חמץ שאסרה התורה הוא הנוצר מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. אבל מינים אחרים, כאורז ודוחן, אף אם יתפחו, אין חימוצם שווה לחימוץ של חמשת מיני דגן, ומותר לאוכלם בפסח. ואמנם דעת אחד התנאים, רבי יוחנן בן נורי, שדין אורז כדין חמשת מיני דגן, ואף החימוץ שבו אסור מהתורה. אבל דעת שאר חכמי ישראל שאף אם יתפח, מותר לאוכלו בפסח (פסחים לה, א). וכך נהגו כל גדולי התנאים והאמוראים. וכן מסופר על רבא, שהיה אוכל אורז בליל הסדר (פסחים קיד, ב). אולם בתקופת הראשונים (לפני כשבע מאות שנה) החלו באשכנז להחמיר שלא לאכול קטניות. בתחילה רק במקצת הקהילות נהגו איסור, ובמשך כמה דורות המנהג התפשט בכל קהילות אשכנז. שלושה טעמים עיקריים נתנו למנהג. א) הואיל ונוהגים לבשל קטניות כמיני דגן בקדרה, יש חשש שאם יבשלו אורז יטעו ויבשלו גם גריסים ושאר מיני דגן. ב) כיוון שגם ממיני קטניות רגילים לעשות קמח, יש חשש שמא עמי הארץ שיראו שמבשלים ואופים מאכלים מקמח של קטניות בלא שנזהרים מחימוץ, יטעו ויבשלו או יאפו קמח של מיני דגן ויחמיץ בידם. ואף שבתקופת התלמוד לא חששו לזה האמוראים, זהו מפני שהמסורת היתה ברורה ויציבה, אבל בעקבות הגלויות והטילטולים התגבר החשש שבין עמי הארץ יהיו יהודים שלא ידעו מה בדיוק אסור ומה מותר, ומתוך שיאכלו קטניות יטעו ויאכלו מיני דגן בלא זהירות מחימוץ. הטעם השלישי: מפני הדמיון שבין מיני דגן וקטניות, שהם גרגירים שנאספים ונשמרים באותם המחסנים לתקופות ארוכות יחסית, יש חשש שמא יתערבו במיני הקטניות גרגירים של חיטים ושעורים, וכשיבשלו את הקטניות יחמיצו החיטים המעורבות בהן. ואף היום חשש זה קיים, ובפועל כשבודקים מיני קטניות מוצאים בתוכם מיני דגן. עירוב זה נובע גם מפני שבאותם השדות רגילים לגדל מספר שנים מיני דגן, ואח"כ כדי שלא לפגוע בשדות מגדלים בהם מיני קטניות. שאם יגדלו באותו השדה שנים רבות מין גידול אחד, השדה הולך ומאבד את כוחו, ואילו בהחלפת הגידולים השדה מבריא ומתחדש. אלא שתמיד נשארים עדיין בשדות מיני זרעים מהגידול הקודם, ולכן אם גידלו בתחילה חיטים ואח"כ כוסברא או חילבה, בין הכוסברא והחילבה יצמחו גם חיטים, וכך בין גרגירי הקטניות מעורבים גרגירי חיטים ושעורים. ופעמים שאין בגרגירי הקטניות פי שישים יותר מגרגירי הדגן, כפי שנבדק והוכח. בעייה זו קיימת באותם המינים הדומים בגודלם למיני דגן.

בתקופת הראשונים נהגו בכל קהילות הספרדים לאכול מיני קטניות ואורז בפסח, ורק הקפידו לברור אותם היטב, כדי שלא יתערבו בהם מיני דגן. וכן כתב רבי יוסף קארו בבית יוסף (סימן תנג): שאין מי שחושש "לדברים הללו זולתי אשכנזים". אולם בין גדולי הפוסקים הספרדים האחרונים יש שכתבו שרבים ושלמים מיראי ה' נוהגים שלא לאכול אורז בפסח, מפני שהיה מעשה שלאחר שביררו את האורז כמה פעמים שוב נמצאה חיטה בתבשיל (פר"ח, חיד"א). וכן נהגו באיזמיר שלא לאכול אורז (לב חיים ב, צד). וכן נהגו רבים במרוקו שלא לאכול אורז ועוד מיני קטניות יבשים בפסח. ובעל הבן איש חי (ש"א פרשת צו מ"א) כתב שהרבה בעלי בתים מבני בגדאד אינם אוכלים אורז בפסח. ואלו הנוהגים לאכול אורז בפסח, צריכים לבודקו תחילה פעמיים ושלוש. והנכון שכל אחד ימשיך לנהוג כמנהג אבותיו, ובמקרה של ספק או קושי לקיים המנהג, ראוי לשאול שאלת חכם. ויש מיני תבלינים, ככמון, כורכום וחילבה, שפעמים רבות מעורבים בהם מיני דגן, ובלא בדיקה מדוקדקת אסור לאוכלם. כיום, שהאורז מאוחסן בבתי אריזה של קמחים וסולת, הנוהגים לאכול אורז בפסח צריכים לקנות שקיות שיש עליהם השגחה מיוחדת לפסח, ואח"כ לבודקם היטב שלוש פעמים (עמא דבר א, סא).

שאלה נפוצה, מה יעשו בני זוג שאחד מהם בא ממשפחה שנהגה איסור קטניות והשני ממשפחה שאוכלת קטניות. כתב על כיוצא בזה אחד מגדולי הראשונים, רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן צריכה האשה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו. ואם הבעל נפטר, תלוי הדבר, אם נולד לאשה ממנו ילד - תשאר במנהג בעלה, ואם לא נולד לה ממנו ילד - תחזור למנהג בית אביה. והוסיף לבאר הרב פיינשטיין (אג"מ או"ח א, קנח), שדין האשה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנשאת לבעלה, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ולכן עליה לנהוג כמנהגיו. לפי זה, אם אשה אשכנזית נישאה לספרדי, יכולה לאכול קטניות בפסח, ואינה צריכה לעשות התרת נדרים, מפני שכך הדין שהאשה נוהגת כמנהגי בעלה. ואע"פ כן כמה פוסקים המליצו שתעשה התרת נדרים.[1]

המאכלים המוכרים הכלולים במנהג זה הם: אורז, אספסת, אפונה, דוחן, דורא, חומוס, חילבה, חמניות (גרעינים שחורים), חרדל, כוסמת (גרצ'קע, גריקא, ולא כוסמין שהם מין דגן), כמון, כרכום, כרשינה, לוביה, לוף, סויה, ספיר, עדשים, פול, פלסילוס (תורמוס צהוב), פרגין, פשתן, קטנית, קימל, קנבוס, שעועית, שומשום, תורמוס, תירס, תילתן, תמרינד הודי. גם המוצרים העשויים מקטניות אלו כלולים במנהג, כגון קורנפלקס וקורנפלור המופקים מתירס ופריכיות אורז. החרדל והפשתן אינם מין קטניות, אלא שנהגו לאוסרם מפני שהם גדלים בשרביטים כדוגמת הקטניות. כתב הרמ"א שמותר לאכול שבת וכוסברא מפני שאינם מיני קטניות. אבל כתבו האחרונים שצריך לבודקם היטב מפני שפעמים רבות מעורבים בהם חיטים, ויש אומרים שטוב להחמיר שלא לאוכלם בפסח (מ"א, מ"ב תנג, יג). לגבי בוטנים נחלקו המנהגים. בירושלים ובמקומות רבים נמנעו מלאוכלם (מקראי קודש ב, ס). בליטא נהגו לאוכלם. ומי שאינו יודע אם נהגו במשפחתו להחמיר בהם, רשאי לאוכלם (אג"מ או"ח ג, סג). קמח תפוחי אדמה מותר בפסח. ואין לטעון שעל פי מנהג איסור קטניות יש לאסור כל דבר שעושים ממנו קמח, מפני שרק מה שגדולי אשכנז הראשונים נהגו לאסור בפועל כלול במנהג, וכיוון שתפוחי אדמה לא היו אז באירופה אינם בכלל האיסור (אג"מ או"ח ג, סג).

על פי המנהג אין אוכלים מיני קטניות, אבל מותר להשהותם בבית בפסח, וכן מותר ליהנות מהם, כגון להדליק נר משמן קטניות (רמ"א תנג, א). מותר למי שנוהג שלא לאכול קטניות לבשל קטניות למי שנוהג לאכול קטניות בפסח, וטוב שיעשה איזה סימן שאינו מבשל לעצמו (כה"ח תנג, יז, ספ"כ טז, ח). וכן מותר לבעל חנות למכור קטניות בפסח. אבל אם יש חשש שמעורבים בקטניות גרגירי חיטים, ואין בקטניות יותר מפי שישים מהחיטים, לא יסחר בהם, כדי שלא להכשיל את הקונים באיסור חמץ. וטוב למוכרם במכירת חמץ. אם בישלו מאכל לפסח ונפלו לתוכו מיני קטניות, אם ניתן להוציא את גרגירי הקטניות מהתבשיל - יוציאום, ומה שאי אפשר להוציא בטל ברוב. אבל אם רוב התבשיל מקטניות, הרי הוא נחשב כתבשיל קטניות ואסור לאוכלו (רמ"א תנג, א; מ"ב ח-ט). מותר לנוהגים איסור קטניות לאכול ולבשל בכלים של מי שאינו נוהג איסור זה, ובתנאי שיעברו עליהם עשרים וארבע שעות מאז שבישלו בהם קטניות. ואם בישלו בכלי שלא עברו עליו עשרים וארבע שעות, התבשיל כשר.[2]

אין דינן של הקטניות חמור יותר מדין חמשת מיני דגן, וכל מה שכשר במיני דגן כשר גם בקטניות. לפיכך, אם לא באו עליהם מים, או שבאו עליהם מים אבל נזהרו שלא ישהו שמונה עשרה דקות עד שאפאום כמצות, מותר לאוכלם. ויש שנהגו להחמיר בזה, ודעת רוב הפוסקים להקל.[3] נחלקו הפוסקים בדין שמנים או יין שרף הנעשים ממיני קטניות. לדעת המקילים איסור קטניות חל רק על הקטניות בצורתם השלמה או כקמח, אבל אם נעשו שמן מותרים. ולדעת המחמירים דין שמן קטניות כדין קטניות האסורות באכילה על פי המנהג. ולדעה האמצעית, אם לתתו (שטפו) את הקטניות במים, כבר נאסרו הקטניות, וגם השמן היוצא מהם אסור, אבל אם בלא שנרטבו טחנום ועשו מהם שמן, אין דינו כקטניות.[4] שמן סויה ושמן כותנה אינם בכלל האיסור, ואע"פ כן רבים נהגו להחמיר בשמן סויה, והרוצה להקל רשאי. בשמן כותנה המנהג הרווח להקל.[5] שמן (לציטין) המופק מליפתית, ומערבים אותו בשוקולד, אינו נכלל באיסור קטניות. ויש שהחמירו בזה.[6] שוקולדים וממתקים, אף שכתוב עליהם כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד, מצד הדין מותרים גם למי שנמנע ממאכלי קטניות, מפני שנתערבו לפני הפסח, ובטלו ברוב. ובנוסף לכך מדובר בדרך כלל בשמנים המופקים מקטניות, ודעת כמה מגדולי הפוסקים שמנהג איסור קטניות לא חל על שמני קטניות. אמנם בפועל, רבים נהגו להחמיר בזה, ולכן גופי הכשרות כותבים עליהם שהם כשרים לאוכלי קטניות בלבד.[7]

גם באשכנז ברור שמנהג איסור קטניות אינו חמור כאכילת חמץ, ולכן בשעת הדחק כבשנות בצורת ורעב, התירו גדולי ישראל לאכול קטניות. אמנם למעשה, פעמים רבות כשהיתה בצורת, נחלקו הרבנים אם השעה דחוקה מספיק כדי להתיר קטניות. והיו שנטו יותר להקל, והיו שנטו להחמיר. והיו שהתירו לעניים בלבד לאכול קטניות, ואילו לעשירים אסרו, מפני שיש להם יכולת לקנות מאכלים אחרים. ובעניינים אלו צריך לנהוג בכל מקום לפי הוראת הרבנות המקובלת, שהיא ה"מרא דאתרא". ויש מהאחרונים שכתבו, שגם כשמקילים, ראוי להקל תחילה באותם מיני קטניות שאינם דומים למיני דגן, ורק כשאין ברירה אפשר להקל גם באורז ודוחן וכוסמת (רעצקע) הדומים למיני דגן (נשמת אדם). ועוד כתבו כמה אחרונים, שגם כשמקילים, יש לחלוט תחילה את הקטניות במים רותחים, שבאופן זה גם מיני דגן אינם מחמיצים. ואף שלמעשה אין מקילים כיום לחלוט מיני דגן, מכל מקום כאשר יש הכרח להקל במנהג הקטניות, מוטב לתקן במה שאפשר (חתם סופר או"ח קכב, מ"ב תנג, ז).[8] וכן מותר לחולה הצריך לאכול מיני קטניות לאוכלם בפסח, ואפילו כשאין במחלתו סכנה. למשל, הסובל מעצירות יכול לבלוע זרעי פשתן במים, שהם מועילים נגד עצירות. וכן מותר להאכיל מאכלי אורז לתינוקות הצריכים לכך (ח"א קכז, ו). וראוי להקצות לצרכם כלים מיוחדים. ובכל מקרה שמקילים, יש לברור היטב את הקטניות, שמא מעורבים בהם גרגירי דגן.