רוב תשמישו של השיש בצונן, אך לפעמים מניחים עליו מאכלי חמץ חמים, ולפעמים מניחים עליו סירים רותחים שהורידו מהאש, ואם גלש מהם רוטב, הרי שהרוטב נבלע בשיש בדרגה של כלי ראשון שאינו על האש. כדי להכשירו צריך תחילה לנקותו היטב, ובמיוחד לשים לב לחריצים שלא ישארו בהם שאריות מאכל. מלכתחילה היה ראוי להכשירו בעירוי מים רותחים עם אבן או ברזל מלובנים על השיש, שעל ידי כך המים חוזרים ורותחים ומגיעים לדרגת הכשרה של כלי ראשון שאינו על האש. אלא שקשה ללבן ברזל בבתים פרטיים, ויש חשש שהשיש ינזק ממנו. ולכן נוהגים להסתפק בעירוי של מים רותחים עליו. ויש להקפיד שלא להתחיל להשתמש בשיש למאכלי פסח בלא שיעברו עשרים וארבע שעות מהפעם האחרונה שהשתמשו על השיש למאכלי חמץ חמים. וכן אפשר במקום העירוי לצפות את כל השיש בשעוונית או בנייר כסף עבה כדי לחצוץ בין השיש לכלי הפסח. והמחמירים מערים מים רותחים על השיש וגם מניחים עליו שעוונית או נייר כסף עבה. שיש רגיש, שלעולם אין מניחים עליו סיר רותח, יכשירוהו בניקוי ועירוי בלבד. יש שרוצים להכשיר את השיש על ידי הבערת ספירט עליו, אלא שכח הכשרתו נמוך מעירוי, ולכן יש לערות מים רותחים על השיש. ניקוי בקיטורית מועיל כמו עירוי, אבל במקום שצריך הגעלה בכלי ראשון אינו מועיל.[1]

ככלל דין הכיור דומה לדין השיש, אלא שמצד אחד דינו קל יותר, מפני שבדרך כלל יש בו סבון שפוגם את טעמי המאכלים, ומצד שני יש בכיור חרסינה צד של חומרה, שלדעת הרבה פוסקים דינו כחרס שאינו יוצא מידי דופיו בהגעלה. למעשה, ישנם שני מנהגים: המקילים מנקים היטב את הכיור, ומערים עליו ועל כל חלקיו מים רותחים. קודם שיערה מים על הכיור והשיש, יש לייבשם, כדי שהמים הרותחים יגעו בהם ישירות, ולא יתקררו על ידי המים הקרים שעליהם. ולכן גם צריך לערות תחילה על הכיור, ואח"כ על השיש, ולהתחיל מהמקומות הסמוכים לכיור ומשם לרחוקים. ולמנהג המחמירים, בנוסף לעירוי מניחים בתוך הכיור קערה מפלסטיק או שעוטפים את הכיור בניר כסף עבה, כדי לחצוץ בין הכיור שבלע חמץ לכלי הפסח. ועוד נזהרים שלא להשתמש בכיור בימי הפסח במים רותחים.[2]

בכל השנה רגילים להשתמש באותה החצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט מתבשיל בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם תשרוף ותפגום את מה שנשפך. אבל לקראת פסח, משום חומרת חמץ נוהגים ללבן את החצובה בליבון קל (רמ"א תנא, ד, מ"ב לד). ואפשר במקום זאת לצפות בנייר כסף עבה את הברזלים שעליהם הסירים עומדים, כדי לחצוץ בין החצובה שהעמידו עליה תבשילי חמץ לסירי הפסח. אמנם בדיעבד מי שלא ליבן את החצובה ובישל עליה בפסח, המאכלים כשרים. את שאר הברזלים שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה, ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל כיוון שכל החלקים הללו אינם באים במגע עם הסירים אין צריך ללבנם או לעוטפם בנייר כסף. ונוהגים להבעיר למשך כחצי שעה את כל הלהבות.[3] עוד צריך לדעת, שבכל השנה יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על האמייל שמתחת לחצובה, מפני שגולשים שם תבשילים בשריים וחלביים והאמייל נטרף. ואם ידוע שניקו את האמייל היטב, ובמשך עשרים וארבע שעות לא גלש שם תבשיל בשרי וחלבי, יהיה מותר לאכול את מה שנפל עליו. אבל כשלא נתקיימו שני התנאים הללו יש להחמיר שלא לאכול את מה שנגע באמייל הזה, שמא בלע טעמי בשר וחלב. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך את הצד שנגע באמייל ולאכול את השאר. כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך חצי שעה. כיריים קרמיות, הנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהם ישירות את הסירים. הכשרתם בניקוי וחימום על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, וכבולעו כך פולטו.

כדי להכשיר את גוף התנור, צריך לנקות היטב את התנור, ולהפעילו על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה. את התבניות קשה להכשיר, מפני שהן בלעו באור וצריכות ליבון חמור, וכיוון שינזקו מאוד בליבון חמור אין להכשירם (עיין לעיל ט, ז). ולכן צריך לקנות תבניות מיוחדות לפסח, ואת תבניות החמץ צריך לנקות ולשמור כשאר כלי החמץ. ואם לא ניתן להשיג תבניות מתאימות לפסח, אפשר להשתמש בתבניות חד פעמיות. וכך יעשו: יקחו את הרשת של התנור, יניחו אותה בתוך התנור ויפעילו אותו למשך חצי שעה על החום הגבוה ביותר, ויניחו עליה נייר כסף, ועל נייר הכסף יניחו את התבניות החד פעמיות.[4]

לפעמים נשפך מהסירים על הפלטה רוטב של תבשיל חמץ, וכיוון שהפלטה היא מקור החום, אזי מדובר על בליעה בדרגה של כלי ראשון שעל האש. ולפעמים קורה שנופלים עליה מאכלי חמץ בלא נוזלים, כמו גריסים, פשטידות, קוגל, ואזי מדובר בבליעה באור, שהכשרתה בליבון. ואם מדובר בפלטה מנחושת שעומדת על הגז, אפשר בדוחק ללבנה, למרות שתתעקם ותינזק מעט. אבל אם מדובר בפלטה חשמלית, ליבון עלול להמיס את חוטי החשמל ולקלקל אותה. לפיכך יש לנקותה, לחממה למשך שעה, ולאחר מכן לעוטפה בנייר כסף כדי לחצוץ בין הפלטה לסירי פסח.[5]

נוהגים להכשירו בארבעה שלבים. א) מנקים אותו היטב משאריות אוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה או זיעה. ב)להמתין עשרים וארבע שעות כדי שהטעם הבלוע בו ייפגם. ג)כיוון שבליעת החמץ שבו נעשית על ידי האדים העולים מהמאכלים המתחממים במיקרו גל, לפיכך הכשרתו על ידי הנחת צלוחית מים וחימומה למשך שלוש דקות. ד) כיוון שיש לחשוש שאולי גלש איזה מאכל חמץ על הצלחת המסתובבת, יש להניח דבר שיחצוץ בין הצלחת למאכלים שמחממים בפסח.[6]

ינקו היטב את המסננת שפעמים רבות נתקעים בה שיירי מאכל. ויפעילו את המדיח על החום הגבוה ביותר, וכבולעו כך פולטו. ולגבי המגשים לכתחילה רצוי להגעילם במים רותחים או בעירוי של מים רותחים או להחליפם. וכשקשה להגעילם או להחליפם, אפשר להגעילם בהדחה בתוך המדיח בתוכנית הארוכה והחמה ביותר. ובכל מקרה צריך להמתין עשרים וארבע שעות אחר ההדחה האחרונה של כלי החמץ. ויש מחמירים ומחשיבים את המדיח ככלי ראשון שעל האש שכדי להכשירו צריך להכניס לתוכו ברזל מלובן כדי שירתיח את המים. והמקילים יש להם על מה לסמוך.[7]

בעבר היו רגילים להכשיר את השולחנות בעירוי של מים רותחים, ויש שהחמירו להכשירו בעירוי של מים רותחים על אבן מלובנת כדי שההכשרה תהיה בדרגה של כלי ראשון. אבל השולחנות שלנו עדינים ורגישים, ואם יערו עליהם מים רותחים ינזקו, פעמים שיתנפחו, או שהציפוי שעל השולחן ינתק ממנו. לכן העיקר הוא לנקות היטב את השולחן ולהדביק עליו ניילון או נייר, כדי ליצור חציצה קבועה בין השולחן ובין כלי הפסח ומאכלי הפסח, ועל אותו ניילון או נייר יפרסו מפה. וטוב להקפיד שלא להניח סירים רותחים ישירות על השולחן. מפות שולחן שאכלו עליהם חמץ, ניתן לכבס במכונה, ובזה יוכשרו לפסח. הרוצים ללוש בצק לפסח, צריכים להכין לעצמם משטחים אחרים, מפני שקשה להכשיר את השולחנות ללישת בצק. שולחן שכל השנה אין מניחים עליו מאכלי חמץ חמים, צריך לנקותו היטב, ואין צורך לכסותו.[8]

כיוון ששימושם בצונן, החשש היחיד הוא שמא נשארו בהם פירורי חמץ, ולכן הכשרתם בניקוי. ובמקומות שקשה לנקות ויש חשש שאולי נתקעו שם פירורי חמץ - ישפכו מי סבון או חומר אחר שיפגום את הפירורים מהיות ראויים למאכל כלב. כשהיו מדפי הארונות מעץ טבעי, פעמים רבות שהיו בהם סדקים והיה קשה לנקותם באופן מוחלט מחמץ שנדבק בהם, ולכן הורו האחרונים לצפות את המדפים בנייר או מפה (מ"ב תנא, קטו). אבל במדפים חלקים כשלנו, אין חשש שנשאר עליהם חמץ, ולכן אחר ניקיון טוב אין חובה לפרוש עליהם נייר או מפה.

דיני הגעלת סירים נתבארו בפרק הקודם. העיקרון הוא שלפי רמת הבליעה כך ההכשרה (עיין לעיל י, ח), אמנם המנהג לכתחילה להגעיל הכל בכלי ראשון (י, ט). לפני ההכשרה צריך לנקותם (כמבואר י, י). וכבר למדנו כיצד מגעילים בפועל (י, יב), וכיצד מכשירים סיר גדול שאין אפשרות להכניסו לתוך סיר אחר (י, יג). הכשר מחבת, לדעת השולחן ערוך לקראת הפסח בהגעלה וכל השנה בליבון, ואילו לדעת הרמ"א גם לפסח בליבון קל (י, ד). מחבת טפלון לא ניתן להכשיר מפני שרגילים לטגן בה בלא שמן רוחש, והכשרתה צריכה ליבון חמור, וכיוון שלא תעמוד בזה אי אפשר להכשירה. נוהגים להגעיל סכו"ם במים רותחים בכלי ראשון על האש, למרות שעיקר בליעתם בכלי שני, מפני שהמנהג להגעיל לכתחילה את כל הכלים בכלי ראשון שעל האש. ואף אם לעיתים השתמשו במזלג בדבר שעומד על האש, כיוון שיש נזק ללבנו והוא בטל ברוב - מותר להכשירו בהגעלה (כמבואר לעיל י, ט, הערה 11) יא - בלנדר ומיקסר מכשירים חשמליים רבים יוצרו לצורך חיתוך ירקות ושאר מאכלים (בלנדר), או לצורך עירוב ולישה (מיקסר). לעיתים מרסקים ומערבים בהם מאכלים חמים, ולפעמים מאכלים חריפים. ויש לילך על פי הכללים הידועים ולהתייחס תמיד לשתי בעיות: א) חמץ שאולי נותר בחריצים ובחורי המכשיר. ב) טעם חמץ שאולי נבלע בדפנות הכלי. אם השתמשו בהם למאכלים קרים שאינם חריפים, אין בעייה של בליעת טעם, אלא שישנו חשש שמא נותרו שיירי מאכל בחריצי המכשיר. לפיכך צריך לנקותם ביסודיות. ואם יש חריצים שנותרו בהם דברי מאכל, אין להכשירם, או שישרו אותם במי סבון או חומר מפגל אחר כדי שלא יהיו ראויים למאכל כלב. במיקסר יש חורים שנועדו לאיוורור המנוע כדי שלא יתחמם מדי, לחורים הללו ניתזים קמח וחלקי בצק, ויש חשש שמא כשיעבדו בו עם מאכלים לפסח, יפלו חלקי חמץ לתוך האוכל. כדי להכשירו צריך לפתוח את בית המנוע ולנקותו היטב, או לסתום לגמרי את החורים הללו. וכן הדין בכל מכשיר שיש חשש כזה. ואם השתמשו בהם למאכלים חמים, ולא נזהרו מחמץ כל השנה, יש חשש שנבלע בהם טעם חמץ - לפיכך צריך להגעיל את כל החלקים שנגעו במאכלים החמים. ואם השתמשו בהם בדברים חריפים ולא נזהרו כל השנה מחמץ, אפילו אם המאכלים היו תמיד קרים, יש חשש שעל ידי החיכוך החזק והחריפות נבלע טעם החמץ במכשיר - לפיכך צריך להגעיל את כל החלקים שנגעו במאכלים (עיין יו"ד צו, א; כה"ח א'). ואם המכשיר שימש ללישת בצק, למנהג ספרדים צריך הגעלה, ולמנהג אשכנזים צריך ליבון קל (עפ"י שו"ע תנא, יז). יב - כלים שונים גביעי כסף: נכון להגעיל את גביעי הכסף ששותים בהם יין של קידוש ושאר משקאות חריפים, מפני שלעיתים נופלים בהם פירורים עם היין או משקה חריף אחר, ואזי לדעת כמה פוסקים נבלע טעמם בשמונה עשרה דקות (כמבואר לעיל י, יד), ולכן לכתחילה טוב להגעילם. בקבוק פלסטיק של תינוק: טוב להחליפו, מפני שהוא בולע טעמים בחום של עירוי מכלי ראשון. ובשעת הצורך אפשר לנקותו ולהגעילו. מיחם שמחממים בו מים לשבת, צריך להגעילו, שמא נפלו בו פירורי חמץ ונבלע טעמם. וטוב לנקותו תחילה מהאבן המצטברת בו. ואף כשנוהגים להניח על המכסה חלות כדי לחממן לקראת סעודת שבת, אפשר להסתפק בהגעלת הדוד והמכסה.[9] תרמוס: מנקים היטב ומגעילים ברותחים, וכשקשה להגעילו אפשר להסתפק בעירוי מים רותחים לתוכו ועל פיו. מיחם חשמלי: מנקים היטב, ממלאים בו מים ככל האפשר, ומרתיחים אותם. טוסטר צריך ליבון חמור, וכיוון שעלול להתקלקל בזה - אין להכשירו. הכלים המשמשים ללישת בצק חמץ, לשיטת הרמ"א צריכים לכתחילה ליבון קל, וכיוון שעלולים להתקלקל - אין להכשירם (תנא, טז-יז), ולשיטת השו"ע אפשר להגעילם. לכתחילה נהגו להחמיר כשיטת הרמ"א (כה"ח תנא, קצו, רסג). שיניים תותבות: יש לנקותן היטב לפני שיגיע זמן איסור חמץ, ואין צורך להגעילן, מפני שאין רגילים להכניס לפה מאכלים ומשקים רותחים. וכשם שאוכלים בהן מאכלי בשר וחלב על סמך ניקוי בלבד, כך אפשר לאכול בהן בפסח. ויש סוברים שמשום חומרת איסור חמץ צריך להכשירן בכלי ראשון או שני.[10] יג - כלי חרס ופורצלאן כלי חרס שבלעו חמץ בחום, אפילו בחום של כלי שני, אין מועילה להם הגעלה. וליבון, אף שהיה מועיל לשריפת הטעם הבלוע בהם, מכל מקום כיוון שיש חשש שכלי החרס יתבקעו בליבון, אסרו חכמים להכשירם בליבון (כמבואר לעיל י, ז). אבל אם השתמשו בהם בצונן, אפשר להכשירם בשטיפה טובה. ואם שרו בהם משקאות חמץ במשך עשרים וארבע שעות, אפשר להכשירם בהשריה של שלוש יממות (כמבואר לעיל י, יד). כלי חרסינה, חימר וקרמיקה דינם כדין כלי חרס. ולגבי כלי פורצלאן (פרפורי), העשויים ככלי חרס אלא שפניהם חלקים כעין זכוכית, דעת רוב הפוסקים שדינם כדין כלי חרס, ואין להם הכשרה, וכך הלכה (מ"ב תנא, קסג; כה"ח שה). אמנם יש סוברים, שכיוון שפניהם חלקות כזכוכית, אינם בולעים כלל, וכשיש ספקות נוספים מצרפים דעתם להקל.[11] יד - כלי זכוכית מחלוקת קוטבית נחלקו גדולי הראשונים בדין כלי זכוכית. לדעת רבנו תם, הרא"ש, הרשב"א, הר"ן ועוד רבים, הזכוכית חלקה וקשה, ואפילו אם היו בה מאכלים רותחים - אינה בולעת את טעמם, ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית כל השנה בחמץ רותח אפשר לשוטפם היטב ולהשתמש בהם בפסח. וכן פסק בעל השולחן ערוך (או"ח תנא, כו). ולפי זה אפשר להשתמש בכלי זכוכית אחר ניקיון טוב, פעם לחלבי חם ופעם לבשרי חם. ולדעת הסמ"ג, הסמ"ק, המרדכי, האגור ובעל תרומת הדשן, הואיל והזכוכית נעשית מחול דינה כדין כלי חרס העשויים מחול, שהם בולעים טעמים ולא פולטים. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלי חמץ חמים, אין דרך להכשירם לפסח. וכן פסק הרמ"א. עוד דעה שלישית ישנה, שדין כלי זכוכית ככלי מתכות, שיכולים לבלוע ולפלוט ברותחים. אלא שמפני עדינות הזכוכית יש חשש שישברו בהגעלה ברותחים, לפיכך אין להכשירם (אור זרוע, שיבולי לקט). למעשה רבים מיוצאי ספרד פסקו כשולחן ערוך, שכלי זכוכית אינם בולעים, ולכן שוטפים אותם היטב ואוכלים בהם בפסח. אמנם יש מגדולי הפוסקים הספרדים שהחמירו בזה, וביניהם בעל הבן איש חי (ש"א צו יד). ולגבי מנהג אשכנזים, יש שמחמירים לגמרי כרמ"א, ויש שמורים כיום על פי הדעה האמצעית, להכשיר כלי זכוכית בהגעלה, מפני שהזכוכית שלנו חזקה יותר ויכולה לעמוד בהגעלה. ובמיוחד בפיירקס שהוא עמיד באש נוטים יותר להקל. ויש שהורו להגעיל את הזכוכית שלוש פעמים. ולמעשה, האשכנזים נוהגים שלא להגעיל כלי זכוכית לפסח כדעת הרמ"א, ורק בשעת הדחק סומכים על הדעה המקילה. ובשאר איסורים נוטים לסמוך על המקילים, וממתינים יממה מעת שהיה בהם מאכל חם, ומגעילים שלוש פעמים.[12] טו - כלי אמייל כלי האמייל עשויים ממתכת ומצפים אותם בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם, את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת הצד החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. ולגבי דין הכלים התעורר ספק גדול. בתחילה הסתפקו הפוסקים בדינם מפני שהאומנים שמרו בסוד את הרכבו של האמייל. ואחר שנתברר שיסודו מחול, חזר הספק האם דינו כדין כלי חרס. למעשה ההוראה היא שאפשר להגעיל כלי אמייל ככל סירי המתכת, ויש שהמליצו להגעילם שלוש פעמים. ולגבי פסח משום חומרת חמץ יש מורים שלא להגעיל כלי אמייל.[13] טז - כלי פלסטיק כלי פלסטיק שבלעו טעם מאכל ברותחים, הכשרתם בהגעלה ברותחים, כדין כל הכלים. וכן הדין בכל סוגי המתכות ככסף, נחושת, ברזל, אלומיניום וכיוצא בהן. וכן הדין לגבי כלים מעור, עץ ועצם. ורק לגבי כלי חרס, שהרכב החומר שלהם מיוחד, שהוא בולע מאוד ואינו פולט את כל בליעתו, אמרו שאין דרך להכשירם. ויש אומרים שכן דין כלי זכוכית. אמנם בעל האגרות משה (או"ח א, צב) כתב שאין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא גם הם ככלי חרס שאינם פולטים את בליעתם בהגעלה. אבל רובם המכריע של האחרונים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, וכן הלכה. וכלים מפלסטיק קשיח מגעילים בכלי ראשון שעל האש, וכלים מפלסטיק שעלולים להינזק בכלי ראשון שעל האש, הכשרתם באותה הדרגה שבה בלעו את החמץ.[14]