מלאכת גוזז היא מלאכה המנתקת דברים הגדלים על הגוף, כדוגמת שערות, ציפורניים, יבלות ועור מדולדל, אבל החותך בגוף עצמו, תוך הוצאת דם, עובר על מלאכת 'חובל' (להלן כ, ט). לצורך הקמת המשכן היו גוזזים צמר כבשים, כדי לעשות מן הצמר חוטים ליריעות המשכן. וכן היו גוזזים את השער מעורות התחשים, כדי שיהיו העורות חלקים וראויים להיות יריעות למשכן. הרי שלפעמים הגזיזה נעשית לצורך הדבר שמנתקים מהגוף, כמו הצמר שרוצים לעשות ממנו חוטים, ולפעמים הגזיזה לצורך יפוי העור, שלא רוצים שיהיו עליו שערות (ריב"ש, באו"ה שמ, א, 'וחייב'). שלא כמלאכת 'קוצר' שהאיסור בה הוא רק כאשר מנתקים את הצומח ממקור חיותו (להלן יט, ו), במלאכת גוזז האיסור הוא גם כאשר גוזזים את הצמר מעור בהמה שמתה, מפני שגם אחר מיתת הבהמה יש תועלת בגזיזת הצמר. לפיכך, יש להיזהר שלא לתלוש שערות מפרווה טבעית או משטיח העשוי מעור (מ"ב שמ, ה). ואם היתה בתלישה זו תועלת - האיסור מהתורה; ובתלישה סתם ללא תועלת - האיסור מדברי חכמים. גם תלישת נוצות מן העוף בכלל מלאכת 'גוזז'. אבל מותר לתלוש נוצות מעור של עוף מבושל, משום שלאחר הבישול הוא נחשב אוכל, ואין בו איסור 'גוזז' (אדר"ת, הר צבי טל הרים גוזז ג).

כשם שאסור לגזוז צמר מבהמה כך אסור לגזוז דברים הצומחים מגופו של אדם, כדוגמת שערות, ציפורניים, עור מדולדל ויבלות. הגוזר אותם כדרך שרגילים לגוזרם - עובר באיסור תורה, והגוזר אותם בשינוי - עובר באיסור חכמים. לפיכך, הקוצץ את ציפורניו בכלי - עובר באיסור תורה, והכוסס אותם בשיניו - עובר באיסור חכמים (רמב"ם שבת ט, ח). ונכון לאדם להרגיל את עצמו שלא לכסוס ציפורניים, כי בנוסף לכך שזה לא מנומס, הרגיל בכך עלול להיכשל בכסיסתם בשבת. וכן אסור לקצוץ יבלת. אם היתה לחה וקצץ אותה בכלי - עבר באיסור תורה, ואם קצץ אותה בשינוי, בשיניו או בידו, עבר באיסור חכמים. ואם היבלת התייבשה והיא עומדת להתפורר מעצמה, גם אם קצץ אותה בכלי עבר באיסור חכמים (רמב"ם שם, שו"ע שמ, ב, מ"ב ו). וכן אסור לגרד בגוף ולנתק ממנו עור שמתחיל להתקלף, וכן אסור לנתק את העור שמתקלף בשפתיים יבשות, ואפילו על ידי השיניים אסור לנתקו. אבל מותר להסיר קשקשים שחיבורם לעור רופף ביותר, ובקלות הם נושרים. ציפורן שנחתכה רובה, אם היא גורמת צער, מותר לתלוש אותה ביד או בשיניים. שהואיל ונחתכה רובה הרי היא נחשבת כתלושה, והאיסור לנתקה מדברי חכמים בלבד, ובמקום צער התירו חכמים להסירה בשינוי (שבת צד, ב; שו"ע שכח, לא; ח"א כא, ד). אסור לאדם לגרד בפצעו באופן שיצא ממנו דם, משום שהוא חובל בעצמו (עיין להלן כ, ט). ואף שהמגרד אינו מעוניין בהוצאת הדם, מכל מקום איסור חכמים יש בזה (מ"ב שטז, ל). וכן אסור לצחצח שיניים כאשר קרוב לוודאי שיצא דם מחניכיו, וכן אסור למצוץ דם היוצא מהשיניים (מ"ב שכח, קמז; להלן הלכה ז). מותר להוציא קוץ שנתקע בבשר, ובלבד שיזהר שלא להוציא דם. ואם הקוץ גורם לצער, מותר להוציאו גם כשברור שיצא דם, משום שהוצאת הדם במצב כזה אסורה מדברי חכמים, ובמקום צער שכזה לא גזרו חכמים (מ"ב שכח, פח). מותר להסיר גלד של פצע שהתייבש ובעת הוצאתו לא יצא דם, ואין בזה איסור גוזז, מפני שהגלד לא גדל מן הגוף, אלא הוא דם שיצא מן הפצע והתייבש (שו"ע שכח, כב).

אסור לסרק שערות בשבת, משום שבעת הסירוק נתלשות שערות. ויש תועלת בכך, משום שבאופן טבעי, בכל יום נושרות מן הראש עשרות שערות, וכל אדם מעדיף שהשערות ששורשן נחלש יתלשו בעת הסירוק, ולא ינשרו במשך היום ויפגמו בסידור השיער וניקיון בגדיו. וכיוון שאסור להסתרק, המסרק הוא מוקצה ואסור לטלטלו (שו"ע שג, כז). אבל הרוצה לסדר מעט את שערו, רשאי להשתמש לשם כך במברשת מיוחדת ששערותיה רכות, או שיש רווח גדול בין שיניה, באופן שיש סיכוי סביר שלא ייתלשו שערות. ואז גם אם במקרה יתלשו שערות, אין בזה איסור, הואיל וכוונתו אינה לתלוש שערות, וגם אין הכרח שפעולתו תגרום לתלישתם. ומברשת כזו אינה 'מוקצה'. וכדי שלא יֵראה כאילו הוא משתמש במברשת אסורה, טוב לייחד אותה לשבת (ע' שש"כ יד, נ).[1] מותר לאדם לחכך בשערות ראשו וזקנו בנחת, וכן מותר להעביר בהם את אצבעותיו כדי לסדרם, וכן להוציא לכלוך שדבק בהם, ובתנאי שיקפיד שלא לתלוש שערות. וגם פעולה שיש ספק אם תגרום לתלישת שערות מותר לעשות, הואיל ואינו מתכוון לתלוש שערות. ומי שרגיל להתעסק בשערות זקנו באופן שבדרך כלל גורם לתלישת שיער, צריך להימנע מזה בשבת. אסרו חכמים לאשה לעשות צמה בשערה, מפני שקליעתה דומה למלאכת 'בונה'. וכן אסור לפרק את הצמה, כי פירוקה דומה למלאכת 'סותר'. מותר לאסוף את השיער בגומי, כי אין בזה יצירת מבנה. וכן מותר לעשות בידיים שביל באמצע השיער, אבל אסור לעשות זאת על ידי מברשת או מסרק, משום שזה גורם לתלישת שערות (שו"ע שג, כו; מ"ב פד). וכן אסור לקלוע צמה בפיאה-נוכרית, משום שזה דומה למלאכת 'אורג'. וכן אסור לסותרה משום 'בוצע', שזו המלאכה שמפרקת את האריגה (מ"ב שג, פב, שעה"צ עא). נכון שלא לסרק שערות של פאה נוכרית, אבל מותר להחליק את שערותיה בעזרת מברשת רכה שלא תתלוש שערות (שש"כ יד, נב). ואם שיער הפאה הסתבך עד שאי אפשר לצאת בה, אסור לסדרו ביד משום 'מכה בפטיש' (קצה"ש קמג, בדה"ש ו). אסור מדברי חכמים לעשות סלסולים בשער, וכן אסור לגברים לסלסל את פאות ראשם, משום שזה דומה למלאכת 'בונה', וכן אסור לפרק את הסלסולים משום 'סותר'. אבל אם היו הפאות מסולסלות, מותר להמשיך לסלסלם ביד למרות שזה עשוי לחזק את הסלסולים, מפני שאין יוצרים בהם מבנה חדש (תפארת ישראל שבת י, יכין לה; ועי' קצה"ש קמו בדה"ש כא). וכן אסור להעמיד את התסרוקת או את השיער על ידי ספריי או שמן, מפני שזה דומה למלאכת 'בונה' (ריב"ש כמובא בבאו"ה שג, כז, 'לחוף'). ואסור לעשות זאת גם בפאה נוכרית (שש"כ יד, נו). אבל מותר לאשה להתיז על שיערה וגופה מי בושם (מ"ב קכח, כג; שש"כ יד, נו-נז).

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת היא מלאכת 'צביעה' (כמבואר להלן יח, ה). מהתורה אסור לצבוע בצבע שמתקיים זמן רב על דבר שהצביעה מתקיימת בו זמן רב. וחכמים הוסיפו ואסרו גם צביעה בצבע שאינו מתקיים וגם צביעה על דבר שהצבע אינו מתקיים בו זמן רב, כדוגמת נשים שמתאפרות וצובעות את עורן לזמן קצר. לפיכך, אסור לצבוע סביב העיניים במעט כחול, וכן אסור לצבוע את הלחיים באדמומית, וכן אסור לצבוע את השפתיים באודם או בשפתון שקוף שנותן לשפתיים ברק. וכן אסור לשים לַכָּה על הציפורניים, ואפילו אם היא שקופה, כי גם הברק נחשב צבע. אמנם האיסור הוא להתאפר, אבל להסיר את האיפור מותר על ידי מים או צמר גפן, אבל אין להשתמש בצמר גפן שספוג במים, משום איסור סחיטה. וכן אסור למרוח שכבה של מייק-אפ על הפנים. ואיסור זה חמור מסתם איפור, כי בנוסף לכך שיש בזה איסור צובע מדברי חכמים, יש בזה גם איסור תורה של 'ממרח', כי זו משחה שממרחים ממנה שכבה על הפנים, כדי להחליק את הקמטים (ועיין בהלכה הבאה). אבל מותר לפזר פודרה לבנה או צבעונית, שאין בה חומר מדביק, משום שרק כאשר החומר הצובע דבוק לעור יש בו איסור משום 'צובע', אך כאשר הוא מונח על הפנים בלא שיהיה דבוק, אין בו איסור (אג"מ או"ח א, קיד; יחו"ד ד, כח). ויש מחמירים גם בזה (מהר"ם מבריסק א, כג; בית ישראל נו). והואיל והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. איסור האיפור הוא מן האיסורים הקשים ביותר. כי קשה מאוד לאשה שרגילה להתאפר בכל יום להימנע מכך ביום השבת, שכן דווקא ביום השבת, שבו הכל מתלבשים בחגיגיות, נשים רוצות להיראות במיטבן. אך במבט עמוק יותר אפשר אולי לומר, שאדרבה, זהו עניינו של יום השבת, שהוא יום קדושה ומנוחה. מנוחה מהמתח המלווה את ימות החול, שבהם אנו טורחים לעשות את המיטב כדי להיראות כלפי חוץ יותר טוב מכפי שאנו באמת, כדי לעמוד בסטנדרטים האכזריים של היופי החיצוני. על ידי השבת וההתחזקות באמונה ובהשגחה האלוקית, צריכה לבוא מנוחה אמיתית שבאה מתוך השלמה פנימית עם המציאות כפי שהיא ועם היופי הטבעי, שאותו מעטרים בבגדים ותכשיטים. וזהו עונג שבת. אמנם לקראת שבת אפשר ואף ראוי להתאפר, ועל כגון זה אמרו חכמים (ע"ז ג, א): "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת", שזו עבודתנו בימות החול לתקן את העולם ולשכללו ולהכינו לקראת השבת, שאז נוכל לקלוט יותר בשלימות את האור האלוקי. אלא שאם לא הצלחנו להכין את עצמנו בשלימות לשבת, כגון שהאיפור בערב שבת אינו מועיל לכל השבת, אזי אחר שהגיעה השבת צריכים לקבל את המציאות כפי שהיא במנוחה ושמחה, ודווקא מתוך קבלה זו נוכל להמשיך לתקן ולשכלל את העולם בימי החול.

מותר לסוך את הידיים והגוף בשמן כדרך שאנשים רגילים לסוך את עצמם להנאתם. וכן מותר לאשה לסוך את גופה ושערה בשמן מבושם. ואמנם אסרו חכמים לתת בושם בבגד, משום שמולידים בזה ריח בבגד, והמוליד דבר חדש שלא היה, דומה לעושה מלאכה (ביצה כג, א; ב"י ורמ"א תקיא, ד). אולם על הגוף והשיער אין איסור, משום שהריח טפל לגמרי לגוף ולכן אין זה נחשב שמולידים בו דבר חדש.[2] אף שמותר לסוך את הגוף בשמן, אסור למרוח עליו קרם, משום איסור 'ממרח', שהוא תולדה של מלאכת 'ממחק' (עיין להלן יח, ו). מטרתה של מלאכת 'ממחק' להחליק משטחים מחוספסים כדוגמת עור ועץ. ותולדה של מלאכה זו היא 'ממרח', היינו מריחת חומר באופן שווה, וכן מריחת חומר על גוף אחר כדי להחליקו. לפיכך, אסור למרוח את כל סוגי הקרמים והמשחות על העור, מפני שבעת שמורחים אותם מחליקים את הקרם על פני העור. ואין לטעון שהמטרה היא להבליע את הקרם בתוך הגוף, ולא למורחו על פני העור. מפני שגם כאשר רוצים שהקרם יבלע בעור, מעוניינים שחלק ממנו ישאר על פני העור כדי להחליקו, ולכן יש בזה איסור ממרח. אבל אם הקרם נוזלי, היינו שכאשר יניחו אותו על משטח יתפשט, אין בו איסור ממרח ומותר לסוך בו את הגוף.[3] מותר לסוך את הגוף בנוזל שנועד להרחקת יתושים, אבל אם החומר לדחיית יתושים מוקשה, אסור למורחו על הגוף, משום איסור 'ממרח'. אסור למי שסובל ממיחושים לסוך בשמן שנועד לרפואה, וגם לאדם בריא אסור לסוך בשמן רפואי להנאתו, שכן גזרו חכמים שלא לעשות בשבת דברים של רפואה. אבל אם המיחושים גורמים לצער ממשי, מותר לסוך את הגוף בשמן רפואי. ואם הוא שמן שגם בריאים משתמשים בו, הואיל ואין ניכר שמשתמשים בו לרפואה, מותר גם למי שסובל לסוך בו את גופו (שו"ע שכז, א, להלן כח, ד-ה). דין עיסוי מקצועי וחובבני יבואר להלן (כח, יג).

מותר לרחוץ ידיים בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך - נוהגים להחמיר. שני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שהרי בעת השימוש בסבון הקשה מחליקים את פניו, ובעת השימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף. הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים. ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, כי אין שום כוונה להחליק את הסבון, ומה שיורד מהסבון מתבטל למים ואינו נראה כנולד. מכל מקום כיוון שיש בזה דמיון לממרח ומוליד, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. והנוהגים להקל יש להם על מי לסמוך. סבון סמיך שאם מניחים אותו על משטח יתפשט לצדדים נחשב כנוזלי, ולכל הדעות מותר להשתמש בו, וגם כשיש ספק אם הוא נחשב סמיך או נוזלי, אפשר להקל.[4] מותר להשתמש במגבונים לחים לצורך ניקוי תינוק ומקומות מלוכלכים שבגוף ולצורך ניקוי שולחן וכדומה. ואמנם יש מחמירים, משום שלדעתם השימוש במגבון כרוך בסחיטה, שבעת הניגוב לוחצים על המגבון והלחות נסחטת ויוצאת מתוכו, ויש מזה תועלת לצורך הניקוי. אולם העיקר כדעת המתירים, שכן המגמה בשימוש במגבונים, להסתייע בלחות שעל פניהם כדי לנקות היטב, אבל אין מעוניינים לסחוט את המגבון כדי להרטיב את המקום שמנגבים, שאם היו רוצים להרטיבו היה אפשר לשוטפו במים. וכל זמן שהלחות נשארת על המגבון אין היא נסחטת ונפרדת ממנו, ואין בזה איסור. ואם במקרה יצאו מעט טיפות מן המגבון, כיוון שאין מתכוונים לזה, אין בזה איסור.[5] כפי שלמדנו (לעיל יג, יא), מי שעשה את צרכיו ואין לו דרך להתנקות בלא לקרוע ��ייר טואלט, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי למנוע מעצמו בזיון גדול, ויקרע את הנייר בשינוי, כגון על ידי מתיחתו במרפקיו. וכן מותר בשעת הצורך, להרטיב את נייר הטואלט במים, כדי להיטיב את הניקיון, ובתנאי שלא יתכוון לסחוט מים מהנייר, אלא רק להעזר ברטיבות שעליו.

מותר לצחצח שיניים בשבת, כדי לנקותם ולהסיר ריח רע. וכן מותר להשתמש במי פה, כדי לתת בפה ריח טוב. אבל במשחת שיניים נכון שלא להשתמש, כשם שאין משתמשים בסבון. ואמנם יש שאסרו לצחצח שיניים בשבת, מפני שחששו לאיסור סחיטה במברשת, ולהוצאת דם מהחניכיים, ולשבירת קסמים במברשת. אולם העיקר להלכה שמותר לכתחילה לצחצח שיניים במברשת, ורק במקרה שקרוב לוודאי שהצחצוח יוריד דם - אסור לצחצח שיניים.[6] מותר לשטוף את המברשת במים אחר הצחצוח כפי שנוהגים תמיד. וגם אם אין מתכוונים להשתמש במברשת עוד פעם בשבת, אין שטיפתה נחשבת הכנה מקודש לחול, מפני שזו פעולה שגרתית שרגילים לעשותה תמיד ואין בה טורח. ועוד, שהסרת הלכלוך מהמברשת היא גם צורך שבת, שהשהיית המברשת בלכלוכה גורמת לתחושת גועל (עיין מ"ב תרסז, ו; ולהלן כב, טז). מותר לחצוץ שיניים בקיסם (שו"ע שכב, ד), וכשאין קיסם מותר להשתמש בגפרור. ואמנם הגפרור מוקצה כדין כלי שמלאכתו לאיסור, אבל לצורך שימוש בגופו - מותר לטלטל אותו (להלן כג, ז). אלא שכמובן צריך לזכור שאסור לחדד את הגפרור לצורך זה, ואיסור זה הוא מהתורה. מותר להדביק בעזרת אבקה שיניים תותבות לחניכיים, שהואיל והדבקה זו נועדה לזמן קצר, אין בה איסור (הר צבי, ציץ אליעזר טו, כה; ילקוט יוסף שיד יז. ושלא כשש"כ יד, מ, שהחמיר).

גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף במים חמים בשבת, משום שהיו אנשים שמרוב להיטותם להתרחץ בחמים, חטאו וחיממו את המים בשבת ועברו על איסור הבערה ובישול, וכשהוכיחו אותם, טענו שמים אלה חוממו מערב שבת. לפיכך גזרו חכמים שלא לרחוץ את הגוף גם במים שהתחממו בערב שבת בהיתר. אבל את מיעוט הגוף מותר לרחוץ בחמים, שכל זמן שנמנעים מלרחוץ את רוב הגוף, אין להוטים כל כך להתרחץ ולחמם את המים, ואין לחשוש שיכשלו באיסור. וגם כאשר רוחצים כל אבר בנפרד, אסור לרחוץ את רוב הגוף בחמים (שבת מ, א; שו"ע שכו, א). כבר למדנו (לעיל י, כד) שמותר להשתמש במים החמים שנמצאים בדוד החשמלי בתנאי שאין גורמים בזה לבישול מים נוספים. וכן למדנו (י, כה), שלדעת רבים מותר להשתמש במים שהתחממו בשבת בדוד שמש. ואם כן מותר לרחוץ בהם את הפנים והידיים, וכן את מיעוט הגוף, אבל את רוב הגוף אסור לרחוץ משום גזירת חכמים. והאיסור לרחוץ את הגוף הוא דווקא במים חמים, אבל במים קרים או פושרים, שחומם נמוך מחום הגוף (כ-36.5 מעלות צלזיוס), מותר לרחוץ את כל הגוף. ומותר לפתוח גם את ברז החמים, כדי שהמים לא יהיו קרים. ובתנאי שבעת פתיחת המים החמים אין גורמים למים הקרים שיכנסו לדוד שיתבשלו (כמבואר לעיל י, כד-כה). עוד צריך לדעת, שהאיסור לרחוץ את הגוף במים חמים הוא דווקא במצב רגיל, אבל למי שמצטער מאוד ממניעת הרחצה בחמים - מותר לרחוץ את כל גופו בחמים שהתחממו בערב שבת או בדוד שמש (רע"א, באו"ה שכו, א). המתרחץ צריך להיזהר שלא לסחוט את השיער בידיים בעת הרחצה ולאחריה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה. אשה שרגילה להסתרק תמיד אחר הרחצה, צריכה להיזהר שלא לשטוף את שערה בשבת, שלא תיכשל אח"כ באיסור סירוק (לעיל הלכה ג). עוד הזהירו חכמים, שהרוחץ בנהר או מעיין או ים במקום שאין בו עירוב, כשיצא ינער את המים שעליו, כדי שלא יטלטל אותם ארבע אמות. ואין צורך שייבש את עצמו לגמרי, אלא די שיסיר את המים המרובים שנוטפים מגופו. ואמנם על הנרטב בגשם לא גזרו שלא ללכת ברשות הרבים, וזאת משום שבדרך כלל מי הגשמים מועטים, ואף כשהם מרובים, כיוון שירדו עליו בניגוד לרצונו, לא החמירו בהם (שבת קמא, א, ב"י שו"ע שכו, ז; ט"ז ב).

גזרו חכמים שלא לשחות בשבת, שמא יבואו מתוך כך לתקן סירה. וכל שהוא מנתק את רגליו מקרקעית המים וצף הרי הוא נחשב כשוחה, אבל אם אינו מנתק את רגליו מהמים הרי הוא רוחץ ומותר (ביצה לו, ב; שבת מ, ב; שו"ע שלט, ב). ואף שמעיקר הדין לא אסרו חכמים את השחייה בבריכה שמוקפת בקיר שעוצר את המים והיא נמצאת בתוך חצר מגודרת, כי אין לחשוש שיבואו לתקן שם סירה או לטלטל את המים מחוץ לעירוב. מכל מקום כיום שהשחייה הפכה לאחד הבילויים השכיחים בחול, יש לאסור את השחייה בבריכה משום 'עובדין דחול'. ועוד, שיש חשש שמא לאחר הרחצה יבואו לסחוט את בגד הים. ועוד, שאין ראוי לאבד את הזמן הפנוי בשבת בבילויים, אלא צריך להקדישו לתורה.[7] מותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת. ואף שאסרו חכמים לטבול כלים בשבת, משום שטבילתם נראית כתיקון כלי, שעל ידי הטבילה מותר להשתמש בהם. לאדם מותר לטבול בשבת, שהואיל ומותר לאדם לרחוץ עצמו במים קרים, מותר לו גם לטבול לטהרתו, שאין הטבילה נראית בהכרח כפעולת תיקון (ביצה יח, א; שו"ע שכו, ח). ואף למנהג אשכנזים, שמפני כמה חששות נהגו שלא לרחוץ בקרים בשבת, כאשר הרחצה לשם מצווה לא נהגו להחמיר (רמ"א יו"ד קצז, ב). ולכן גברים שרגילים לטבול לשם חסידות, נוהגים לטבול בשבת. נחלקו הפוסקים אם הגזירה שגזרו חכמים שלא לרחוץ בשבת במים חמים חלה גם על טבילה. יש אומרים שלא גזרו חכמים על טבילה של מצווה, ומותר לטבול במים חמים שהתחממו בהיתר (קרבן נתנאל). ויש אומרים שגזירת חכמים חלה גם על טבילה, ואסור לטבול במים חמים (נודע ביהודה). ורבים נהגו להקל לטבול במים חמים. והרוצים להחמיר, ידאגו שחום המים יהיה נמוך מחום הגוף, שבמים פושרים לדעת רוב הפוסקים מותר לרחוץ בשבת, קל וחומר שמותר לטבול בהם לשם מצווה.[8]