התורה שייכת לכלל ישראל, גברים ונשים כאחד. וכאשר אנחנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים", הכוונה שה' בחר בכל ישראל, גברים ונשים כאחד, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". וכן מקובל במסורת, שאילו בעת מתן תורה היתה חסרה אפילו שפחה אחת מישראל, נתינת התורה היתה מתעכבת. וכן במצוות הקהל, המלך קורא בתורה לפני כל ישראל, האנשים, הנשים והטף (דברים לא, יב). ואמנם נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", ולמדו חכמים (קידושין כט, ב): "בניכם ולא בנותיכם". אולם מצד השייכות הכללית לתורה, מצינו שנשים קודמות לגברים. לדוגמא, בעת מתן תורה נאמר במפורש למשה רבנו לפנות תחילה לנשים. שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירשו חכמים: תאמר לבית יעקב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל אלו הגברים, ולהם תדבר בלשון קשה ותבאר להם את עונשי התורה ודקדוקיה, שלשון 'תגיד' רומזת לדברים הקשים כגידין. ולמדו ממה שנאמר "כֹּה תֹאמַר" שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר לנשים תחילה (מכילתא, והובא ברש"י). וכן למדנו את היחס לכבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים מהאשה השונמית, שהיתה הולכת לנביא בשבתות וראשי חודשים (מלכים ב' ד, כג; ר"ה טז, ב). ואין זה מקרה שהיחס לכבוד התורה נלמד מאשה, מפני שהנשים שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות ע' 178-181). כלומר, ישנן שתי צורות התקשרות לתורה. האחת לימודית, והיא המצווה לגברים ללמוד תורה. והשנייה כללית, השייכת יותר לנשים. בחיי היום יום ברור שהמצווה לגברים ללמוד תורה בולטת יותר, אולם לטווח ארוך, היחס הכללי של הנשים לאמונה ולתורה הוא בעל השפעה גדולה יותר. וזהו שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים". וביארו חכמים, שנשים זוכות להבטחה היתירה בזכות ששולחות את בניהן ללמוד תורה, ומעודדות את בעליהן ללמוד תורה בבית המדרש, וממתינות להם בשמחה עד שיסיימו את לימודם בלי להאיץ בהם לשוב הביתה בהקדם (עפ"י ברכות יז, א). דווקא בזכות הפטור של הנשים מלימוד דקדוקי התורה, יש להן יכולת לקלוט יותר את הצדדים הכלליים, הערכיים, של התורה, ומתוך כך לעודד את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ועל ידי כך לקיים את התורה בישראל. אמנם ברור שגם לגברים יש שייכות עמוקה לצד הכללי שבתורה, שכל הפרטים והדקדוקים שבתורה נובעים מכלל התורה, ומאידך גם הנשים צריכות לדעת את ההגדרות של יסודות האמונה וההלכות המעשיות שבתורה, כפי שיבואר בסעיף הבא. אלא שככלל, הגברים שייכים יותר להגדרות המדויקות שבתורה, ואילו הנשים שייכות יותר להופעה הכללית של התורה בחיים. וביחד, על ידי הגברים והנשים, מופיעה התורה בשלימות.

הבדל יסודי ישנו במצוות תלמוד תורה בין גברים לנשים. המצווה המוטלת על הגברים היא ללמוד תורה, ואילו המצווה המוטלת על הנשים היא לדעת את מצוות התורה, כדי לחיות על פי הדרכתה. כלומר, אשה שזכתה לדעת את כל ההלכות המעשיות, ואת כל יסודות האמונה והמוסר, ברמה ובעומק הנדרשים כדי לכוון את דרכה בחיים, אין עליה יותר מצווה להמשיך ללמוד. אולם גבר שלמד את כל התורה, אפילו אם הוא זוכרה על פה, מצווה עליו להמשיך ללמוד ולהתעמק בתורה. הרי שיש בלימוד התורה שני חלקים. האחד, לדעת את הדרכות התורה, בהלכה ואמונה, כדי לחיות חיים שלימים, וזה החלק שבו מחויבים הגברים והנשים בשווה. החלק השני הוא הנוטה יותר אל העיון, הפלפול והמחקר, ובו מחויבים הגברים ולא הנשים. לכן יש שוני בין תוכניות הלימוד. בתוכנית הלימוד לנשים העיקר הוא לדעת את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה. ואילו בתוכנית הלימוד לגברים, בנוסף ללימוד ההלכה, האמונה והמוסר, יש לשים דגש על לימוד הגמרא ומפרשיה. אמנם נשים שרוצות להתעמק בתורה לשם שמים, רשאיות להוסיף ללמוד גמרא בעיון. ובתנאי שילמדו תחילה היטב את יסודות האמונה, המוסר וההלכות שחובה עליהן ללמוד. ובמיוחד נשים חכמניות צריכות להרבות בלימוד ובהפנמת יסודות האמונה וההלכה קודם שיתעמקו בגמרא בעיון, כדי שתהיה יראתן קודמת לחכמתן. אבל לכל שאר הנשים, שאין להן חשק מיוחד להתעמק בתורה, ההדרכה הכללית של חז"ל היא, שלא להעמיק בפלפול השיטות, אלא ללמוד בבהירות את סיכום ההלכות המעשיות בטעמיהן, ולהעמיק ביסודות האמונה והמוסר. היו דורות שבהם היה די לנשים בלימוד פשוט מאוד של ההלכות הקשורות לבית ולמשפחה, ומעט דברי מוסר. לימוד זה הספיק כדי ליצור בנפשן את ההזדהות והמסירות הרצויה לקיום התורה והחיים היהודיים. אבל בדורות האחרונים, עם התרבות שעות הפנאי, התפתחות ההשכלה הכללית וההתמחות המקצועית של נשים בתחומים שונים, ברור שנשים צריכות ללמוד הרבה יותר תורה מכפי שלמדו בעבר. ואכן, על פי הדרכת גדולי ישראל בדורות אלה, נוצרו מוסדות חינוך ולימוד תורניים המיוחדים לבנות ולנשים. כמו למשל מוסדות "בית-יעקב" שנוסדו בפולין על ידי הגברת שרה שנירר, בעידודם ותמיכתם של גדולי רבני פולין. שינוי זה אינו מבטל את ההבדל ההלכתי העקרוני שבין הגברים, שמצווים בלימוד תורה גם לשם הצד המחקרי והעיוני, לבין הנשים שאינן מצוות בכך. מרן הרב קוק מבאר, שדווקא על ידי השוני הזה שבין גברים לנשים, נוצרת השלמה בין השכלתנות המנתחת לבין הרגש החי והטבעי המאחד ומבסס את דברי התורה בחיים הממשיים (ע' בפירוש עין איה למסכת ברכות פרק שביעי מ"ו).[1]

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון, מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני, מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.[2] בחלק השלישי, מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב), שזו הברכה המובחרת שבברכות, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זה הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבני אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו לתקן את העולם כולו. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם כולו בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו. החלק השני והשלישי ודאי שייכים לנשים. בחלק השלישי אנו משבחים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ובזה כפי שכבר למדנו (הלכה א) הנשים שוות לגברים. וגם החלק השני שייך לנשים, שזוהי גם תפילתן של נשים שתהיה התורה עריבה בפינו ובפי צאצאינו. אולם לגבי החלק הראשון התעוררה שאלה, כיצד נשים תברכנה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" על העיסוק בדברי תורה, והלא נשים פטורות ממצוות תלמוד תורה. יש שביארו שגם נשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה "וצווני" באופן אישי אלא "וצוונו", היינו את כלל ישראל, וממילא יכולות לברך גם על התורה (ר"ת, ר"ן, רמ"א). ויש אומרים, שככלל, אסור לנשים לברך על מצוות שאינן חייבות בהן (רמב"ם, או"ז, שו"ע), ואע"פ כן את ברכות התורה מברכות, מפני שכפי שלמדנו, גם נשים צריכות ללמוד את ההלכות המעשיות ואת יסודות האמונה, לפיכך גם נשים מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו".[3]

אחר שהארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה הגדולה (ירמיה ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? כמובן שהכל ידעו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, השאלה היתה מהו החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), ופירשו חכמים בתלמוד, שהכוונה היא שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלל לומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה. עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק התאמצו ההורים לחנך את בניהם שילכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ואם כן מדוע לא הצליחו לחנך את כל בניהם לכך? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים, וכן כולם. ואם כן, עולה השאלה של הגמרא ביתר חריפות, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא של רבינא - מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה רק מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים הלומדים מתוך שגרה וחיקוי אבותיהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י). כי הוא עצמו הרי נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" - לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" - אימרו ברכה לנותן התורה. למעשה, נחלקו הראשונים בהבנת דרשה זו. רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, הבינו אותה כפשוטה, שהמצווה לברך ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג אשכנזים (מ"ב מז, א, פניני הלכה תפילה י, ג). אך לדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג), ברכת התורה היא תקנה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג הספרדים (כה"ח מז, ב). אבל אשה שמסופקת אם אמרה את ברכות התורה, לכל הדעות לא תחזור ותברך אותן. ואם תרצה לצאת מהספק, תאמר את ברכת "אהבת עולם" ("אהבה רבה" לנוסח אשכנז). ותקפיד לקרוא את שמע אחר "אהבת עולם", כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה על התורה.[4] וזה שבדיעבד מי שאמר את ברכת "אהבת עולם" יוצא ידי חובת ברכת התורה, הוא מפני שהיא כוללת בתוכה את כל התכנים שבברכת התורה (שו"ע מז, ז). ואף שבחתימתה אין מזכירים כלל את התורה אלא רק את בחירת ישראל - "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כיוון שעניין התורה וישראל כרוכים זה בזה, הזכרת ישראל כמוה כהזכרת התורה. וכן מצינו שבברכות התורה הברכה החשובה ביותר היא "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", הרי שעניין ישראל והתורה כרוכים זה בזה.

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ועל כולם צריך לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, מי שמתעוררת משנתה בבוקר ורוצה להרהר מעט בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים, אינה צריכה לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, הקמה משנתה ורוצה להרהר בדברי תורה, תברך תחילה את ברכות התורה ותאמר בפיה כמה פסוקים ואח"כ תהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעוררה באמצע הלילה משנתה ומתכוונת להמשיך לישון, ורוצה להרהר בינתיים בדברי תורה עד שתירדם, אינה צריכה לברך לפני כן ברכות התורה. וכן מי ששומעת מוזיקה חסידית בעת שהיא מתעוררת בבוקר, או באמצע הלילה, אינה צריכה לברך לפני כן את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ד, 4). אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לומר את ברכות התורה בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה (שם י, 5).

ברכת התורה שאשה מברכת בבוקר מועילה לה לכל היום. ואף אם תלך לאכול ולעבוד, כשתרצה אח"כ ללמוד תורה, לא תצטרך לשוב ולברך את ברכות התורה. נחלקו הפוסקים לגבי גברים, האם אחר שינת קבע צריכים לחזור לברך את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ו), אולם מוסכם להלכה שנשים אינן מברכות את ברכות התורה אחר שינת קבע אלא רק פעם אחת ביממה. לפיכך, אשה שקמה משנתה אחר חצות לילה, ומתכוונת להישאר ערה כמה שעות, ושוב ללכת לישון לכמה שעות, תברך את ברכות התורה והשחר לאחר קימתה העיקרית (כמבואר לעיל ו, ו).[5] גבר שהיה ער כל היממה, נחלקו הפוסקים אם יברך בבוקר את ברכות התורה (פניני הלכה תפילה י, ז). אבל אשה שהיתה ערה כל היממה לא תברך בבוקר את ברכות התורה, אלא תאמר את ברכת "אהבת עולם" ואח"כ תקרא את הפרשה הראשונה של שמע, ותצא בזה ידי חובת ברכת התורה (ע' לעיל ו, 4). אם ישנה שינת קבע ביום שלפני הלילה שלא ישנה בו, תברך בבוקר את ברכות התורה (מ"ב מז, כח, פניני הלכה תפילה י, 9).