כשם שתקנו חכמים שיברך אדם לפני שיאכל, כך תקנו שיברך אחר שיאכל. אלא שיש שוני בין הברכה הראשונה לברכה האחרונה, הברכה הראשונה נועדה להודות לה' על ההנאה שיש לאדם מהאוכל, ואמרו חכמים (ברכות לה, א) שהואיל וסברה ברורה היא שאסור לאדם ליהנות מדבר בעולמו של הקב"ה בלא ברכה, לא היה צורך שהתורה תצווה אותנו על זה. אבל אחר האכילה, מצד הסברה לא היינו יודעים שצריך לברך, מפני שאחר שהודינו לה' בברכה שלפני האכילה, לכאורה אין עוד צורך לחזור ולברך אחר האכילה. ולכן הוצרכה התורה לצוותינו באופן מיוחד, שאחר שנאכל ונשבע, נברך לה' ברכה כללית, לא רק על המזון שאכלנו אלא על כלל הטובה שנתן ה' לישראל, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". וכפי שלמדנו בהרחבה בעניין ברכת המזון (ד, א-ד), אחר שאדם אכל ושבע, הוא עלול להתגאות ולהיסחף אחר התאווה והחומרנות. ומנגד, מתוך הטעם הטוב שבמאכלים והחיוניות שהוא שואב מהם, הוא יכול להתעלות למבט רחב על כל הטוב שנתן ה' לישראל. ועל כן בברכת המזון איננו מודים לה' על המזון בלבד, אלא מתוך כך הננו מתעלים לברכה והודאה כללית על הארץ הטובה, ועל כל מה שקשור אליה - הברית, התורה, ירושלים, מלכות דוד ובית המקדש. ועל ידי כך גם האוכל שאכלנו מתעלה ומתרומם ומתווספת בו חיוניות לטובה. ומי שאינו מברך אחר שאכל, אינו מעלה את הצד הרוחני שבאוכל, ואינו מתרומם על ידו, וממילא האוכל שבתוך מעיו נעשה מגושם ומושך אותו כלפי מטה (עיין לעיל א, ה). כהמשך למצווה מהתורה, תקנו חכמים שגם מי שלא שבע, אם אכל כשיעור נפח של 'זית', יברך ברכה אחרונה. אם אכל כ'זית' פת יברך ברכת המזון; אכל כ'זית' משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - יברך 'מעין שלוש', אכל כ'זית' משאר מאכלים - יברך 'בורא נפשות'. ומדוע תקנו לברך על שיעור כ'זית'? מפני שיש בו חשיבות ותועלת מסוימת, ונותרת ממנו איזו תחושה של נחת, שמתוכה אפשר להתרומם להתבוננות בטובה שהשפיע ה' לעולמו ולומר ברכה. ואמנם ברכה ראשונה מברכים על כלשהו, מפני שהיא על עצם ההנאה שבאכילה, וכל שנהנה אפילו מעט - צריך לברך. אבל ברכה אחרונה היא כללית יותר, ורק אם נותר איזה רושם של נחת מהאכילה, אפשר מתוך כך להתבונן בטובה שהשפיע ה' לעולם ולברך. ולכן מי שלא אכל כשיעור 'זית' או שתה כשיעור 'רביעית' - אינו מברך (שיעורים אלה יבוארו להלן הלכות ה-י). וכיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה, יש להצמידה לתחילת האכילה, ואסור להפסיק בין הברכה לאכילה (לעיל ג, א). אבל ברכה אחרונה אינה על הנאת האכילה בלבד, אלא על התועלת והנחת שיש לאדם ממה שאכל, ולכן אפשר לברך אותה גם לאחר זמן, כל עוד מרגישים איזה שובע מהאכילה (להלן הלכה יב).

על שבעת המינים מברכים 'מעין שלוש', ונקרא שמה - 'מעין שלוש' מפני שיש בה תמצית של שלוש הברכות שבברכת המזון. כנגד ברכת 'הזן' מזכירים בתחילה באופן מפורט את המזון שאכלו. כנגד ברכת הארץ מזכירים את שבחה שהיא "ארץ חמדה טובה ורחבה". וכנגד הברכה על ירושלים מזכירים את ירושלים והמקדש. וכיוון שהוסיפו חכמים אח"כ לברכת המזון ברכה רביעית - 'הטוב והמטיב', גם כנגדה תקנו לומר - "כי אתה טוב ומטיב לכל". ואע"פ כן קוראים לברכה 'מעין שלוש', מפני שעיקר ברכת המזון היא שלוש ברכות, שאותן צריך לומר מהתורה (ברכות מד, א, מ"ב רח, נ, לעיל ד, א-ב). נחלקו הראשונים במעמדה של ברכת 'מעין שלוש'. יש אומרים שמצוותה מהתורה, מפני ששני פסוקים לפני הפסוק שהתורה מצווה אותנו לברך ברכת המזון, נזכרו שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, ומשמע שגם אחר אכילתם צריך לברך לה'. שנאמר (דברים ח, ח-י): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אלא שהואיל ויש הבדל בין אכילת לחם שהוא עיקר מזונו של אדם לאכילת פירות שבעת מינים, תקנו אחר אכילת לחם להודות ולשבח לה' בנוסח מפורט של שלוש ברכות, ואילו אחר אכילת פירות משבעת המינים תקנו ברכה אחת 'מעין שלוש' (בה"ג, רא"ש ורשב"א). ויש אומרים, שמהתורה חייבים לברך אחר אכילת לחם בלבד, כי רק הלחם נזכר בפסוק הסמוך לציווי. וחכמים תקנו כהמשך לכך לברך 'מעין שלוש' אחר אכילת שבעת המינים, שהואיל ונשתבחה בהם ארץ ישראל, ראוי מתוך אכילתם לומר ברכה חשובה (רמב"ם וסמ"ג).[1] מיוחדת היא ברכת 'מעין שלוש', שהואיל ונתקנה על המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, תקנו חכמים לציין במפורש את סוג המזון. על מאפים או תבשילים ממיני דגן, אומרים: "על המחיה ועל הכלכלה". על פירות שבעת המינים, שהם: זית, תמר, גפן, תאנה ורימון, אומרים: "על העץ ועל פרי העץ". ועל יין אומרים: "על הגפן ועל פרי הגפן". וכיוון שיסוד המצווה להודות לה' על המזון קשור עם שבח ארץ ישראל, אם הפרי גדל בארץ ישראל, מדקדקים לרמוז זאת בחתימת הברכה: "על הארץ ועל פירותיה". ואם הפרי גדל בחוץ לארץ, אפילו אם אוכלים אותו בארץ, חותמים "על הארץ ועל הפירות" (ברכות מד, א). וכשיש ספק אם הפירות גדלו בארץ, אומרים: "ועל הפירות" (מ"ב רח, נד). וכן כאשר היין מארץ ישראל חותמים: "ועל פרי גפנה", ואם מחוץ לארץ: "ועל פרי הגפן".[2] בשבת, מועד וראש חודש, מזכירים בברכה את היום המיוחד, שאינה דומה אכילתו של אדם ביום חול לאכילתו ביום מקודש. ואם שכח ולא הזכיר, יצא ידי חובה. ובחנוכה ופורים אין מזכירים את היום (שו"ע רח, יב).

נכון לברך 'מעין שלוש' במקום אכילתו ובישיבה, שיש סוברים שדיני ברכת 'מעין שלוש' כדיני ברכת המזון (שו"ע קפג, י; קפד, ג. ועיין לעיל ד, יג-יד). אכל מזונות, שתה יין, ואכל פירות משבעת המינים, מזכיר בברכה את שלושתם לפי סדר חשיבותם: מזונות, יין ופירות (שו"ע רח, יב). ואם שכח להזכיר אחד מהם, לפעמים מה שהזכיר כולל גם את מה ששכח ופוטר אותו בדיעבד, ולפעמים אינו כולל, ועליו לחזור ולברך.[3] אכל מזונות כשיעור המחייב ברכה אחרונה, ופרי משבעת המינים או יין בשיעור שיש ספק אם התחייב בברכה אחרונה. כיוון שממילא הוא צריך לברך 'מעין שלוש' עבור המזונות, יזכיר בברכה גם את הפירות והיין כדי לצאת מספק (ט"ז רח, יט). אכל מזונות וחבירו אכל מזונות ופירות משבעת המינים, אם זה שאכל מזונות אינו זוכר היטב את הברכה, יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת הברכה מחבירו, למרות שחבירו מזכיר גם את הפירות, שהזכרת הפירות אינה נחשבת הפסק לגביו (ברכ"י ריג, א). האוכל פרי משבעת המינים ופירות עץ נוספים שאינם משבעת המינים, מברך 'מעין שלוש' ופוטר את שאר הפירות, שהואיל והוא מודה בברכת 'מעין שלוש' על הפירות, פוטר את כל פירות העץ שאכל. אבל אם אכל פרי משבעת המינים ופרי אדמה, מברך 'מעין שלוש' על פרי העץ ו'בורא נפשות' על פרי האדמה.[4] ואם שתה יין ושאר משקים, כשם שבברכה ראשונה ברכת 'הגפן' פוטרת את שאר המשקים (לעיל ז, ד), כך ברכת 'מעין שלוש' שעל היין פוטרת את שאר המשקים (שו"ע רח, טו).

מתחילה היתה ברכת 'בורא נפשות' רשות, ורבי יהודה הנשיא היה מברך אותה רק אחר אכילת מאכלים חשובים כבשר וביצה. במשך הזמן התקבל המנהג כחובה, לברך אחר כל אכילה או שתייה 'בורא נפשות' (עיין ברכות מד, ב). וכיוון שברכה ראשונה היא על הנאת האכילה עצמה, תקנו חכמים לברך ברכה מיוחדת לכל סוג מאכל, כדי שנודה לה' על כל מאכל באופן מפורט. אבל הברכה שאחר האוכל היא על התועלת הכללית היוצאת לאדם מהאכילה, ולכן תקנו ברכה אחת לכמה סוגים. למשל, אם אכל אורז, פרי עץ, פרי אדמה ובשר, ושתה מיץ, יברך בתחילה ארבע ברכות - 'מזונות' על האורז, 'העץ' על פרי העץ, 'האדמה' על פרי האדמה, ו'שהכל' על הבשר והמיץ. אבל אחר אכילתם יברך 'בורא נפשות' על כולם. שברכה זו פוטרת את כל סוגי המאכלים והמשקים חוץ משבעת המינים (שו"ע רז, א). בברכת 'בורא נפשות' אנו מודים ומשבחים לה' שברא נפשות רבות, וברא את כל המאכלים ההכרחיים להשלמת חסרונן כדי שיוכלו להתקיים, ועוד הוסיף וברא מאכלים נוספים כדי שיוכלו להתענג בהם ולהחיות בהם נפש כל חי. שגם התענוג שבמאכלים הנוספים מוסיף חיות לאדם ומעשיר את דעתו ורגשותיו. שלא כמו ברכת 'שהכל' ברכת 'בורא נפשות'. שברכת 'שהכל' היא ברכה כללית, ובדיעבד פוטרת את כל המאכלים, ולכן מי שאינו יודע מה מברכים על מאכל מסוים, יכול לברך עליו 'שהכל'. לעומת זאת, בברכה האחרונה, אין ברכה אחת פוטרת חברתה, שאם חייב לברך 'מעין שלוש', אינו יכול לברך במקום זאת 'בורא נפשות', וכן להיפך (מ"ב רב, נה).[5]

האוכל אפילו כלשהו, כיוון שנהנה ממנו, חייב לברך עליו בתחילה. אבל ברכה אחרונה מברך רק מי שאכל לכל הפחות כשיעור 'זית', שכן אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית". כלומר, האוכל פחות מכ'זית', אכילתו מועטה כל כך עד שאינה חשובה להיקרא אכילה. בעקבות הגלויות נתעורר ספק בשיעור נפח הזית. יש אומרים שהוא כגודל הזית המצוי בארץ ישראל. ויש אומרים שהזית שמצוי אצלנו קטן מהזית שדיברו בו חכמים, ושיעור זית שדיברו בו חכמים הוא מעט פחות משליש ביצה. ויש אומרים שהוא כמחצית הביצה. ואף שנראה מהרבה ראשונים, שהזית שדיברו בו חכמים הוא הזית המצוי אצלנו או מעט פחות משליש ביצה, כיוון שכלל נקוט בידינו: "ספק ברכות להקל", נפסק להלכה שאין לברך ברכה אחרונה על פחות משיעור נפח של מחצית ביצה בינונית של ימינו. ואפשר להסביר, שהואיל וכך נהגו ישראל, האוכל פחות משיעור מחצית ביצה, אין אכילתו חשובה להיקרא אכילה לפי תפישתנו, ולכן אינו יכול לברך ברכה אחרונה. אולם אין לחשוש בהערכת שיעור נפח של מחצית ביצה, שכן כאשר נותנים לאנשים לשער דבר, ללא ספק יהיו שיטעו כלפי מעלה ויהיו שיטעו כלפי מטה, ואע"פ כן מסרו חכמים שיעורים אלה לכל אדם ואדם. בנוסף לכך, למדנו שלדעת רוב הראשונים, שיעור זית קטן בהרבה משיעור מחצית ביצה, ורק מחמת הספק הננו מחמירים שלא לברך על פחות מנפח חצי ביצה. לפיכך, כל שנראה לאדם שאכל כשיעור נפח חצי ביצה - מצווה עליו לברך.[6]

השיעורים שדיברו בהם חכמים, הם שיעורי נפח ולא משקל. שכן ברור שיהודים לא הסתובבו עם משקל בכיסם, ולכן חכמים נתנו את שיעוריהם לפי דברים המצויים, כזית וכביצה. וכפי שלמדנו, ההוראה למעשה היא ששיעור זית כחצי ביצה. ואם יש במאכל חללים גדולים, אין מחשיבים אותם לשיעור הנפח, אבל חללים קטנים שאינם ניכרים כל כך אינם משנים את החשבון, וכל שנראה שנפחו של המאכל הוא כחצי ביצה כולל החרירים הקטנים, מברכים עליו ברכה אחרונה. אמנם היו מפוסקי הספרדים שנהגו למדוד את השיעורים במשקל, וזאת מפני שקשה להעריך את הנפח, שלפעמים המאכל ארוך ולפעמים מרובע, ולפעמים יש בו חללים גדולים שאינם מצטרפים לנפח. בנוסף לכך, יש סוברים שיש להפחית משיעור הנפח גם את החרירים הקטנים, וקשה מאוד לשער את נפחם, ועל כן נעזרו במשקל. אבל גם הם מסכימים שכעיקרון השיעור תלוי בנפח ולא במשקל. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשער לפי נפח, ולצרף גם את החרירים הקטנים לשיעור, ורק חללים גדולים, שאינם חלק מהמרקם של המאכל, אין מצרפים לשיעור. וכך ההלכה. למשל בלחם, את החללים הגדולים שנוצרים בו לפעמים, אין מצרפים לשיעור, אבל את החרירים הקטנים שמלווים את כולו - מצרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, במבה, קצפת (כדוגמת הקצפת שבקרמבו) וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו. וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכדי להתרגל בכך, טוב להעמיד ביצה או חצי ביצה כנגד מאכלים שונים. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש בזה יותר מדי, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה.[7]

אכל את שיעור ה'זית' בהפסקות גדולות, אם עברו מתחילת אכילתו ועד סופה פחות מכשיעור של 'אכילת פרס', שהוא שיעור הלחם שהיו רגילים לאכול בארוחה אחת, עדיין נחשבת אכילתו כאכילה אחת, ויברך אחריה ברכה אחרונה. אבל אם אכל את שיעור ה'זית' במשך זמן ארוך יותר - אין אכילתו נחשבת כאכילה אחת, ואינו מברך עליה ברכה אחרונה. אלא שנתעורר ספק, כמה דקות בפועל לוקח לאדם ממוצע לאכול 'שיעור פרס'. לדעת המאריכים - תשע דקות, ולדעת המקצרים - שלוש דקות. למעשה, טוב לגמור את שיעור הכ'זית' בתוך ארבע דקות. ומכל מקום, מי שאכל כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בתוך שש דקות, חייב לברך. שכן שיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי רוב האנשים, וכיוון שבמדידות שונות יצאו שיעורים שונים, יש לילך אחר השיעור הממוצע שהוא כשש דקות.[8]

יש אומרים, שהאוכל בריה שלימה, כגון ענב אחד, או גרעין רימון, חומוס ואפונה, צריך לברך ברכה אחרונה. ואף שאין בו שיעור 'זית', כיוון שיש לו חשיבות מיוחדת, שהוא בריה שלימה, יש לברך עליו ברכה אחרונה (עפ"י ירושלמי). ואמנם נפסק להלכה, שכל שלא אכל כשיעור 'זית' אינו מברך (רי"ף ורמב"ם), מכל מקום לכתחילה, כדי שלא להיכנס לספק, ראוי שלא לאכול בריה בלי לאכול שיעור המחייב ברכה אחרונה (רא"ש, שו"ע רי, א). ואם ינגוס חתיכה מהבריה, ואח"כ יאכל את השאר, כיוון שלא הכניס לפיו את כל הבריה בפעם אחת, אינו נחשב כאוכל בריה (בא"ח מטות ה). וכן אם אינו בולע את הגרעין, כדוגמת הגרעין של תמר, זית ודובדבן, אינו נחשב כאוכל בריה (מ"ב רי, ז וט).[9] וכן ראוי למהדרים לאכול - או פחות משיעור זית שלנו, ואז לכל הדעות לא יברכו ברכה אחרונה; או כשיעור נפח חצי ביצה ומעלה, ואז לכל הדעות יברכו ברכה אחרונה. אבל אם יאכלו נפח של זית עד פחות מנפח חצי ביצה, לדעת חלק מהפוסקים יצטרכו לברך, אולם בפועל לא יברכו, שספק ברכות להקל (לעיל הלכה ה). וכל זה הוא לרוצים להחמיר על עצמם, אבל על פי הדין אין בזה חובה, והרוצה לאכול כשיעור מסופק - רשאי, ואח"כ לא יברך ברכה אחרונה, כדין ספק ברכות להקל.

האוכל כשיעור 'זית' עוגה, היינו נפח של חצי ביצה, מברך 'על המחיה'. ואף שבין מרכיבי העוגה יש ביצים, סוכר ושמן, כך שבקמח עצמו שאכל אין שיעור 'זית', מכל מקום הואיל ושאר המרכיבים טפלים לקמח ונועדו להטעימו, הרי הם מצטרפים אליו לשיעור 'זית'. ובתנאי שהקמח יהיה לפחות שמינית משאר המרכיבים (שו"ע רח, ט, מ"ב: מג, מח). בפועל, כמעט בכל העוגות שלנו, כולל העוגות הבחושות, יש לפחות שמינית קמח. ואם שיעור הקמח שבבצק פחות משמינית מכלל המרכיבים, אין מברכים אחר אכילת כ'זית' מהעוגה 'על המחיה' אלא 'בורא נפשות'. שהואיל והקמח שבעוגה זו מועט כל כך, אין הוא גורר אחריו את שאר המרכיבים אלא נגרר אחריהם. אבל לפני אכילתה צריך לברך 'מזונות', מפני שלעניין ברכה ראשונה אין צורך בשיעור מסוים, אלא כל זמן שגם הקמח נועד לתת טעם, הוא העיקר ועל פיו קובעים את הברכה (שו"ע רח, ב-ג, להלן יא, ד).[10] ועוגה שיש בה מילוי פירות (שטרודל) או גבינה, כיוון שהמילוי עומד בפני עצמו ואינו מעורב בתוך הקמח, אין הוא מצטרף לקמח, ורק אם אכל מהבצק על כל המרכיבים שבו כשיעור 'זית' מברך 'על המחיה'. ואם אין בבצק שיעור 'זית' אבל יחד עם המילוי יש שיעור 'זית', יברך 'בורא נפשות' (עיין להלן 14, ויא, ז).

יש אומרים שדין שתייה כדין אכילה, והשותה כנפח חצי ביצה, חייב בברכה אחרונה (תוספות). ולדעת רוב הפוסקים, רק השותה 'רביעית הלוג', שהיא כנפח ביצה ומחצה - חייב בברכה אחרונה (רמב"ם). וכיוון שהדין שנוי במחלוקת, נוהגים המחמירים על עצמם, שלא לשתות כשיעור של יותר מחצי ביצה ופחות מ'רביעית', כדי שלא להיכנס לספק. אולם למעשה, אם שתה פחות מ'רביעית', שהיא נפח ביצה ומחצה - לא יברך (שו"ע רי, א. בדורות האחרונים היה מקובל להורות שרביעית היא 86 מיליליטר, אולם לפי חשבון מדויק רביעית היא 75 מיליליטר, פחות מחצי כוס רגילה).[11] משך הזמן: יש אומרים, שדין שתייה כדין אכילה, ואם שתה 'רביעית' במשך זמן של 'אכילת-פרס' (6 דקות), חייב לברך ברכה אחרונה (ראב"ד). ויש אומרים, שדין שתייה שונה מדין אכילה, שהואיל ורגילים לשתות ברציפות, אם שתה את שיעור ה'רביעית' לאט מכפי שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך ברכה אחרונה (מ"א עפ"י הרמב"ם). וכיוון שכלל נקוט בידינו, ספק ברכות להקל, כל השותה 'רביעית' מעבר לזמן שמקובל לשתות 'רביעית', אינו מברך. אבל אם שתה ברציפות תוך הפסקות קלות לגמיעה ונשימה - חייב לברך ברכה אחרונה. לדעת כמה פוסקים, השותה משקה שרגילים לשתותו לאט, כדוגמת קפה חם או מרק, למרות שלא שתה אותו ברציפות, מברך אחריו ברכה אחרונה, מפני שכך היא דרך שתייתו (גינת ורדים). ויש שנהגו כך למעשה. אולם לדעת הרבה פוסקים, אין לחלק בין שתייה חמה לקרה, וכל ששתה את ה'רביעית' ביותר זמן ממה שרגילים לשתות 'רביעית' ברציפות - אינו מברך ברכה אחרונה. ולכתחילה, כדי לצאת ידי כולם, טוב שיאכל או ישתה מאכל או משקה נוסף, כדי שיוכל לברך עליו 'בורא נפשות' בלא ספק.[12] יא - גבינה, לבן וגלידה דינם כאוכל למדנו שיש הבדל משמעותי בין מאכל למשקה, שעל מאכל מברך ברכה אחרונה אם אכל כשיעור 'זית' (חצי ביצה) במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות); ואילו על משקה מברך ברכה אחרונה רק אם שתה 'רביעית' (נפח ביצה ומחצה) ברציפות כמקובל. שני סימנים עיקריים מבדילים בין מאכל למשקה. האחד, שהמשקה הוא נוזל, ואם יניחוהו בצלחת, יתפשט לכל הצדדים. וכאשר אינו מתפשט לצדדים, הרי הוא אוכל. והשני, שאת המאכל לועסים בשיניים או לכל הפחות לועטים מעט בלשון, ואילו את המשקה שותים. לפיכך, לבן, גבינה, ג'לי, פודינג וגלידה, הואיל ואינם ראויים לשתייה ולועטים אותם מעט בלשון, דינם כאוכל, שאם אכל מהם כשיעור 'זית' (חצי ביצה) במשך זמן 'אכילת פרס' (6 דקות), מברך ברכה אחרונה. ואם ינערו את הלבן עד שיעשה נוזלי, יהיה דינו כמשקה. ומרק, אפילו אם הוא סמיך, כל זמן שהוא מתפשט כנוזל, דינו כמשקה. קרטיב העשוי ממים עם סוכר שהוקפאו, המוצץ או מלקק אותו כשהוא מחוץ לפיו, דינו כשותה, וכיוון שלא יתכן שיספיק למצוץ 'רביעית' בזמן שרגילים לשתות 'רביעית', לא יברך אחריו ברכה אחרונה. אבל אם ינגוס את הקרטיב, אפילו אם ימצוץ אותו אח"כ בתוך פיו, דינו כאוכל, ואם אכל כשיעור מחצית ביצה במשך 6 דקות - יברך ברכה אחרונה.[13] שתה שיעור 'רביעית' משני מיני משקים שונים שברכתם שווה, או אכל שיעור כ'זית' משני מאכלים שונים שברכתם שווה - מצטרפים יחד לחייב אותו בברכה אחרונה. אבל אם שתה חצי שיעור משקה ואכל חצי שיעור מאכל, אינו מברך ברכה אחרונה, ששיעורי מאכל ומשקה אינם מצטרפים (מ"ב רי, א).[14] יב - עד אימתי יכול לברך צריך לברך ברכה אחרונה מיד לאחר סיום האכילה או השתייה, ואין להתעסק בשום דבר לפני הברכה. שאין ראוי לאדם לעסוק בעסקיו קודם שיודה לה' על המזון שאכל, ועוד, שיש חשש שמא ישקע בענייניו וישכח לברך. ובדיעבד, כל זמן שהוא עוד נהנה ומרגיש שובע ממה שאכל, כלומר, כל זמן שהוא יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל, עדיין הוא יכול לברך ברכה אחרונה. ולפעמים קשה לשער דבר זה, כי דווקא האכילה מעוררת את התיאבון, ומכל מקום בתוך חצי שעה מסיום האכילה אפשר תמיד לברך בלא חשש. ואם עברה חצי שעה והוא מסופק אם עתה הוא שבע יותר ממה שהיה לפני שאכל, מוטב שיאכל עוד מאותו דבר, ויברך אח"כ ברכה אחרונה (ולגבי ברכה ראשונה, עיין לעיל ט, ה-ז). ואם אין לו אפשרות לאכול עוד, כל שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו או שתייתו, עדיין הוא יכול לברך. ולאחר מכן - לא יברך. ואם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל - גם אחר 72 דקות יוכל לברך. למשל, האוכל סעודה משביעה בלא לחם, כגון שאכל בשר עם פתיתים ואורז ומיני ירקות, בדיעבד, גם אם עברו כמה שעות, כל עוד הוא מרגיש תחושת שובע חייב לברך. ומשעה שירגיש מעט רעב ויתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת - הפסיד את הברכה (עיין לעיל ד, טו, בביאור שיעור זה).[15] יג - הטועם ושותה בהפסקות אימתי יברך לעיתים אדם מתכוון לאכול במשך השעות הקרובות כמה פירות או כמה מיני מזונות, או לשתות כמה כוסות, ועולה השאלה: האם נכון שיברך בתחילה ברכה אחת על כל מה שהוא מתכוון לאכול ולשתות, ובסוף ברכה אחרונה על כל מה שאכל ושתה; או שנכון יותר שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל כוס וכוס ברכה לפניה וברכה לאחריה. הכלל הוא, שאם האכילות והשתיות נחשבות כהמשך אחד, מברך על הכל ברכה אחת. ואם הן נחשבות כמחולקות, כגון שהוא מפסיק ביניהן לזמן רב, או שהוא אוכלן במקומות שונים, עליו לברך על כל אכילה ושתייה בנפרד. ופעמים שגורמים נוספים משפיעים על כך, כגון, הנחת המאכלים והקנקן לפניו או ישיבה עם חברים. ונבאר את ההלכה: היושב במקום אחד ומתכוון להפסיק בין אכילה לאכילה ובין שתייה לשתייה פחות מחצי שעה, נכון שיצרף את כל האכילות או השתיות, ויברך בתחילה ברכה ראשונה על הכל, ובסוף ברכה אחרונה על הכל. ואם מסתבר שיפסיק יותר מחצי שעה, כיוון שההפסק ארוך יחסית, עדיף שיברך על כל אכילה ואכילה ועל כל שתייה ושתייה ברכה ראשונה ואחרונה. ומכל מקום, כל שהוא מפסיק פחות מ-72 דקות בין אכילה לאכילה ושתייה לשתייה, עדיין יוכל בדיעבד לברך על כל האכילות והשתיות ברכה אחת לפניהן וברכה אחת אחריהן. ואם הניח לפניו צלחת פירות או צלחת עוגות או קנקן לשתייה, כיוון שהם לפניו והוא מתכוון להמשיך לאכול או לשתות מהם, הרי שכל מה שהוא אוכל ושותה מהם נחשב כהמשך אחד, ולכן גם אם הוא מפסיק יותר מחצי שעה, מוטב שיברך ברכה אחת בתחילה על הכל, וברכה אחת לאחר שיסיים את אכילתו או שתייתו. אבל אם הוא יודע שיפסיק יותר מ-72 דקות, מוטב שיברך ברכה ראשונה ואחרונה על כל אכילה וכל שתייה. כאשר חבורה התאספה במסיבה ויש לפניהם מיני כיבוד ושתייה, ישיבתם המשותפת בנוסף לכיבוד שלפניהם מאגדת את כל מה שיאכלו וישתו לאכילה ושתייה אחת, ויברכו בתחילה על כל מה שיאכלו וישתו, ולאחר שיסיימו לאכול ולשתות יברכו ברכה אחרונה. למשל, אם היו לפניהם מזונות, פירות ומיץ, יברכו בתחילה 'מזונות', 'העץ' ו'שהכל', ובסוף 'על המחיה' ו'בורא נפשות'. וגם אם יעברו כמה שעות בין האכילה הראשונה לסיום המסיבה, כל זמן שהם קבועים שם, ומעת לעת הם טועמים מהמאכלים ושותים מן המשקים שלפניהם, לא הפסידו את הברכה על מה שאכלו ושתו בתחילה. ויש מהדרים להקפיד שלא יעברו 72 דקות בלא שיאכלו וישתו דבר מה. ומכל מקום, גם מי שהפסיק 72 דקות בלא שאכל ושתה, לא הפסיד את הברכה האחרונה, הואיל ולא נעשה רעב או צמא בינתיים, שאם היה רעב או צמא, מן הסתם היה אוכל ושותה עוד ממה שלפניו.[16]