תקנו חכמים לברך את ברכות הנהנין על ההנאה שאדם נהנה מאכילתו ושתייתו, ואפילו אם אכל או שתה כלשהו, אם נהנה, מברך, ש"אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" (ברכות לה, א). אבל מי שאינו נהנה - אינו מברך. לפיכך, מי ששבע לגמרי, עד שנפשו קצה באכילה נוספת, ובכל זאת נאלץ לאכול, כגון שלא נעים לו לפגוע במארחיו, לא יברך על אכילה זו, שנקראת 'אכילה-גסה'. אבל אם למרות ששבע עדיין יש לו תחושת הנאה בגרונו - יברך (מ"ב קצז, כח). וכן הדין לגבי מים, שהואיל ואין להם טעם, פעמים שהשותה אותם אינו נהנה, לפיכך אמרו חכמים, שדווקא "השותה מים לצמאו מברך" (ברכות מד, א), אבל אם שתאם לסיבה אחרת, כיוון שלא נהנה, אינו מברך. למשל, מי שנתקע לו מאכל בגרונו ושותה מים כדי להעבירו, או ששותה מעט מים כדי לסייע לו בבליעת גלולה לרפואה, אינו מברך. אבל השותה מיץ כדי להעביר את המאכל שנתקע בגרונו או כדי לסייע לבליעת תרופה, למרות שעיקר כוונתו להעביר את המאכל או לבלוע את התרופה, מכל מקום כיוון שיש למיץ טעם שנהנים ממנו - צריך לברך עליו (ברכות מה, א, תוס' שם, שו"ע רד, ז, מ"ב מב). וכן השותה מים לפני צום כדי לאגור נוזלים בגופו לקראת הצום, או העומד לצאת למסע ושותה מים כדי שלא יצמא אחר כך, או הסובל מעצירות ושותה מים כדי שיוכל להתפנות, או מינקת ששותה מים כדי להרבות את חלבה, כל זמן שאין להם הנאה מן השתייה - לא יברכו. אבל אם שתו לשם כך מיץ, או שהיו צמאים ולכן הם נהנים מהמים - יברכו. האוכל מאכל או שותה משקה לרפואתו, אם טעמם מר, אינו מברך. אבל אם אין טעמם רע, למרות שבלא הצורך הרפואי לא היה אוכלם, כיוון שחיכו נהנה מהם מעט - מברך. הלועס גלולה שיש לה טעם מסוים, אם הוא ממש נהנה מהטעם, מברך 'שהכל', ואם אינו נהנה, אלא שבעזרת הטעם הוא יכול ללעוס את הגלולה בלא תחושת גועל - לא יברך (שו"ע רד, ח, מ"ב מג). הטועם מאכל רק כדי לדעת את טעמו, ואח"כ פולטו מפיו, לא יברך. וכן מי שלועס אוכל לתינוק, אע"פ שהוא מרגיש בטעמו, אינו מברך. אבל הלועס מסטיק צריך לברך 'שהכל', מפני שכוונתו ליהנות מן הטעם, וזו דרך הנאה מקובלת. בנוסף לכך הוא גם בולע את מרכיבי הטעם שבמסטיק.[1]

הנאת האכילה כוללת שני מרכיבים: הנאת החיך מטעמו של האוכל, והנאת המעיים מערכו התזונתי, שמעניק לאדם כוח וחיוניות. ויש מקרים שבהם אדם נהנה במעיו ולא בגרונו, ואזי הדין הוא, שאם אכל כדרך אכילה, עליו לברך לפני אכילתו. למשל, חולה שאינו מסוגל להרגיש בטעם האוכל, כיוון שהאוכל מזין אותו - עליו לברך. וכן כשאדם בולע את מזונו בלי להרגיש את טעמו, כיוון שהוא מזין אותו - עליו לברך. אבל חולה שמזינים אותו דרך צינור (זונדה) שמזרים את מאכלו לתוך קיבתו, אינו מברך לא לפני אכילתו ולא אחריה. ואף שיש לו מזה תועלת מרובה, שעל ידי כך הוא מקבל את המזון הנצרך לו לקיומו, מכל מקום כיוון שאין זה כדרך אכילה, לא חלה על כך תקנת הברכות. ואם ירצה להדר, יוכל לומר תודה לה' בנוסח שימציא לעצמו או בפסוקים שיש בהם הודאה לה'. ומי שאכל מאכל מר או חמוץ, שטעמו דוחה, למרות שהוא מזין, לא יברך עליו, מפני שאין דרך לאכול דברים שטעמם דוחה. ולכן השותה שמן זית או חומץ, שטעמם מעורר דחייה, אינו מברך. וכן האוכל מיני תבלינים, שמרוב חמיצותם או חריפותם אין רגילים לאוכלם לבדם, אינו מברך. אבל מי שבאופן אישי נהנה מטעם החומץ, השמן או התבלינים, הואיל ועבורו זוהי דרך אכילה או שתייה, מברך 'שהכל'. וכן להיפך, מי שנאלץ לאכול אוכל מסוים שמאוס עליו, למרות שבעיני אחרים הוא נחשב לאוכל טוב, לא יברך הואיל ועליו הוא מאוס.[2] אדם שאוכל מאכל שטעים לו אבל מבחינה תזונתית גורם לו יותר נזק מתועלת, צריך לברך עליו, משום שבפועל הוא נהנה ממנו כדרך אכילה. למשל, חולה סכרת שאוכל שוקולד, או חולה לב שאוכל מאכל שומני, או הסובל מצרבת שאוכל מאכל מטוגן, אף שהמאכל עלול להזיק לו, כיוון שהוא נהנה בגרונו ואוכלו כדרך אכילה, עליו לברך. אבל אם מדובר במאכל שממש מסכן את נפשו של החולה, לא יברך עליו, הואיל ואסור לו לאוכלו.[3]

הברכות שתקנו חכמים לומר לפני שאדם נהנה מאכילתו, צריכות להיאמר בצמוד לאכילה. ואין להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לאכילה או השתייה, אבל הפסקה למשך זמן שאין בו שהות לומר שלוש מילים, כמו: "שלום עליך רבי", אינה נחשבת הפסקה. כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, יש להכין תחילה את המאכל והמשקה ורק אח"כ לברך עליו. למשל, הרוצה לאכול תפוז, יקלפנו תחילה וכשיהיה מוכן לאכילה יברך עליו. והרוצה לאכול שקדים או גרעינים, יפצח תחילה את הקליפה ורק אח"כ יברך. וכן צריך להיזהר לא לברך על תה שחומו גבוה עד שאינו יכול לשתותו מיד ויצטרך לשהות בין הברכה לשתייה. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד, אם בירך והמתין בשתיקה בין הברכה לאכילה יותר משיעור אמירת "שלום עליך רבי", ואפילו אם באותו זמן זמזם או השמיע קולות שונים לרמוז דבר לחבירו, כל זמן שלא הסיח את דעתו מכך שהוא נמצא בין הברכה לאכילה, לא הפסיד את הברכה. אבל אם אמר אפילו מילה אחת שאינה קשורה לברכה ולאכילה, כיוון שהפסיק בדיבור - הפסיד את הברכה, וצריך לחזור ולברך בשנית כדי לאכול (שו"ע רו, ג, מ"ב יב). ואם יש לו צורך לומר דבר דחוף, ימתין עד שיבלע מעט מהמאכל או המשקה, ורק אח"כ ידבר. ואם טעה ודיבר לאחר שהכניס את המאכל לפיו אבל עדיין לא בלע ממנו כלום, יש ספק אם יצא ידי חובת הברכה. ולמעשה, כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, לא יחזור לברך, שספק ברכות להקל. אבל לכתחילה יש להיזהר שלא לדבר כלל לפני בליעת משהו מהמאכל או המשקה.[4] ואם טעה ודיבר בין הברכה לאכילה בנושא הקשור לאוכל, אינו חוזר לברך. למשל, אם בירך על תפוח וביקש סכין או שאל אם שטפו את הפרי, למרות שעשה שלא כדין, שאין לדבר כלל בין הברכה לאכילה, מכל מקום כיוון שדיבורו היה בנושא הקשור לאכילה, אין דיבור זה חוצץ בין הברכה לאכילה, ואינו צריך לחזור ולברך שנית (שו"ע ורמ"א או"ח קסז, ו. ועיין לעיל ג, ג).

המברך על מאכל או משקה, ראוי שיאחוז אותו בידו בשעת הברכה, שעל ידי כך יכוון ליבו יותר. וראוי לאחוז את המאכל ביד ימין, מפני שהיא חשובה יותר (שו"ע רו, ד). ואדם שהוא שמאלי, יש אומרים שהואיל וידו החזקה היא שמאל, היא המכובדת אצלו ולכן יאחז את המאכל ביד שמאלו (מ"ב רו, יח). ולמנהג המקובלים, גם שמאלי יאחז את המאכל ביד ימין, שהיא רומזת לחסד ויש לכבדה יותר (בא"ח שלח יט). ורשאי אדם לבחור בזה את מנהגו, אבל נראה שכאשר אדם מברך לציבור, כמו בקידוש או שבע ברכות, נכון יותר שגם שמאלי יאחז את הכוס ביד ימין. אין לברך על מאכל שאינו נמצא לפניו. ואם בירך על דבר שאינו לפניו, אם ישנה ודאות שיאכל ממנו, למרות שאינו לפניו, ברכתו ברכה. אבל אם יש חשש כלשהו שאולי לא יטעם מהמאכל, ברכתו בטילה. למשל, אדם שיודע בוודאות על מאכל שנמצא בתוך הארון, ובירך עליו, בדיעבד יצא. אבל אם בירך על מאכל שחבירו עומד להביא לו, כיוון שהוא תלוי בחבירו ואין בזה ודאות גמורה - לא יצא. הרוצה לשתות מים מן הברז, יכול לברך ואח"כ לפתוח את זרם המים, ואף שהמים שישתה אינם נמצאים לפניו, כיוון שברור בוודאות שהמים יזרמו מיד עם פתיחת הברז, הרי הם נחשבים כנמצאים לפניו (שו"ע רו, ה-ו, מ"ב יט). בשעה שאדם מברך, צריך שפיו יהיה ריק ממאכל, שאם למשל, אכל פרי עץ וברצונו לאכול פרי אדמה, יסיים תחילה לבלוע את כל הפרי שבפיו, ורק אח"כ יברך על פרי האדמה. שאין זה מכובד לברך כשבפיו ישנו אוכל, שנאמר (תהלים עא, ח): "יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ" (ברכות נא, א). ולכן גם לא יברך בשפה רפה, אלא יוציא כל מילה מפיו בצורה ברורה (מ"ב קעב, ז). טעה והכניס אוכל לפיו בלא ברכה, אם יכול להוציאו בלא שיימאס, יוציאו מפיו ויברך. ואם יימאס כשיוציאנו מפיו, יסלק את האוכל לצד אחד של פיו ויברך, ואח"כ ימשיך לאוכלו. ואם הכניס לפיו משקים רבים, באופן שאינו יכול להוציא את הברכה מפיו, מוטב שיפלטם, כדי שלא ליהנות מהם בלא ברכה. ורק אם הוא נצרך להם מאוד, שאין לו עוד הרבה משקים, יוכל לשתותם בלא ברכה. וכן אם כשיפלטם יעורר גועל אצל חבריו, יבלעם בלא ברכה. ואם הכניס לפיו מעט משקים, כך שיכול לסלקם לצד פיו ולברך בדוחק, יסלקם לצד פיו ויברך (שו"ע קעב, א-ב, מ"ב א-ב).

בירך על פרי "בורא פרי העץ" מתוך מחשבה שיתכן שירצה לאכול עוד פירות ממה שנמצא בביתו, פטר את כל הפירות שבביתו, ואף שאינם לפניו על השולחן, ואף שלא ידע במדויק אילו פירות נמצאים אצלו. וכן אם בירך 'שהכל' על דג, והתכוון לפטור בברכתו את כל מה שאולי ירצה לאכול או לשתות שברכתו 'שהכל', פטר את כל המאכלים והמשקים שיש בביתו. וכן מי שרגיל תמיד אחר שהוא אוכל פרי אחד ליטול עוד פירות ממינים שונים, גם אם לא חשב על כך במפורש בעת שבירך על הפרי הראשון, פטר את כל הפירות שהוא רגיל לאכול. אבל אם כיוון לאכול רק פרי אחד ולא יותר, פטר אותו בלבד, ואם ירצה לאכול פירות נוספים, יצטרך לברך שוב. וכן אם בירך סתם, והביאו לו פרי שלא היה צפוי כלל שיביאו לו, כגון שהביאו אותו מבית אחר, צריך לברך עליו (שו"ע קעז, ה; רו, ה, מ"ב רו, כ). ואם בירך סתם, היינו, בלא שהתכוון לפטור את כל סוגי המאכלים שנפטרים באותה ברכה, ומנגד גם בלא שהתכוון לאכול רק את המאכל שעליו בירך, ורצה אח"כ לאכול עוד מאכלים שנמצאים על שולחנו - אינו צריך לברך עליהם, שהואיל והם לפניו על שולחנו, נפטרו בברכה שבירך. ואפילו אם מדובר במינים שונים לגמרי, כגון שבירך 'שהכל' על דג ורוצה אח"כ לאכול מן השוקולד שלפניו (מ"ב רו, כא).[5] אבל לגבי מאכלים שבביתו ולא על שולחנו, נחלקו הפוסקים, יש אומרים שברכה סתמית חלה על כל המאכלים שבביתו, ויש אומרים שחלה רק על המאכלים שלפניו. וכיוון שספק ברכות להקל, לא יברך על המאכלים הנוספים שבביתו שברכתם זהה, ובתנאי שהם דומים, כגון ששניהם פירות. אבל אם בירך 'שהכל' על מאכל, גם לדעת המקילים, לא פטר משקה שאינו לפניו. וכן אם בירך 'שהכל' על דג לא פטר שוקולד שאינו לפניו. ומלכתחילה נכון לכוון תמיד בכל ברכה שמברכים, לפטור את כל המאכלים והמשקים שנמצאים בבית וברכתם זהה. ומי שהתרגל לחשוב כך, גם בפעמים ששכח לכוון זאת במפורש, פטר את שאר המאכלים והמשקים שבבית שברכתם זהה, שמן הסתם לכך הוא מתכוון.[6]

בירך על מאכל מתוך מחשבה שאולי ירצה להמשיך לאכול ממנו וממאכלים הנפטרים בברכתו, כל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך לאכול, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם גמר בדעתו שלא לאכול יותר, הסיח דעתו מהאכילה, ואם אח"כ יחזור בו וירצה להמשיך לאכול, צריך לברך שוב ברכה ראשונה על מה שירצה לאכול. וכדין אכילה כך דין שתייה (רמב"ם ברכות ד, ז). אורח שחשב שלא יביאו לו עוד דברי מאכל, וכבר הסכים בדעתו שלא לאכול עוד, והביאו לו אח"כ עוד מאכלים, כיוון שהוא סומך על דעתו של בעל הבית, יכול להמשיך לאכול בלא לברך. ואפילו אם גם בעל הבית גמר בליבו שלא לאכול עוד ונמלך והביא עוד מאכלים, למרות שבעל הבית צריך לברך על אכילתו החדשה, האורח אינו צריך לברך, שהואיל והוא אורח, אינו מחליט באופן סופי לסיים את הסעודה. ורק אם האורח הסכים בדעתו שגם אם יפצירו בו להמשיך לאכול לא יאכל, אם ירצה להמשיך לאכול, יצטרך לברך שוב ברכה ראשונה (שו"ע קעט, ב וה). ופעמים שאדם נמצא במצב של ספק 'היסח-דעת', כגון מי שמכיר בעצמו, שגם לאחר שהוא מחליט שלא לאכול יותר, הוא עלול לחזור בו. וכן מי שקבע סעודתו על מיני מאכל שונים שאינם לחם, שגם אם יחליט לסיים סעודתו, הואיל ואנשים שקובעים סעודה נוטים להיגרר לאכול עוד, יש ספק אם הסיח דעתו לגמרי. ובמצב כזה של ספק 'היסח-דעת', אם יתעקש להמשיך לאכול, יאכל בלא ברכה, כי אולי הברכה שבירך בתחילה עדיין מועילה לו. אבל מלכתחילה עדיף שלא יאכל עוד, כדי לצאת מן הספק. ואם בכל זאת ירצה לאכול ולברך בלא ספקות, עדיף שיברך ברכה אחרונה על מה שאכל, ואח"כ יצא מביתו לטיול קצרצר, וכשיחזור, אם ירצה להמשיך לאכול, יברך ויאכל.[7] מי שהפסיק באמצע אכילתו להתפלל, כשחוזר לאכול אינו צריך לברך שוב, מפני שלא הסיח את דעתו מלהמשיך לאכול (שו"ע קעח, ו). וכן מי שהתנמנם, אפילו למשך שעה, אין זה נחשב להפסק, וכשימשיך לאכול לא יברך שוב. אבל אם הלך לישון שינת קבע על מיטתו, הרי זה כמי שהסיח דעתו מהאכילה, וכשיחזור לאכול יצטרך לברך לפני אכילתו (שו"ע קעח, ז, מ"ב מח).

כפי שלמדנו, המברך על מאכל, כל זמן שהוא עדיין מתכוון לאכול ממנו, אפילו אם הפסיק כל היום כולו, יכול להמשיך לאכול על סמך ברכתו הראשונה. אבל אם שינה את מקומו, מתעוררת שאלה גדולה, האם עליו לברך שוב במקומו החדש. ובדין זה ישנו הבדל בין סוגי המאכלים. לגבי מאכלים שמברכים עליהם ברכת המזון או 'מעין שלוש', כיוון שהם מאכלים חשובים, יש ספק אם שינוי מקום מפקיע את כוחה של הברכה הראשונה. ולכן לכתחילה, המעוניין להמשיך לאכול מהם לא ישנה את מקומו, ואם שינה, עדיף שלא ימשיך לאכול. אבל אם הוא מתעקש להמשיך לאכול, לא יברך, שספק ברכות להקל (ומהו שינוי מקום יבואר בהמשך לגבי סוג המאכלים השני).[8] אבל לגבי מאכלים שמברכים עליהם 'בורא נפשות', לכל הדעות, אם שינה את מקומו פקע כוחה של הברכה הראשונה, ואם ירצה להמשיך לאכול, יהיה חייב לברך שוב ברכה ראשונה. וכיוון שאין בדין זה ספק, כל שיש לו צורך לשנות את מקומו, רשאי לעשות זאת ולברך שוב ברכה ראשונה. אלא שיש לבאר מהו שינוי מקום המחייב ברכה חדשה: האוכל בתוך ביתו בחדר אחד ורצה ללכת לחדר אחר, אם תכנן מתחילה לעבור לחדר השני, או שזה חדר שהוא רגיל ללכת אליו תוך אכילתו, רשאי לכתחילה ללכת אליו ולהמשיך לאכול בלא ברכה, מפני שאין זה נחשב אצלו שינוי מקום. אבל אם הוא חדר שאינו רגיל ללכת אליו בזמן שהוא אוכל או שותה, לכתחילה לא ילך אליו, ואם הלך, כיוון שהוא בתוך ביתו, אינו צריך לברך מחדש (באו"ה קעח, א, 'בבית אחד'). וכן הדין לגבי חדר מדרגות או מרפסת ביתו, לכתחילה לא ילך לשם באמצע אכילתו או שתייתו, ואם הלך, יכול להמשיך לאכול ולשתות בלא ברכה. ואם יצא לחצרו או לרחוב או לבית אחר, כיוון ששינה את מקומו, אם ירצה להמשיך לאכול - עליו לברך. ואם בכל משך יציאתו יכל לראות את המקום שהתחיל לאכול בו - בדיעבד לא יברך. אבל אם היתה רשות הרבים מפסיקה בין המקום שהתחיל לאכול בו לבין המקום שיצא אליו, עליו לברך על המשך אכילתו (מ"ב קעח, יב). ואם כשיצא, נשאר חבירו שאכל עמו במקום אכילתם או שתייתם, הרי שחבירו שמר על זיקתו למקום האכילה ולברכה הראשונה, וכשיחזור יוכל לאכול ולשתות בלא ברכה. ובשעת הצורך אפשר לנהוג כך לכתחילה (שו"ע קעח, ב). מי שאכל בחוץ, כל זמן שהוא רואה את המקום שבו בירך בתחילה, עדיין נחשב שלא שינה את מקומו. ואם היה מהלך בדרך ובירך על אכילה או שתייה, אין שינוי מקום נחשב הפסק לגביו, שכל הדרך היא מקומו (שו"ע קעח, ד, מ"ב מב).

כשיש לפני האדם כמה מאכלים שברכותיהם שונות, נכון להדר ולברך עליהם לפי סדר החשיבות שאמרו חכמים. שכשם שאדם העומד לדבר לפני שר חשוב, מתכנן היטב את דבריו, במה יפתח ובמה ימשיך, כך העומד לברך לפי מלך מלכי המלכים ראוי לו לומר את ברכותיו לפי הסדר המושלם. שני כללים נאמרו לגבי סדר הברכות: האחד, שיש לברך תחילה על המאכל החשוב יותר. והשני, שיש לברך תחילה את הברכה המבוררת יותר, היינו את הברכה המכוונת לסוג מיוחד ומבורר של מאכל. לפי זה ברור שברכת הלחם היא הקודמת לכל, הואיל והלחם הוא המאכל החשוב ביותר. וכאשר אין כוונה לאכול לחם, אזי סדר החשיבות בברכות הוא: מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. ונתנו בזה סימן: ראשי תיבות - מג"ע א"ש. ונפרט יותר: ברכת 'מזונות' חשובה משאר הברכות, מפני שמאכלי המזונות הם המשביעים ביותר, ולכן הם חשובים משאר המאכלים (ולכן בעת הקידוש מכסים את החלה והמזונות, שלא יראה כמקדים את היין ללחם ולמזונות, עיין פניני הלכה שבת ה, ח). לאחר מכן, ברכת היין היא החשובה, שהואיל והיין מזין ומשביע, תקנו לו חכמים ברכה מיוחדת (רמ"א ריא, ד-ה). לאחר מכן, ברכות הפירות - 'העץ' ו'האדמה' קודמות לברכת 'שהכל', הואיל והן מבוררת יותר, שהן נועדו לפירות בלבד, ואילו ברכת 'שהכל' היא ברכה כוללת לכל שאר המאכלים. ובתוך ברכות הפירות, ברכת 'העץ' קודמת לברכת 'האדמה', הואיל וברכת 'העץ' מבוררת יותר, שכן בדיעבד אם בירך 'האדמה' על פרי עץ יצא, ואם בירך 'העץ' על פרי אדמה לא יצא. אמנם יש לגבי ברכת הפירות עוד כמה כללים, שיש להעדיף את החביב, ואת פירות שבעת המינים, ונפרטם בהלכה י'. וכל זה שצריך להקדים ברכה אחת לחברתה, הוא בתנאי ששני מיני המאכלים מונחים לפניו והוא רוצה לאכול עתה את שניהם. אבל אם אחד נמצא לפניו והשני בארון, כגון שיש לפניו פירות, ואח"כ הוא מתכוון להביא מזונות ויין, כיוון שעתה הוא אינו מעוניין לאכול משניהם, יכול לכתחילה לברך תחילה על הפירות, ואח"כ כשיביא את המזונות והיין יברך עליהם. וכן מי שהגישו לפניו מרק ירקות ופתיתים, ולפי סדר האכילה שלו, הוא רוצה להתחיל לאכול את מרק הירקות, כיוון שעתה הוא אינו מעוניין לאכול משניהם, יכול לברך תחילה 'האדמה' על מרק הירקות, ואח"כ יברך 'מזונות' על הפתיתים (ריטב"א, שועה"ר רמט, קונ"א ד).

הרוצה לאכול כמה מיני מאכלים שברכתם שווה, נכון שיאמר את הברכה על המאכל החשוב יותר, שכך הוא כבודה של הברכה שתיאמר על המאכל החשוב, ותפטור בכך את שאר המאכלים שברכתם שווה. וכמה כללי חשיבות ישנם: א) המאכל השלם קודם לחתוך, לפיכך המברך על עוגיות, למשל, ויש שם עוגיה שלימה ושבורה, יברך על השלימה. ב) החביב קודם, שאם היו שם שתי עוגיות מסוגים שונים, יברך על העוגיה החביבה עליו יותר. ג) הגדול קודם לקטן, שאם היו לו שתי עוגיות, שתיהן שלימות וחביבות בשווה, ואחת גדולה יותר, יברך על הגדולה. וכן במיני בשר ודגים, שברכתם 'שהכל', השלם קודם לחתוך, והחביב קודם לפחות חביב, והגדול קודם לקטן. וכאשר ישנה התנגשות בין הכללים הללו, הראשון דוחה את השני, והשני את השלישי. למשל, אם יש לו עוגיה שלימה שפחות חביבה, ומנגד עוגיה שבורה וחביבה, עדיף לברך על השלימה.[9]

שבעה מינים הזכירה התורה בשבח ארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, ז-ח): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". וכיוון שמינים אלו נזכרו לשבח, הרי שכאשר אדם עומד לאכול שני מיני פירות, מצווה שיברך על הפרי שנשתבחה בו ארץ ישראל, ובברכתו יפטור את המין השני. למשל, אם הביאו לפניו ענבים ותפוחים, יברך על הענבים ויפטור בברכתם את התפוחים. ואם באו לפניו שני מינים משבעת המינים, יברך על הקרוב יותר למילה 'ארץ', שכל הקרוב יותר ל'ארץ' חשוב יותר. לפיכך סדר הקדימה הוא כדלהלן: זית, תמר, ענבים, תאנה ורמון. ואם יש לפניו שני מיני פירות, האחד משבעת המינים והשני אינו משבעת המינים אבל הוא חביב עליו יותר. לדעת הרמב"ם, מוטב שיברך על הפרי החביב עליו, שכיוון שהוא חביב עליו, ההודאה עליו חשובה יותר מבחינתו. אולם לדעת רוב הפוסקים, מוטב לברך על הפרי שנשתבחה בו ארץ ישראל. וכך ראוי לנהוג (שו"ע ריא, א-ב, מ"ב ריא, לג).[10] ואם יש לפניו פירות אדמה ופירות עץ - אם שניהם חביבים עליו במידה שווה, כבר למדנו שעדיף לברך על פרי העץ תחילה, כי ברכתו מבוררת יותר. וקל וחומר שאם אחד הפירות הוא משבעת המינים, אם הם חביבים בשווה, יקדים לברך על הפרי שמשבעת המינים. אבל אם פרי האדמה חביב עליו יותר, למרות שפרי העץ הוא משבעת המינים, עדיף לברך תחילה על פרי האדמה, שהואיל והוא אינו פוטר את פרי העץ בברכתו, מוטב שיקדים לברך על מה שחביב עליו יותר.[11]