ברכות רבות תקנו חכמים לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. וכך מובא בתלמוד (ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה וכו', ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים"; וכשישמע את קול התרנגול המבשר את בואו של היום החדש, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"; וכשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עיוורים"; וכשיפשוט איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; וכשילבש בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; וכשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; וכשיניח את רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; וכשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; וכשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; וכשיחגור את חגורת מכנסיו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; וכשיניח על ראשו כיסוי, כובע או כיפה, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; וכשיטול את ידיו, יברך: "על נטילת ידיים"; וכשירחץ את פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'. שגרת החיים שׁוחקת בדרך כלל את תשומת הלב שלנו לכל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו, ובעקבות כפיות הטובה הזו אף הברכה היומיומית שהקב"ה משפיע על האדם אינה משמחת אותו, וחייו נעשים משעממים וריקנים, וכדי לצאת מהשיממון הוא מחפש ריגושים שונים ונגרר אחר תאוות שליליות. כדי שלא נהיה כפויי טובה תקנו לנו חכמים את ברכות השחר, שבהם נודה לבוראנו על כל הדברים הגדולים והקטנים שעל ידם אנו יכולים לתפקד בעולם. ומתוך הכרת התודה לה', אנו זוכים להתבונן על העולם במבט עשיר ומלא. אנו לומדים שלכל דבר בחיינו יש ערך אלוקי, ומתעורר בנו חשק לפעול טוב ביום החדש. גם נשים חייבות לברך ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה המתחדשת בכל יום.[1]

תקנו חכמים בברכות השחר שלוש ברכות הודאה מיוחדות, ואלו הן: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד"; והברכה השלישית: "שלא עשני אשה", והנשים מברכות: "שעשני כרצונו". שני פירושים ישנם לברכת הנשים. לפירוש אחד, יש בברכה זו כעין הצדקת הדין על הרעה, שאף שהנשים נצטוו בפחות מצוות, הן מברכות את ה' מתוך אמונה שהכל לטובה, ואומרות "שעשני כרצונו" (טור או"ח מו, ד). לעומת זאת יש מפרשים, שבברכה זו באה לידי ביטוי מעלתה היתירה של האשה, שהיא מכוּונת יותר לרצונו של ה' יתברך, ולכן דווקא היא יכולה לומר "שעשני כרצונו". וזה שהנשים מחויבות בפחות מצוות, הוא מפני שמצד טבען הן מתוקנות יותר, ולכן נצרכות לפחות מצוות כדי לתקן את עצמן. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהאדם נברא עפר מהאדמה, ואילו האשה נבראה מחומר זך יותר, מצלעו של האדם. כלומר, האשה מבטאת התפתחות נוספת מעל קומתו של האיש (שיחות הרצי"ה בראשית ע' 77-78; שמות ע' 380; עולת ראיה ח"א ע' עא-עב). לא מקרה הוא שלפירוש הפשוט ישנה עדיפות לגברים, ולפירוש העמוק ישנה עדיפות לנשים, מפני שאכן לפי המבט הפשוט מעלתם של הגברים יתירה, ואילו מעלתן של הנשים ניכרת על ידי מבט עמוק יותר. ולכן הצניעות המדגישה את המעלה הפנימית חשובה יותר לנשים. למעשה, מנהג אשכנזיות לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשני כרצונו". ומנהג ספרדיות לומר ברכה זו בלא שם מלכות: "ברוך שעשני כרצונו". ואמנם גם ב'שולחן-ערוך' (מו, ד) נפסק לומר ברכה זו בשם ומלכות, מכל מקום נהגו רוב הנשים הספרדיות שלא לאומרה בשם ומלכות, מפני חשש ברכה לבטלה, שברכה זו לא נזכרה בתלמוד (כה"ח מו, מא). ובברכות שלא עשני גוי ועבד, ספרדיות נוהגות לומר: "גויה" ו"שפחה", ואשכנזיות נוהגות לברך כגברים, מפני ששם "גוי" ו"עבד" כולל גברים ונשים.

כפי שלמדנו, תקנת חכמים המקורית היתה, לברך ולהודות על כל דבר ודבר סמוך להנאתו. דהיינו, כשתתעורר משנתה תודה לה' על הנשמה שנתן בה, ותברך: "אלוהי נשמה", וכשתפתח את עיניה תברך: "פוקח עיוורים", וכשתפשוט איבריה, תברך: "מתיר אסורים", וכך בכל הברכות. אבל כיום השתנה המנהג, ורגילים לברך את כל ברכות השחר ברציפות. לכאורה יש מקום לתמוה, הרי ברור שראוי יותר להודות לה' בסמוך להנאה, וכך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה כאשר ברכות התודה לה' ילוו אותו בכל שלב ושלב. אכן, הרמב"ם פוסק לברך את כל ברכות השחר בדיוק כפי שמובא בתלמוד, דהיינו כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כך גם היום. אבל כאמור, המנהג הרווח הוא לומר את כל ברכות השחר בבת אחת. וזאת מפני שאם יאמרום במהלך הקימה, יש חשש שמא ישכחו לברך ברכה אחת או יותר, אבל כשיאמרום ברציפות, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שאנו רוצים להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן אנו דוחים את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה. ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם - יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (עפ"י שו"ע מו, ב, וסדר היום).

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוורת יכולה לברך "פוקח עיוורים"? לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אשה שישנה בלילה עם בגדים, כיוון שאינה מתלבשת בבוקר, לא תברך "מלביש ערומים". נכה שאינה יכולת ללכת, לא תברך "המכין מצעדי גבר". משותקת שאינה יכולה להניע את איבריה, לא תברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק לומר את אותן הברכות בלי הזכרת השם. לעומת זאת, דעת הגאונים וביניהם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון, וכך כתב בספר הכלבו (סימן א), שצריך לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותקת שאינה יכולה להזדקף, תברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לה. וכן עיוורת תברך "פוקח עיוורים", על שאחרים יכולים לראות, ועל ידי כך יוכלו להראות לה את הדרך, ולהכין לה את כל צרכיה. וכן פסק הרמ"א (או"ח מו, ח). וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.[2]

לכתחילה יש לומר את ברכות השחר עד כמה שאפשר סמוך לקימה מהשינה, שהרי לפי עיקר התקנה היה צריך לברכן על סדר הקימה מהשינה, ואף שאנו נוהגים לברכן ברציפות אחר כך, מכל מקום אין ראוי לדחותן יותר. ומי שלא ברכה אותן סמוך לקימה, תשתדל לברכן עד סוף זמן תפילת שחרית, מפני שיש משווים את זמנן לזמן תפילת שחרית. כלומר, תשתדל לברכן עד ארבע שעות של היום, ובדיעבד עד חצות היום. ומכל מקום, מי שלא הספיקה לאומרן עד חצות היום, תוכל לאומרן כל היום, מפני שלדעת רוב הפוסקים, זמנן שונה מזמן תפילת שחרית, מפני שהן ברכות הודאה על הדברים הטובים שהאדם נהנה מהם במשך כל היום, ולכן בדיעבד אפשר לברכן כל היום (פ"ה תפילה ט, 3). ומי שאמרה ברכות קריאת שמע והתפללה עמידה ונזכרה ששכחה לומר את ברכות השחר, תשלים את כל הברכות חוץ מברכות התורה ו"אלוהי נשמה". מפני שגם אם לא התכוונה לכך, לדעת רבים מהפוסקים, יצאה ידי חובת ברכות התורה בברכת "אהבת עולם" שלפני קריאת שמע, ויצאה ידי חובת ברכת "אלוהי נשמה" בברכת "מחיה המתים" שבתפילת עמידה (שו"ע מז, ז. מ"ב נט, ט. וע' בהמשך ז, ה, ובפניני הלכה תפילה ט, 2).

כפי שלמדנו, לכתחילה יש לברך את ברכות השחר סמוך לקימה מהשינה, ואין צורך לאומרן דווקא אחר שיעלה השחר. ולכן הקמה לפני עלות השחר, כדי לעבוד או ללמוד או לכל מטרה אחרת, תאמר מיד לאחר הקימה מן השינה את ברכות השחר. אבל לפני חצות הלילה אין לברך את ברכות השחר, ולכן הקמה מן השינה לפני חצות, תמתין עד לאחר חצות הלילה, ואחר שתתפנה תיטול ידיים, תברך על הנטילה ואת שאר ברכות השחר. ואם ברכה לפני חצות הלילה לא יצאה. (זמן חצות משתנה לפי עונות השנה ומופיע בלוחות). (מ"ב מז, לא; כה"ח כט; פ"ה תפילה ט, 4; ולעיל ה, ד). הקמה אחר חצות הלילה לכמה שעות ומתכננת אח"כ לחזור לישון עד הבוקר, תאמר את ברכות השחר אחר קימתה העיקרית. אם עיקר קימתה באמצע הלילה, ואילו השינה שתישן לפנות בוקר נחשבת אצלה כמו שינה בצהרים, אזי מוטב שתברך את ברכות השחר אחר קימתה הראשונה. ואם עיקר קימתה בבוקר, תברך את ברכות השחר אחר קימתה השנייה.[3] וכן תנהג לגבי ברכות התורה (כמבואר בהמשך ז, ז).

ככלל, גם מי שלא ישנה כל הלילה צריכה לברך את ברכות השחר, שכבר למדנו (בהלכה ד) שברכות אלו נתקנו על ההנאה הכללית, ולכן גם מי שלא נהנתה באופן אישי מדבר מסוים - מברכת עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים. לעניין נטילת ידיים, למנהג ספרדים לא תברך על הנטילה (כה"ח ד, מט). ולמנהג אשכנזים, אם היא עומדת להתפלל עמידה, תתפנה לפני כן ותיגע באחד המקומות המכוסים, ואח"כ תיטול ידיים בברכה (מ"ב ד, ל. ונתבאר לעיל ה, ה). לגבי ברכות התורה, ישנה מחלוקת אם בבוא היום החדש צריך לברכן בשנית, ולכן הטוב הוא שתאמר את ברכת "אהבת עולם", שבנוסף לכך שהיא אחת מברכות קריאת שמע, היא גם מועילה במקום ברכות התורה. ותקפיד לקרוא אחר הברכה את פרשת שמע כדי ללמוד דבר מה אחר הברכה.[4] וכן נסתפקו לגבי ברכות "אלוהי נשמה" ו"המעביר שינה", שיש אומרים שרק מי שישנה בלילה יכולה לברכן. כדי לצאת מהספק - טוב שתשמע אותן מחברתה ותכוון לצאת בשמיעתן. ואם אין לה שם חברה או בן משפחה שצריך לברכן, למנהג ספרדים וחלק מהפוסקים האשכנזים תברכן בעצמה. (פניני הלכה תפילה ט, ו, והערה 6. אמנם לנוהגים על פי ה'משנה-ברורה' לא תברך אותן).