חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות הם: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מהפירות כמיץ תפוחים ותותים. וכיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו, אלא שאין יוצאים בו ידי מצוות מצה בליל ראשון של פסח, משום שהתורה קראה למצה "לחם עוני", וזו מצה עשירה, שיש בה טעם נוסף על טעם הקמח והמים. ואם נתערבו מעט מים במי פירות, הרי הם יכולים להחמיץ את העיסה. ולא זו בלבד, אלא שלדעת הרבה פוסקים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע תסב, א-ג). ומנהג אשכנז שלא ללוש קמח במי פירות בפסח, מפני שחוששים שמא בתוך מי הפירות נתערבו מעט מים, ואזי הבצק יחמיץ. ועוד שחוששים לדעת רש"י החולק על שאר הראשונים וסובר שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מכל מקום מנהג אשכנז להחמיר ואין לשנות. ורק לצורך חולה או זקן הצריכים לכך, נהגו להקל (רמ"א תסב, ד). וגם מבין הפוסקים הספרדים, רבים כיום מחמירים, מפני שהתברר שבדרך כלל מוסיפים למי הפירות - מים וחומרים נוספים, ואזי ישנו חשש גדול שמא נוצר חימוץ אסור במצה העשירה (הרב אליהו).[1]

אחר שנשלמה האפיה של המצה, נתבטל כח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. וסימן להשלמת האפיה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא ימשכו ממנה חוטי בצק. ולכן מותר להשרות את המצה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול את המצה רכה, ובתנאי שהמצה לא נימוחה (שו"ע תסא, ד). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהם קמח מצה (קניידלאך וגפילטע-פיש). אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפיה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. ולגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה. אבל להלכה דעת הפוסקים רובם ככולם שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים הספרדים והאשכנזים שאינם חסידים. וגם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שלפי המנהג הרווח לאפות מצות דקות, אין לחשוש כלל שיש בתוך המצה קמח שלא נאפה כראוי. וכן אין לחוש שמא נדבק על המצות קמח, כי מקפידים שמקום הקמח יופרד ממקום המצות שיוצאות מהתנור. וכתב בעל המשנה ברורה (תנח, ד): שאף שמצד הדין אין לחוש לזה ומותר לאכול מצה שרויה, מכל מקום אין לזלזל באותם אנשי מעשה שנוהגים בחומרה זו.[2]

ככלל צריך לדעת שישנן שתי גישות מרכזיות ביחס לכשרות לפסח. לפי רוב הפוסקים דיני חמץ בפסח כדין שאר מאכלי איסור, בהבדל אחד, שכל האיסורים בטלים בשישים ואילו חמץ בפסח אינו בטל בשישים. אבל שאר כללי דיני תערובות חלים גם על חמץ בפסח, ולכן כל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שמא נתערב טעם חמץ במאכל - הרי הוא כשר לפסח. וכן כאשר יחיד מחמיר ורובם המכריע של הפוסקים מיקל, הלכה כמקילים. אולם באשכנז נהגו להחמיר מאוד באיסור חמץ, ואפילו כשיחיד חולק על רבים ומחמיר - פעמים רבות נהגו לחשוש לשיטתו. ואפילו במקום שעל פי כללי ההלכה אין צריך לחשוש לאיסור, לגבי איסור חמץ פעמים רבות נהגו לחשוש. ואמנם גם למנהגי האשכנזים יש גבול לחומרות, ונזהרים שלא לגזור גזרה לגזרה, מכל מקום הנטייה הכללית לחשוש בכל ספק ולהחמיר. ויסוד סברתם נמשך מחומרת חכמים שאסרו חמץ בכלשהו, ואם כן, כשם שפירור חמץ אינו בטל ואוסר את כל תערובתו, כך ראוי לחשוש לדעות של יחידים. זהו שורש ההבדל השיטתי שבין פסקי השולחן ערוך שהולך על פי כללי ההלכה המקובלים, ובין פסקי הרמ"א החושש לכתחילה לשיטות המחמירים. אמנם בשעת הדחק גם הרמ"א מיקל כשיטת השולחן ערוך, מפני שהעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים.[3] בדרך כלל נהגו הספרדים כשולחן ערוך והאשכנזים כרמ"א, אמנם גם בין רבני הספרדים היו שנטו להחמיר, והנהגתם התקבלה בחלק מקהילות הספרדים.[4]

שאלה עקרונית בדיני הכשרות לפסח, מה דין המאכלים שבכל השנה אין רגילים לערב בהם חמץ, האם הם כשרים לפסח בלא השגחה, או שיש לחשוש שמא נתערב בהם באיזה אופן חמץ, ולכן בלא השגחה מיוחדת לפסח אין לאוכלם בפסח. שיטת בעל השולחן ערוך, כל זמן שלא התעורר לנו ספק ממשי שמא נפל חמץ מסוים לתוך המאכלים או שנבלע בהם טעם חמץ על ידי שבושלו בכלים שבאותו יום בישלו בהם חמץ, אין לחוש שמא התערב בהם חמץ. אולם הרמ"א כתב לגבי כמה מאכלים, שמנהג אשכנז להחמיר לכתחילה, שלא לאכול מוצרים שלא הושגחו במיוחד לקראת פסח. וזאת מפני שבכל השנה החמץ מצוי אצלנו, ואין רגילים להזהר מפניו, ולכן יש חשש שנפל בלא משים לתוך המאכלים השונים, ועוד שיש חשש שמא ישתמשו בלא משים בכלים שבלוע בהם טעם חמץ. למעשה, כל גופי הכשרות נוטים כיום להחמיר כרמ"א, ואין נותנים כשרות לפסח בלא שנזהרים מחמץ בעת הכנת המאכלים לפסח. ויתכן שגם על פי השולחן ערוך כך צריך לנהוג כיום, מפני שבייצור המזון התעשייתי, כל מוצר מורכב מחומרים שונים, ויש לחשוש שמא אחד מהם אינו כשר לפסח. ולכן יש להקפיד שלא לאכול בפסח מאכל שיוצר בבית חרושת שאין עליו חותמת כשרות לפסח. אולם כאשר המציאות ברורה, פעמים רבות יהיה הבדל למעשה בין פסיקת השולחן ערוך והרמ"א. ואף שהעיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, הנטייה כיום להחמיר, כדי שהמזון יהיה כשר לכל העדות. וכך אכן ראוי לנהוג במקום שאין קושי גדול להחמיר, אולם כאשר ההחמרה גורמת להפסד משמעותי, יש מקום לחזק את ההולכים בשיטת השולחן ערוך.[5]

שאלה שגדולי האחרונים עסקו בה היא, מה דינו של חלב הבא מפרה שאכלה חמץ? ברור שאין בחלב עצמו תערובת חמץ, שכן החמץ שהפרה אכלה התעכל ושינה לגמרי את צורתו עד שאינו נחשב יותר חמץ כלל. אבל מכוח אכילת החמץ יכלה הפרה להפיק חלב, נמצא שהחמץ גרם ליצירת החלב, ואולי מפני שהחמץ אסור בהנאה אסור להנות מהחלב שנוצר בסיועו. לגבי החלב שנחלב לפני תחילת זמן האיסור, מוסכם להלכה שהוא כשר לפסח, משום שלפני הפסח אין איסור להנות מהחמץ, וכשם שמותר למכור לפני פסח חמץ ולקנות בכסף זה מצות ולאוכלם בפסח, כך מותר לתת לפרה לפני פסח מאכלי חמץ כדי שתפיק מכוחם חלב שאח"כ נשתה בפסח. המחלוקת היא לגבי פרה של גוי שאכלה חמץ אחר שהגיע זמן האיסור. יש מקילים לגמרי, וסוברים שכיוון שאין איסור חמץ בבהמתו של גוי, אין חלבה נחשב כחלב שנוצר על ידי איסור. ועוד, שהחמץ לבדו לא יכול היה לגרום להפקת החלב אלא רק הצטרף לשאר המאכלים שאכלה ולמנגנוני גופה, וכיוון שהחמץ רק אחד הגורמים, אין בחלב איסור. לעומתם יש מחמירים, שכל זמן שגם החמץ גרם ליצירת החלב, החלב אסור. ויש אומרים שאם עברו עשרים וארבע שעות מאז שאכלה חמץ, החלב כשר. ואם הפרה של יהודי, והאכילוה חמץ באיסור, יש להחמיר שלא לאכול את חלבה, ראשית, מפני שלגבי בעל הפרה החמץ אסור בהנאה, שנית, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. וכן לגבי ביצים ובשר. [6] ובתנובה (ואולי בעוד מחלבות) נזהרים לקחת חלב בפסח רק מרפתות שהוכשרו לפסח ומאכילים בהן את הפרות אוכל שאין בו חשש חמץ. לפי זה אין צורך להדר לקנות את מוצרי החלב לפני הפסח, מפני שגם מוצרי החלב שמיוצרים בפסח אין בהם חשש איסור.[7]

כדין החלב כך דין בשר בקר ועופות. שאם נשחטו לפני פסח, אין לגביהם שום בעיה, ואפילו אם אכלו מאכלי חמץ. אלא שיש לחוש שמא מצויים בקיבתם גרגירי שעורים חמוצים שעוד לא הספיקו להתעכל, ולכן צריך לזרוק את מה שבקיבתם. ואם נשחטו בתוך הפסח, אם הם של גויים, והאכילום לפני שחיטתם מאכלי חמץ, נחלקו בזה הפוסקים, יש מחמירים שלא לאכול מבשרם, ויש מקילים. ואם הם של יהודים שהאכילום חמץ בפסח, נכון להחמיר שלא לקנותם. בפועל, רוב הבשר משווק באריזות, וצריך שתהיה עליהם חותמת כשרות לפסח. ואף שהוא נשחט לפני פסח, כך שאין בעיה בזה שהאכילום חמץ, מכל מקום צריך השגחה לפסח כדי למנוע נפילת חמץ לבשר בתהליך השחיטה עד האריזה. וכן דין הביצים, שאם נקנו לפני הפסח, אפילו שהאכילו את התרנגולות חמץ, אין בביצים שום חשש, שאותו חמץ שאכלו - בהיתר אכלו. אבל אם התרנגולות אכלו חמץ בפסח, אם הם של גוי, נחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלם, ואם הם של יהודי אף שיש מקילים נכון יותר להחמיר שלא לקנותם. בפועל, אין השגחה על הביצים שהוטלו בפסח, ולכן יש הידור לקנות ביצים שהוטלו לפני הפסח.[8] עוד התעוררה בעיה לגבי החותמת שעל הביצים, שהיו שחששו שמא יש בה חמץ ואולי יפול פירור ממנה למאכלי פסח. ושמעתי מהרב ויטמן, שכל הביצים המשווקות מתחנות מיון המאורגנות במועצת הלול (חוץ מהמבריחים), מוחתמות לפני פסח בחותמת שאין בה חשש חמץ (צורת הסימון - מספר כוכבים).

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. החשש הוא שמא מעורב בגלולות - עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה או מקטניות אזי ברור שאין כל בעיה, וגם האשכנזים שנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, לצורך רפואה יכולים לבלוע גלולות שיש בהם תערובת קטניות. השאלה מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. עוד צריך להדגיש, שאם מדובר בחולה מסוכן ותרופתו אכילת חמץ, אזי מצווה עליו לאכול חמץ, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ, אולם כאשר מדובר בחולה שאין בו סכנה מתעוררת השאלה. התשובה תלויה בטעם התרופה. אם היא טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, אזי חובה לברר אם היא כשרה לפסח או לא, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לאוכלה. אבל אם טעמה של התרופה מר, אפשר לבולעה בפסח. שאף אם הפיקו את העמילן מחיטה, כיוון שעירבוהו בחומרים שונים ומרים - נפסל מאכילה ואין לו יותר דין של חמץ. שכן למדנו שכל חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח אין לו יותר דין חמץ ומותר להשהותו בפסח. ואין לומר שמזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הרי הוא מראה בעצמו שהחמץ שבתרופה חשוב עבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב). אמנם יש מדקדקים שמשתדלים לא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת אותם פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא יטול תרופה זו. ודעת רוב הפוסקים, שמותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ לצורך כל חולה, ואפילו לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף. למעשה, במצב שיש לאדם ספק, שמא עירבו בתרופות המרות שלו - עמילן חיטה, יכול לבולען ואינו צריך לבדוק אם יש בהן עמילן חמץ. שכבר למדנו שדעת רוב הפוסקים שאפילו אם הוא יודע שמעורב בהן דבר חמץ, כיוון שנפסלו מאכילת כלב לפני פסח, מותר לבולען. אף אם הוא רוצה לחוש לדעת המחמירים, מכל מקום כאשר ישנו ספק האם בכלל מעורב בהן דבר חמץ, אינו צריך לחוש. ובמיוחד כיום, שברוב התרופות אין מערבים עמילן חיטה אלא עמילן תפוחי אדמה או קטניות. ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות בלא לברר אם עירבו בהן דבר חמץ. ורק אם נודע לו שיש בהן עמילן חמץ, אם ירצה יסמוך על דעת רוב הפוסקים שמקילים, ואם ירצה יחוש לדעת המחמירים.[9]

בחומצת לימון משתמשים להטעמת מיצים, ריבות, ממתקים ומוצרי מזון שונים. בעבר היו מפיקים אותה מלימונים ומעוד פירות, וכיום מפיקים אותה באופן מסחרי מקמח חיטה. לדעת המתירים אף שבתחילת התהליך מערבים את הקמח במים ויתכן שהחמיץ, מכל מקום הואיל ובתוך התהליך ישנו שלב שבו הקמח מאבד את טעמו ואת מראהו ונפסל מאכילת כלב, בטל ממנו שם חמץ, ומותר אח"כ לאכול מוצרים שיש בהם חומצת לימון (יחו"ד ב, סב). לעומת זאת פוסקים רבים החמירו ולדעתם רק חמץ שנפסל מאכילת כלב מחמת שנתקלקל - בטל ממנו שם חמץ, אבל חמץ שבכוונה גרמו לו שיפסל מאכילה כדי שאח"כ יוכל לשמש להטעמת מאכלים - אינו בטל ודינו כחמץ לכל דבר (מנח"י ז, כז; אור לציון א, לד; שבט הלוי ד, מז). אולם הרב שאר ישוב הכהן, רבה של העיר חיפה, בדק ומצא שאין בחומצת לימון כל חשש חמץ. ראשית, הקמח שממנו מתחילים את התהליך אינו מחמיץ. ואף שמערבים אותו במים, כיוון שהקמח שוהה במים שש דקות בלבד אינו מספיק להחמיץ. לאחר מכן מפרידים את העמילן שהוא אחד החומרים שבקמח, והעמילן לבדו אינו יכול להחמיץ. בנוסף לכך חומצת הלימון אינה נוצרת מהעמילן עצמו אלא מפטריות שניזונות מחומר שאחד ממרכיביו הוא אותו חומר שהופק מהעמילן שלא החמיץ.[10]

נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ, האם יש לאוסרם בפסח? ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים שונים אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם. יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. ולכן צריך להשתמש בפסח בסבונים ושמפו וקרמים כשרים לפסח. ויש אומרים, שמה שאמרו חז"ל שסיכה כשתייה, אמרו רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ושמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה - אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שלפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, אין עליו יותר שם חמץ, ומותר להנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח. וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של אפשרות תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת. א) במשחת שיניים חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש בה טעם, והרי היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח. ב) קרם שנספג בגוף, שפתון בלא טעם ובשמים שיש בהם אלכוהול, הלכה כמיקל שאינם צריכים כשרות, כי אינם ראויים לאכילה, ואף המציאות שבדרך כלל אין מערבים בהם דבר חמץ. אמנם רבים נוהגים להחמיר לקנות קרמים ובשמים שיש עליהם כשרות לפסח. ג) סבון ושמפו, כיוון שנועדו לניקוי ולא כדי להספג בגוף, יש יותר מקום להקל. ואע"פ כן יש מחמירים. ד) חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום השגחה. ואף חומרי ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה, משום שטעמם פגום, ואף אם ערבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב יותר חמץ כלל.[11]