חשובים שמתירים להניחם דרך כבוד בפח או במיכלים של הועד למען החייל. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דבריהם, שכן כל זמן שלא כתובים על הדפים שמות קדושים גם האוסרים מודים שהאיסור מדרבנן.[12] טו - איסור אזכרת שם שמיים לבטלה מצוות עשה מן התורה לירא את השם, שנאמר (דברים ו, יג; י, כ): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא". המשמעות הפשוטה של מצווה זו, שנזכור תמיד שה' ברא את העולם ומקיים אותו בכל רגע ורגע, ומשגיח ויודע את כל אשר נעשה בעולם, וראוי לקיים את מצוותיו. וקל וחומר הוא, שאם אדם מתיירא להמרות פיו של אדם מכובד כמלך, על אחת כמה וכמה שלא ימרה את פיו של הקב"ה. עוד מכלל מצווה זו, שלא להזכיר בחינם את שמו של הקב"ה. וכבר למדנו שבשבעה שמות נקרא הקב"ה בתורה, וכל שם מבטא צד אחר בגילוי של הקב"ה בעולם, ומפני הכבוד אסור להזכיר אחד מן השמות האלו לבטלה (שו"ת רע"א כה). אלא רק בתוך לימוד תורה מותר לקרוא את השמות המופיעים בפסוקים, וכן בשעת התפילה מותר להזכיר שם שמיים. ואם הזכיר אדם בטעות את שם השם, מיד ימשיך וישבח את השם, כגון שימשיך ויאמר: "ברוך הוא לעולם ועד" או "גדול הוא ומהולל מאוד", ועל ידי כך יתקן את דבריו שלא יזכיר שם השם לבטלה (רמב"ם הל' שבועות יב, יא). ובכל מקום שמזכירים את השם באופן מכובד, היינו בדרך לימוד ותפילה, זוכים לעשירות, שנאמר (שמות כ, כא): "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ". אבל אם מזכירים אותו לבטלה, גורמים לעניות (נדרים ז, ב). ומי ששמע את חבירו מזכיר במזיד שם שמיים לבטלה, צריך לנדותו מיד בינו לבין עצמו, היינו בליבו, ומיד לאחר מכן להתיר את הנידוי, ואף זה בינו לבין עצמו. דין המנודה הוא שהציבור פורש ממנו, ואין אוכלים עימו, ואסור לו לכבס את בגדיו ולהסתפר אלא עליו לנהוג כאבל. אבל במקרה זה, כיוון שרבים פרוצים בעוון זה, ההלכה שינדהו בינו לבין עצמו, כדי שייענש על שהזכיר שם שמיים לבטלה, ומיד יתיר את הנידוי, כדי שלא להרבות במנודים (עיין רמב"ם הל' שבועות יב, ט, שו"ע יו"ד שלד, לז). טז - האם מבטאים שם השם בעת הלימוד למדנו שאסור להזכיר שם שמיים לבטלה. אך ראוי לברר מתי נחשבת אזכרת השם לבטלה ומתי לא. ברור שכאשר מתפללים צריכים להזכיר את השם, ואזכרות אלו הן חלק מהתפילה. וכן כאשר לומדים תנ"ך, קוראים את הפסוקים בשלמות. השאלה היא, כאשר לומדים תלמוד ובו מוזכרים פסוקים מן המקרא ובהם שמות של הקב"ה, כיצד לקוראם, האם להזכיר את השמות כפי שכתוב בפסוק או לשנות ולומר 'אלוקים' במקום 'א-לוהים', ו'השם' במקום 'אדנ-י'. להלכה מוסכם שהלומד גמרא רשאי לקרוא את השמות המוזכרים בה (מ"ב רטו, יד). אמנם בפועל רבים נוהגים שלא להזכיר את שמות השם במפורש בעת שלומדים גמרא, אלא במקום שנאמר בפסוק 'אדנ-י' אומרים 'השם', ובשמות שיש בהם אות 'ה', מחליפים אותה באות 'ק'. למשל במקום 'אלוהים' אומרים 'אלוקים', ובמקום 'אלוהינו' אומרים 'אלוקינו', ובמקום 'י-ה' אומרים 'קה'. והיו בין הפוסקים שחיזקו מנהג זהירות זה (ערוה"ש רטו, ב), אבל רוב הפוסקים סוברים שעדיף לקרוא את הגמרא תוך הזכרת השמות במפורש (שאלת יעבץ ח"א פא; ועיין אג"מ או"ח ח"ב נו, ויחו"ד ח"ג יג).[13] בתלמוד מוזכרות גם ברכות, ונחלקו הפוסקים אם לקרותן תוך אזכרת שם שמיים או לא. לדעת ה'שאלת-יעבץ' (ח"א פא) יש לקוראן תוך הזכרת שם שמיים. אבל רוב הפוסקים כתבו שאין להזכיר את השם בקריאתן, שאם יזכיר את השם ייחשב כאומר ברכה לבטלה. ולכן ישנה ויאמר 'השם' במקום 'אדנ-י', ו'אלוקינו' במקום 'אלוהינו'. אבל כאשר מלמדים קטן או אדם שעדיין איננו יודע לברך, אזי מקריאים לפניו את הברכה תוך אזכרת השם, ואף הוא חוזר ומתרגל את הברכה באזכרת השם. ולאחר שכבר למד כיצד לברך, כשיקרא בתלמוד את נוסח הברכות יאמר "השם אלוקינו" ולא יזכיר שם שמיים במפורש. וכך פסק בעל ה'משנה-ברורה' (רטו, יד, עפ"י המ"א וא"ר והגר"ז ועוד). עוד הועלתה שאלה, מה דין קלטת שהוקלטו בה תפילות ודרשות שנזכר בהן שם שמיים. האם מותר להשמיעה או שיש בזה חשש אזכרת שם שמיים לבטלה? וכן האם מותר למחוק קלטות אלו? לעניין השמעת הקלטת אין איסור, משום שרק אמירת שם שמיים לבטלה אסור, אבל אם המכונה משמיעה שם שמיים אין איסור, רק שיזהרו שהמקום יהיה נקי, שאם לא כן יש בזה ביזיון לקדושת השם (אג"מ יו"ד ח"א קעג). ולעניין מחיקת הקלטת, דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, כיוון שאין ממשות של כתב בקלטת, אלא שבכל זאת היו שחששו שמא הדבר נראה כמחיקה וכפגיעה בשם שמיים. ושמעתי מהרב מרדכי אליהו שליט"א הלכה למעשה, שאין להתחיל את המחיקה משם השם, אבל אם מתחילים את המחיקה לפני כן, הרי שהמחיקה בגרמא ואין בזה איסור.[14] יז - האם יש קדושה בכתב אשורי? מעלה מיוחדת ישנה בלשון העברית שהיא לשון הקודש שבה ניתנה התורה, וגם העולם שנברא על ידי אמירה ודיבור של הקב"ה, נברא על ידי דיבור בלשון הקודש. נמצא שהמילים בשפה העברית מבטאות בצורה המושלמת ביותר את המהות הפנימית של כל דבר ועניין בעולם. גם הכתב האשורי שבו כותבים את התורה מבטא באופן השלם ביותר את משמעותה הפנימית של כל אות ומילה. וכיוון שכך, היו מגדולי ישראל שנהגו קדושה בכתיבה האשורית, והשתדלו שלא לכתוב בלשון הקודש דברים של חול (רבנו ירוחם נתיב ב' יט, ע"ב; רמ"א יו"ד רפד, ב; פ"ת רפג, ג בשם הרדב"ז). ויש אומרים שזו הסיבה שבקהילות רבות נהגו לשנות את הכתיבה של האותיות עד שנראות ככתב אחר מהכתב האשורי, כדי שיוכלו להשתמש בו בדברי חול. ולשם כך נתחבר כתב רש"י, שאותיותיו מקבילות לאותיות העבריות, אלא שצורתן שונה (רבנו ירוחם שם, מהר"ם אלשקר ע"ד). אף לגבי הזמנות לבר מצווה, נחלקו הדעות האם טוב לכותבן בכתב שכותבים בו ספר תורה, שלדעת שו"ת 'רב-פעלים' (ח"ד יו"ד לב), מפני קדושתו אין לכתוב בו הזמנות. ואילו לדעת ה'כתב-סופר' (אה"ע כב), אין בזה איסור. עוד הורו מקצת הפוסקים, שאין לקנח לכלוך וצואה בנייר שנכתבו עליו אותיות בכתב של ספר תורה (חוות יאיר קו). וכתב הדפוס שלנו, יש שרצו להחמיר ולהחשיבו ככתב אשורי, מפני שאותיותיו דומות לכתב אשורי (גיליון מהרש"א יו"ד רפד). אבל למעשה אין דין אותיות הדפוס ככתב אשורי. וזאת מפני שישנם מספר הבדלים משמעותיים בין צורת האותיות שבספר התורה לאותיות הדפוס, עד שאם יכתבו בספר תורה אותיות כצורת אותיות הדפוס - הספר יהיה פסול. לפיכך מותר לכתחילה להשתמש כיום באותיות הדפוס לצורך חול, וכן נוהגים. אבל אין לקנח את הצואה בנייר שמודפסות עליו אותיות עבריות, שהואיל והן דומות לכתב אשורי, יש להימנע מלהשתמש בהם בשימוש של גנאי. ורק כאשר אין שום ברירה, מפני כבוד הבריות, אפשר להקל לקנח בזה. לגבי קריאת עיתון או ספר חול בשירותים, יש שרצו לאסור מפני הקדושה שבאותיות הדומות לכתב אשורי. אבל דעת רוב הפוסקים שאין בזה איסור, וכן נהג רבי יעקב עמדין בעצמו לקרוא בשירותים ספרי פילוסופיה שמודפסים בעברית (שאלת יעבץ ח"א י; ציץ אליעזר טו, ז).