למרות שדפנות הכלים נראות קשות ואטומות, הן בולעות טעמים מן האוכל המתבשל בהם. ולכן אם בישלו בסיר בשר טרף, טעם הטרף נבלע בדפנות, ואם אח"כ בישלו באותו סיר בשר כשר, הבשר הכשר נאסר באכילה, מפני שטעם הטרף יצא מדופן הכלי ונבלע בו.[1] אמנם ישנו כלל, שנותן טעם לפגם אינו אוסר. למשל, אם נפל מעט בשר טרף פגום לתוך בשר כשר, כיוון שטעם הטרף פגום, הבשר כשר לאכילה. וכן הדין לגבי הטעם שנבלע בכלים, שכלל נקוט בידינו שאחר עשרים וארבע שעות טעמו נפגם. ולכן אם בישלו בסיר בשר טרף, ואחר שעברו עליו יותר מעשרים וארבע שעות בישלו בו תבשיל אחר, התבשיל כשר, מפני שהטעם הבלוע בסיר פגום, וטעם פגום אינו אוסר את התבשיל (שו"ע יו"ד קג, ה). אבל לכתחילה אסור להשתמש בסיר שבלע טעם איסור גם אחר שעברו עליו עשרים וארבע שעות, משום שחששו חכמים שמא ישכחו ויטעו ויבשלו בו לפני שיעברו עליו עשרים וארבע שעות. לפיכך קבעו חכמים, שהואיל ומתחילה הסיר נאסר, אין להשתמש בו יותר בלא הכשרה (שו"ע יו"ד קכב, ב). ורק בדיעבד, אם שכח שהסיר בלע טעם איסור ובישל בו מאכל אחר, כיוון שעברו עשרים וארבע שעות מאז בישול האיסור, המאכל כשר. אבל מי שידע שהסיר בלע טעם איסור, ובכל זאת בישל בו מאכל כשר, קנסו אותו חכמים, ואסרו עליו ועל בני ביתו את התבשיל שבישל, למרות שטעם האיסור שבו כבר נפגם.[2]

כלים שהשתמשו בהם בכל השנה בתבשילי חמץ חמים, כיוון שהתבשילים היו חמים, הכלים בלעו טעם חמץ, ואסור להשתמש בכלים אלו בפסח בלא שיוציאו את טעם החמץ הבלוע בהם בהגעלה או ליבון. ואם עברו ובישלו בפסח בסירים הללו למרות שידעו שלא הוכשרו לפסח - אף שטעם החמץ הבלוע בהם נפגם אחר שעברו על הסיר עשרים וארבע שעות, מכל מקום התבשיל אסור, שכבר למדנו שקנסו חכמים את העובר ומבשל בסיר שבלע טעם איסור ולא הכשירוהו. ואם המבשל טעה ובישל בפסח בסיר שלא הוכשר, לדעת בעל השולחן ערוך, אם עברו על הסיר עשרים וארבע שעות מאז שבישלו בו חמץ, כיוון שטעם החמץ הנפלט ממנו פגום, התבשיל מותר באכילה בפסח. ולדעת הרמ"א התבשיל אסור, מפני שאיסור חמץ חמור במיוחד, שאפילו כלשהו חמץ אוסר את כל תערובתו, וכן כאשר טעמו פגום הוא אוסר את תערובתו (שו"ע תמז, י; ועיין לעיל ז, ה). וכלי חמץ שאין מעוניינים להכשיר לפסח, צריך לנקות משיירי חמץ, ולהצניע במקום סגור, כדי שלא יבואו בטעות להשתמש בהם בפסח (שו"ע תנא, א, ועיין לעיל ו, ד, שאין למוכרם).

הכלל היסודי ביותר בדיני הכשרת הכלים הוא: "כבולעו כך פולטו". כשם שטעם האיסור נבלע בתוך הכלי, כך הוא יפלט. ושתי צורות בליעה עיקריות ישנן, ברותחים ובאור (באש). אם האיסור נבלע על ידי רותחים, כגון סיר שבישלו בו תבשיל חמץ, כגריסים ופתיתים, כדי להכשירו לפסח צריך להטבילו בתוך מים רותחים, שעל ידי המים הרותחים יפלט ממנו טעם החמץ. וכן דין מצקת וכפות, שאם השתמשו בהם במאכלי חמץ שחומם מעל חום שהיד סולדת בו, נבלע בהם טעם חמץ, וכדי להפליטו צריך להטבילם במים רותחים, ועל ידי כך יצא מהם טעם החמץ. אבל אם הכלי בלע את החמץ על ידי חום של אש ללא נוזלים, כגון תבנית שאפו בה עוגה, או שיפודים שהניחו עליהם בצקים, או סיר שמיועד להכנת ג'חנון או קוגל - כיוון שהבליעה נעשתה בכח של אש ללא נוזלים, הכשרתם בליבון חמור. כלומר על ידי העברתם באש עד אשר יצאו מהם ניצוצות או שיתלהטו ויאדימו. ההבדל בין שתי צורות הבליעה הוא, שבליעה שנעשתה על ידי נוזלים היא בליעה רכה, ולכן די בכוחם של המים הרותחים להוציא מתוך הכלי את טעם החמץ שנבלע בתוכו. אבל בליעת התבנית והשיפוד, היא בליעה קשה, שחום האש מבליע את טעם המאכל בכוח רב לתוך-תוכי החלקיקים של הכלי, ומים רותחים אינם מסוגלים להוציא את כל הטעם שנבלע על ידי האש, ולכן צריך להכשירם כדרך שבלעו - באש. וזהו ליבון חמור, שהאש שורפת ומכלה את כל הטעמים שנבלעו בכלי, בתבנית או בשיפוד. נמצא איפוא, שההגעלה מוציאה מהכלי את הטעם הבלוע בו, והליבון שורף את הטעם הבלוע בכלי בעודו בתוכו. ולכן את הכלים שעומדים להגעיל צריך לנקות מכל שיירי מאכל שדבוקים בהם, מפני שההגעלה מוציאה את הטעם הבלוע בכלי, אבל לא מבערת את כל שיירי המאכל הדבוקים לכלי. אולם את הכלים שעומדים ללבן אין צורך לנקות, משום שממילא כל שיירי המאכל הדבוקים לכלי ישרפו לחלוטין בליבון.

למרות שמושחים את התבנית בשמן כדי שהמאפה לא ידבק בה, עדיין נחשבת בליעתה בליעה באור והכשרתה טעונה ליבון חמור. מפני שרק כאשר יש בתחתית הכלי שמן רוחש ומבעבע נחשבת בליעתו בנוזלים.[3] לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן מניחים בה שמן רוחש. וכך אכן סוברים רוב הראשונים (הרא"ש ואבי העזרי), שהכשרת המחבת בהגעלה. ואף אם אירע שהשמן כלה והמאכל שטוגן בה נשרף, כיוון שבתחילת הטיגון היה שם שמן, טעם המאכל שנבלע במחבת על גבי השמן נבלע, ובליעה זו רכה, והכשרתה בהגעלה. וכן דין סיר שבישלו בו דבר איסור, שאף אם התבשיל שבישלו בו התייבש ונשרף, הכשרתו בהגעלה (מ"ב תנא, סג; כה"ח קלז). אולם לדעת כמה מגדולי הראשונים, כיוון שרגילים לטגן במחבת במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות בליעה באור, ולכן דינה של המחבת כתבנית, והכשרתה בליבון חמור (רשב"א). ואף שלגבי סיר מוסכם שגם אם התבשיל שבו נשרף והתייבש, הכשרתו בהגעלה, מכל מקום לגבי מחבת שמתחילה שמים בה פחות שמן, ופעמים רבות קורה שהשמן שבה כלה, יש מקום להחמיר. למעשה, לכתחילה צריך להכשיר מחבת בליבון קל (כפי שיתבאר בהלכה הבאה), ובדיעבד כיוון שעברו על המחבת עשרים וארבע שעות מאז שטיגנו בה את האיסור, אפשר להסתפק בהגעלה.[4] מחבת טפלון, שמטגנים בה בלא שמן, אי אפשר להכשיר לפסח. ואף שלכאורה היה אפשר להכשירה בליבון חמור כפי שמכשירים תבניות אפיה, למעשה, אין להכשירה, כיוון שהיא עלולה להינזק בליבון החמור (כמבואר בהמשך בהלכה ז). מחבת שרוב שימושה לצורך מלווח, שאופים ומחממים אותו ללא שמן רוחש, כיוון שבליעתה באור - הכשרתה בליבון חמור. וכשמיעוט תשמישה לזה, אפשר בשעת הדחק להכשירה בהגעלה, כפי רוב תשמישה (כמבואר בהמשך בהלכה ט).

ליבון חמור הוא הבערת הכלי באש, עד שכל טעם החמץ שנבלע בו נשרף, והסימן לכך שהכלי נתלבן, שאם יגעו בכלי המתלבן בברזל - יצאו ממנו ניצוצות של אש, סימן נוסף, שקליפתו החיצונית מתקלפת, או שצבעו הופך לאדום לוהט. ליבון קל הוא חימום הכלי באש עד שאם יניחו קש או חוט על צידו השני, יחרך מרוב החום. למשל, הרוצה להכשיר מחבת בליבון קל, צריך להניחה על האש, ולהניח עליה נייר, וכשיתחיל הנייר להיחרך, המחבת הוכשרה בליבון קל. ליבון קל אינו מועיל במקום שצריך ליבון רגיל, מפני שמגמת הליבון לשרוף את כל הטעם הבלוע בכלי, ורק בליבון חמור כל הטעם הבלוע בכלי נשרף לחלוטין. אבל ליבון קל מועיל יותר מהגעלה, שבכוחו להפליט את הטעם הבלוע בכלי יותר מהגעלה, וכפי הנראה בכוחו גם לשרוף מקצת מהטעם שבלוע בתוכו. ולפעמים במקום שיש ספק אם הכלי צריך ליבון, ההוראה להסתפק בליבון קל. עוד תועלת ישנה בליבון קל, שכלי שיש לו חריצים שקשה לנקותם, ההגעלה אינה מכשירתו, מפני שההגעלה יכולה להוציא את הטעם הבלוע בכלי אבל אינה יכולה להכשיר את שיירי המאכל שדבוקים בחריצים, אבל אם ילבן את הכלי ליבון קל, ויכוון את האש למקום החריצים, שיירי האוכל שבחריצים ישרפו והכלי יוכשר. אפשר לבצע ליבון קל על ידי הכנסת כלי לתוך תנור אפייה וחימומו על החום הגבוה למשך כחצי שעה. אמנם ראוי לדעת, שיש חולקים ומקילים שאין הכשרת כלי שבלע באור נצרכת בהכרח לליבון חמור, אלא הכל תלוי בדרגת החום, שכן הכלל "כבולעו כך פולטו" חל על דרגת החום של הבליעה. ולכן אם הכלי בלע טעם איסור בחום של שלוש מאות מעלות - יוכשר בחום זה. ואם בלע בחום של מאתיים מעלות - יוכשר במאתיים מעלות, למרות שבחום של מאתיים מעלות הכלי אינו מתאדם ואינו מוציא ניצוצות. ולפי דעתם, תבנית שבלעה איסור בחום התנור, אפשר להכשירה בחומו של אותו התנור. למעשה הלכה כדעת רוב הפוסקים, וכל כלי שבלע באור וחומו היה מעל יד סולדת, הכשרתו בליבון חמור. אמנם, בשעת הדחק וכשיש טעמים נוספים להקל, מתחשבים בדעת המקילים.[5] יש להדגיש, כי בליעה באור היא דווקא בעוד המאכל על האש, כגון כשחתכו בסכין מאפה שעומד על האש, אבל אם הורידו את המאפה מן האש, וחתכו אותו בסכין, למרות שהמאפה יבש, בליעת הסכין נחשבת בליעה קלה, והכשרתו בהגעלה.

כלל נוסף שחשוב לציינו הוא, שהדין שלמדנו כי כלי שבלע באור צריך להכשיר באור, הוא דווקא כשהבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באור, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אחר כך הפך להיות אסור, אפשר להכשירו בהגעלה. והדוגמא לכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר שעבר יום, בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וכן גם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן אסור להשתמש בשיפוד בלא הכשרה. אבל אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים, מפני שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד, הבשר היה מותר באכילה (עיין בהערה בטעם הדבר).[6] לפי זה תבניות אפיה, שטעו ואפו בהם פעם חלבי ופעם בשרי, דינם תלוי בשאלה האם עברו עשרים וארבע שעות בין האפייה הבשרית לחלבית. אם למשל אפו בה בשר ולפני שעברו עשרים וארבע שעות אפו בה חלב, המאפה נאסר באכילה, משום שנתערב בו טעם בשר משובח, וכן התבנית בלעה טעם איסור, והכשרתה בליבון חמור. אבל אם עברו עשרים וארבע שעות בין אפיית הבשר לחלב, הרי שטעם הבשר כבר נפגם, ולכן המאפה החלבי כשר לאכילה. ואף שחכמים קבעו שצריך להכשיר את התבנית, כיוון שלא בלעה איסור, אפשר להכשירה בהגעלה בלבד. ולמעשה כיוון שרגילים להכניסה לתנור אפייה, הטוב ביותר הוא להכשירה בליבון קל, שיכניסה לתנור ויפעיל אותו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה, וכבר למדנו שליבון קל מועיל יותר מהגעלה.[7] ולגבי חמץ נחלקו גדולי הראשונים, יש אומרים שבליעת החמץ במשך כל השנה נחשבת לבליעת היתר, שהרי מותר בכל השנה לאכול חמץ לכתחילה, וממילא אפשר להכשיר את תבניות האפייה לפסח בהגעלה בלבד. ולדעת רוב הפוסקים, החמץ נקרא איסור, ואף שבמשך כל השנה מותר לאוכלו לכתחילה, מכל מקום לגבי פסח הוא נחשב תמיד לאיסור, שגם מאכל שהחמיץ לפני פסח שם חמץ עליו ואסור לאוכלו בפסח. ולכן צריך להכשיר את התבניות בליבון חמור. וכן נפסק בשולחן ערוך (תנא, ד). אמנם בשעת הדחק כשיש סיבות נוספות להקל, פעמים שסומכים על שיטת המקילים (מ"ב תנא, כח).[8]

כפי שלמדנו מגמת הליבון לשרוף את כל הטעם הבלוע בתוך הכלי, לשם כך צריך לחמם את הכלי לדרגת חום גבוהה מאוד, (למעלה משלוש מאות מעלות צלזיוס). והסימן לכך, שאם ניקח ברזל וניגע בכלי המתלבן יצאו ממנו ניצוצות של אש, או שכולו יאדים, שאז אנו יודעים שכולו בוער והטעם שנבלע בתוכו נשרף. אלא שיש כלים שעלולים להתקלקל על ידי הליבון, ואותם כלים אי אפשר להכשיר בליבון, משום שיש לחשוש שמא המלבן יחוס על כליו ולא ילבנם כראוי. למשל, אסור להכשיר כלי חרס שבלע דבר איסור או חמץ בליבון, משום שהליבון עלול לבקע את הכלי. וגם הגעלה אינה מועילה לכלי חרס, מפני שהרכבם המיוחד גורם לכך שהם בולעים טעמים ואינם פולטים אותם כראוי. ורק על ידי החזרתם לכבשן האש אפשר להכשירם, משום שבכבשן האש כבר לא ניתן לחוס עליהם, שהאש החזקה בוערת שם בכל עוצמתה, והכלי שיתבקע יאבד, והכלי שישרוד יוכשר (שו"ע תנא, א; מ"ב יג-יד). וכן סירי פלא המיועדים לאפיית עוגות, בליעתם באור והיה צריך להכשירם בליבון חמור, אבל מכיוון שהם עשויים אלומיניום, לא יחזיקו מעמד בליבון חמור, ואין דרך להכשירם לפסח (ואם אפו בהן רק עוגות בחושות, יש מקום להקל בהגעלה, כמובא בהלכה ד). וכן תבניות אפייה של תנורים ביתיים ניזוקות מאוד בליבון חמור, מראם מתכער וצורתם מתעקמת, עד שלרוב האנשים אינן ראויות יותר לשימוש, ולכן אין להכשירם בליבון. ויש תבניות תעשייתיות שאינן ניזוקות כל כך בליבון, ואפשר ללבנן לפסח. ויתכן שלאדם היודע בעצמו שלא מפריע לו שצורתה של התבנית תתעקם ותתכער, מותר בשעת הצורך ללבן תבנית אפייה. מפני שבכל ליבון יש חשש של נזק מסוים, ורק כאשר יש חשש שהכלי יאבד לגמרי את ערכו אסרו חכמים להכשירו, וכאן כשהוא אומר שלא מפריע לו שהתבנית תינזק - יכול להכשירה בליבון. ולמעשה ראוי לשאול שאלת חכם.[9]

כפי שלמדנו, סיר שבישלו בו מאכל, בולע את טעם המאכל לדפנותיו, שזה הוא כוחו של הבישול לערב את הטעמים השונים זה בזה, וכמו שבכח הבישול לערב את טעם הבשר בתפוחי אדמה, כך הוא מכניס את טעם התבשיל בדפנות הסיר. אלא שיש רמות שונות של בישול, והכלל הוא: כבולעו כך פולטו, אם הבליעה היתה בדרגת בישול חזקה, כך גם ההכשרה צריכה להיות בדרגה חזקה. ובכל אופן אם חום התבשיל היה פחות מיד סולדת (45 מעלות לשיעור הנמוך של יד סולדת), אין חשש בליעה, ואין צורך בהגעלה להכשירו. ונמנה את דרגות ההכשרה: כלי ראשון שעל האש: הבישול החזק ביותר הוא בכלי המונח על האש, שהאש ממשיכה לחמם את התבשיל ולגרום לטעמים השונים שבו להיבלע זה בזה ובדפנות הסיר. וכבולעו כך פולטו. כדי להכשירו צריך להכניס את כולו לתוך כלי ראשון שעומד על האש והמים שבו רותחים. ויש להדגיש, שאף אם בעת בליעת האיסור או החמץ המים שבכלי לא רתחו, מכל מקום בהכשרה צריך שהמים ירתחו, משום שהכלל "כבולעו כך פולטו" חל רק על סוג הבליעה, כלי ראשון או שני, אבל משעה שמדובר בכלי ראשון שעל האש, ההכשרה צריכה להיות ברתיחה. כלי ראשון שאינו על האש: כלומר כלי שהתחמם תחילה על האש ואח"כ הסירוהו מהאש או שכיבו את האש תחתיו. בכח כלי זה לבשל, שאם יניחו בתוכו דבר מאכל יתבשל מעט, מפני שהוא אוצר בתוכו חום מהאש, מכל מקום כיוון שחומו הולך ונחלש, גם כוח בישולו נחלש. ולכן אין צורך להכשירו במים רותחים שעל האש, אלא די להניחו בכלי ראשון שאינו על האש. עירוי מכלי ראשון: בכוחו לבשל כדי קליפה, ואם עירו מרק חמץ על קערה, טעם החמץ נבלע בקליפת הקערה, אבל לא בכל עובייה. וכן להכשרתה די בעירוי רותחים מכלי ראשון. כלי שני: הוא תבשיל חם שנתבשל תחילה על האש ואח"כ העבירוהו מן הכלי שעמד על האש לכלי אחר. ונחלקו הפוסקים אם בכוחו להבליע טעם בקליפת המאכלים והכלים. למשל אם הניח סכו"ם בתוך הכלי השני, יש אומרים שלא יבלע טעם ויש אומרים שיבלע. ונפסק בשולחן ערוך לגבי שאר האיסורים, שאף כי לדעה העיקרית אינם צריכים הגעלה, ראוי לכתחילה להגעילם (יו"ד קה, ב); ולגבי פסח, נפסק בפשטות שצריך להגעילם, ומשום חומרת חמץ לא נזכרה כלל הדעה המקילה (או"ח תנא, ה; כה"ח כ'). ואף בכלי שלישי והלאה, יש מחמירים שכל זמן שחום התבשיל כחום שהיד סולדת ממנו, הכלי בולע טעם מהתבשיל וצריך להכשירו, וכבולעו כך פולטו. ורוב הפוסקים מקילים בזה. ומשום חומרת חמץ, לכתחילה נוהגים להחמיר להכשיר כל כלי שהיה בו חמץ בחום שהיד סולדת ממנו.[10]

לדעת בעל השולחן ערוך (או"ח תנא, ו), כלי שהשתמשו בו לפעמים בכלי ראשון ולפעמים בכלי שני, הכשרתו צריכה להיות כפי רוב תשמישו, ואם ברוב הפעמים השתמשו בו בכלי שני, אפשר להכשירו בכלי שני. וכן אם לפעמים השתמשו בו באור ורוב הפעמים בכלי ראשון, אפשר להכשירו בכלי ראשון. וכן אם לפעמים השתמשו בו בכלי ראשון ורוב הפעמים בצונן, הכשרתו בצונן. ולדעת הרמ"א הולכים אחר תשמישו החמור. למשל, כף שבדרך כלל משמשת לאכילת מרק בכלי שני, ולפעמים מערבים בה תבשיל שעומד על האש, לדעת השולחן ערוך הכשרתה כפי רוב תשמישה, ולכן אפשר להגעילה בכלי שני; ולדעת הרמ"א הגעלתה בכלי ראשון כפי בליעתה החמורה. טעמו של הרמ"א, שהואיל ופעם אחת הכלי בלע באופן חמור, הדרך היחידה להוציא את אותה הבליעה בהכשרה שבאותה דרגה. ודעת השולחן ערוך מבוססת על כך שהכשרת הכלי נעשית לאחר שעברו עליו עשרים וארבע שעות, שאז הטעם הבלוע בו פגום, ומן התורה אינו צריך הגעלה, וחכמים הם שחייבו להכשיר כל כלי שבלע טעם איסור, שאם יתירו להשתמש בכלי שעברו עליו עשרים וארבע שעות, יש חשש שיטעו ויקלו גם בכלים שעדיין לא עברו עליהם עשרים וארבע שעות. אלא שחכמים חייבו להכשירו כפי תשמישו הרווח ולא כפי תשמישו החמור ביותר. למעשה, נוהגים לכתחילה להחמיר ולהכשיר כל כלי כתשמישו החמור. ויתר על כן, גם אם תשמישו החמור בעירוי, המנהג כיום להכשיר את כל הכלים בכלי ראשון שעל האש, כדי לצאת מהחשש שמא השתמשו בו בכלי ראשון שעל האש ושכחו זאת. אולם בשעת הדחק, אפשר להקל להכשירו כרוב תשמישו (מ"ב תנא, מז; כה"ח ק). ואם מיעוט תשמישו באור ורוב תשמישו בכלי ראשון, גם לרמ"א אפשר להכשירו בליבון קל בלבד (מ"ב מח). ואם יש חשש שגם ליבון קל יפגע בכלי, הרי זה כמצב של דיעבד ואפשר להכשירו כרוב תשמישו בכלי ראשון (כה"ח קח). [11]

צריך לנקות היטב את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעם הבלוע בכלי, אבל אינם מנקים את הכלי משיירי המאכלים שדבוקים בו. ואם הגעיל בלא שהוציא מהכלי את כל שיירי המזון, לא הועילה הגעלתו כלום. וצריך לנקותו ולחזור להגעילו. וכלי שיש בו חריצים שאי אפשר להוציא מתוכם את שיירי המזון, אפשר לשרוף את החריצים באש (ליבון קל). וטוב לעשות זאת לפני ההגעלה, אך גם אם שרף את שיירי המזון שבחריצים אחר ההגעלה - הכלי מוכשר (מ"ב תנא, כה; וע' כה"ח קס). כשאי אפשר לשרוף את שיירי המזון שנותרו בחריצים, מפני שמדובר בכלי שיינזק מהאש, אפשר להשרותו במים עם אקונומיקה או סבון למשך זמן מה, שעל ידי כך שיירי המזון יפגמו ולא יהיו ראויים כלל לאכילה, ואח"כ יגעיל את הכלי.[12] גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כשגוף הכלי מתחמם נמשך החום גם לידיות שלו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, יש חשש שהטעם יעבור על ידי זה לידיות. ואף ידיות של כלי עץ צריכות הכשרה, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים רבות התבשיל גולש או ניתז על ידיות הכלים והן בולעות את טעמו. לפיכך צריך להגעיל את הכלי ואת ידיותיו (שו"ע תנא, יב; מ"ב סח). אמנם גם כשהכלי עצמו בלע בחום של כלי ראשון על האש, את הידיות אפשר להכשיר בעירוי מכלי ראשון, מפני שבליעתן אינה כחומרת כלי ראשון שעל האש (רמ"א תנא, יב). בסירים רבים הידיות מחוברות בברגים, ובתוך חריצי הידיות ישנם שיירי מזון, ולפני הגעלת הסיר צריך לפרק את הברגים כדי להוציא את כל שיירי המזון. וכשקשה לעשות זאת, אפשר להשרות את מקום הידיות במים עם אקונומיקה או חומר מפגל אחר, כדי ששיירי המזון ששם יפגמו לגמרי.[13] יא - טעם ההמתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שבלעו את האיסור. הטעם לכך, מפני שבכל עשרים וארבע השעות שאחר בליעת האיסור - הטעם הבלוע בכלי עדיין נשאר משובח, ואם לא יהיה במים פי שישים יותר מעובי דפנות הכלי, נמצא שהמים יקבלו את טעם האיסור, ויבליעו אותו בחזרה בדפנות הכלי, וההגעלה לא תועיל. אבל אם ימתינו עשרים וארבע שעות, הטעם הבלוע בכלי נפגם, וגם אם לא יהיה במים פי שישים כנגד הכלי, בכל זאת הכלי הוכשר, מפני שהטעם הפגום שבכלי יפלט למים, ואף אם הכלי יחזור ויבלע ממנו, כיוון שמדובר בטעם פגום, אינו אוסר את הכלי. שרק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נאסר, ואיסורו נמשך גם אחר שהטעם הבלוע בו נפגם, אבל אם בתחילת הבליעה כבר היה טעמו פגום, הכלי כשר. עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, נמצא שנפלט למים טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם אין במים פי שישים יותר מאחד מהם, אינם בטלים בשישים ומתערבים זה בזה וכל המים נאסרים, וממילא כל כלי שיוגעל בהם יאסר מפני שיבלע טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר שיעברו עשרים וארבע שעות, טעם הבשר והחלב הבלוע בהם פגום, ואף אם יתערבו במים לא יאסרו, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו"ע תנב, ב, מ"ב שם). על פי טעמים אלו, גם הכלי שמגעילים בתוכו צריך שלא יהיה בן יומו מבליעת בשר או חלב או חמץ. במקומות ההגעלה הציבוריים נוהגים שלא לסמוך על כך שכל האנשים השהו את כליהם עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למים חומר מפגל כדוגמת אקונומיקה או סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שנפלט מהכלים מיד נפגם, ואין חשש שיתערב שם טעם בשר וחלב, ואין חשש שהטעם הנפלט יחזור ויבלע בכלים, מפני שכבר נפגם, ואחר שנפגם אינו אוסר את הכלים.[14] יב - הגעלת הכלים בפועל מי ההגעלה צריכים להיות רותחים ממש, ותנאי זה מעכב לכלים שבלעו ברמה של כלי ראשון על האש, וכפי שלמדנו לכתחילה נוהגים להגעיל את כל הכלים בכלי ראשון שעל האש. וצריך להכניס את כל הכלי לתוך המים למשך כמה שניות.[15] ופעמים שהכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ויש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח. כלי שלא ניתן להכניס את כולו בבת אחת למים, יכול להגעיל תחילה את חציו האחד ואח"כ את חציו האחר (שו"ע תנא, יא). עוד צריך לשים לב שאם הוא מכניס בבת אחת שני כלים למים הרותחים, ינערם מעט כדי שיהיה ברור שהמים הרותחים נכנסו ביניהם (עפ"י שו"ע תנב, ג-ד). נהגו לכתחילה לשטוף את הכלים במים קרים אחר ההגעלה, כדי שלא ישארו עליהם מים חמים שיגרמו לכלים לחזור ולבלוע את הטעם שנפלט בהגעלה. אבל אין זה מעכב, מפני שנוהגים להגעיל אחר עשרים וארבע שעות או במים שיש בהם טעם פגום, שאפילו אם יחזור הכלי ויבלע טעם מהמים, לא יפסל (שו"ע תנב, ז; מ"ב לד). ולכן כלים שעלולים להינזק - אין לשטוף במים קרים. וכן כשקשה לבצע את השטיפה במים קרים - אין חובה לטרוח על כך. יש חוששים להגעיל את כליהם, אבל באמת תהליך ההגעלה פשוט, ונחזור על שלביו בקיצור: תחילה ינקה את הכלי וימתין עשרים וארבע שעות משעת בליעת האיסור. אח"כ יטביל את הכלי בתוך המים הרותחים. אם אפשר להוציאו ולשוטפו מיד במים קרים מה טוב, ואם קשה, אפשר לכבות את האש מתחת לסיר המים הרותחים ולהמתין עד שיתקרר מעט, ואז ישפוך את המים החמים וישטוף מעט את הכלי שהוגעל. אפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח, וימתין עשרים וארבע שעות מהבישול האחרון להגעלה.[16] יג - הגעלת סירים סיר שבישלו בו חמץ, כגון מרק גריסים, כבר למדנו שכדי להכשירו לפסח צריך להטבילו בתוך מים רותחים, שעל ידי המים הרותחים שיקיפוהו מכל צדדיו - יפלט ממנו טעם החמץ. ואמנם על פי הכלל "כבולעו כך פולטו" לכאורה היה ניתן להכשירו על ידי הרתחת מים בתוכו, שכשם שבלע כך יפלוט. אלא שברור לנו שבמשך השנה קרה שהתבשיל גלש, ואזי טעמו נבלע גם בשפתו העליונה של הסיר, וטעם זה לא יצא על ידי הרתחת המים בתוך הסיר. ולכן הכשרתו לפסח צריכה להיות על ידי הכנסתו לתוך דוד גדול מלא מים רותחים. במקרה שלא ניתן למצוא כלי גדול שאפשר להטביל בתוכו את הסיר שרוצים להכשיר לפסח, העצה שכתבו הפוסקים היא למלאו במים ולהרתיחם, ובמקביל ללבן אבן, וכשהמים ירתחו, להכניס לתוכם את האבן המלובנת, והיא תגרום לכך שמים רבים יצאו וישפכו על צידי הסיר ויגעילו את שפתו ואת צידו החיצוני. וכל זה מועיל בכלי שבלע דרך גלישה, אבל אם הכלי הוכנס לתוך כלי אחר ושם נבלע בו טעם, הרי בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (שו"ע תנב, ו; מ"ב לא). במטבחים הביתיים קשה להכין אבן מלובנת, לפיכך אפשר להציע שבמקום להכין אבן מלובנת, ירתיח מים בכלי קטן, ובשעה שהסיר הגדול יתחיל לרתוח ישקיע מעט את הכלי הקטן במרכז הכלי הגדול, ובזה יגרום למים הרותחים שבסיר הגדול לגלוש ולהגעיל את שפת הכלי וצידו החיצוני. בסירים רבים ניתן לפרק את הידיות, ונכון לעשות זאת ולהגעיל גם את הידיות והברגים. אמנם אם לא פירקו את הידיות ושטפו סביבם עם הרבה סבון והגעילום - הסיר הוכשר. עוד בעיה ישנה בסירים רבים, שיש להם קיפול בקצוות הסיר והמכסה, ולפעמים תקועים שם שיירי מאכל. לכתחילה נוהגים להבעיר אש (בברנר) על קצוות הסיר והמכסה, כדי לשרוף את השיירים שנותרו שם. אבל אין צורך לדקדק בליבון זה, מפני שאחר כל השטיפות והניקיונות עם סבון שהסיר עובר, טעמם של שיירי המאכלים שנותרו שם פגום ונפסל ממאכל כלב, ואין עליו דין חמץ. ולכן אין להשהות את האש זמן רב על אותו מקום, כדי שהסיר לא יאבד את מראהו היפה. ובשעת הצורך, מי שאין לו דרך ללבן מעט את קפלי הסיר, יכול להסתפק בהגעלה בלא ללבן את צידיו.[17] יד - בליעה בכבוש והכשרתו כלים שהניחו בהם דברי חמץ קרים, אינם צריכים הגעלה במים רותחים, ודי להכשירם לפסח על ידי שטיפה טובה. למשל, כוסות ששתו בהם בירה, שכידוע היא חמץ גמור, אפשר להכשיר על ידי שטיפה טובה. מפני שכל זמן שהחמץ אינו חם בחום שהיד סולדת ממנו, אין הכלי בולע את טעם המאכל שבתוכו. וקל וחומר שאם הניחו על קערות וצלחות עוגיות חמץ, שאפשר להכשירן לפסח בשטיפה טובה, מפני שבנוסף לכך שאין חומן חום שהיד סולדת בו הן יבשות, ובלא לחות הטעם אינו עובר לכלי. אבל אם השאירו את הבירה בכוס יותר מעשרים וארבע שעות, הרי זו כבישה, וטעם החמץ נבלע בה, שכלל אמרו חכמים: "כבוש כמבושל", ולכן אסור להשתמש בה בפסח ללא הכשרה. ועל ידי הגעלה במים רותחים ברור שאפשר להכשיר כלים אלו, שאם הגעלה מועילה לכלים שבלעו בבישול, קל וחומר שתועיל לכלים שבלעו בכבישה. וכיוון שבליעה בכבישה היא בליעה קלה יותר, אפשר גם להכשירם בהשריה של שלוש יממות במים. כלומר, יניח את הכלי שברצונו להכשיר בתוך מים למשך יממה שלימה ברציפות, ואח"כ יחליף את המים וישהה את הכלי בתוכם לעוד יממה, ושוב יחליף את המים וישהה את הכלי לעוד יממה. אמנם בדרך כלל אין בשיטת הכשרה זו תועלת, שכן יותר מהר וקל להכשיר את הכלים בהגעלה במים רותחים, אבל לכלים שעלולים להיפגם במים רותחים, הפתרון של השהייה במים למשך שלוש יממות יכול להועיל מאוד. עוד חשוב לציין, שאם המשקה הוא חריף, כמו וויסקי למשל, לדעת כמה פוסקים, כבר בשמונה עשרה דקות, טעם החמץ שבוויסקי נבלע בכוס. והרוצה להשתמש בה בפסח צריך להכשירה באחד משני האופנים הנזכרים.[18]