על פירות האילן מברכים "בורא פרי העץ", ועל פירות הארץ מברכים "בורא פרי האדמה". לדוגמא, על ענבים, רימונים, תפוחים, אגסים, אגוזים ושקדים - מברכים 'העץ'; ועל תירס, עדשים, אפונה, עגבניות ומלפפונים - מברכים 'האדמה'. פרי האדמה גדל במהירות. תוך חודשים ספורים מעת זריעתו או שתילתו הוא נותן פרי, וכוח האדמה הפשוט ניכר בו יותר. לעומתו פרי העץ עובר תהליך מורכב, בשנים הראשונות העץ צריך לצמוח ולהתעצב, אח"כ בתהליך ארוך יחסית יקלוט מזון מהאדמה, יעכל אותו ויצמיח את פירותיו. אפשר לומר שפרי האדמה מבטא בסיסיות ופשטות, ואילו פרי העץ מבטא שכלול ומורכבות, ובדרך כלל גם טעמו עמוק ועשיר יותר. העץ דומה לאדם, שניהם צריכים לעבור תהליך ממושך עד שיגיעו לבשלות, אבל אח"כ פירותיהם משובחים יותר. וכמו העץ, שפירות שלוש השנים הראשונות שלו אסורים באכילה מדין ערלה, כך גם האדם, צריך ללמוד תורה ולהתחנך למצוות לפני שיתחיל לפעול בעולם. מתחילה ראוי היה לו לאדם לאכול פירות אילן בלבד, שנאמר (בראשית ב, טז): "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". ואף הדגן שהוא עיקר מאכלו של אדם, היה צומח על עץ. ולדעת רבי יהודה, עץ הדעת חיטה היה (ברכות מ, א). לעומת זאת, בעלי החיים היו אמורים לאכול פירות אדמה ועשבים. ואחר החטא, נפל האדם ממדרגתו, וכדי לתקן את עצמו הוא נזקק לפירות האדמה, לתיקונים פשוטים ובסיסיים יותר. ואף הדגן נפל עמו ונעשה עשב. ועל האדם הוטל לטרוח ולהתייגע כדי להפיק את מזונו מן האדמה, לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון, ללוש ולאפות, שנאמר (בראשית ג, יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה". ביגיעה זו האדם מתקן את מידותיו הרעות, ובתהליך ארוך וממושך מכין את עצמו ואת העולם לגאולה. ואף שעיקר מזונו של האדם עתה מפירות האדמה, עדיין יש חשיבות עצומה לפירות האילן, שהם מרוממים ומשביחים את איכות חייו, ומקשרים אותו אל מדרגה גבוהה יותר. ולעתיד לבוא, לאחר שהעולם יתוקן, יחזור מאכלו של האדם להיות פרי עץ, ולא יהיה בו טורח לזורעו כל שנה, וכפי שאמרו חכמים (כתובות קיא, ב): "עתידה חטה שתתמר כדקל... שמא תאמר יש צער לקוצרה (מפני גובהו של הדקל)... הקב"ה מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". ועל ארץ ישראל אמרו: "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות מוכנות) וכלי מילת (בגדים נאים)". (עיין פרי צדיק ט"ו בשבט א). הרי שיש מעלה מיוחדת לפרי העץ, וגם לפרי האדמה חשיבות משלו, ועל כל אחד מהם צריך להודות לה' בנוסח הברכה המיוחד לו. ועל ידי הברכה, מעלתו הפנימית של הפרי יוצאת אל הפועל, והניצוץ הקדוש שבו מתגלה ומוסיף ברכה לחייו של האדם.

טעה ובירך על פרי אילן 'בורא פרי האדמה', יצא ידי חובה, מפני שגם האילן גדל מן האדמה ונמצא שלא שיקר בברכתו. אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ', לא יצא, מפני שפרי האדמה לא גדל על העץ, ונמצא שלא אמר ברכה ראויה, ועליו לחזור ולברך 'האדמה'. ולכן על כל פרי שישנו ספק אם הוא פרי אדמה או עץ, מברכים 'האדמה' (שו"ע רו, א). לעץ יש גזע שמתקיים שנים רבות, וממנו צומחים ענפים ועליהם פירות. ואפילו אם הוא נמוך ונקרא בפינו שיח, כיוון שגזעו מתקיים משנה לשנה הוא נחשב כעץ. למשל, על אוכמניות ופטל הגדלים על שיחים שגזעם וענפיהם מתקיימים במשך שנים מברכים 'העץ'. וצמח שצריכים לזורעו או לשותלו בכל שנה, ברור שעל פירותיו מברכים 'האדמה'. לגבי צמחים רב-שנתיים כדוגמת בננות ואננס, נתעורר ספק. מצד אחד בסוף כל עונה גזעם נובל לחלוטין כפירות האדמה, ומצד שני, אין צריכים לזורעם בכל שנה כי הם צומחים מחדש מתוך שורשיהם, והם גם מתנשאים לגובה של ארבעה מטרים כעצים. לדעת הרא"ש, כיוון ששורשיהם מתקיימים משנה לשנה, ברכתם 'העץ'. ולדעת הגאונים, כיוון שגזעם אינו מתקיים, ברכתם 'האדמה', וכן נפסק להלכה (שו"ע רג, ב-ג). ואפילו לגבי פפאיה התעורר ספק, שאמנם גזע הפפאיה מתקיים כמה שנים, אבל הוא חלול כדוגמת גבעול עבה, וכבר בשנתו הראשונה הוא נותן פרי כמו ירק. וכיוון שיש בזה ספק, גם על פרי הפפאיה מברכים 'האדמה'.[1]

על מאכלים שאין גידולם מן הארץ, כגון בשר בהמה, חיה, עוף ודגים, וכן על ביצים, חלב וגבינה, תקנו חכמים לברך "שהכל נהיה בדברו". וכן על פטריות מברכים 'שהכל', ואף שהן נראות כפירות האדמה, כיוון שאינן יונקות את מזונן מן האדמה, ברכתן 'שהכל' (שו"ע רד, א). וכן על פירות בר ועלים שראויים לאכילה בשעת הדחק מברכים 'שהכל', ואף שגדלו על עץ או מהאדמה, כיוון שאין נוטעים מינים אלו כדי לאוכלם, אין להם חשיבות של פרי, וברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה ו). וכן על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ותפוחים, מברכים 'שהכל', ואף שהמיץ יצא מהפרי, כיוון שנשתנה כל כך עד שהמאכל הפך למשקה, ברכתו 'שהכל' (כמבואר להלן בהלכה יג). וכן על שֵׁכר הנעשה משעורים, או קפה ותה שטעמם נוצר מצמחים או פירות, הואיל ונעשו משקים, ברכתם 'שהכל' (כמבואר להלן טו). וכן האוכל מאכלים שנתקלקלו אבל עדיין ראויים לאכילה בשעת הדחק, כמו למשל פת שהתעפשה, ותבשיל שנשתנתה צורתו ונתקלקל, מברך 'שהכל'. אבל אם התקלקלו לגמרי עד שאינם ראויים למאכל אדם, אין מברכים עליהם (שו"ע רד, א; מ"ב א-ב). וכן פירות שרגילים לאוכלם כשהם מבושלים, כגון קישואים, דלעת וסלק, אם אכלם חיים - מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א, להלן יב). ככלל אפשר לומר שברכת 'שהכל' נתקנה לשני סוגי מאכלים, האחד, מאכל שאינו חשוב כל כך, כדוגמת מאכלים שהתקלקלו וראויים לאכילה בדוחק, או מאכלים שהפכו למשקה, או גידולים שאינם חשובים כל כך, כמו פטריות ופירות בר. והשני, מאכלים שמקורם מן החי - בשר, מוצרי חלב וביצים.

כיוון שיש בברכת 'שהכל' שבח כללי, היא יכולה לפטור את כל מיני המאכלים, שאם טעה ובירך 'שהכל' על פרי עץ או פרי אדמה, ואף על לחם או מזונות או יין - יצא ידי חובה. אלא שלכתחילה יש לברך על כל מין ומין את ברכתו הראויה. ורק כשיש ספק לגבי מאכל מסוים אם ברכתו 'שהכל' או ברכה אחרת, כדי לצאת מהספק מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, יג; רו, א). וכאשר יש ספק לגבי פרי, אם ברכתו 'העץ' או 'האדמה', מברכים 'האדמה' (לעיל הלכה ב). ואף שגם אם נברך עליו 'שהכל' נצא ידי חובה, עדיף לברך 'האדמה' שהיא ברכה מבוררת יותר, שיש בה ביטוי לכך שמדובר בפרי. וכל מה שלמדנו שבמקום ספק מברכים 'שהכל' או 'האדמה', הוא רק במקום שאין את מי לשאול, או שזה ספק שלא הוכרע להלכה. אבל כאשר אפשר לשאול חכם, מה הברכה הראויה, אסור לברך מספק 'שהכל' או 'האדמה', אלא חובה לברר איזו ברכה צריך לברך (שועה"ר רב, כד; מ"ב רב, פד). ככלל יש עדיפות לומר ברכה מיוחדת לכל סוג של מאכל, שכל סוג מאכל מעניק לאדם תועלת והנאה ייחודית, ואם יברך על כל הסוגים באופן אחיד וסתמי, לא יתן ביטוי לשפע הברכה שהשפיע ה' לעולם. ומנגד, אם יברך על אפרסק ברכה משלו ועל תפוז ברכה משלו, וכך על כל מין ומין, לא יעמוד על המגמה הכללית של הקב"ה בעולמו, אלא ישקע בתוך פרטי הפרטים שבעולם המגושם. על ידי תקנת הברכות לסוגים השונים של המאכלים, יש מצד אחד ביטוי להתפרטות של הברכה האלוקית ומצד שני ביטוי למגמה הכללית. ברכת 'שהכל' היא הברכה שנותרה כמייצגת את העניין הכללי. מצד אחד היא אינה מבוררת, ולכן מעלתה פחותה, וכל אימת שאפשר, צריך לברך ברכה מבוררת. אולם מצד שני היא מבטאת את הרעיון הכללי "שהכל נהיה בדברו". ודווקא בה ישנו דגש על המקור הרוחני של הבריאה, שעל ידי דיבור ברא הקב"ה את עולמו, שככל שנפגשים יותר עם הצד הכללי, האחדותי, שבבריאה - כך עומדים יותר על השורש הרוחני של הבריאה.

מפני חשיבותם של פירות העץ ופירות האדמה תקנו להם חכמים ברכות מיוחדות, אבל על העלים והגבעולים שבאותם המינים, לא תקנו את ברכת הפירות. ואם הם ראויים לאכילה ויש מי שרוצה לאוכלם - יברך 'שהכל'. למשל, על גבעולים רכים שבגפן, שנקראים לולבי גפנים, וכן על גבעולי תבואה - מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א).[2] קליפות פרי שרגילים לאוכלן עם הפרי, כמו קליפת תפוחים, אגסים ומלפפונים, נחשבות כחלק בלתי נפרד מהפרי, ולכן גם מי שאוכלן לבדן, מברך עליהן את ברכת הפרי. על קליפות מלפפונים 'האדמה', ועל קליפות תפוחים ואגסים 'העץ'. אבל על קליפות שאין רגילים לאכול, כמו קליפות תפוזים, אם המתיקו אותן על ידי סוכר או שוקולד, מברכים 'שהכל', שהואיל ורגילים לזורקן, אינן נחשבות חלק מהפרי (מ"ב רב, לט). האוכל שרביטים לחים של קטניות, כמו תרמילי שעועית ירוקה. אם אוכלם עם השעועית, מברך על השעועית 'האדמה' ופוטר את התרמיל. ואם אוכל את התרמיל לבדו - יברך 'שהכל' (מ"ב רד, ט). על גרעיני פירות שראויים לאכילה מברכים 'שהכל', מפני שאין הם עיקר הפרי. אבל כאשר הם נאכלים יחד עם הפרי, הרי הם טפלים לפרי וברכת הפרי פוטרתם. אבל על גרעינים שחורים של חמניות מברכים 'האדמה', מפני שהם עיקר הפרי. וכן על גרעיני דלעת (לבנים), ועל גרעיני אבטיח - מברכים 'האדמה', מפני שמגדלים אותם מזנים מיוחדים שבשרם מועט וגרעיניהם מרובים, ועיקר שתילתם לצורך הגרעינים, וכיוון שהם עיקר הפרי, ברכתם 'האדמה' (ע' שו"ע רב, ג, ומ"ב שם).

פירות שטעמם חמוץ אך אפשר לאוכלם בשעת הדחק - אם גדלו והבשילו כדרכם - מברכים עליהם את ברכתם. ואם טעמם חמוץ כי הם עדיין בוסר - נחלקו הפוסקים אם אפשר לברך עליהם את ברכתם, ולכן מוטב לברך עליהם 'שהכל'. על פירות הגדלים בעצי סרק שאינם טעימים כל כך, כמו תפוחים קטנים ואגסים קטנים הגדלים על עצי בר, אע"פ שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק, כיוון שלא ניטעו לשם כך, אין להם חשיבות והאוכלם מברך 'שהכל'. ואף אם בישלם ונעשו טעימים, כיוון שלא ניטעו כדי לגדל פירות, אין לפירותיהם חשיבות, וברכתם 'שהכל' (שו"ע רג, ד-ה). וכן על גבעולים שיש להם טעם מסוים והם גדלים בר, מברכים 'שהכל' (שו"ע רד, א). אבל על פירות טעימים, אפילו שגדלו על עצי בר, מברכים 'העץ' (מ"ב רג, ה; רד, יח-יט). לפיכך, על פרי הצבר (סברס) שהוא טעים, מברכים 'העץ' (כה"ח רב, ו). וכן על אגוזים טעימים שגדלים על עצי בר, מברכים 'העץ'. על מציצת קנה סוכר מברכים 'שהכל', ואף שהקנים גדלים מהאדמה, ולכן יש סוברים שברכתם 'האדמה', מכל מקום כיוון שאין אוכלים את הקנים עצמם אלא רק מוצצים מהם טעם, ברכתם 'שהכל' (שו"ע רב, טו, מ"ב עו).

על פרי אדמה שגדל בעציץ שאינו נקוב, אע"פ ששורשיו אינם מתחברים לאדמה, כיוון שבעציץ עצמו יש אדמה, מברכים על הפירות הגדלים בו 'האדמה'. ועל צמחים שגדלים במים, נחלקו פוסקי זמננו. יש אומרים, שהואיל ושורשיהם אינם מחלחלים באדמה, ספק אם הם נחשבים פרי אדמה, ועדיף לברך עליהם 'שהכל' (הרב אויערבאך). ויש אומרים, שהואיל ומקורו של הצמח מזרעים שגדלו באדמה, וגם רגילים לגדל מין זה באדמה, ברכתו 'האדמה' (אול"צ ח"ב יד, יג; שבט הלוי א, רה). למעשה, כאשר ישנו ספק על פירות מסוימים אם גדלו באדמה או במים, יברכו 'האדמה', ורק אם ידוע שגדלו במים, מחמת הספק עדיף לברך 'שהכל' (יחו"ד ו, יב). וכן על נבטים, שידוע שגדלים על מים, כיוון שנחלקו בזה האחרונים, האוכלם לבדם מוטב שיברך 'שהכל'.

פירות שנחתכו או נתמעכו, ברכתם נשארה כבראשונה. למשל, החותך ירקות לסלט, מברך 'האדמה', ואף המרסק גזר בפומפיה, מברך 'האדמה'. ואם עשה כן בתפוחי עץ, מברך 'העץ'. וכן הממעך בננה - מברך עליה 'האדמה'. ואם הפרי רוסק לגמרי עד שלא ניכר איזה פרי הוא, נחלקו הפוסקים אם נשתנתה ברכתו. יש אומרים, שלמרות שצורת הפרי נשתנתה לגמרי, כיוון שבפועל הפרי שהיה הוא שנשאר, נשארה לו ברכתו הראשונה (רמב"ם). ויש אומרים, שכיוון שהשתנה מאוד עד שצורתו הראשונה כבר אינה ניכרת עליו, איבד את ברכתו, ומברכים עליו 'שהכל' (תרומת הדשן). וכך נוהגים למעשה. לסיכום, אם הפרי רוסק לגמרי ברכתו 'שהכל', ואם לא רוסק לגמרי ברכתו כבראשונה. אלא שהואיל והדין תלוי בדעתם של בני אדם, יש יוצאים מהכלל, כי לפעמים למרות שנתרסק לגמרי, כיוון שהוא פרי שרגילים תמיד לרסקו, גם אחר ריסוקו הוא עדיין נחשב כפרי בעיני האנשים, וממילא מברכים עליו את ברכת הפרי. ופעמים שהפרי לא נתרסק לגמרי, אבל בעיני האנשים נשתנה מאוד, ולכן אף שלא נתרסק לגמרי - ברכתו 'שהכל'. [3] בהלכות הבאות נמשיך לברר דין זה, אולם תחילה נקדים כי למעשה, אין בזה כל כך חשש טעות, מפני שאם בירך על פירות שנתרסקו לגמרי 'העץ' - יצא, שלא שיקר בברכתו, כי אכן רסק זה הוא תוצר של פרי העץ. וכן אם בירך על פירות שלא נתרסקו לגמרי 'שהכל' - יצא, שכן להלכה אפילו אם בירך על פרי שלם 'שהכל' - יצא (שו"ע רו, א; מ"ב ג). לפיכך, אין לחשוש כל כך בשאלות אלה, ובמקום של ספק יכול המברך לבחון בעצמו, אם ניכר עדיין על הרסק שם הפרי הראשון, יברך כברכתו הראשונה, ואם נשתנה מאוד - יברך 'שהכל'.[4]

על תמרים שנמעכו ונעשו כעיסה, מברכים 'העץ', ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש. שהואיל ולא נתרסקו לגמרי, לא איבדו את צורתם ותוארם לגמרי, ולכן נשארה ברכתם כבראשונה.[5] על אבוקדו שנמעך, הואיל ולא התרסק לגמרי והמרקם המיוחד שלו נשאר, מברכים 'העץ'. ואפילו אם הוסיפו לו בצל ולימון לטעם, הואיל ולא נשתנה כל כך, והכל מתייחסים אליו כאל אבוקדו, ברכתו 'העץ'. על סלט חצילים העשוי מחצילים מעוכים עם מיונז, כיוון שאין מרסקים אותו לגמרי, אם רצה לאכול ממנו לבדו, מברך 'האדמה'. על לביבות (לאטקעס) מתפוח אדמה מגורד (במגרדת), כיוון שתפוח האדמה לא רוסק לגמרי, מברכים 'האדמה'. אבל על לביבות מקמח תפוחי אדמה, כיוון שרוסק לגמרי, ולא ידוע כל כך ממה נעשה, מברכים 'שהכל'. וכן על קוגל מתפוחי אדמה, אם ניכרות בו חתיכות תפוחי אדמה, מברכים 'האדמה', ואם אינן ניכרות - 'שהכל'. לעיתים מחתכים פרי לפרוסות ומשנים את צורתו על ידי ייבוש או טיגון, כגון פרוסות דקות של תפוח עץ מיובש, וכיוון שהפרי לא עבר ריסוק, אין ברכתו משתנה.[6]

על מְחִית פירות שרוסקו במכונה (שרגילים להאכיל לתינוקות), מברכים 'שהכל', שהואיל ועברו ריסוק גמור ששינה את צורתם, נשתנתה ברכתם. ואם נותרו בתוך הרסק חתיכות פרי, הרי שלא נתרסק לגמרי, ומברכים על חתיכות הפרי 'העץ' ופוטרים בכך את כל הרסק (בא"ח פנחס יב). על ריבה רגילה שאין בה חתיכות פרי, אף שידוע שנעשתה מפירות, מברכים 'שהכל'. ואם נותרו בה חתיכות פרי (קונפיטורה), מברכים על חתיכות הפרי 'העץ' ופוטרים את השאר. על רסק עגבניות מברכים 'שהכל', הואיל והתרסקו לגמרי. ואף שכיום הרבה מאוד עגבניות מיועדות לרסק, כיוון שעיקר ייעודו של רסק העגבניות להטעמת תבשילים, אין לו חשיבות עצמית, וכיוון שהשתנה לגמרי, האוכלו מברך 'שהכל'. על במבה מברכים 'שהכל', ואף שנעשית מקמח תירס וחמאת בוטנים, כיוון שרוסקו לגמרי, ברכתו 'שהכל'. וכן על מרציפן העשוי משקדים מרוסקים מברכים 'שהכל'. על חלווה או טחינה מברכים 'שהכל', שהואיל וגרעיני השומשום נטחנו לגמרי ואיבדו את צורתם הראשונה ואת שמם, איבדו גם את ברכתם.[7] אבל על ממתק העשוי משומשום וסוכר ודבש, מברכים 'האדמה', הואיל ורובו משומשום שלא רוסק ולא השתנה. יא - סוכר, מוצרי סויה ושוקולד - 'שהכל' על סוכר, בין אם נעשה מקני סוכר ובין אם נעשה מסלק סוכר, נוהגים לברך 'שהכל'. ואמנם נחלקו בזה גדולי הראשונים, ולדעת רבים, כיוון שעיקר ייעודם של קני הסוכר וסלק הסוכר לעשיית סוכר, ברכת הסוכר 'האדמה'. אולם למעשה נוהגים לברך עליו 'שהכל', וזאת משום שהסוכר נשתנה כל כך, עד שאין ניכר כלל שנוצר מפרי אדמה או מקני סוכר. וכבר למדנו שבדיני ברכות הולכים אחר דעתם של בני אדם (שו"ע רב, טו, מ"ב עו, באו"ה שם). וכן על שניצלים וקציצות ונקניקים שנוצרו מסויה נוהגים לברך 'שהכל'. ולכאורה היה ראוי לברך עליהם 'האדמה', שכן הם נעשים מפולי סויה שרוב גידולם לשם טחינה ועשיית מאכלים. אלא שהואיל ונטחנו ולא ניכר עליהם כלל שבאו מן הצומח, והם נראים יותר כמוצרי בשר, לפיכך נוהגים לברך עליהם 'שהכל'. ומאותה סיבה מברכים על גבינת סויה 'שהכל'. וכן על שוקולד נוהגים לברך 'שהכל'. ואמנם יש סוברים שעל שוקולד חום מברכים 'העץ', הואיל ונעשה מפולי קקאו הגדלים על עץ, וכך היא דרך אכילתם, ואף ניכר שהשוקולד נוצר מהם, שצבעו כצבע הקקאו. אבל כאמור, המנהג לברך על שוקולד 'שהכל', מפני שנשתנה מאוד מצורתו הראשונה, עד שלא ניכר עליו שבא מפרי. בנוסף לכך, בדרך כלל, מערבים בשוקולד סוכר ועוד מרכיבים, עד שהקקאו הוא רק ארבעים אחוז מהשוקולד. ואם בירך על סוכר וסויה 'האדמה', ועל שוקולד 'העץ', יצא ידי חובתו (מ"ב רב, עו).[8] יב - קורנפלקס, צ'יפס, כדורי פלאפל, ממתק קוקוס על קורנפלקס העשוי מפתיתי תירס, כיוון שהתירס רוסק ומראהו השתנה מאוד, מברכים 'שהכל'. על צ'יפס ופירה העשויים מתפוחי אדמה, מברכים 'האדמה'.[9] על כדורי פלאפל נוהגים לברך 'שהכל'. ואף שעיקרו מחומוס, ולא נתרסק לגמרי, כיוון שמערבים בו מרכיבים נוספים ולא ניכר על מראהו וטעמו שהוא חומוס, ברכתו 'שהכל'. והמברך עליו 'האדמה' יצא. האוכל סלט חומוס, אף שנטחן לגמרי, כיוון שהכל יודעים שהוא חומוס, מברך 'האדמה'.[10] על ממתק קוקוס, שיש בו הרבה סוכר, נוהגים לברך 'שהכל'. ואף שריסוקו אינו גמור, כיוון שהוסיפו בו הרבה סוכר, וגם נתרסק הרבה, אין הוא נתפס כפרי הקוקוס, ומברכים עליו 'שהכל'. וקל וחומר שעל עוגיות קוקוס מברכים 'שהכל'. יג - אורז, פריכיות אורז ופופקורן על האורז, אף שהוא מין קיטניות שאינו מחמשת מיני דגן, קבעו חכמים לברך 'מזונות', משום שהוא מזין כמותם. אבל כיוון שאינו משבעת המינים, אין מברכים לאחר אכילתו ברכה 'מעין שלוש' אלא 'בורא נפשות' בלבד (שו"ע רח, ז). ודין זה שייך באורז בלבד, מפני שהוא הדומה ביותר למיני דגן. אבל על תירס ודוחן, אף שגם הם מזינים, ויש שמכינים מהם לחם, לא תקנו חכמים לברך 'מזונות'. וכשלא נתרסקו ברכתם 'האדמה', וכשטחנם ועשה מהם פת ברכתם 'שהכל'. ובארצות דרום אמריקה שהכל רגילים לאכול פת תירס, הרי שזו דרך אכילת התירס, וברכת לחם התירס - 'האדמה' (ע' מ"ב רח, לג). וגם על אורז, רק אם נתבשל או נילוש ונאפה מברכים 'מזונות', אבל אחר קליה או בישול מועט, מברכים 'האדמה' (שו"ע רח, ז-ח). על פריכיות אורז נתעורר ספק. וזאת משום שדרך הכנתן אינה בבישול אלא על ידי ניפוח גרגירי אורז בחום והדבקתם זה לזה על ידי לחץ וחום. יש אומרים שברכתן 'האדמה', ויש אומרים 'שהכל', וכמדומה שהמנהג הרווח לברך עליהן 'שהכל'. ולאחריהן, לכל הדעות מברכים 'בורא נפשות'.[11] על פופקורן העשוי מגרגירי תירס שהתנפחו בחום, רבים כתבו לברך 'האדמה', הואיל ולא השתנו מחמת ריסוק אלא רק התנפחו. ויש אומרים לברך 'שהכל', וכך הוא המנהג הרווח. יד - פירות חיים ומבושלים האוכל פרי כדרך שמקובל לאוכלו, בין חי בין מבושל, מברך עליו כברכתו, אם הוא פרי אדמה - 'האדמה', ואם פרי עץ - 'העץ'. ואם אכלו שלא כדרכו, איבד את מעלתו, אבל כיוון שעדיין הוא ראוי לאכילה בשעת הדחק, מברך עליו את הברכה הכללית - 'שהכל' (שו"ע רה, א; רב, יב). למשל: סלק, תפוח אדמה, קישוא ודלעת, רגילים לאכול מבושלים ולא חיים. לפיכך, האוכלם מבושלים מברך 'האדמה', והאוכלם חיים, אם הם ראויים לאכילה בשעת הדחק - מברך 'שהכל' (שו"ע רה, א). אבל אם אינם ראויים לאכילה אפילו בשעת הדחק, כגון פלפל חריף ושאר תבלינים, אין מברכים עליהם כלל (שו"ע רב, טז). ופירות העץ, כמו תפוחים ואגסים, רגילים לאכול גם חיים וגם מבושלים, לפיכך, בשני המצבים ברכתם 'העץ'. ויש מינים שאין רגילים לאוכלם בפני עצמם, אלא תמיד הם טפלים למאכל חשוב יותר, ותפקידם לתת בו טעם, והרוצה לאוכלם בפני עצמם מברך 'שהכל'. דוגמא לכך - שום, שאם אוכלו בפני עצמו מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ה).[12] והכל תלוי במנהג המקום, למשל, לפני כמאה שנה היה מקובל באירופה לאכול כרוב רק כשהוא מבושל או כבוש, ומי שהיה אוכלו חי, היה מברך 'שהכל' (מ"ב רה, ד). ואילו במזרח התיכון היה מקובל לאוכלו גם כשהוא חי, וממילא היו מברכים עליו 'האדמה' (כה"ח רה, ח). וכיום בארץ ישראל גם האשכנזים התרגלו לאכול כרוב חי, ולכן השתנה הדין לגביהם, שאף הם מברכים עליו 'האדמה'.[13] ובדינים אלו גם אם טעה יצא בדיעבד ידי חובה. למשל, אם היה צריך לברך על פרי מבושל 'העץ', וטעה וחשב שאין זה דרך אכילתו ובירך 'שהכל' - יצא, שעל הכל אם בירך 'שהכל' יצא. וכן להיפך, אם אכל קישוא חי, שהיה צריך לברך עליו 'שהכל', כי אין דרך לאוכלו חי, וטעה ובירך עליו 'האדמה' - יצא, מפני שאכן הקישוא הוא פרי אדמה (שו"ע רו, א, מ"ב ג).[14] טו - מיץ פירות על מיצי פירות, כגון מיץ תפוזים ומיץ גזר, מברכים 'שהכל'. ואפילו אם הם טהורים ללא תערובת מים, ואפילו אם נותרו בהם חלקיקי פירות, הואיל ונשתנו כל כך, עד שממאכל הפכו למשקה, איבדו את ברכתם המקורית וקיבלו את הברכה הכללית - 'שהכל'. והפרי היחיד שלא ירד ממדרגתו לאחר שנסחט הוא הענב, שלאחר הסחיטה נתעלה למדרגת יין ותקנו לו ברכה מיוחדת - "בורא פרי הגפן" (כמבואר לעיל ז, ג). וגם כאשר המיץ יצא מהפרי באופן טבעי, כמו למשל דבש שזב מן התמרים, או מיץ שנתקבץ בתוך מלון, או חלב קוקוס, כיוון שהוא משקה - מברכים עליו 'שהכל' (שו"ע רב, ח; בא"ח פנחס ט). וכל זה דווקא במצב שהמשקה הופרד מהפרי, אבל האוכל את הפרי ותוך כדי אכילתו או בסוף אכילתו רוצה לשתות את המיץ שיצא ממנו, כיוון שהמשקה טפל לפרי, נפטר בברכתו. ולכן האוכל אשכולית ובירך עליה 'העץ', יכול לשתות אח"כ מהמיץ שנתקבץ בתחתית הצלחת, מפני שהוא טפל לפרי, ונפטר בברכת 'העץ' שבירך על האשכולית (בא"ח שם).[15] טז - מרק ירקות (בלא מיני דגן) האוכל מרק ירקות, שעיקר טעמו בא מן הירקות שבתוכו, מברך על הירקות 'האדמה' ופוטר את שאר המרק. ואפילו אם הנוזלים הם רובו המוחלט של המרק ורק מעט ירקות נותרו בו, כיוון שטעם המרק בא מהירקות, הם העיקר, ומברך עליהם 'האדמה' ופוטר את הנוזלים.[16] ואם טעמו של המרק נוצר על ידי אבקת מרק ולא מהירקות עצמם, אין המים שבמרק נקראים מרק ירקות, וממילא הם אינם טפלים לירקות, ויברך על הירקות 'האדמה' ועל המים 'שהכל' (עיין להלן יא, ט, בדין עיקר וטפל במרק). ועל מרק צלול, בכל אופן מברכים 'שהכל'. ואפילו אם כל טעמו בא מהירקות ועוד נותרו בו חלקיקי ירקות, כל זמן שאין בו חתיכות ירק שצריך ללועסם - ברכתו 'שהכל'. ואמנם לדעת רוב הראשונים, כיוון שטעמו בא מירקות שרגילים לבשלם, ברכתו 'האדמה'. מכל מקום למעשה, כיוון שהדין שנוי במחלוקת, כדי לצאת מהספק נוהגים לברך על מרק צלול 'שהכל'. אבל על מרק אפונים או עדשים מברכים 'האדמה'. ואף שהאפונים והעדשים נתמעכו עד שאינם ניכרים בו, כיוון שממשותם בתוך המרק והוא נעשה סמיך על ידם, ברכתו 'האדמה'.[17] יז - מרק פירות, קפה ותה דין מרק פירות (קומפוט) שיש בו פירות ומשקים שנתבשלו עם הפירות כדין מרק ירקות. אם יאכל את הפירות עם המים, יברך על הפירות 'העץ' ויפטור בכך את המים, ואף אם ישארו לו בסוף מים בלא פירות, ימשיך לאוכלם בלא לברך עליהם 'שהכל', שהם נגררים אחר הפירות וטפלים להם. אבל אם יאכל את מי המרק לבדם, נחלקו בזה גדולי הראשונים, האם ברכתם 'העץ' או 'שהכל'. וכיוון שיש בזה ספק, מברכים עליהם 'שהכל'.[18] אלא שאם עשה מיץ מתבשיל של פירות שבעת המינים, אזי מתעוררת בעיה גדולה לגבי ברכה אחרונה. לדעת הסוברים שצריך לברך עליהם בתחילה 'העץ', דינם כדין פירות שבעת המינים ובסוף יצטרך לברך עליהם ברכה אחת מעין שלוש - 'על העץ'. ולדעת הסוברים שצריך לברך עליהם בתחילה 'שהכל', בסוף צריך לברך עליהם 'בורא נפשות'. ובמקרה זה אין מוצא, מפני שכל ברכה שיברך בסוף תהיה לפי אחת השיטות ברכה לבטלה, ונמצא שאינו יכול לברך על מיץ זה ברכה אחרונה. והרוצה לצאת מהספק, לא ישתה מרק זה אלא בתוך הסעודה, שברכת המזון פוטרת את הכל. או שיאכל מאכל שברכתו 'בורא נפשות', ופרי משבעת המינים שברכתו 'על העץ', ובברכותיהם יפטור את מי המרק של פירות שבעת המינים (שו"ע רב, יא). על קפה ותה מברכים 'שהכל', ואף שטעמם בא מפרי או עלים על ידי בישול, כיוון שדרכם בשתייה, מברכים עליהם 'שהכל'.[19]