מלאכת 'בונה' היא המלאכה שעל ידה הקימו את המשכן. ובכלל המלאכה, יישור הקרקע כדי להעמיד עליה את המשכן, וכדי שתהא נוחה להילוך בני אדם בחצר המשכן. וכן העמדת קירות המשכן וכיסוי הגג, וכן העמדת הגדר של החצר. כל הבונה אפילו כלשהו בקרקע או בבית, או מוסיף עליהם כלשהו, עובר באיסור תורה. לפיכך, אם היה חור קטן בקיר וסתמו, או שהיתה גומא קטנה בחצר ומילאה, או שהוסיף על הקיר מלט או טיח, או השקה יציקת בטון כדי לחזקה, עבר באיסור תורה (שבת קב, ב; עג, ב). כל דבר שעשייתו אסורה משום מלאכת 'בונה', סתירתו אסורה משום מלאכת 'סותר', ובתנאי שתהיה תועלת בסתירה. אבל סתירה כדרך השחתה, אסורה מדברי חכמים. איזו היא סתירה שיש בה תועלת? סתירת דבר כדי לבנותו באופן טוב יותר, וכן חפירת בור באדמה כדי להניח בו יסודות, או קדיחת חור בקיר כדי להבריג לתוכו בורג (שבת לא, ב; רמב"ם י, טו). פעמים שבעצם הסתירה יש תועלת, ואזי למרות שהסתירה אינה לשם בנייה, עוברים עליה באיסור 'בונה', כגון המסיר מלט מיותר שדבוק לרצפה או לקיר, או החופר בור כדי להצניע בו דברים, או עושה חור בקיר כדי להטמין בו דברים (שבת קב, ב). עוד מלאכה קשורה לבניית בתים וכלים, והיא מלאכת 'מכה בפטיש', שעניינה פעולת גימור. כמו למשל, לאחר סיום בניית הבית, לפעמים יש בקיר אבנים בולטות, ומכים עליהן בפטיש כדי ליישר את הקיר. וכן לאחר שעשו כלי ממתכת, נותרו בו לפעמים בליטות, והיו מכים עליו בפטיש כדי ליישרו. מתולדות מלאכה זו, תיקון כלים מקולקלים, והוספת שכלול בכלים שנגמרה עשייתם. וכן עשיית חלון בקיר כדי שיכנס דרכו אוויר ואור (רמב"ם י, טז). ופעמים שנחלקו בגמרא (שבת קב, ב) במלאכות שונות אם הן אסורות משום 'בונה' או משום 'מכה בפטיש'. ולא נאריך בכך משום שעיקר ענייננו בספר זה ללמוד את המותר והאסור מהתורה ומדברי חכמים. אסור מהתורה לעשות גבינה בשבת, משום שבעשייתה חלקיה מתגבשים ומתאחדים, וזוהי דרך הבניין (רמב"ם ז, ו). וכן אסור לעשות בשבת כדור משלג או בובת שלג, אלא שהואיל ואינם מתקיימים, האיסור מדברי חכמים.

כפי שלמדנו, בכלל מלאכת 'בונה' אסור ליישר קרקע כדי שתהא נוחה להילוך או כדי שיוכלו להניח עליה כסאות וספסלים או כדי שאפשר יהיה לבנות על גבה. לפיכך, המסיר גבשושית מן הקרקע, או סותם גומא, עובר באיסור 'בונה' מהתורה. חצר ששטפוה גשמים, אסור לפזר בה חול וחצץ כדי לכסות את הבוץ, שהואיל ורגילים להשאירם שם, הרי זה משווה את פני הקרקע ואסור משום 'בונה'. אבל מותר לפזר עליה תבן שמיועד למאכל בהמות, הואיל ואינו מתכוון להשאירו שם. ובתנאי שיעשה זאת בשינוי, כגון שייטול את התבן בגב הכלי, שאם לא כן מעשה הפיזור נראה כמעשה של חול (עירובין קד, א, שו"ע שיג, י). מותר לכסות צואה ורוק בחול, הואיל ואינו מתכוון לתקן את החצר אלא רק לכסות את הטינוף (ביצה ח, ב; מ"ב שיג, נה). וכן אם נפל שמן על המדרכה או על רצפת הבית, מותר לכסותו בחול כדי למנוע החלקה. וזאת בתנאי שהחול הוכן לשם כך, ולכן אינו מוקצה (להלן כג, ג). וכן מותר לפזר מלח על קרח כדי למנוע החלקה (שש"כ כה, י). אסור לטאטא את קרקע החצר, שמא ישווה גומות ויעבור על איסור תורה, אבל מקום מרוצף שבחצר מותר לטאטא.[1] מי שנדבק טיט לנעליו, לא יקנח אותם בקרקע, שמא ישווה גומות (שו"ע שב, ו). ויש שאינם חוששים לכך ומתירים (רמ"א, ט"ז). והרוצה להקל רשאי, וטוב להחמיר. ועל מגרדת או על מרצפות או אבנים, מותר לכתחילה לקנח את הנעליים (מ"ב שב, כח). לא ישפשף ברגלו רוק שעל הארץ, כדי שלא ישווה גומות. והרוצה למעט את מיאוסו, רשאי לדורסו לפי תומו בדרך הילוכו, ובתנאי שלא יתכוון למרחו ולהשוות גומות (שו"ע שטז, יא). אסור לשחק בגולות על הקרקע, שמא ישווה גומות כדי שהגולה תוכל להתגלגל ישר. וכן אסור לשחק על קרקע בכל משחק שמצריך שתהיה ישרה לגמרי, שמא יבוא להשוות גומות. ואפילו אם הקרקע מרוצפת, אסור לשחק עליה שמא יבואו לשחק על קרקע שאינה מרוצפת (שו"ע שלח, ה, ומ"ב כ; מ"ב שח, קנח). אבל על הרצפה שבתוך הבית מותר לשחק, שהואיל וכל הבתים כיום מרוצפים, אין חשש שמא יבואו מתוך כך לשחק בחוץ במקום שאינו מרוצף (שש"כ טז, ה). מותר לילדים לשחק בחול דק ויבש שהונח בארגז חול כדי שישחקו בו, מפני שכל זמן שהוא יבש, אי אפשר לעשות בו גומות, כי החול חוזר ונשפך לגומא. אבל אם החול לח, כיוון שאפשר לעשות בו גומות, אסור לשחק בו (מ"ב שח, קמג). ואסור להרטיב את החול משום איסור 'לישה' (מ"ב שכא, נ). ואם החול אינו מיועד למשחק - הרי הוא מוקצה ואסור לשחק בו (שו"ע שח, לח, מ"ב קמד).

המחבר לבית או לקרקע בחיבור קבוע דברים שיש בהם תועלת, עובר באיסור תורה של 'בונה', והמפרק אותם עובר באיסור תורה של 'סותר'. ואפילו אם חיבורם אינו מהודק, ובקלות ניתן לחברם ולפרקם, כדוגמת חלונות ודלתות שמרכיבים על צירים או על מסילות הזזה, כיוון שחיבורם לבית קבוע והם הופכים להיות חלק מהבית, המתקין אותם או מפרק אותם עובר באיסור תורה. ולכן אם היה חם בחדר, אסור להסיר את החלונות (שבת קכב, ב; שו"ע שח, ט; מ"ב לט). וכן אסור לחבר או לפרק מסננת שמוברגת על ברז, צינורית גומי שמחוברת לברז, ונורת חשמל שמוברגת לבית המנורה, הואיל וחיבורם לבית קבוע. וכן התוקע מסמר בקיר או מדביק עליו מתלה, כיוון שהחיבור קבוע - עובר באיסור תורה (שבת קג, א, מ"ב שיד, ח). וכן אסור לחבר קרסי וילון למסילת הווילון, וכן אסור לחבר את הווילון לקרסים שמחוברים למסילה. וכן אסור לחבר מוט של ווילון לווים היוצאים מן הקיר. ואף שכל החיבורים הללו רפויים, כיוון שהם מחוברים לבניין, אסורים מהתורה. אבל כאשר אין חיבור בין המוט לוו, אלא הוא רק מונח עליו או בתוכו, באופן שהוא נע ונד בקלות, מותר להניח את המוט על הוו. וכן מותר להשחיל את לולאות הוילון על המוט הזה. אם הדבר שמחברים לבית או לקרקע אינו מתקיים לזמן רב, האיסור מדברי חכמים. למשל, מתלה שנצמד לקיר על ידי ואקום ואינו מחזיק זמן רב, אסור להדביקו מדברי חכמים. כל הדברים שאסור לחבר, אם היתה הברגתם רופפת, אסור לחזקה. לפיכך, אסור לחזק בורג של ברז או ידית של דלת או ידית של ארון שחיבורם התרופף. אולם דברים שאינם מתחברים ומתבטלים לבית, אין איסור להצמיד או להסיר. למשל, מותר לתלות תמונה על מסמר, מפני שהתמונה אינה נחשבת כחלק מהכותל. ואם החלון נשבר ונושבת דרכו רוח קרה, מותר לפרוס עליו בד כדי לחסום את הרוח, שאין הבד מתבטל לכותל אלא מונח שם לשעה (מ"ב שיג, ג; שטו, ז; שש"כ כג, מא, ומד). וכן מותר להצמיד ניירות למקרר על ידי מגנט, מפני שהמגנט אינו בטל למקרר. וכן מותר להניח מסננת על פי הכיור. וכן הכנסת תקע לשקע או הוצאתו, אינה נחשבת 'בונה' ו'סותר', כי התקע אינו בטל לבית.[2] ברור מאליו שמותר לפתוח ולסגור דלתות, חלונות וברזים, ואפילו אם זו דלת שאין רגילים לפתוח, או ברז ראשי שאין רגילים לסגור, שהואיל והם נשארים מחוברים לבניין וכך היא דרך שימושם, אין בשימוש בהם איסור 'בונה' ו'סותר'. וכן מותר לפתוח ולסגור גגון של מרפסת שמחובר לצירים או נע על מסילה, שדינו כחלון (רמ"א תרכו, ג). ידית דלת שנפלה ממקומה - אסור מהתורה לחברה לדלת עם מסמר. ואם מחזירה בלי מסמר באופן ששני צדדי הידית נכנסים זה בזה, כיוון שזהו חיבור ארעי - האיסור מדרבנן. אבל מותר להחזיר צד אחד לדלת, שאין זה נחשב אפילו חיבור ארעי, כי הידית מונחת שם בלא דבר שיחזיק אותה. אלא שיש לחשוש שמא ישכח ויבוא לחבר אותה במסמרים, לפיכך, יניח את הידית בצורה שונה, כלפי מטה או מעלה, שבאופן זה אין חשש שיבוא לחזק את חיבורה. ידית שהחלה להשתחרר מחיבורה לידית שכנגדה, אסור להחזירה למקומה.[3]

מלאכת עשיית אוהל היא תולדה של מלאכת 'בונה'. לעומת מלאכת 'בונה' שבה מחברים מרכיבים שונים כאבנים, עצים, מלט וברזל, כדי לבנות בית או כלי, בעשיית האוהל אין מחברים חלקים שונים אלא מעמידים דבר שיפריד בין מקומות שונים. גג האוהל חוצץ בין השמים ובין אלה שיושבים תחתיו, ומגן עליהם משמש וגשם. והמחיצה מפרידה בין מקומות שונים, וגם מגינה מפני רוח. לפיכך, הבונה בשבת אוהל מסדינים או שאר דברים שאינם ראויים לבניין, למרות שלא עשה שום קשר ולא חיבר מסמרים או ברגים, אלא חיברו בלולאות או ווים, אם העמיד את האוהל באופן יציב כדי שיעמוד ימים רבים (שמונה ימים לפחות), הרי זה הקים אוהל קבע ועבר באיסור תורה. ואפילו אם רק עשה גג או מחיצה, או אפילו הוסיף עליהם טפח בלבד, עבר באיסור תורה (פמ"ג מש"ז ח; מ"ב שטו, א; שעה"צ ו). האיסור שאסרה התורה הוא עשיית אוהל קבע, שיעמוד ימים רבים, והוסיפו חכמים ואסרו לעשות אוהל ארעי. לפיכך אסור לפרוס כילה על גבי מיטה לצניעות או להגן מן הזבובים. כיוון שעיקר האוהל הוא הגג, כל עשיית גג ארעי כדי לסוכך על הנמצא תחתיו אסורה, ואפילו יש ברוחבו טפח בלבד. אבל מחיצת ארעי מותר להעמיד, למשל, מותר להעמיד מחיצה בין גברים לנשים הבאים לשמוע את הדרשה. ורק 'מחיצה המתרת' אסור לעשות גם דרך ארעי. למשל, אם היתה סוכה שיש לה שתי דפנות בלבד, אסור להעמיד לה דופן שלישית אפילו דרך ארעי, הואיל וזו 'מחיצה המתרת', שעל ידי העמדתה תהיה הסוכה כשרה. וכן אסור להעמיד מחיצה ארעית כדי לסתום פרצה שב'עירוב', מפני שהיא מכשירה את ה'עירוב' (שו"ע שטו, א; להלן כט, ח). מה שאסרו חכמים לעשות אוהל ארעי הוא כאשר יוצרים אוהל חדש, אבל להוסיף על אוהל קיים תוספת ארעית מותר. לפיכך, הרוצים לפרוס יריעה שתצל עליהם בגינה, יתחילו לפרוס ממנה טפח בערב שבת, ועל ידי כך מותר להם להמשיך לפורסה בשבת. וכן אם היתה שם כבר התחלה של גג קבע, מותר להמשיך לפרוס כהמשך לגג יריעה דרך ארעי. וכן מותר להסיר את מה שהוסיפו בשבת (שו"ע שטו, ב, מ"ב לח). אם לא התחילו לפרוס את היריעה לפני שבת, אבל היה מחובר לה חוט שנועד לפורסה, הרי חוט זה נחשב כתחילת הפריסה, ומותר להמשיך לפרוס את היריעה בשבת (מ"ב שטו, לז). גגון של מרפסת שמחובר בצירים או על מסילה, מותר לפותחו ולסוגרו, שאין זה נחשב כעשיית אוהל אלא כפתיחת דלת וסגירתה (רמ"א תרכו, ג). וכן מותר לפתוח שמשיה שקבועה בחצר. עגלת ילדים שמחובר לה כיסוי או גגון בצירים, מותר לפותחו ולסוגרו בשבת. וכיוון שמותר לפותחו הרי הוא נחשב כתחילת אוהל ומותר להוסיף ולפרוס עליו חיתול או ניילון כדי להגן על כל העגלה (שש"כ כד, יג).

כפי שלמדנו, גם עשיית אוהל ארעי אסרו חכמים, ובכלל זה אסור להעמיד על עמודים קרש רחב או לפרוס עליהם יריעה כדי להגן מן השמש או הגשם. אולם כאשר העמודים אינם קבועים, יש דרך להתיר זאת על ידי שינוי משמעותי בסדר הנחת האוהל. שכן חכמים אסרו הקמת אוהל ארעי כסדר שרגילים להעמיד אוהל, שמעמידים תחילה את המחיצות או העמודים ועליהם את הגג. אבל התירו חכמים להעמיד אוהל ארעי בשינוי הסדר, היינו באופן שיניחו תחילה את הגג באוויר, ואח"כ יכניסו תחתיו מחיצות או עמודים. כדי לבצע זאת צריכים בדרך כלל להיעזר באדם נוסף (שבת מג, ב; שו"ע שיא, ו, וביאור הגר"א שם). וכן הדין לגבי משחקי ילדים. אסור לילדים שהגיעו לגיל חינוך לפרוס שמיכה על כסאות כדי ליצור שם אוהל להסתופף בתוכו, אבל מותר להם למתוח תחילה את השמיכה באוויר ואח"כ יכניסו את הכסאות תחתיה. וכן אסור לבנות מאבני לגו בית או חנייה שיש בהם חלל של טפח על טפח, אבל אם יאחזו קודם את הגג ואח"כ יחברו תחתיו את הקירות - מותר. כשם שאסור להעמיד אוהל ארעי כך אסור לסותרו, וכשם שמותר להקים אוהל ארעי בשינוי הסדר, כך מותר לסותרו בשינוי הסדר, היינו באופן שיוציאו תחילה את המחיצות ואח"כ את הגג (שש"כ כד, כב). גם כשאין כוונה להעמיד אוהל כדי להסתופף תחתיו, מכל מקום אם בפועל נוצרת שם צורת אוהל ויש תועלת באוויר שמתחתיו, אסור להעמיד אותו כצורתו. למשל, אסור להעמיד שתי חביות יין ועליהן עוד חבית, שהואיל וצריכים שיעבור אוויר בין החביות כדי שלא יתחממו ויחמיצו, הרי שעשו שם אוהל ארעי, ששתי החביות מחיצות, והחבית שמעליהם גג. אבל התירו חכמים להעמידם בשינוי הסדר, היינו, שאחד יאחז את החבית העליונה באוויר, ואח"כ יניחוּ את שתי החביות האחרות תחתיה. כאשר רוצים להעמיד פלטה של שולחן על עמודים, אם אין בעמודים רוחב טפח (7.6 ס"מ), אין הם נחשבים מחיצה ומותר להניח אותם תחילה ועליהם את הפלטה. ואם יש בהם רוחב טפח, הרי הם כמחיצה, וצריך להניח תחילה את הפלטה באוויר ואח"כ להכניס תחתיה את העמודים שמחזיקים אותה.[4] כאשר פותחים עריסה מתקפלת, מותר להניח את הקרש והמזרון כצורתם, מפני שאין מחיצות תחתיהם, וגם אין שימוש לאוויר שתחתיהם. מותר לפתוח עגלת ילדים, שולחן מתקפל, כסא מתקפל, מיטה מתקפלת ולול של תינוקות, מפני שהכל שם עשוי ומחובר מערב שבת ורק פותחים אותם בשבת (שו"ע שטו, ה). אסור לכסות חבית גדולה מאוד (שקוטרה קרוב למטר), מפני שכיסויה נראה כיצירת אוהל. וזאת בתנאי שנותר שם חלל טפח (שבת קלט, ב; שו"ע שטו, יג). ואם היה למכסה החבית ידית, אינו נראה כאוהל אלא כמכסה של כלי, ומותר לכסות בו (שש"כ כד, הערה עב). מותר להפוך כלי גדול ולהניחו על מאכלים לשומרם מפני החמה או הזבובים, שאין הפיכת כלי נחשבת עשיית אוהל. וכן מותר להפוך כורסה או ספה באופן שנוצר תחתיה אוהל, שאין פעולה של הפיכת כלי או רהיט נחשבת כבניית אוהל (באו"ה שטו, ה, 'כסא'). לדעת רבים, אסור מדברי חכמים לילך עם כובע שיש לו שוליים קשים שהם רחבים טפח, מפני שחבישת כובע כזה נחשבת כעשיית אוהל ארעי. ואף שמותר לאדם לאחוז בידו מניפה שתצל עליו מן השמש, וכן מותר לפרוס טלית מעל חתן העולה לתורה, מכל מקום כאן שהכובע נשען על ראשו בלא לזוז, הרי זה דומה להעמדת אוהל ארעי (שבת קלח, ב; ר"ח, רמב"ם, שו"ע שא, מ). ונהגו להקל בחבישת מגבעת שחורה, מפני שעיקר יעודה לכבוד ולא לצל. ועוד שיתכן ושוליה אינם קשים כל כך (מ"ב שא, קנא. ואולי סומכים על רש"י שסובר שאין איסור אוהל בכובע אלא שכאשר הוא יכול לעוף חששו לטלטול). נהגו ישראל לאסור שימוש במטרייה, מפני שהיא כאוהל (עיין באו"ה שטו, ח, 'טפח', שש"כ כד, טו).

כשם שאסור לבנות ולסתור בבית, בקרקע ובאוהל, כך אסור לבנות ולסתור כלי.[5] לפיכך, אסור לתקוע את ידית הפטיש או המטאטא בתוכו. אם התקיעה קבועה - האיסור מהתורה, ואם החיבור ארעי - האיסור מדברי חכמים (שבת קב, ב; שו"ע שיג, ט; שיג, ו). וכן אסור מהתורה להרכיב מיטה או שולחן על ידי מסמרים או ברגים או דבק, הואיל וזה חיבור גמור וקבוע. וכן אסור להרכיב רגל של כסא או שולחן שנתפרקה. וכן אסור להדק גומיה לרגלי הכסא או השולחן, וכן אסור להסירה. לא זו בלבד אלא שכל אימת שיש חשש שמא ישכח את השבת ויבא לתקן את הכלי, אסרו חכמים לטלטל את הכלי. למשל, ספסל שרגלו נשמטה, אסור לטלטלו בשבת כדי להשעין את הצד שאין לו רגליים על ספסל אחר, שמא יבוא לתקן את רגליו. אבל אם תיקונו מסובך, או שכבר השתמשו בו באופן זה לפני השבת, אין חשש שישכח ויתקן אותו בשבת ומותר לטלטלו (שו"ע שיג, ח; רמ"א שח, טז, מ"ב סט; שש"כ כ, מד). מותר להשתמש בשבת בכלים שדרך שימושם על ידי הברגה, כגון מכסה של צנצנת או מלחייה או סיר לחץ, שרשרת נוי שמתחברת בהברגה, וכן משקפת שמכוונים אותה על ידי סיבוב פרקיה, שהואיל וכך משתמשים בהם, אין סגירת ההברגה ופתיחתה נחשבת מלאכה. אבל אסור לפתוח הברגה קבועה שאין רגילים לפתוח ולסגור במשך השימוש, כדוגמת הידית המוברגת למכסה הסיר (שעה"צ שיג, לב, למ"א האיסור מהתורה ולט"ז מדרבנן). סטנדר שכדי להגביהו או להנמיכו מרופפים בורג ושוב מחזקים אותו כפי הגובה הרצוי, לדעת רוב הפוסקים, מותר להגביהו ולהנמיכו, מפני שכך היא דרך שימושו, ובכל שלבי השינוי, הסטנדר נותר ראוי לשימוש (ארח"ש ח, ט, בשם רשז"א וריש"א, ילקוט יוסף שיד, ב). מותר לשנות את מצבה של עגלת תינוק על ידי צירים או ווים ממצב ישיבה לשכיבה ולהיפך. אבל אם לשם כך צריך לפתוח ברגים שחיברו את עריסת השכיבה ולהוציאה ואח"כ לחבר בברגים את הכסא או להיפך, הדבר אסור, שכן מדובר בחיבור חזק שאין משנים אותו בתכיפות (שש"כ כח, נ).

הבדל ישנו בין חיבור דברים לבית לחיבור דברים לכלי. שהבית, כיוון שהוא קבוע, אסור לחבר אליו דבר גם בחיבור רפוי, וכן אסור לסותרו. למשל, אסור להרכיב חלון על צירו או להסירו, ואף שחיבור החלון לציר רפוי והרכבת החלון נעשית בקלות, כיוון שהוא מחובר לבית - הדבר אסור. ויש לדעת שגם ארון שמכיל ארבעים סאה (אמה על אמה על שלוש אמות. אמה - 45.6 ס"מ), דינו כבית, וממילא גם חיבור רפוי אסור בו (רמ"א שיד, א). אבל כלים, הואיל והם ארעיים יותר, מותר לחברם בחיבור ארעי שאינו דורש אומנות וחוזק. לפיכך, מותר להרכיב ולפרק מיטה של פרקים, היינו מיטה של הולכי דרכים, שהיו מרכיבים ומפרקים אותה בכל יום, וחיבור פרקיה רפוי (שבת מז, א-ב; שו"ע שיג, ו). וכן מותר להסיר דלת של כלי שחיבורה ופירוקה קל, כגון שהיא סובבת על צירים ובקלות ניתן להסירה. ומעיקר הדין היה מותר גם להרכיב דלת זו על ציריה, אלא שאם הציר מחובר לכלי במסמרים וכיוצא בזה, אסרו זאת חכמים מחשש שמא יבואו לחזק את המסמרים בחיבור קבוע, ויעברו על איסור תורה. ורק אם אין שם דבר שניתן לחזקו, כגון שהציר הינו חלק מהכלי, מותר להרכיב את הדלת לכלי (שבת קכב, ב; שו"ע שח, ט). זה הכלל, כלי שרגילים לחברו בחיבור גמור, אסרו חכמים לחברו אפילו ברפיון, שמא ישכח ויחבר אותו בחיבור גמור ויעבור על איסור תורה. אבל כלי שחיבורו ארעי וקל, ואין חשש שמא יחברו אותו דרך קבע ויעברו באיסור תורה, מותר לחברו ולפרקו. לפיכך, מותר להאריך שולחן על ידי הוספת לוח עץ המיועד לכך, וכן מותר לקצרו, שכן הלוחות מורכבים שם דרך ארעי. וכן מגש של כסא ילדים שרגילים להרכיבו ולפרקו, הואיל וחיבורו אינו חזק, מותר לפרקו ולחברו בשבת. לפי זה, לדעת רבים אין איסור 'בונה' ו'סותר' בהרכבת ופירוק אבני לגו וכיוצא בהם, כיוון שחיבורם אינו חזק ומלכתחילה נועדו לפירוק (ציץ אליעזר יג, לא; יחו"ד ב, נה; ובשש"כ טז, יט, החמיר). כתבו כמה אחרונים, שאסור מדברי חכמים לעשות מנייר צורות כדוגמת אוניה ומטוס, וכן אסור לעשות במפיות צורות מיוחדות, משום שזה דומה ל'בונה' (רשז"א, שש"כ יא, מא; טז, כא). ויש מתירים, מפני שלא שייך איסור 'בונה' בדבר ארעי שעומד להתבטל תוך זמן קצר (רבבות אפרים ח"א בשם הרב פיינשטיין). והמיקל בזה יש לו על מי לסמוך, והמחמיר תבא עליו ברכה, וילדים רשאים להקל לכתחילה (ועיין בהרחבות).

יש כלים שמלכתחילה מחברים אותם היטב, אלא שלפעמים במשך הזמן חיבורם מתרופף, ובמקום שהתרגלו להשתמש בהם כשהחיבור רפוי, אין איסור לחברם ולפרקם. שהואיל וכבר רגילים להשתמש בהם כך, אין חשש שיבואו לחזקם במסמרים או דבק, ובעצם חיבורם אין איסור, שכבר למדנו שחיבור רופף בכלים אינו בכלל מלאכת 'בונה' (עיין רמ"א שח, טז, שו"ע שיג, ו). לפיכך, גלגל שנשמט ממיטת תינוק, אם רגילים להחזירו בלא הידוק - מותר להחזירו. וכן גומיות שמתחברות לרגלי הכסא והשולחן, אם חיבורם רפוי - מותר להחזירן. וכן בובת משחק שרגלה יצאה ממקומה, אם חיבורה מהודק - אסור לחברה, ואם חיבורה רפוי - מותר להחזירה. מוט משקפיים שנפל, אסור לחברו מחדש על ידי בורג, הואיל ורגילים לחזקו היטב. וגם לחברו בצורה רפויה אסור, שמא ישכח ויחזקו ויעבור באיסור תורה. ואם הבורג אבד, כבר אין חשש שיבוא לחזקו ואזי מותר לחבר את המוט על ידי סיכת ביטחון, שזה חיבור רפוי שמותר בכלים (שלחן שלמה שיד, יא, ב). עדשת משקפיים שנפלה מתוך המסגרת, אם כדי להחזירה צריך להשתמש בבורג שניתן להדקו היטב, אסור להחזיר את העדשה ברפיון, שמא יבריג את הבורג בחזקה. אבל אם אין שם בורג, אלא שהמסגרת התרחבה ולפעמים העדשה נשמטת, מותר להחזירה. ואין חשש שיתקין אותה כראוי בקביעות, משום שרק מומחה יודע לעשות זאת (מנו"א ח"ג כג, לה; ארח"ש ח, מט-נ). כפית, סכין או ידית של משקפיים שהתעקמו מעט, אסור ליישרם ביד משום מלאכת 'מכה בפטיש' (מ"א שמ, יא. מ"ב תקט, סעיפים: א, ז. ועיין בהרחבות). אין איסור 'בונה' במתיחת קפיץ של מכונית צעצוע כדי שתיסע מעט, ובתנאי שלא תצפצף או תדליק נורות (ע' שש"כ טז, יד). מותר לנפח מזרן אוויר וכרית אוויר וגלגל גומי כשכבר ניפחו אותם פעם אחת. וכיוון שמותר לנפח אותם, מותר לעשות זאת כדרך שרגילים לנפחם במשאבה ידנית. אבל בפעם הראשונה אסור לנפחם, מפני שלדעת רבים הניפוח הראשון שלהם עושה אותם ככלי. ובלון אסור לנפח גם בפעם השנייה, שמא יבוא לקושרו. אבל אם הוא בלון שרגילים לסגור עם פקק בלא קשירה, וכבר ניפחו אותו פעם אחת, מותר לנפחו (שש"כ טו, פט; טז, ז; לד, כד).

כאשר הרצפה מלוכלכת, ואין זה מכבוד השבת להשאירה כך, מותר לטאטא את הרצפה במטאטא. אבל חצר שאינה מרוצפת אסור לטאטא, שמא יבוא להשוות גומות ויעבור על איסור 'בונה' (לעיל הלכה ב, 1). אסור לשטוף במים רצפה מרוצפת, שהואיל ואין הדבר נחוץ כל כך לכבוד שבת, חששו שמא מתוך שישטוף מקום מרוצף יבוא לשטוף קרקע שאינה מרוצפת וישווה גומות, ויעבור באיסור 'בונה' (שו"ע שלז, ג; מ"ב ג). ואם נשפכו על הרצפה מים רבים, מותר לגורפם על ידי מגב (שש"כ כג, ז). כאשר מקום מסוים ברצפה נתלכלך מאוד, כגון שנשפך עליו מיץ, מותר לשפוך עליו מעט מים, ולגורפם אח"כ במגב, או להספיגם בדבר שאין חשש שיבוא לסוחטו (רשז"א שש"כ כג, הערה ל; ילקוט יוסף שלז, ב). כאשר כל הרצפה התלכלכה מאוד, המיקל לשפוך על כולה מים ולגורפם, יש לו על מה לסמוך (אול"צ מג, ח). צינור שנועד לניקוז מים מהגג שעלו בו עשבים שסתמו את זרימת המים וגרמו להם להתפשט על הגג ולדלוף לבית, התירו חכמים לדרוך ברגליים על העשבים למעכם. ואף שגם תיקון בשינוי אסור מדברי חכמים, כאן שיש הפסד התירו חכמים לתקן בשינוי (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט). לפי זה יש שאסרו לפתוח סתימה בכיור בעזרת משאבת גומי ביתית (פומפה), שכל מה שהתירו חכמים הוא דווקא בשינוי, אבל בפתיחת הסתימה על ידי משאבת גומי אין שינוי, וממילא הוא אסור מהתורה וגם בשעת הדחק אין להקל בו (יבי"א ה, לג; ריש"א). מנגד, יש שהתירו זאת, מפני שסתימה שנפתחת בעזרת משאבת גומי אינה סתימה גמורה, וממילא אין בפתיחתה איסור תיקון. ועוד, שהתיקון אינו נעשה בצינור עצמו, אלא רק בהזזת הלכלוך שסותם אותו (מנח"י ה, עה; רשז"א, שש"כ יב, יח, מנו"א ח"ג כד, כט). למעשה, בשעת הדחק נכון ששניים יאחזו יחד את משאבת הגומי ויחד יפתחו את הסתימה, שעל ידי כך גם לדעת המחמירים האיסור מדברי חכמים, ובספק בדברי חכמים הלכה כמיקל (עיין לעיל ט, ג, 1). לכל הדעות אסור לפתוח את הסתימה בכלים מקצועיים, כדוגמת קפיץ של שרברבים. וכן אסור מהתורה לפרק את הצנרת שמתחת לכיור כדי לרוקן את הפסולת ולחזור להרכיבה. מותר לרוקן את הלכלוך שהצטבר על המסננת שנתונה בכיור, ואין צורך לעשות זאת בשינוי, כי אין בזה שום תיקון, רק הסרת טינוף (שו"ע שח, לד, שש"כ יב, יז; להלן כב, יב). אסור לשים שמן בציר של דלת חורקת או גלגלי עגלה, משום שמתקנים בזה את הכלי (שש"כ כג, מג; כח, נג). גרביון שהחל להקרע ('רכבת'), אסור להדביק על מקום הקרע לקה או סבון כדי למנוע את המשך קריעתו, כי יש בזה חיזוק לגרביון (שש"כ טו, עז).

מלאכת 'מחתך' היא המלאכה שבעזרתה ניתן ליצור מחומרים שונים - בתים, כלים, בגדים וכיוצא בהם. שאם רוצים לעשות בגד מעור, צריך לחתוך תחילה את העור במידה המתאימה לכך. ואם רוצים לבנות בית, צריך לחתוך תחילה אבנים, ברזלים וקרשים במידה המתאימה. ואם רוצים לעשות חלון, צריך לחתוך את הזכוכית במידה המתאימה. זה הכלל, כל החותך בשבת דבר במידה מסוימת, עובר באיסור תורה של 'מחתך'. וכן אסור מהתורה לחתוך את החלק הרך של הנוצה כדי לעשות ממנו כרים וכסתות, הואיל וצריך לדייק לחתוך בין החלק הרך לקשה (שבת עד, ב). זה השוני שבין מלאכת 'מחתך' למלאכת 'קורע', שבמלאכת 'קורע' העיקר הוא להפריד בין שני חלקים, ואילו במלאכת 'מחתך', העיקר לחתוך בדייקנות כדי ליצור על ידי החתיכה דבר מה. מלאכת 'מחתך' אינה חלה על מאכלים, לפיכך מותר לפרוס עוגה לחתיכות כדי לחלקה בשווה. וכן מותר לשרטט חיתוכים על קליפת תפוז כדי לקלפו. גם גלולה ופתילה שחולים לוקחים נחשבת כאוכל, ומותר לחותכה לשניים במקום המסומן (שש"כ לג, ד). גם דבר שראוי למאכל בהמה נחשב מאכל ואין בו איסור 'מחתך'. לפיכך, מותר לחתוך בסכין קש ותבן כדי לעשות קיסם לחצוץ בו את שיניו. אבל אסור לעשות קיסם מענף קשה, שהואיל והוא קשה ואינו ראוי למאכל בהמה, יש בו איסור 'מחתך'. אם יעשה את הקיסם בכלי - יעבור באיסור תורה; ואם ביד, כיוון שעשה אותו בשינוי, יעבור באיסור מדברי חכמים (ביצה לג, א-ב; רמב"ם יא, ז; שו"ע שכב, ד, מ"ב יג, יח). מותר ליטול ענפי ריח קשים שנקטפו לפני שבת, ולקטום ולמולל אותם כדי שיהיה ריחם נודף, וכן מותר לחתוך אותם כדי שיריחו בהם עוד אנשים. ואף שהם קשים ואינם ראויים למאכל בהמה, אין בזה איסור, הואיל והמידה אינה חשובה בחיתוך זה. ובלבד שיעשה זאת ביד, שאם יחתוך את הענפים בכלי, יש חשש שישכח ויעשה מהם קיסם ויעבור באיסור תורה (ביצה שם; שו"ע שכב, ה; מ"ב יז-יח, רמ"א שלו, ח). יא - פתיחת קופסאות שימורים מותר לפתוח בשבת קופסאות שימורים כדי לאכול ממה שבתוכן. שהואיל והן נועדו לשימוש חד פעמי, אין להן חשיבות של כלי ודינם כדין קליפת אגוז, וכשם שמותר לשבור את קליפת האגוז כדי לאוכלו, כך מותר לפתוח קופסאות שימורים כדי לאכול את מה שבתוכן. וכן למדנו במשנה (שבת קמו, א): "שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות (תאנים יבשות), ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי". רבים ביארו, שמדובר בחבית מסוג גרוע (מוסתקי) שנועדה לשימוש חד פעמי, וכיוון שאין לה חשיבות, היא בטלה לאוכל שבתוכה, כמו קליפת אגוז שבטלה לאגוז, ולכן מותר לשבור את החבית כדי לאכול מהתאנים שבתוכה. ולא היו שוברים את החבית באופן שהתאנים התפזרו, אלא היו שוברים את ראשה, והתאנים היו מונחות בה עוד ימים רבים עד שסיימו לאוכלן. אבל אמרו חכמים תנאי: "ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי", שאם הוא עושה לה פתח יפה ומכין אותה לאחסון דברים נוספים, הרי הוא מתקן כלי בפתיחתה ועובר באיסור (שו"ע שיד, א). וכן הדין בקופסת שימורים, שמותר לפתוח אותה בשבת כדי לאכול את מה שבתוכה. ואפילו אם יעברו כמה ימים עד שיסיימו את כל מה שבתוכה, כיוון שמיד לאחר מכן זורקים אותה, אין לה חשיבות ומותר לפותחה בשבת. אבל מי שמתכוון להניח בתוכה דברים נוספים, אסור לו לפתוח אותה בשבת, כי בפתיחתה הוא עושה לה פתח ומכשיר אותה לשימוש. ויש שהחמירו שלא לפתוח קופסת שימורים בשבת גם כאשר הכוונה לזורקה, שהואיל ובפועל הקופסא ראויה לאחסון דברים נוספים, העושה לה פתח הופך אותה לכלי (חזו"א נא, יא). אולם למעשה, הלכה כדברי המתירים, שהואיל ומדובר בקופסאות ואריזות שנועדו לשימוש חד פעמי, אין בפתיחתן איסור. והרוצה להחמיר יפתח את הקופסאות מערב שבת, ואם נצרך לפותחן בשבת, ירוקן אותן מתכולתן מיד לאחר פתיחתן.[6] יב - פתיחת שקיות חלב וסוכר מותר לפתוח את המכסה שדבוק לגביעים של מוצרי חלב. וכן מותר לקרוע עטיפות של וופלים ושוקולדים. מפני שהנייר שעוטף את המאכלים הללו נועד לשימוש חד פעמי, ולכן הוא בטל למאכל שבתוכו, כמו שקליפת התפוז בטלה לתפוז ומותר לחותכה ולקלפה כדי לאכול את התפוז. וכן מותר לעשות חור בשקית חלב כדי למזוג דרכו את החלב. וכן מותר לפתוח את ההדבקה שבראש שקית נייר של סוכר. וכן מותר לפתוח שקית שיש בה סוכריות או שאר מאכלים. וכן מצינו שהתירו חכמים לחתוך בשבת חותלות תמרים, היינו כלים שעשויים מכפות תמרים, שנועדו לשמירת התמרים עד שיבשילו. שהואיל והחותל הוא כלי שאין לו חשיבות, הרי הוא טפל לגמרי לאוכל שבתוכו. וכמו שמותר לחתוך קליפה של פרי, כך מותר לחתוך את החותל כדי להוציא את התמרים שבתוכו (שבת קמו, א, כלבו, שו"ע שיד, ח). ויש שהחמירו שלא לעשות פתח בשקיות ואריזות שהמאכל נותר בהם זמן מה, כדוגמת שקית חלב וסוכר. מפני שאם מתכוונים לעשות שם פתח יפה שדרכו יהיה אפשר להוציא את החלב או הסוכר, הרי שפתיחת השקית אינה קלקול אלא תיקון כלי (חזו"א נא, י). ולדעתם הדרך היחידה לפתוח שקיות אלו היא על ידי קריעתן הגמורה והעברת תכולתן לכלי אחר. למעשה, הלכה כדברי המקילים, שכן אין חשיבות לשקיות אלו, שזורקים אותן לאחר שהמאכל הנמצא בהן נגמר, ולכן מותר לעשות בהן פתח נוח להוצאת תכולתן, ולהשתמש בהן עד סיום המאכל שבתוכן.[7] עוד יש להזכיר, שבשעה שקורעים את השקית, יש להשתדל שלא לקרוע אותיות. אמנם בשעת הצורך מותר לפתוח את השקית גם כאשר ברור שתוך כך יקרעו אותיות (כמבואר להלן יח, ג). וכן מותר לקרוע אריזות שיש בהן דברים אחרים שנצרכים להם בשבת, כדוגמת ממחטות נייר וחבילת טיטולים. ונכון לעשות שם פתח גרוע מהפתח שמקובל לעשות בימות החול. ולמחמירים יש לקורען לחלוטין באופן שלא יהיו ראויים עוד להחזיק את מה שהיה בהן. והלכה כדברי המתירים.[8] יג - פתיחת בקבוקים מחלוקת התעוררה לגבי פתיחת בקבוקי יין שיש להם פקק ממתכת. יש שאסרו לפתוח פקק זה, משום שלפני פתיחתו שימש כמכסה בלבד, ואחר פתיחתו והפרדתו מרצועת המתכת שנותרה על הבקבוק הוא נעשה כלי, היינו פקק הברגה, שאפשר לסגור בו את הבקבוק ולפותחו (רשז"א). ולדעת רוב הפוסקים מותר לפתוח פקק מתכת ללא חשש, משום שגם לפני פתיחתו הראשונה הוא היה נחשב פקק, והפתיחה לא יצרה בו דבר חדש. וזה שמפרידים אותו מרצועת המתכת, הרי זה כשבירת קליפת אגוז כדי לאכול את מה שבתוכו. בנוסף לכך, כיוון שאין מתכוונים לעשות פקק אלא רק לפתוח את הבקבוק, למרות שדרך אגב נוצר פקק הברגה, אין בזה איסור. ואף שהרוצה להקל רשאי וכן נוהגים רבים, לכתחילה טוב לחוש לדעת המחמירים ולפתוח את הבקבוקים מערב שבת. פתרון נוסף לכך, לשמור פקקים ישנים לצורך הבקבוקים שפותחים בשבת, ואת הפקק שפותחים בשבת לזרוק מיד לפח. וכיוון שבפועל אין מתכוונים להשתמש בפקק שפותחים בשבת, גם המחמירים יודו שאין בפתיחתו איסור. כאשר לא שמרו פקקים וגם לא פתחו את בקבוקי היין לפני שבת, החוששים לדעת המחמירים נוהגים לעשות תחילה נקב בפקק, וכך לאחר שהפקק ייפתח הוא לא יחשב ככלי, כי כבר אינו יכול לשמש כפקק טוב (שש"כ ט, יח). ולדעת המקילים, עדיף לפותחו בלא לעשות בו נקב. לגבי פקקים מפלסטיק, גם רוב המחמירים מסכימים שאין איסור לפותחם, מפני שעוד לפני פתיחתם הראשונה הם נחשבים פקקים, ונמצא שפתיחתם לא עשתה אותם כלי (שש"כ ט, כא). וכך נוהגים. וכן מותר לפתוח פקקי שעם עם חולץ פקקים.[9] יד - פתיחת פחיות והפרדת גביעים יש אוסרים לפתוח לשונית של פחיות שתייה ממתכת, מפני שחוששים לאיסור 'בונה', שכן בפתיחת הלשונית נעשה לפחית פתח יפה שאפשר לשתות דרכו. וכן חוששים לאיסור 'מחתך', מפני שבהוצאת הלשונית היא נחתכת באופן מדויק. אולם רבים מתירים זאת, משום שהפחית נועדה לשימוש חד פעמי, וממילא אין הוצאת הלשונית נחשבת עשיית כלי, אלא היא כשבירת חבית להוצאת היין. וגם אין בזה איסור 'מחתך', כי רק כאשר צריכים לחתוך במידה מדויקת יש איסור 'מחתך', אבל כאשר אין זה משנה היכן יחתכו, וכל המטרה היא רק ליצור פתח להוצאת השתייה, מותר לפתוח באופן הנוח ביותר, היינו על ידי משיכת הלשונית. והרוצה להקל רשאי, והרוצה להחמיר, לא ישתה דרך הפתח שנוצר בהסרת הלשונית, אלא ימזוג את המשקה שבפחית לכוס, שבאופן זה ניכר שאין מעוניינים בעשיית הפתח המיוחד שבפחית. והרוצה להחמיר יותר, יזהר לפתוח את הלשונית פחות ממה שרגילים בחול, שבאופן זה החיתוך לא נגמר, וגם הפחית אינה ראויה לשימוש נאה.[10] עוד התעורר ספק אם מותר להפריד גביעי פלסטיק של מוצרי חלב שמחוברים זה לזה בחיבור רופף, כדי שעל ידי לחץ קל יוכלו להפרידם זה מזה: יש אומרים, שהואיל ורוצים להפרידם במקום שהוכן לכך, יש בזה איסור תורה של 'מחתך'. ועוד חששו לאיסור 'מכה בפטיש', שעל ידי הפרדתם הם נעשים ראויים לשימוש. ויש שהקילו, משום שרק כאשר יש צורך בחיתוך מדויק לפי מידה מסוימת יש איסור 'מחתך', וכאן המטרה להפריד את הגביעים זה מזה, ואין זה משנה היכן בדיוק יתבצע החיתוך שביניהם. וגם אין בזה איסור 'מכה בפטיש', הואיל והגביעים היו מוכנים וגמורים לפני כן, וההפרדה אינה אלא הסרה של הפרעה חיצונית. למעשה, הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, והמחמיר תבא עליו ברכה. והנכון להפריד את הגביעים לפני כניסת השבת.[11]