מצווה מן התורה לאכול מצה בליל ט"ו בניסן, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ואף שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", למדו חכמים על פי הכללים שהתורה נדרשת בהם, שאין כוונת התורה לצוות לאכול מצות בכל שבעת הימים, אלא הכוונה שזהו המאכל העיקרי שאוכלים בפסח במקום הלחם, אבל מי שירצה להסתפק באכילת פירות וירקות ומיני בשר וחלב, רשאי. בפשטות משמע שהאוכל מצות בכל שבעת ימי הפסח אינו מקיים בכך מצווה, וכפי שאמרו חז"ל שאכילת מצה בשבעת הימים היא "רשות" (פסחים קכ, א). אולם הרבה מגדולי ישראל כתבו, שאמנם חובת אכילת מצה היא רק בליל הסדר, ולכן רק על אכילת מצה שבליל הסדר תיקנו חכמים לברך "על אכילת מצה", אבל בשאר ימי הפסח אף שאין חובה מכל מקום האוכל מצה מקיים מצווה. ומה שקראו חכמים לאכילת שבעת ימי הפסח "רשות", כוונתם לומר, שלעומת החובה לאכול מצה בליל ט"ו, בשאר הפסח רשות ביד האדם להחליט אם ברצונו להוסיף ולקיים מצווה באכילת המצה. ולפי דעתם אין המקרא יוצא מידי פשוטו, שנאמר (שמות יב, טו): "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ". וכן כתבו האבן עזרא והחזקוני, וכן משמע מדברי הרא"ש. וכן נהג הגר"א. אמנם גם לדעתם המצווה היא באכילת כזית בכל סעודה, והאוכל יותר אין בידו תוספת מצווה.[1]

נאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ופירשו חז"ל שהמצווה לשמור את המצות שלא יבואו לידי חימוץ. והכוונה למצות שאוכלים לשם מצווה בליל פסח, שנאמר בפסוק הבא: "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". ודין שאר המצות שאוכלים בפסח כשאר המאכלים, שכל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שמא החמיצו - מותר לאוכלם. אבל את מצות המצווה שאוכלים בליל הסדר נצטוונו לשמור בשמירה יתירה. ומאימתי צריכים לשומרן? לכתחילה צריכים לשמור את החיטים מעת קצירתן. ונוהגים לקצור את החיטים בעודן לחות מעט, שאם יתייבשו לגמרי, וירד עליהם הרבה גשם, יחמיצו. וכן אח"כ כשיאחסנו את גרעיני החיטה, יקפידו לאחסנם במקומות שאין חשש שיבואו במגע עם מים. ואפשר לצאת ידי מצווה גם במצות שנשמרו משעת טחינה. שכל זמן שאין סימן חימוץ בחיטים ולא הורעה חזקתן, אין לחוש שמא נרטבו והחמיצו, אלא שאין זו המצה השמורה המהודרת, מפני שנשמרה רק מעת הטחינה. בשעת הדחק, כשאין בידו קמח שנשמר משעת טחינה, יקח קמח רגיל מהשוק, ויקיים את מצוות השמירה מעת הלישה (שו"ע או"ח תנג, ד). וגם אם רגילים באותו מקום לשטוף מעט את החיטים לפני הטחינה, עדיין אפשר בשעת הדחק ליקח קמח מן השוק, שכן מן הסתם בשטיפה קצרה החיטים עדיין לא החמיצו. אבל אם רגילים להשרותן מעט במים, אסור ליקח קמח מן השוק, מפני שהוא בחזקת חמץ (מ"ב תנא, כד). לכן למעשה אין לקנות קמח בחנויות בלא השגחה לפסח, משום שפעמים רבות משרים את החיטים במים, ויש חשש שהחמיצו.[2] למעשה, נוהגים כיום להדר במצות שמורות, וקונים לליל הסדר מצות שמורות משעת קצירה, ובהן מקיימים מצוות אכילת מצה. וכל כך נשתרש המנהג, עד שלמצות שמורות משעת טחינה קוראים מצות לא שמורות, למרות שלהלכה הן נחשבות שמורות, ואפשר לצאת בהן ידי אכילת מצה.

שתי משמעויות לשמירת המצות לצורך קיום מצוות אכילת מצה בליל הסדר. האחת, להוסיף שמירה מיוחדת מחימוץ. והשנייה, ששמירה זו תהיה בכוונה לשם מצת מצווה. לפיכך צריכים להקפיד ללוש ולאפות את המצות על ידי יהודים בני מצווה, שאפשר לסמוך עליהם שישמרו ויכוונו לשם מצת מצווה. אבל אין להעסיק בלישת המצות ואפייתן גויים, קטנים או שוטים, שאי אפשר לסמוך עליהם שיכוונו כראוי (שאילתות, רשב"א). ויש חולקים על המשמעות השנייה, ולדעתם המצווה לשמור את המצות מחייבת שמירה יתירה מחימוץ לשם מצת מצווה, אבל אין צורך שעצם עשייתה תהיה בכוונה, ולכן גם גויים וקטנים כשרים לאפיית מצת מצווה, ובתנאי שיהודי מבוגר ישגיח עליהם לשם מצווה, שיזדרזו במלאכתם ובצקם לא יחמיץ (רא"ה). למעשה, בעת הלישה צריך להקפיד על שתי המשמעויות של השמירה, ולכן צריך להקפיד שיהודים ילושו ויאפו את מצות המצווה בכוונה מפורשת לשם מצת מצווה. אבל בעת הקציר והטחינה אפשר להסתפק במשמעות הראשונה, ולכן אפשר לקצור ולטחון את החיטים על ידי גויים, ובתנאי שיהודי יעמוד על גבם וישגיח על מלאכתם, שלא יארע בה חימוץ (שו"ע תס, א; מ"ב תס, ג; שעה"צ ד').[3] לכתחילה יש לומר בפה בתחילת העיסוק במצות, שהכל נעשה לשם מצת מצווה, ואם רק חשב על כך - יצא בדיעבד (באו"ה תס, א, עפ"י פמ"ג). ויכוון לשם מצת מצווה שאוכלים בליל הסדר, ואם כיוון לשם מצה של פסח, יצא ידי חובה (שו"ע הרב תנג, יד).

מעת שהחלו לייצר מכונות לאפיית מצות התעוררה מחלוקת גדולה בין הפוסקים, והמחלוקת נסובה על שתי שאלות: א) האם המצות המיוצרות בהן כשרות ללא חשש חימוץ? ב) אם אפשר לקיים בהן מצוות אכילת מצה בליל הסדר? לגבי חשש החימוץ, הוסכם שהכל תלוי בטיב המכונה וההשגחה, ולכן כל זמן שיש משגיחים המפקחים שלא יהיה בהם חשש חימוץ - המצות כשרות. וכן נוהגים צדיקים ויראים לאכול בפסח מצות מכונה. אולם השאלה השנייה עדיין שנויה במחלוקת. יש אומרים, שהמצווה לשמור את המצות מחייבת שכל תהליך הלישה והאפייה יעשה בכוונה מפורשת לשם מצת מצווה, וכיוון שהמכונה אינה יכולה לכוון, נמצא שאין לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר במצות מכונה. ודעת רוב הפוסקים שאפשר לצאת ידי חובה במצות מכונה מכמה טעמים. ראשית, יש מבארים, שמצוות השמירה מחייבת לשמור שלא יהיה שם חימוץ, ואין זה משנה אם השימור נעשה תוך עשייה בידיים או בהשגחה על פעולת המכונה. ועוד, שהאדם מפעיל את המכונה, ואם יפעיל אותה לשם מצת מצווה, ממילא כל פעולותיה יעשו לשמה. למעשה, אפשר לקיים מצוות אכילת מצה בליל הסדר גם במצות מכונה. ורבים מהדרים לקיים את המצווה במצות יד שנאפו בהשגחה טובה. ואין צורך לאכול בכל סעודת ליל הסדר מצות יד, אלא ההידור הוא לאכול את אותם שיעורי כזית שנצטוונו לאכול לשם מצווה ממצות יד (כמבואר בהמשך טז, כב-כה).[4]

המצווה לשמור את המצות נאמרה על מצת מצווה שנצטוונו לאכול בליל ט"ו בניסן. ועניינה, לשמור את מצות המצווה שמירה מיוחדת לכבוד המצווה. כלומר, מצות שלא נשמרו, אם לפי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שהחמיצו, מותר לאוכלן בפסח, אבל הן אינן כשרות למצת מצווה, משום שלא נשמרו באופן מיוחד לשם מצת מצווה. לפי זה אפשר לאכול בכל הפסח מצות כשרות לפסח שאינן שמורות. אולם יש מדקדקים לאכול בכל הפסח מצות שמורות. ושני טעמים לכך: האחד, שיש סוברים שאמנם אין חובה לאכול מצות בכל הפסח, מכל מקום האוכל מצות מקיים מצווה, ואם כן הרוצה לקיים מצווה באכילת המצות, צריך לאכול שמורות. אמנם לפי זה אפשר להסתפק באכילת כזית מצה שמורה בכל ארוחה. וכן אפשר להסתפק במצות הרגילות שלנו, שהן שמורות משעת טחינה, וכבר למדנו שיוצאים ידי חובת מצת מצווה במצה השמורה משעת טחינה. והטעם השני, שיש סוברים שאחד מהטעמים לאכילת מצה שמורה, הוא מפני חשש החימוץ, שכן מכל המאכלים שלנו בפסח המצה היא העלולה ביותר להחמיץ, ולכן אם לא ישמרו את החיטים משעת קצירה ישנו חשש שמא החמיצו. ולפי זה יש מקום להחמיר לאכול מצות שמורות משעת קצירה בכל הפסח. ויש לדעת, שכיום היתרון שבמצות השמורות משעת קצירה אינו מתבטא רק בשמירה משעת קצירה, אלא בדרך כלל גם מקפידים יותר בכל תהליך ייצורן, להפסיק את פעולת המכונות כל שמונה עשרה דקות, ולנקות היטב את המכונות, ואם כן יש בהן שורה של הידורים. לסיכום, המצות הרגילות שהן שמורות משעת טחינה כשרות לכתחילה לכל הפסח, ואף לסוברים שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימי הפסח - מקיימים בהן את המצווה. והמהדרים אוכלים מצות שמורות משעת קצירה, בעיקר מפני שמדקדקים יותר בשמירתן מחימוץ.[5]

אסרו חכמים ללוש את המצות של פסח במים פושרים, משום שהחמימות מזרזת את תהליך החימוץ, ואם לא יזדרזו מאוד בלישת המצות ואפייתן - יש חשש שיחמיצו. ואפילו במים צוננים רגילים המצויים בבורות ובמעיינות אסרו ללוש את הבצק, שמא התחממו מהקרקע שקלטה את חום השמש. ולכן הצריכו לשאוב את המים מבעוד יום ולהלינם במשך הלילה במקום קריר. מים אלו נקראים "מים שלנו", ומהם מכינים מצות לפסח (שו"ע תנה, א, ג).[6] בארצות חמות התעוררה בעיה, שבכל מקום שישהו את המים יתחממו מעט, ואדרבה אם ישהו את המים במעיינות ישארו פחות חמים. ונפסק להלכה שאע"פ כן צריכים להלין את המים כתקנת חכמים, ואם הם מתחממים מעט, צריכים להניחם במקררים או בחדרי קירור (מקראי קודש פסח ב, ז). יש סוברים שאין ליקח מים מן הברז ולהלינם לילה לצורך אפיית המצות, מפני החשש שמא המים באו ממאגרים מגולים והתחממו בשמש, ועוד, שיש חשש שהכלור המעורב במים עלול לזרז את החימוץ (שערים המצוינים בהלכה קט, ג). אמנם למעשה אין חוששים לזה, ומקצת מהמדקדקים במצות יד מהדרים לשאוב את המים מבארות או מעיינות, אבל במפעלי מצות המכונה נוהגים ליקח מים מהברז, ומסננים אותם היטב, ומשהים אותם במקום צונן כל הלילה, והם "מים שלנו" (וכן נהג מו"ר הרצי"ה להכין מים שלנו מהברז).

טוחנים את הקמח למצות לפחות יום לפני לישתו, מפני שהטחינה מחממת מעט את הקמח, ועל ידי כך יש יותר חשש שהעיסה תחמיץ (שו"ע תנג, ט). אין נותנים מלח או פלפל בעיסה, מפני שאולי יגרמו לחימום העיסה, ולהגברת הסיכון שתחמיץ (שו"ע תנה, ה-ו). אין לשים לכתחילה יותר משיעור חלה (1,666 גרם קמח) בבת אחת, מפני שקשה לאדם אחד ללוש היטב ובזריזות כמות גדולה, ויש חשש שחלקים בעיסה יחמיצו. בדיעבד אם לש כמות גדולה יותר, כל זמן שלא שהתה שמונה עשרה דקות ולא נתגלו בה סימני חימוץ - המצה כשרה (שו"ע תנו, א-ב). כאשר כמה אנשים עוסקים בלישה, עריכה ורידוד הבצק, לדעת כמה פוסקים אפשר ללוש כמויות גדולות יותר, וכן נהגו רבים. ואע"פ כן, לכתחילה ראוי להחמיר שלא ללוש יותר משיעור שאמרו חכמים (מ"ב תנו, ז). כשהלישה נעשית על ידי מכונה, נוהגים לכתחילה להקל ללוש עיסות גדולות. אין ללוש את הבצק במקום חם, מפני שהחום מזרז את החימוץ. לפיכך אין ללוש במקום השמש, וביום מעונן פעמים שהחום גובר (שרב), ולכן ביום מעונן אף שהשמש אינה זורחת אין ללוש בחוץ ולא כנגד החלונות, שמא יכנס משם חום. וכמובן שאין ללוש במקום שמתחמם מהתנור (שו"ע תנט, א). ויש מי שנתן בזה שיעור, שאין ללוש במקום שחומו כשלושים מעלות ומעלה (ס' מצות מצה פ"ז הערה כט). בדיעבד אם לשו במקום חם ולא ראו בבצק ובמצה סימני חימוץ - המצה כשרה (שו"ע תנט, ה). לכתחילה אין להניח את העיסה בלא עסק אפילו רגע אחד (שו"ע תנט, ב). ואם ידיו של הלש התחממו, יצנן אותן במים קרים. ויש מדקדקים בכל מקרה לצנן את ידיהם במים מפעם לפעם בעת הלישה (מ"ב תנט, כז).

יש לחמם את התנור היטב, כדי שמיד אחר שיכניסו את הבצק לתוכו יתחיל להיאפות, שאם החום יהיה חלש הבצק עלול להחמיץ קודם שיאפה. וכן ברור שאין לאפות בחום השמש, ואם עבר ואפה, אף שהחום היה חזק מאוד וברור שהבצק לא החמיץ, מכל מקום אין יוצאים במצה זו ידי מצוות אכילת מצה, מפני שהמצה נקראת לחם עוני, ומה שנאפה בחמה אינו נקרא לחם (שו"ע הרב תסא, ו). אבל אין צורך לאפות את המצות על ידי להבות האש דווקא, אלא גם כאשר הלהבות בוערות מתחת לפלטה של מתכת או חרס, כיוון שהפלטה רותחת - אפשר לאפות עליה (שו"ע תסא, ב). וכן מותר לאפות בתנור חשמלי שגופי החימום שלו מתלהטים, והרי זה כאש. אבל מצות שנאפו במיקרו-גל פסולות למצוות אכילת מצה, מפני שלא נאפו באש. ויש אומרים שהן כשרות, שלא מצינו שצריך לאפות את המצות באש (ע' במקראי קודש הררי ע' שלה, לרב אוירבאך פסולות, ולרב ישראלי כשרות). אין מעטרים את המצה בציורים, שמא ישהו כדי לצייר עליה, ובינתיים תחמיץ. ואין עושים בפסח מצה עבה טפח (8 ס"מ), שיש לחשוש שהאש לא תשלוט בתוכה כראוי ותחמיץ (שו"ע תס, ד-ה). אבל מותר לעשות מצה שעובייה מעט פחות מטפח. ומנהג אשכנז לעשות מצות דקות וקשות, שבאופן זה האש תשלוט בהן היטב ואין כמעט חשש שהמצה תחמיץ (רמ"א תס, ד). ויש מן הספרדים שנהגו לעשותה בעובי אצבע, ויש שנהגו לעשותה רקיקים כמנהג אשכנז, מפני שרגילים לאפותם לפני הפסח, ואם לא יהיו רקיקים לא ישמרו כראוי (כה"ח תס, מד). אין יוצאים ידי חובה במצה גנובה או גזולה (שו"ע תנד, ד). לפעמים הקונה לוקח את המצות לרשותו בלא לשלם, ואם המוכר גילה דעתו שרוצה לקבל מיד את התשלום, צריך הקונה להקפיד לשלם לו כפי שביקש. ואם המוכר מחזר אחר הקונה כדי שישלם עבורן, והקונה דוחה אותו ב"לך ושוב", אין הקונה יוצא באותן המצות ידי חובה, מפני שאינן שלו (מ"ב תנד, טו).