אחר שהארץ נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה הגדולה (ירמיה ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? כמובן שהכל ידעו שמפני חטאינו גלינו מארצנו, השאלה היתה מהו החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), והכוונה שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלל לומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה. עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין כל בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק רצו ההורים שבניהם ילכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, וחינכו אותם לכך, ואם כן מדוע לא הצליחו לחנך את כל בניהם לכך? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים וכן כולם. ואם כן, עולה שאלתה של הגמרא ביתר חריפות, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא של רבינא - מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה רק מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים הלומדים מתוך שגרה וחיקוי אביהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.[1] בחלק השלישי מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב) שזו הברכה המובחרת שבברכות התורה, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זהו הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבין אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו לתקן את העולם כולו. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו. על פי זה מובן מדוע ברכת "אהבת עולם" ("אהבה רבה" לנוסח אשכנז), שאנו מברכים לפני קריאת שמע, יכולה להחליף את ברכת התורה. שעיקרה עוסק באהבה שה' אוהב את ישראל, וחתימתה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומוזכר בה עניין התורה באריכות, שישראל והתורה קשורים ותלויים זה בזה. למעשה, מי שמסופק אם ברך ברכת התורה, יכוון לצאת ידי ברכת התורה ב"אהבת עולם". וכן מי ששכח לברך ברכת התורה לפני התפילה והגיע לברכת "אהבת עולם", יכוון לצאת בה ידי ברכת התורה, ואחר התפילה יזכור ללמוד כמו שלומדים אחר ברכת התורה (שו"ע מז, ז).[2]

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). פירוש העניין הוא, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י), כי הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הקב"ה מתגלה לעולם, נמצא שהתורה היא שמותיו של הקב"ה, שעל ידה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" - לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" - אימרו ברכה לנותן התורה. למעשה נחלקו הראשונים האם הדברים כפשוטם ומצווה מהתורה לברך לפני הלימוד את ברכת התורה. לדעת הרמב"ם וה'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג) ברכת התורה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך. וכן מנהג הספרדים (כה"ח מז, ב). ולדעת רוב הראשונים, וביניהם הרמב"ן והרשב"א, המצווה לברך ברכת התורה מקורה בתורה שבכתב. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". וכן מנהג אשכנזים (מ"ב מז, א).[3] אמנם לכל הדעות, אם ישנו אדם שעדיין לא ברך את ברכות התורה, עדיף לשמוע ממנו את הברכות ולצאת מהספק. וכשאין אפשרות כזו, אם הוא עומד להתפלל ולומר ברכת "אהבת עולם", יכוון לצאת בה ידי חובתו. אבל אם עדיין לא הגיע זמן התפילה, ואין מי שיכול להשמיע לו את הברכות, לסוברים שברכת התורה מהתורה, צריך להחמיר לברכה מספק, אלא שדי לברך את הברכה השלישית בלבד, "אשר בחר בנו", שהיא החשובה שבברכות התורה.

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד), ועל כולם צריך לברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר מעט בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, הקם משנתו ורוצה להרהר בדברי תורה, יברך תחילה ברכות התורה ויאמר בפיו כמה פסוקים. אבל מי שהתעורר באמצע הלילה משנתו ומתכוון להמשיך לישון, ורוצה להרהר בדברי תורה עד שירדם, אינו צריך לברך לפני כן ברכות התורה. [4] השומעים מוזיקה חסידית כשמתעוררים בבוקר, או באמצע הלילה, כיוון שאין כוונתם ללמוד, אינם צריכים לברך את ברכות התורה. אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לומר את ברכות התורה בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה.[5]

מברכים את ברכות התורה בבוקר, סמוך לברכות השחר, והברכות מועילות לכל לימוד שילמד במשך אותו היום. ואף שילך אח"כ לאכול ולעבוד, מכל מקום כשיחזור ללמוד אינו צריך לברך שוב את ברכות התורה. ובזה שונה ברכת התורה משאר ברכות המצוות. שבכל שאר המצוות, בכל פעם שאדם מקיים את המצווה מחדש, עליו לברך ברכה בפני עצמה, מפני שכל המצוות מופנות רק לשעה מסוימת משעות היום, או לפעולה מסוימת. למשל, מצוות הסוכה מחייבת את האדם שיאכל ויישן בסוכה, אבל בשאר הזמן הוא רשאי ללכת לאן שירצה. וכן, את מצוות הטלית אפשר לקיים ברגע אחד ביום. לכן בכל פעם שהוא מתעטף מחדש בטלית, או נכנס לארוחה נוספת בסוכה, עליו לחזור ולברך את הברכה המיועדת לאותה המצווה. אולם מצוות תלמוד תורה היא מצווה כללית המקיפה את כל ימיו ושעותיו של האדם, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ואף אם האדם למד בבוקר, עדיין יש עליו מצווה ללמוד בערב, ובכל שעה שיתפנה (תוס' ברכות יא, ב, ד"ה 'שכבר'). ועוד, שגם כאשר האדם אינו לומד תורה, התורה מדריכה את חייו בתחומי ההלכה, המידות והאמונה. ואפילו בעת שאדם מתפנה או מתרחץ, שאסור לו להרהר בדברי תורה, מכל מקום ישנן הלכות המדריכות אותו גם שם, כך שאין אדם מתנתק מהתורה בשום מקום ובשום זמן (עי' באגור סי' א' המובא בב"י מז, יא). לכן ברכת התורה שמברכים בבוקר עולה לכל הלימוד שילמד האדם במשך כל אותו היום, ושום עבודה או עסק אינם נחשבים הפסק לגביה (שו"ע מז, י).[6]

נחלקו הפוסקים, האם שינה נחשבת הפסקה שאחריה צריכים לחזור לברך את ברכות התורה. לדעת רוב הראשונים, וביניהם הרא"ש, שינת קבע של האדם על מטתו נחשבת הפסק לגבי ברכת התורה. שכל זמן שהאדם ער, עדיין התורה מלווה אותו ומדריכה אותו, אבל בעת השינה, האדם מפסיק לחשוב, תודעתו מסתלקת, ולכן השינה נחשבת הפסק במצוות תלמוד תורה. ומעיקר הדין היה צריך לפי זה לברך את ברכות התורה גם אחר שינה ביום, אולם נהגו להחשיב את שינת היום, גם אם נמשכה זמן רב, כשינת ארעי שאינה יוצרת הפסק, וברכת התורה שמברכים בבוקר חלה גם על הזמן שאחר השינה שביום. אולם שינת קבע בלילה היא הפסק וצריך לברך אחריה את ברכות התורה. לפיכך, אדם שצריך לקום באמצע הלילה לשמירה, ואח"כ מתכוון לחזור לישון, יברך פעמיים את ברכות התורה, פעם אחת כשיקום לשמירה, ופעם שנייה כשיקום. וכך נוהגים האשכנזים ורבים מהספרדים (שו"ע או"ח מז, יא, מ"ב כט). ויש אומרים, ששינה אינה נחשבת הפסק לברכות התורה, אלא דין ברכות התורה דומה לדין ברכות השחר, שמברכים אותן פעם אחת ביממה. לפיכך, מי שקם באמצע הלילה לשמירה, יברך את ברכות התורה אחר הקימה הראשונה, ואחר הקימה השנייה לא יברך (כה"ח מז, כט. לגבי דין ברכות השחר עיין ט, ה).[7]

היה ער כל הלילה, כגון בליל חג השבועות, לדעת הרא"ש ורוב הראשונים, לא יברך את ברכות התורה לפני שחרית, מפני שכל זמן שלא הפסיק בשינה, עדיין ברכת התורה של היום הקודם מועילה לו. וכן פסקו רבים מגדולי האחרונים (פר"ח, גר"א, ח"א). ולדעת רבנו תם, יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שברכת התורה מכוונת ליממה אחת, ולכן, גם אם לא ישן במשך כל היממה, משיגיע זמן תפילת שחרית של היום הבא, עליו לשוב ולברך את ברכת התורה. וכן נמסר בשם האר"י ז"ל, וכן מנהג ספרדים (ברכי יוסף מו, יב, בא"ח ברכה ג; כה"ח מז, כו). כדי לצאת מהספק, עדיף שמי שלא ישן בלילה ישמע מחבירו את ברכות התורה, ויצא בזה ידי חובת כל הדעות. ואם לא מצא חבר שצריך לברך את ברכות התורה, לפי מנהג הספרדים וחלק מיוצאי אשכנז, יברך בעצמו את ברכות התורה. ולמנהג רוב האשכנזים, יכוון לצאת ידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה' שלפני שמע (מ"ב מז, כח). שכבר למדנו (בהלכה ב) שברכה זו נחשבת כברכת התורה. וילמד אחר התפילה איזה פסוק או משנה כדי להסמיך לימוד לברכה.[8] ואם אותו אדם שנשאר ער כל הלילה, ישן לפני כן שינת קבע ביום, לכל הדעות עליו לברך לפני תפילת שחרית את ברכת התורה.[9] (ועיין לעיל ט, ו, סיכום דיני מי שהיה ער כל הלילה).