חשיבות גדולה ישנה לבגדים, שהם מכסים את הגוף ומגנים עליו מפני קור ושמש. אמנם מתחילה לא נצרכו אדם וחוה לבגדים, אבל אחר החטא, חשו בעירומם ונצרכו לבגדים. שכל זמן שהיו טהורים, לא נגררו אחר הצדדים הגשמיים ויכלו להדגיש את הרוחניות כראוי, והגוף שימש להם כלי טוב לגילוי הנשמה בפועל. אבל אחר החטא, נפגם הגוף, והתעורר בהם יצר הרע של משיכה מופרזת לצדדים השפלים שבגוף, תוך הזנחת הנשמה ושכחת הייעוד האלוקי של האדם, ומזה נובעת הבושה. שעיקר כבודו של האדם בצלם אלוקים שמתגלה בנשמתו ובא לידי ביטוי בתורה ומצוות ומעשים טובים, וכשהאדם שוכח את ייעודו ונגרר אחר התאוות הגשמיות בלא שליטה, הוא נעשה חסר כבוד. הבגד שמכסה את החיצוניות, ממתן את המשיכה אחר הצד הגשמי, ומתקן את פגם החטא. שעל ידי הסתרת הגוף החיצוני, הנשמה באה יותר לידי ביטוי, ומתוך כך ניתן לתקן את הגוף ולהביאו לידי ביטוי מלא בקדושה ושמחה, ולהדריכו בדרך של תורה ומצוות. לכן הבגד של האדם הוא כבודו. כמו כל דבר טוב, אפשר לעשותו כראוי ואפשר לטעות בו. הבוחרים בטוב לובשים בגדים צנועים ונאים, וזוכים לכבוד האמיתי שנובע מהדגשת הרוחניות. והבוחרים ברע לובשים בגדים פרוצים שמדגישים את היצר הרע שבגוף, ובמקום להדגיש על ידי הבגד את הנשמה, הם מסתירים ומעלימים אותה יותר, ואין בושה גדולה מזו. דבר נוסף אירע בעקבות החטא. האדם גורש מגן עדן לאקלים של העולם הזה, וגם היכולת של הגוף להגן על עצמו נפגמה, והוא נצרך לבגד כדי להגן על עצמו מפני הקור בחורף, ומפני קרינת השמש בקיץ. הרי שבעקבות החטא, הגוף נפגם בשני צדדים: הוא אינו יכול להיות כלי מתוקן לנשמה בלא בגד, וגם אינו יכול להגן על עצמו מפני קור וחום בלא בגד. כיוון שהבגד הוא תיקון יחודי לאדם שחטא, אין למוצאו בטבע, והאדם צריך לטרוח במלאכות רבות כדי לעשות לעצמו בגדים. שלוש עשרה מלאכות מנו חכמים בעשיית בגדים מבד, ועוד כשבע מלאכות קשורות להכנת בגדי עור. כפי שכבר למדנו, ל"ט מלאכות האסורות בשבת הן המלאכות שעל ידן עשו את המשכן, שכל מלאכה שיש בה חשיבות יש לה שורש במשכן. שורשי מלאכות הבגד ביריעות שעשו למשכן, שנועדו לכבד ולהסתיר את הכבוד האלוקי.

שלוש עשרה מלאכות נצרכות להכנת בגדים (משנה שבת ז, ב), ואלו הן: א) גזיזת צמר (דיניו יבוארו להלן יד, א). ואם החומר שעושים ממנו את הבגד הוא מן הצומח, הרי שקטיפתו אסורה משום 'קוצר' (להלן יט, ו). ב) ליבון - ניקוי הצמר מן הלכלוך והשומן שדבקו בו (כמבואר להלן ג-ח). ג) מנפץ - סורק את הצמר כדי שיהיה קל לעשות ממנו חוטים. והמכה על גידים של בהמה כדי לעשות מהם חוטים, עובר על תולדה של מלאכה זו. ד) צובע - כדי לעשות מן הצמר חוטים ובגדים יפים (להלן יח, ה). ה) טווה - עושה חוטים מן הצמר הגולמי, וכן כל העושה חוטים מחומר גולמי כפשתן עובר על מלאכת טווה. עתה אנו מגיעים למלאכות שהופכות את החוטים הנפרדים לאריג אחד. ככלל, הבד עשוי מחוטי 'שתי' ו'ערב'. חוטי ה'שתי' הם התשתית של הבגד, והם חוטי הבסיס שנמשכים לאורכו. וחוטי ה'ערב' הם החוטים העוברים במסורג בין חוטי 'השתי', ונקראים 'ערב' מפני שהם מתערבים בתוך חוטי 'השתי'. בעבר היתה מכונה ידנית שעל ידה הפכו את החוטים הנפרדים לאריג, וכמה מלאכות נצרכו לכך: ו) מיסך - זה התולה את חוטי ה'שתי'. ז) עושה שני בתי נירים. כדי להכניס את חוטי ה'ערב' בין חוטי ה'שתי', צריך להכין את מכונת האריגה, שעיקרה 'נירים', שבהם היו אוחזים את חוטי ה'שתי', ומרימים פעם את החוטים הזוגיים ופעם את החוטים האי-זוגיים, כדי שיוכלו להעביר בין חוטי ה'שתי' את חוטי ה'ערב'. והעושה שתי לולאות לאחיזת חוטי ה'שתי' עובר באיסור זה (תוס' רי"ד שבת עג, א). ויש אומרים שהמכניס שני חוטי 'שתי' לתוך הלולאות הללו, הוא העובר במלאכה זו (רש"י שם). ח) אורג שני חוטים - זה המכניס את חוטי ה'ערב' בתוך ה'שתי', ומתחיל לעשות בפועל את האריג. ט) הפוצע שני חוטים. כאשר נוצר באריג פגם או קרע, פעמים שתיקון האריג נעשה על ידי הוצאת חוטים מתוכו, וזוהי מלאכת 'פוצע'. בכלל מלאכת 'פוצע' אסור לפרום שולי בגד או תחבושת העשויים שתי וערב. בכלל מלאכות האריגה אסור לעשות סל או נפה או כברה או לסרג מיטת חבלים, שכל אלו נעשים על ידי חוטים או חבלים או נצרים של 'שתי' ו'ערב' (רמב"ם ט, טז). כיום מלאכת האריגה נעשית על ידי מכונות משוכללות יותר, שעושות בבת אחת את כל המלאכות, והמפעיל אותן בשבת עובר על כל המלאכות הללו בבת אחת. עוד מלאכות קשורות להשלמת הבגד, ואלו הן: י) הקושר, יא) המתיר (כמבואר להלן יג-טו). יב) התופר שתי תפירות, יג) הקורע על מנת לתפור שתי תפירות (כמבואר להלן י-יב). גם המלאכות העוסקות בעיבוד עור בהמה קשורות לעשיית בגדים, שכן בנוסף לכך שעושים מהעור קלף לכתיבה עושים ממנו בגדים ונעליים (ואלו הן: הצד, השוחט - להלן כ, ו-ט. המפשיט, המעבד, הממחק, המשרטט - להלן יח, ו. והמחתך - להלן טו, י).

מלאכת הליבון היא מלאכת ניקוי הצמר או הפשתן והלבנתם כדי לעשות מהם בגדים. תולדת מלאכה זו היא כיבוס בגדים כדי לנקותם (רמב"ם שבת ט, י-יא). הכיבוס נעשה בשלושה שלבים: שרייה, שפשוף וסחיטה. מאחר שבכל שלב יורד מעט מן הלכלוך והבגד מתנקה, כל שלב אסור מן התורה. נפרט את שלבי הכיבוס: תחילת הכיבוס נעשית על ידי השריית הבגד במים, וכבר בשרייה, הכתמים שעל הבגד דוהים ומעט מן הלכלוך הבלוע בו יוצא ומתמוסס במים, ולכן אסור מהתורה להניח בגד מלוכלך במים. למשל, אסור להניח בגדי תינוקות מלוכלכים בתוך מים, למרות שאת עיקר הכיבוס מתכוונים לבצע לאחר השבת, הואיל וכבר בעת השרייתם הם מתנקים מעט. השלב השני של הכיבוס הוא שפשוף הבגד בעודו רטוב. וזהו עיקר הכיבוס, שעל ידי השפשוף, הכתמים והלכלוכים שדבקו בבגד, מתמוססים במים ונעלמים. בשלב השלישי סוחטים את הבגד מהמים הספוגים בו, ועם יציאת המים מהבגד יוצא גם הלכלוך שהתמוסס במים. וכיוון שבכל סחיטה יוצא מעט מן הלכלוך, כל סחיטת בגד אסורה מהתורה. גם כאשר הבגד נרטב בגשם, אסור לסוחטו כדי שיתייבש, משום שהסחיטה תגרום בהכרח לניקוי מסוים של הבגד. כדי שלא יגיע אדם לידי איסור סחיטה, אסרו חכמים לקחת בידיים בגד שספוג במים. אמנם בגדים שנרטבו בגשם מותר להמשיך ללבוש, וגם אם הסירם, אם אין לו אחרים - מותר לחזור ללובשם, אך לטלטלם סתם אסור (שו"ע שא, מה-מו). לעיתים ישנו שלב רביעי בכביסה - ליבונו בתנור, שלאחר הסחיטה מחממים את הבגד בתנור או בסמוך אליו, שעל ידי החום הנוזלים שבבגד מתאדים עם אפרורית הלכלוך שעליו, והבגד נותר נקי ומבהיק. וכך היו נוהגים בצמר הגולמי, שאחר גזיזתו וכיבוסו, ליבנו אותו בתנור, ואף פעולה זו בכלל מלאכת ליבון האסורה מהתורה. לפיכך, אסור להניח מעיל שנרטב בגשם, או מגבת שנרטבה מניגוב ידיים וגוף, ליד תנור חימום, במקום שיגיעו לחום שהיד סולדת בו (שו"ע שא, מו). יש לדעת שלא רק כיבוס של בגד שלם אסור, אלא אף הסרת כתם אחד אסורה מהתורה. והאיסור הוא בין אם מסירים את הכתם על ידי מים או רוק או כל חומר ניקוי אחר כנפט או בנזין. וכן אם נפל על הבגד דבר שומני, אסור לפזר עליו טלק בשבת כדי למנוע את הכתמתו (שש"כ טו, כז). עוד אסרו חכמים לעשות דבר שעלול לגרום לרואים לחשוב שעבר על איסור תורה וכיבס את בגדיו בשבת. לפיכך, מי שבגדיו נרטבו בשבת, לא יתלה אותם על חבל וכיוצא בו, אלא יניחם במקום שאין רגילים לתלות עליו בגדים מכובסים, כגון על כסא או קולב. אבל בגדים שנתלו לפני שבת, מותר להשאירם על החבל בשבת (שו"ע שא, מה).[1]

כפי שלמדנו, השלב הראשון בכיבוס הבגד הוא השרייתו במים, שכבר בהשרייתו מקצת מן הלכלוך שבו מתמוסס. ואפילו להרטיב מקום קטן שבבגד אסור, שכל הרטבת בד במים או בנוזל אחר שיכול לנקות אותו נחשבת כיבוס. נחלקו הראשונים בשאלה: האם איסור השריית בגד במים חל גם על בגד שאין בו כתמים. לדעת הרבה ראשונים, רק כאשר ישנם כתמים על הבגד - אסור להרטיבו במים, אבל כשהוא נקי מכתמים - מותר. ויש סוברים, שבכל מקרה אסור להרטיב בגד במים, משום שכל הרטבה מנקה משהו בבגד. למעשה, הואיל ומדובר במחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, הורו רבים מהאחרונים כדעה המחמירה, וגם בגד שאין בו כתמים אסור להרטיב במים.[2] אבל מותר להרטיב את הבגד או הבד בדרך לכלוך. למשל, מותר להתנגב במגבת, מפני שהמים שעל הידיים אינם מנקים את המגבת אלא להיפך מלכלכים אותה מעט. ויש מהדרים לנער את הידיים מן המים, ורק אח"כ לנגבם, כדי להספיג פחות מים במגבת. מכל מקום להלכה, כל שהרטבת הבד נעשית בדרך לכלוך - מותר. ואפילו אם יש על המגבת כתמים, אם כוונתו לנגב את הידיים ולא להסיר את הכתמים שעל המגבת, מותר לנגב בה את הידיים (שו"ע ורמ"א שב, י; באו"ה 'דלא').

אם נשפכו מעט מים על השולחן, מותר לנגבם במגבת, שהרטבת המגבת באופן זה מלכלכת אותה, ואין בה כיבוס. וגם אם נשפך על השולחן מעט יין או מיץ, מותר לנגבם במגבת או בד אחר. ואף שעל ידי כך הבד יספוג מעט מצבע היין או המיץ, וצביעה אסורה בשבת, אין בזה איסור, מפני שכוונתו לנקות את השולחן ולא לצבוע, וצביעה זו אינה מועילה אלא מלכלכת.[3] כאשר נשפכים מים רבים על השולחן או על הרצפה, אסור מדברי חכמים להספיגם במגבת, מחשש שמא לאחר שתהיה ספוגה בהרבה מים יסחטו אותה ויעברו באיסור תורה.[4] כמה פתרונות לכך: א) להשתמש במספר מגבות, כך שכל אחת מהן תספוג מעט מים ולא יהיה חשש שמא יסחט אותה. ב) לקחת בד שגם לאחר שנרטב בהרבה מים אין רגילים לסוחטו (מ"ב שא, קעב). וכן אפשר להספיג את המים בנייר סופג. ג) אם אין להם מספר מגבות או בד שאין רגילים להקפיד לסוחטו, ניתן לבצע את פעולת ההספגה על ידי שני אנשים. תחילה יניחו את המגבת על המים, ואח"כ ייטלו אותה ויניחוה בדלי או במקום אחר. שכל מה שאסרו חכמים ליטול בגד הספוג במים רבים, הוא דווקא באדם אחד, אבל לשני אנשים מותר, שאם אחד ישכח ויבוא לסחוט, יעמוד חבירו ויזכיר לו ששבת היום (שש"כ טו, הערה נה. ושלא כמחמירים להצריך עשרה כמבואר בהרחבות. ועיין להלן טו, ט, בדרך המותרת לנקות רצפה). אסור לנקות כלים בעזרת ספוג (סקוטש) שרגילים לנקות בו כלים, מפני שהוא סופג מים ותוך שטיפת הכלים ואחריה סוחטים אותו. אבל מותר להשתמש בסלילי פלסטיק שאינם צפופים ואינם סופגים מים וממילא אין בהם חשש סחיטה. ודין שימוש במגבונים לחים יבואר להלן (יד, ו). אם נפלה מטלית לכיור, מותר לפתוח את הברז למרות שתירטב, מפני שאין הרטבתה בדרך ניקיון של כיבוס. ואם היתה בכיור מטלית רטובה, יש אומרים שמותר להרימה ביד, מפני שאין מקפידים על כך שתהיה יבשה (ארח"ש יג, מח). אולם למעשה, כיוון שרגילים לסחוט אותה, נכון שהרוצה להוציאה מהכיור, ירים אותה בעזרת מזלג או סכין, שעל ידי השינוי יזכור להזהר שלא לסחוט.

הבדל ישנו בין בגדים רגילים לבין בגדים העשויים עור. בגדים רגילים שעשויים מחוטי צמר או פשתן וכיוצא בהם אסור להשרות במים, מפני ששרייתם מכבסת אותם. אבל בגד של עור מותר להשרות במים, ורק לכבסו ממש, היינו לשפשפו בחזקה אסור מהתורה. והטעם להבדל, שבכל הבגדים המים נספגים ועוברים דרך החוטים תוך שהם ממוססים את הכתמים והלכלוך, ולכן כבר בעת שרייתם מתחיל כיבוסם. אולם עור אינו סופג את המים בקלות, והמים אינם זורמים בתוכו, וממילא אינם יכולים למוסס את הלכלוך הבלוע בו. ואף ששריית העור במים עשויה למוסס ולהסיר לכלוך שדבוק עליו, מכל מקום את הלכלוך שבלוע בתוכו היא אינה מסירה. אבל אם יכבסו את העור, היינו שישפשפו אותו בחוזקה, צידו האחד על צידו השני, או על ידי מברשת וכיוצא בזה - יצא הלכלוך הבלוע בו אל המים, וזהו כיבוסו האסור מהתורה. לפיכך, אם נפל על בגד-עור דבר טינוף, מותר לשוטפו במים, מפני ששטיפת העור מנקה רק את מה שמונח עליו, אך אסור לשפשף את מקום הלכלוך, מפני שבזה הוא מוציא את הלכלוך הבלוע בתוכו.[5] לאחר שבגד העור נרטב, אסור לסוחטו מדברי חכמים. ואמנם בשאר הבגדים הסחיטה אסורה מהתורה, משום שהמים נסחטים מהם בקלות ועמם יוצא לכלוך, ולכן סחיטתם היא אחד מדרכי כיבוסם. אולם את בגדי העור אין רגילים לסחוט בכביסה, מפני שאינם נסחטים בקלות, וסחיטתם אינה מנקה אותם כל כך, ולכן איסור סחיטתם מדברי חכמים בלבד (באו"ה שב, ט, 'אסור'). נעלי עור שנתלכלכו באבק, מותר להסיר מהם את האבק ביד או במטלית, מפני שהאבק אינו בלוע בהם אלא רק מונח עליהם. אבל אסור לשפשף אותן במברשת או מטלית כדי להבריקן (משום ממחק להלן, יח, ו. ע' ערוה"ש שכז, ד; שש"כ טו, מ). טיט או בוץ שנדבקו לנעל או לבגד, המסיר אותם תוך פירורם עובר באיסור טוחן מדברי חכמים. אבל אם יש ספק אם הסרתם תגרום להתפוררותם לעפר, מותר להסירם. ובשעת הצורך, גם כשברור שיתפוררו לעפר, מותר להסירם בשינוי, למשל, יסיר את הבוץ מנעלו על ידי הכאת נעל בנעל, ויסיר את הטיט מבגדו על ידי טפיחה בגב ידו (לעיל יב, א, 1).

איסור כיבוס חל על בגדים ובדים, שבולעים את הלכלוך לתוכם. אבל רהיטי עץ וכלי פלסטיק שאינם בולעים לכלוך, מותר לנקות במים כדי להסיר את הלכלוך שנדבק עליהם. לפי זה נראה לכאורה שמותר לנקות מפות העשויות יריעות פלסטיק וניילון, שהואיל והן יריעות העשויות מקשה אחת, אינן בולעות לכלוך ולא שייך בהן איסור כיבוס. ויש מי שפסק כך למעשה (אור לציון ח"ב כד, ו). אולם לדעת רוב הפוסקים, הואיל ויריעות אלו משמשות כבגדים ומפות, יש להחמיר שלא לשפשפן בחוזקה כדרך כיבוס. אבל כיוון שאינן בולעות מים, מותר לשוטפן ואף לשפשפן קלות (אג"מ יו"ד ב, עו; ציץ אליעזר ה, י; ילקוט יוסף שב, כב). עוד התעוררה שאלה לגבי בגד, מפה או גרביונים העשויים חוטים סינטטיים (פוליאסטר). לכל הדעות אסור לכבסם בשפשוף או לסוחטם, כי בזה הוא מנקה אותם כדרך כיבוס בגדים. השאלה האם מותר לשוטפם או להשרותם במים. יש אומרים, שהואיל וחוטי הפלסטיק עצמם אינם בולעים לכלוך ומים, מותר לשוטפם ולהשרותם במים. ורק אם יש שם חוט טבעי, אסור להשרותם במים (שש"כ טו, ז-ח). ויש אומרים, שגם בגד שכל החוטים שלו סינטטיים אסור להשרות, מפני שבין החוטים נבלע לכלוך, ובעת השריית הבגד או שטיפתו, חלקו מתמוסס ויוצא (אור לציון ח"ב כד, ו). וכן נראה למעשה, שאסור להשרות בגד סינטטי. מותר לנקות עדשות מגע קשות ורכות, שדינם קל מדין מפת ניילון שמותר לשפשפן ברכות, שבנוסף לכך שהעדשות אינן בולעות, גם אינן נחשבות כבגד, ולכן שפשופן אינו נראה ככיבוס (עיין בהרחבות). וכן מותר לנקות מוצץ ופטמת בקבוק, ואף לשפשפם כדי להסיר את הלכלוך הדבוק עליהם, שהואיל והם עשויים מגומי, אין כיבוס בהסרת הלכלוך שעליהם, והואיל ואינם נראים כבגד, שפשופם אינו נראה ככיבוס.

כפי שלמדנו (בהלכה ג), עיקר מלאכת הכביסה נעשית בעזרת מים או חומרים אחרים, אולם גם כאשר אין נעזרים במים יש איסור להסיר מן הבגד כתמים בשפשוף כדרך כיבוס, ובשינוי מותר להסיר את הכתם. אלא שיש שני סוגים של כתמים, כתם קל וכתם חמור. כתמים קלים מותר להסיר בשינוי קל, וכתמים חמורים מותר בשעת הצורך להסיר בשינוי גמור. ונבאר יותר: כתם קל הוא כתם שאין בעל הבגד רגיל להקפיד שלא לצאת עמו. ואסרו חכמים להסיר אותו בשפשוף כדרך שרגילים לשפשף בגד בעת כיבוס ידני, אבל כל שאינו משפשף אותו כדרך כיבוס - מותר. לפיכך, מותר להסיר אותו בגירוד אחד בציפורן או בסכין. ואם יפסיק לכמה שניות יוכל לגרד אותו שוב, שכל שהוא מפסיק בין גירוד לגירוד, אין הוא נראה כמשפשף את הבגד כדרך כיבוס. וכן מותר להסיר כתם זה בעזרת העברה אחת של מטלית יבשה או ממחטה, ואם יש צורך, לאחר הפסקה של כמה שניות מותר להעבירם שוב על הכתם. שכל שאינו משפשף ברציפות, אינו מסיר אותו כדרך שפשוף של כיבוס. ואם הכתם הוא חמור, עד שבעל הבגד רגיל להקפיד שלא לצאת בו, אסור להסיר אותו בגירוד או העברת מטלית, מפני שכך רגילים להסיר כתם זה במשך השבוע, ויש ראשונים שסוברים שהדבר אסור מהתורה. אבל בשינוי גמור נחלקו הפוסקים אם יש איסור מדברי חכמים להסירו, ובשעת הצורך סומכים על דעת המקילים. לפיכך, בשעת הצורך מותר להסיר אותו בשינוי גמור, כגון שיחכך את גופו בדלת או בארון או במיטה כנגד מקום הכתם. או שיעשה תנועה של עיסוי או גירוד בגופו כנגד מקום הכתם, באופן שאינו דומה כלל לדרך שפשוף כתם כדי לנקותו. ואם הוא כתם עבה, אפשר להסיר את רובו על ידי גירוד בציפורן או סכין, או שפשוף במטלית. ובתנאי שלא יסיר באופן זה את כולו. ואת השאר יסיר בשינוי גמור. מי שבגדו התלכלך באבק, אסור להסיר את האבק כדרכו בניעור הבגד או הכאה עליו או שפשוף, אבל מותר להכות על הבגד באצבע צרידה, שזהו שינוי גמור. כאשר הספה התלכלכה באבק, מותר להכות עליה כדי להסיר את האבק, כי אינה חשובה כבגד שמתביישים ללכת בו, וממילא ניקויה מאבק אינו נחשב ככיבוס. אבל לשפשף את הספה כדרך כיבוס - אסור. ואם מונח על הבגד דבר לכלוך, שאינו דבוק כלל בבגד, אין בהסרתו איסור כיבוס. לכן מותר להסיר מעל הבגד נוצה או סיבי צמר גפן או חוט וכדומה (רמ"א שב, א, שש"כ טו, לג).[6]

אסרו חכמים לקפל בגדים בשבת באופן מדויק, משום שהקיפול שומר על צביונו של הבגד, שיונח ישר על הגוף ולא יתקמט, ולכן הקיפול נראה כתיקון הבגד. ורק אם מדובר בבגד חדש ולבן שאדם אחד מקפלו בלא סיוע של חבירו, ומקפלו כדי ללובשו באותה שבת כי אין לו בגד אחר - מותר לקפלו בשבת (שבת קיג, א). על פי זה יש שאסרו לקפל את הטלית אחר התפילה, הואיל ואין מתכוונים ללובשה באותה שבת. ואם הטלית כבר לא חדשה, אסור לקפלה גם משום שהקיפול בה משמעותי יותר (ח"א מד, כד). וכן נוהגים מקצת המדקדקים. לעומת זאת, דעת מקצת הראשונים (אורחות חיים), שהקיפול שאסרו חכמים אינו מצוי בימינו כלל, שבעבר היו משתמשים במכבש בגדים כדי לקבע את קיפולי הבגד, והיו רגילים לקפלו על ידי שני אנשים, ולכן כשהתירו לקפל טלית לבנה חדשה התנו שיקפל אותה אדם אחד. אבל הקיפול שלנו כיום, אינו משמעותי כל כך, ואינו נראה כתיקון כלי, ולכן מותר לקפל את הטלית כקפליה הרגילים אחר התפילה. וגם אין לחשוש שמא יש בזה הכנה משבת לחול, שכשם שמותר לסדר בשבת את הספה שבסלון, אף שאינו מתכוון לשבת עליה, מפני שאי סידורה פוגע בכבוד השבת, כך מותר לקפל את הטלית לכבוד השבת. ועוד שיש לחוש לכבוד טלית המצווה, שלא להניחה בלא קיפול. וכן הורו כמה מגדולי האחרונים, שמותר לקפל את הטלית כדרכה (עי' בכה"ח לב בשם היפה ללב; ערוה"ש שב, יב; אול"צ ח"ב כד, ג). ולדעה הממוצעת, שהיא דעת רוב הפוסקים, מותר לקפל את הטלית שלא כקפליה הראשונים. שכן האיסור לקפל את הבגדים בשבת הוא רק כאשר מקפלים אותה לפי קפליה הקבועים, אך אם הקיפול אינו עוקב בדייקנות אחר הקפלים המגוהצים, אין בקיפולה פעולה הדומה למלאכה, ואין בה איסור. וכך העיקר להלכה (שו"ע שב, ג; מ"ב שב, יח; בא"ח ש"ש ויחי יג; שש"כ טו, מט; יחו"ד ב, מ). ויש לציין כי בפועל הטליתות שאנו קונים מגוהצות באופן שקשה לקפלן בדיוק כגיהוצן הראשון, לפיכך, מותר לאדם לקפל כדרכו את טליתו אחר התפילה, שכן הוא אינו חוזר על כל הקפלים המגוהצים שבטליתו. מגבעת שנתמעכה, מותר ליישרה בשבת, כי תיקונה קל ביותר ואינו נחשב כתיקון כלי (שש"כ טו, נ). נחלקו הפוסקים אם מותר לקפל ניירות בצורות מיוחדות, כאוניה ומטוס, וכן לעשות מפיות בצורות מיוחדות. והמיקל יש לו על מי לסמוך, והמחמיר תבא עליו ברכה (כמבואר להלן טו, ז).

מלאכת 'תופר' היא מלאכה שמחברת יריעות ובדים זה לזה, כפי שתפרו את יריעות המשכן. במלאכת 'תופר' מחברים דברים רכים זה לזה, ואילו במלאכת 'בונה' מחברים דברים קשים. כל התופר אפילו שתי תפירות, אם עשה זאת באופן שהתפירה תחזיק מעמד, עבר באיסור תורה של 'תופר'. ואם תפר באופן שאינו מתקיים, עבר באיסור חכמים (שבת עד, ב; מ"ב שמ, כז). וכן אסור למתוח חוט תפירה שהחל להיפרם. ואם מתיחה זו תתקיים - האיסור מהתורה, ואם תחזיק מעט זמן - האיסור מדברי חכמים (שבת עה, א; שו"ע שמ, ו). וכן כפתור שתפירתו התרופפה, אסור למתוח את החוט שלו כדי להדקו (שש"כ טו, עא). מותר לחבר חלקי בגד זה לזה על ידי כפתורים, לולאות, רוכסן,[7] לחצניות (תיק-תק) וסקוטש. וגם כאשר הכוונה להשאירם סגורים זמן רב, אין בזה איסור. כי חיבורים אלו מטבעם נועדו לפתיחה וסגירה, ואין בהם תפירה וקריעה. כמו שאין איסור 'בונה' ו'סותר' בסגירת חלון ופתיחתו. וכן מותר למתוח שרוך שמושחל בכובע או מעיל כדי לכווצם, כי אין זו דרך תפירה אלא דרך שימוש הבגד, ואף השרוך המושחל שם אינו כדרך תפירה, כי יש לו שם מקום רחב. וכן מותר למתוח חוט שמושחל בלולאות שבשולי בגד כדי לכווצו (עיין שו"ע שמ, ז). מותר לחבר שני חלקי בגד על ידי סיכת ביטחון, מפני שאין חיבור זה דומה לתפירה. ויש שהחמירו בזה, והלכה כמקילים. והמחמיר שלא לקבוע סיכת ביטחון לזמן רב - תבא עליו ברכה. אבל סיכת נוי מותר לחבר לבגד, אפילו לזמן רב, כי אינה מחברת שני בדים זה לזה. כשם שתפירה אסורה מהתורה כך גם הדבקה אסורה מהתורה, שהיא תולדה של מלאכת 'תופר'. לפיכך, אסור להדביק ניירות או בדים זה לזה. ואם ההדבקה מתקיימת לזמן רב - האיסור מהתורה. ואם לזמן קצר - האיסור מדברי חכמים (עי' שעה"צ שג, סח). וכן אסור מהתורה לחבר ניירות על ידי מהדק סיכות, שהסיכה מחברת אותם על ידי שני נקבים, והרי זה כתפירה קבועה בשתי תפירות. אבל מותר להצמיד ניירות זה לזה על ידי סיכה משרדית (אטב משרדי), הואיל והסיכה מצמידה אותם באופן חיצוני ולא מחברת אותם מתוכם. יא - קורע מלאכת 'קורע' היא מלאכה המסייעת לתפירת בגדים, שלפעמים כדי לתקן את הבגד צריך לקורעו כדי לתופרו מחדש, והקורע על מנת לתפור עובר באיסור תורה. במשכן אירע שתולעת עשתה חור ביריעה, ואם היו תופרים את החור היתה היריעה מתקמטת, ולכן היו קורעים את היריעה ותופרים אותה מחדש. קריעה שיש בה תועלת אסורה מהתורה, כמו למשל, הפורם מכפלת כדי להאריך את הבגד. וקריעה שאין בה תועלת, כמו קריעה לשם קלקול, אסורה מדברי חכמים. הקורע שקיות ניילון שבגליל או מפות ניילון שבגליל כדי להשתמש בהם, עובר באיסור תורה. וכן הקורע נייר טואלט כדי להשתמש בו, עובר באיסור תורה. ויש אומרים שכאשר הוא מכוון לקורעו במקום הניקוב שהוכן לכך, הוא עובר גם על איסור 'מחתך'. ואם יקרע את הנייר בשינוי, יעבור על איסור חכמים. בשעת הצורך כדי למנוע בושה גדולה, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם. לפיכך, אדם שנקלע למצב שאין לו דרך לנקות את עצמו בלא לקרוע את נייר הטואלט, מפני כבודו שלא יתבייש התירו חכמים שיקרע את הנייר בשינוי, כגון במתיחת הנייר על ידי שני מרפקיו, ולא יכוון לקורעו במקום הניקוב (שו"ע שיב, א, מ"ב יב; שש"כ כג, יט; ארח"ש יא, מ). ספר שבטעות נותרו בו דפים שלא נחתכו בכריכיה, אסור מן התורה לחותכם זה מזה. ואם הדפים נחתכו כראוי אלא שנפל בהם דבק ונדבקו זה לזה, מותר להפרידם, הואיל והדבקה זו נעשתה שלא בכוונה ושלא על מנת להתקיים (מ"א שמ, יח, מ"ב מה). ממחטות נייר שלא נחתכו כראוי ונותרו מחוברות זו לזו בנקודה מסוימת, אסור לקורען. כשם שתולדה של מלאכת 'תופר' היא הדבקת בדים וניירות, כך תולדה של מלאכת 'קורע' היא הפרדת בדים וניירות דבוקים. לפיכך, אסור להפריד דפים ששודכו במהדק סיכות. וכן אסור לתלוש דף מבלוק מכתבים. מותר לקרוע שקית שיש בה דברי מאכל, כשם שמותר לקלף תפוז כדי לאוכלו, מפני שקריעת השקית וקילוף התפוז לא נועדו לצורך העטיפה או הקליפה, אלא לצורך המאכל שבפנים. וכן מותר לפתוח את הדבקת הניירות שבראש שקית סוכר. ויש שהחמירו בזה, והעיקר כדעת המקילים (להלן טו, יב). אם לא הספיקו בערב שבת להסיר מבגד חדש את חוט הפלסטיק עם התווית של בית החרושת, מותר לחתוך את החוט בשבת. וזאת משום שהתווית הזו אינה צמודה לבגד וממילא אינה נחשבת תפורה אליו.[8] יב - טיטולים ופלסטרים ודבקיות מותר להשתמש בטיטולים בשבת כדרך שמשתמשים בחול. ואף שלכאורה כדי להשתמש בטיטול צריכים להדביק ניירות ולהפרידם, ולמדנו שהדבקת ניירות אסורה משום 'תופר', והפרדתם אסורה משום 'קורע'. כיוון שההדבקות הללו נעשות על ידי סקוטש, שיכול להיצמד ולהיפתח פעמים רבות, הרי שזה כמו סגירת בגד בכפתור ופתיחתו, שאין בזה איסור (ואין לחוש להפרדת הסקוטש הדבוק בתחילה בטיטול, כמבואר בהערה). גם בטיטולים שנצמדים על ידי דבק אפשר להשתמש, שהואיל וההדבקות הללו נעשו כדי שיתקיימו זמן קצר, לדעת הרבה פוסקים, כשם שאין איסור תופר בתפירה שנועדה לזמן קצר, כך אין איסור בהדבקת הטיטולים. ויתכן שגם האוסרים תפירה והדבקה לזמן קצר, יקלו בטיטולים, מפני שסרטי ההדבקה שבטיטול נועדו לשימוש חוזר, כדי שאם יצטרכו לסדר שוב את הטיטול יוכלו להדביקם שוב, ולכן אין להחשיב את הדבקתם כתפירה ואת פתיחתם כקריעה, אלא הרי הם כחיבור של כפתורים או סקוטש. אמנם בדבר אחד נכון להיזהר, בימות החול, לפני שזורקים את הטיטולים המלוכלכים לפח, רגילים להדביקם כדי לאטום את הלכלוך שבתוכם, וכיוון שהדבקה זו עומדת להישאר לזמן רב, נכון שלא לעשותה בשבת.[9] מותר להשתמש בשעת הצורך בפלסטר, מפני שהדבקה על הגוף אינה נחשבת תפירה. ואם יש צורך אפשר גם להדביק את הפלסטר על התחבושת, מפני שזו הדבקה שנועדה להתקיים זמן קצר (להלן כח, ט, מבואר דין פלסטר ותחבושת). מותר להשתמש בדבקית-סימניה, שהואיל ונועדה להדבקה חוזרת עשרות ומאות פעמים, דינה כדין סגירת ופתיחת כפתור וסקוטש, שאין בהם איסור 'תופר' ו'קורע'. יג - קושר ומתיר מלאכת 'קושר' היא מלאכה המחברת דברים על ידי קשירה, וכאשר צריך להפריד ביניהם, מתירים את הקשר, וזוהי מלאכת 'מתיר'. שלא כמלאכת 'תופר' שמצמידה דברים רכים זה לזה לעשותם כאחד, ושלא כמלאכת 'בונה' שמצמידה דברים קשים זה לזה לעשותם כאחד, על ידי קשירה אפשר לחבר דברים בלא להצמידם ולמזגם זה בזה. כפי שלמדנו (לעיל ט, ב), כל המלאכות שנאסרו בשבת יש להן שורש במלאכת הקמת המשכן. גם מלאכת קושר ומתיר שורשה במשכן, שהיו צריכים לקשור את חוטי היריעות שנחתכו בזמן אריגתם, וכן היו צריכים להכין רשתות כדי לצוד בהן את חלזונות התכלת לצורך צביעת חוטי היריעות, והכנת הרשתות נעשית על ידי קשירה. ופעמים שהיה חסר חוט ברשת אחת, והתירו לשם כך חוט מרשת אחרת (שבת עד, ב. בירושלמי פרק טו הלכה א, נחלקו אמוראים אם גם קשירת יריעות המשכן והחצר ליתדות אסורה מהתורה). ארבע דרגות של קשרים ישנן: א) קשר חזק וקבוע שאין מתירים אותו לעולם - אסור מהתורה. דוגמא לכך, קשר התפילין וקשר הציצית. ויש להיזהר שלא לחזק בשבת את קשר הציצית. ב) קשר שיש בו מקצת קביעות, כגון שמתכוונים להשאירו למשך שבוע - אסור מדברי חכמים. וכן קשר מקצועי של אומנים, אפילו אם נועד להתקיים פחות משבוע, יש בו קצת קביעות, ואסרו חכמים לקושרו בשבת. ג) קשר ארעי, שנועד לפחות משבוע והוא אינו קשר מקצועי - מותר לקושרו בשבת. ד) קשרים שהם רופפים כל כך, עד שאינם נחשבים כלל קשרים, כדוגמת קשר יחיד ועניבה - מותר לחבר בהם דברים גם למשך זמן ממושך. דין התרת הקשר כדין הקשירה, שכל קשר שאסור מהתורה לקשור - אסור מהתורה להתיר, וקשר שחכמים אסרו לקשור - אסור מדברי חכמים להתיר, וקשר שמותר לקשור - מותר גם להתיר. קשר שמצד הדין מותר להתיר אלא שבפועל קשה להתירו, מותר לחתוך את החוט הקושר, ואין לעשות זאת בפני עם הארץ, שמא יבוא להורות היתר בדברים אסורים (מ"ב שיז, ז).[10] יד - קשרים אסורים אסור לקשור קשר כפול, והאיסור קיים גם כאשר הכוונה להתירו באותו היום. שהואיל והוא קשר חזק שיכול להתקיים זמן רב, יש לחשוש שהוא נחשב כקשר של אומן (שלטי גיבורים), ואזי לדעת כמה ראשונים (רי"ף ורמב"ם), גם לזמן קצר אסור מדברי חכמים לקושרו. וכל זה אמור לגבי קשר כפול מהודק, כפי שקושרים לפעמים נעליים או שקית של פח זבל. אבל מותר לאשה לקשור את מטפחת הראש שלה בקשר כפול, הואיל ואין רגילים להדקה. והמהדרות נוהגות להחמיר בזה. אם אירע לאדם שנעליו נקשרו בקשר כפול, במקום צער, מותר לו להתיר את הקשר.[11] אסור לקשור חוט בקצהו בקשר אחד, כפי שרגילים לקשור את חוט התפירה או את קצות חוטי הציצית. מפני שקשר זה חזק, ויש לחוש שהוא נחשב קשר של אומן, וממילא לדעת חלק מהפוסקים, אם קושרים אותו לזמן קצר - איסורו מדברי חכמים, ואם לתמיד - איסורו מהתורה (סמ"ג, רמ"א שיז, א). כיוצא בזה אסור לקשור שקית ניילון שיש בה מאכלים בקשר אחד מהודק, אבל מותר לקשור אותה בקשר עניבה או בקשר רגיל על ידי שני צידי שפתיה. טו - קשרי עניבה וקשר יחיד עניבה אינה נחשבת קשר, משום שבמשיכה אחת של החוט היא נפתחת, ואפילו עניבה על עניבה אינה נחשבת קשר, שגם את שתי העניבות ניתן לפתוח במשיכה אחת (שו"ע שיז, ה, מ"ב כט). גם קשר אחד אינו נחשב קשר, הואיל ואינו יכול להחזיק מעמד. וכיוון שעניבה וקשר יחיד אינם נחשבים קשרים, מותר לקשור אותם גם כאשר הכוונה להשאירם זמן רב. קשר אחד ועליו עניבה (כפי שרבים נוהגים לקשור את הנעליים). יש מקילים וסוברים שדינו כקשר אחד, שאינו נחשב לקשר, ומותר לקושרו בלא הגבלה. ויש מחמירים וסוברים, שהואיל ויחד הם חזקים יותר, דינם כדין קשר רגיל (קשר הדיוט), ואזי אם המגמה לקשור אותם למשך פחות משבוע - מותר, ואם לשבוע - אסור. וכן ראוי לנהוג לכתחילה. אבל בגלילת ספר תורה, אין צריך להחמיר, ומותר לקשור את התורה בקשר אחד ועליו עניבה גם למשך חודשים רבים. קשר אחד ועליו עניבה ועליו קשר, כפי שעושים הרוצים לחזק את קשר הנעליים - דינו כדין קשר רגיל, שאם נועד לפחות משבוע - מותר, לשבוע - אסור. ויש מהדרים שלא לקושרו כלל בשבת.[12] מי שרגיל בכל יום לקשור ולהתיר את העניבה שלצווארו, מותר לו לקשור אותה בשבת. ומי שרגיל לקשור אותה לזמן ארוך, אסור לו לקושרה בשבת, ובשעת הדחק הוא רשאי להקל לקושרה בשבת ויכוון להתירה במוצאי שבת.[13] טז - דינים שונים הפותל חבל, היינו שוזר חוטים ועושה מהם חבל, עובר באיסור 'קושר', והמפרק את החבל לחוטיו עובר באיסור 'מתיר' (רמב"ם י, ח).[14] אסור לחרוז מחרוזת פנינים על חוט, שמא יבואו לקשור את החוט. וגם כאשר הפנינים נשמטו אסור להחזירם, שמא יבואו לקשור את החוט (מ"ב שיז, כ). אבל מותר לילדים לחרוז מחרוזת של משחק שאינה מיועדת להתקיים, שהקשר שעושים במחרוזת זו אינו של קיימא (שש"כ טז, כב). יש אומרים שאסור להשחיל שרוך בנעל חדשה, מפני שעל ידי כך מתקינים את הנעל לשימוש, ויש בזה איסור 'מתקן כלי' (קצה"ש קמו, בדה"ש ג). ויש אומרים שגם בנעל ישנה אסור להשחיל שרוך חדש (מ"ב שיז, יח, שש"כ טו, סד). ויש אומרים שכיום מותר להשחיל שרוכים בנעליים חדשות, מפני שכיום יש בחורי הנעליים מקום רחב ונוח להשחלת השרוכים, ואין השחלת השרוכים בהם נחשבת כמלאכה (יבי"א ח"ט קח, קסב). וכדי לצאת ידי כולם, נכון להשחיל את השרוך בצורה משונה, כגון בדילוג על חלק מן החורים, או רק בחורים העליונים, כך שבמוצאי שבת יצטרך להתקין שוב את השרוכים כמקובל, וממילא אינו נחשב כ'מתקן כלי' (שש"כ טו, סד). מותר להכניס חגורה למכנסיים חדשים, מפני שהחגורה אינה מיועדת להישאר שם תמיד. וכן מותר לצפות כר חדש בציפית. אבל אסור להכניס שרוך או רצועה לשמלה או מכנסיים חדשים, כאשר הם צריכים להישאר שם תמיד, משום שעל ידי הכנסתם מתקינים אותם לשימוש (מ"ב שיז, טז; שש"כ טו, סו).