הזמן הראשון ביום המשמעותי להלכה הוא 'עמוד-השחר', ובמילים אחרות 'עלות-השחר'. בשעת הדחק אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מ'עמוד-השחר', אבל במצב רגיל - אסור. נחלקו האחרונים מהו בדיוק 'עמוד-השחר': האור הקלוש הראשון שבמזרח (מ"א, פמ"ג), או מעט אח"כ כשהאור הקלוש מתפשט מעט על פני המזרח (א"ר, גר"א). אחרי 'עמוד-השחר' מגיע זמן 'משיכיר'. שכבר התפשט מעט אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו שאינו רגיל לפוגשו ממרחק של ארבע אמות. ובאותו הזמן אפשר גם להבחין בין תכלת ללבן. ומאותה שעה לדעת רוב הפוסקים כבר אפשר לקרוא לכתחילה את קריאת שמע, אבל זמן התפילה לכתחילה עדיין לא הגיע. הנץ החמה הוא זריחת השמש, כלומר בעת ראיית החלק הראשון של החמה, אז הוא זמן 'הנץ-החמה'. ומאז מתחיל זמן תפילה לכתחילה. והקורא קריאת שמע לפני הנץ ומתפלל מיד עם 'הנץ-החמה', הרי זה מתפלל תפילת ותיקין ששיבחוה חכמים. וכל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת ברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' - יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר מתחילת האור מתחיל היום (מגילה כ, א).

לדעת רבים הפרש הזמן שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ-החמה' בארץ ישראל הוא כשיעור מהלך ארבעה מיל, שהוא כ- 72 דקות. והכוונה שבימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת. וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה. בימי ניסן ותשרי (5/10 5/3) מהלך עליית החמה הוא הקצר ביותר, והחמה זורחת כעבור 72 דקות אחר 'עמוד-השחר'. אולם בימי החורף, מסיבות שלא כאן המקום לפרטן, משך עליית החמה הולך ומתארך, עד שבשיא החורף (22/12) עוברות 78 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. ובקיץ הזמן הולך ומתארך יותר, עד שבשיאו (22/6) עוברות 88 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. כדי לחשב את זמן 'עמוד-השחר' בדייקנות לפי שיטה זו, יש לחשב בכל יום את הזמן שבו תגיע החמה ל- 16.1 מעלות מתחת לאופק - ואז הוא זמן 'עמוד-השחר'. וכל זה לדעה ש'עמוד-השחר', הוא משעה שהאירו מעט פני המזרח, אבל לדעה שהוא משעלה האור הראשון הקלוש שבמזרח, הרי שזמנו מוקדם יותר, כשהחמה מגיעה לכ- 17.5 מעלות מתחת לאופק. אלא שכדי לא להיכנס למחלוקת, ראוי לנהוג כדעה המאוחרת יותר (16.1 מעלות מתחת לאופק), ורק משהאירו מעט פני המזרח מגיע זמן 'עמוד-השחר', ומאז אפשר בשעת הדחק לקרוא את קריאת שמע ולהתפלל.[1] גם לגבי זמן 'משיכיר' נתעורר ספק, כי למרות שחכמים הגדירו אותו לשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, ולהכיר חבר שאין רגילים לראותו ממרחק של ארבע אמות, עדיין יש ספק אימתי בדיוק זמן זה. למעשה מקובל להורות שהוא סביב 50 דקות לפני 'הנץ-החמה'. ועיין בהערה על זמנו המדויק.[2]

זמן קריאת שמע של שחרית נלמד מהכתוב: "ובקומך", כלומר בשעה שבני אדם רגילים לקום משנתם. וכיוון שיש אנשים שמקדימים לקום ב'עמוד-השחר' (כ- 72 דקות לפני הנץ),1 מן התורה הוא נחשב זמן קימה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע. והטעם, שנאמר 'בקומך' לשון יחיד, משמע אפילו בעת שיחידים קמים משנתם הוא זמן קריאת שמע. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה. וחכמים עשו סייג למצווה, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו ממרחק של ארבע אמות (שו"ע נח, א), שהוא זמן 'משיכיר' (כ- 50 דקות לפני הנץ בימי ניסן).2 בשעת הדחק, כשאדם אנוס ואינו יכול לקרוא קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', יכול לקרוא את שמע משיעלה 'עמוד-השחר'. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה - יצא ידי חובתו. אלא שיש בזה הבדל: אם סיבת הקדמתו נבעה מאונס, אפילו אם נאלץ לעשות זאת בכל יום, יצא ידי חובתו; אבל אם הקדים לקרוא מחמת טעות, יצא ידי חובתו רק אם טעותו אירעה באקראי, היינו אחת לחודש. אבל אם טעה בזה יותר, קנסוהו חכמים שלא יצא, ועליו לחזור ולקוראה אחר 'משיכיר' (שו"ע נח, ג-ד, מ"ב נח, יט). ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות של היום, שכן יש אנשים כדוגמת בני מלכים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות, נמצא שעד סוף שלוש שעות הוא זמן 'בקומך' (ויבואר בהמשך בהלכות: י, יא). והזמן המשובח ביותר לקריאת שמע הוא כ'ותיקין', היינו מעט לפני 'הנץ-החמה'.[3]

אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות, וקבעו זמנם כנגד התמידים. תמיד של שחר היה קרב משעה שעלה 'עמוד-השחר', ולפי זה גם זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (ברכות ט, ב). ואם התפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א). והזמן המשובח ביותר לתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה'.[4] ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר לדעת רבי יהודה עד סוף ארבע שעות. ואף שלדעת חכמים זמן הקרבת התמיד נמשך עד חצות היום, הלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואם עברו ארבע שעות ועדיין לא התפלל שחרית, יכול בדיעבד להתפלל עד חצות. ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין לו, מכל מקום שכר תפילה יש לו (כפי שיתבאר בהמשך בהלכה יא).

הזמן המשובח ביותר לקריאת שמע ולתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו קוראים את שמע מעט לפני 'הנץ-החמה', ומתחילים להתפלל ב'הנץ-החמה'. והטעם לכך, שהמתפלל מאוחר נגרר אחרי טבע העולם, ורק אחר שהשמש כבר זרחה, והחיים מתחילים לפעום במלא שאונם, הוא מתעורר ונוכח שה' הוא האלקים ומקבל על עצמו עול מלכות שמים ומתפלל. אבל ה'ותיקין' מקדימים ומובילים את הטבע, ועוד לפני שהשמש זורחת והטבע מתגלה במלא יופיו והדרו, הם מקבלים על עצמם מתוך אמונה שלימה עול מלכות שמים, ותיכף כשהשמש זורחת והיום מתחיל, הם עומדים בתפילה וממשיכים שפע ברכה לעולם.[5] ואמרו חכמים, שכל הסומך גאולה לתפילה כ'ותיקין' אינו ניזוק כל היום כולו (ברכות ט, ב, ותוס' שם). אבל מי שיודע שאם יקום להתפלל כ'ותיקין' יהיה עייף ולא יוכל ללמוד או לעבוד כראוי, מוטב שיתפלל אחר כך. וכיום שנשתנו סדרי החיים, ופעילויות חשובות מתקיימות בלילה, כדוגמת שיעורי תורה וחתונות, לרוב האנשים יותר טוב להוסיף לישון בבוקר, ולהתפלל אחר זמן 'ותיקין'.

'הנץ-החמה' הוא עת זריחת החמה, ואף שלכאורה הגדרה זו פשוטה וברורה, בפועל אין הדבר כן. ראשית, משך עליית החמה, מהשנייה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי. ונחלקו הפוסקים מתי הוא בדיוק זמן הנץ החמה: לדעת רוב הפוסקים זמן 'הנץ' מיד כשהחלק הראשון של השמש נראה, ואז צריך להתחיל את תפילת עמידה של 'ותיקין'. ויש אומרים ש'הנץ' הוא בגמר עליית החמה, ויש אומרים שהוא נמשך בכל שתי הדקות וחצי של עלייתה, ויש אומרים שהוא נמשך עוד כמה דקות, כל זמן שקרני השמש עדיין אדומות. למעשה, משתדלים לכוון את תחילת תפילת ה'ותיקין' לעת תחילת עליית החמה, אבל אין מדקדקים בזה יותר מידי, מפני שמתחשבים גם בדעות האחרות.[6] עוד ספק התעורר, האם מתחשבים בהרים שבמזרח המסתירים את זריחת השמש או שהולכים לפי הזריחה האסטרונומית (באופק ישר). ברור שהנמצא מתחת לצוק או בניין גבוה שמסתיר ממנו את המזרח, לא יכול לטעון שהזריחה לגביו היא בזמן שהוא עצמו יראה את השמש, כי אז הזריחה שלו עלולה להיות לקראת הצהרים. השאלה היא, מה הדין, למשל, בירושלים העתיקה שהר הזיתים מסתיר לה את האופק במזרח, ועקב כך החמה נראית מספר דקות מאוחר יותר. ואף לעומדים על הר הזיתים, הרי מואב מסתירים את תחילת הזריחה. יש אומרים שזמן 'הנץ-החמה' הוא רק כאשר רואים בפועל את החמה, היינו אחר שתראה מעל הר הזיתים. ויש אומרים שאין להתחשב בהר קרוב כדוגמת הר הזיתים, הואיל ואפשר ללכת אליו ברגל, אבל בהרי מואב הרחוקים צריך להתחשב. ההבדל בין שתי הדעות מסתכם בדקות ספורות. ויש אומרים שאין מתחשבים כלל בהרים שבמזרח, אלא מחשבים את הזריחה לפי אופק ישר, כלומר על פי הזמן שהיה אפשר לראות את זריחת החמה אילו לא היו שם הרים. ישנן כיום תוכנות מחשב המאפשרות לחשב בכל מקום ומקום את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק תוך התעלמות מההרים שבמזרח, ורבים נוהגים לקבוע על פי חישוב זה את זמן הזריחה.[7]

לכתחילה לא יתפלל אדם לפני 'ותיקין', מפני שלדעת כמה פוסקים, זמן התפילה לכתחילה הוא מ'הנץ-החמה' ועד ארבע שעות, והמובחר ביותר הוא כמובן מיד בתחילת הזמן כ'ותיקין'. נמצא אם כן, שאדם שתפילתו אורכת כעשרים וחמש דקות מתחילתה עד עמידה, הזמן המוקדם להתחלת התפילה הוא עשרים וחמש דקות לפני הזריחה. ומי שנאלץ להקדים לצאת לדרכו או למלאכתו, רשאי להתחיל את תפילתו משעה שיכיר את חברו ממרחק ארבע אמות, שאז כבר התפשט מעט אור על הארץ, ואז הוא הזמן הכשר לקריאת שמע ולמצוות ציצית ותפילין. וכבר למדנו שזמן 'משיכיר' הוא כחמישים דקות לפני 'הנץ' (עיין בהערה 2). ומי שצריך להקדים יותר את תפילתו, יתחיל להתפלל עד סיום פסוקי דזמרה בלי טלית ותפילין, וכשיסיים את ברכת "ישתבח" ימתין לזמן 'משיכיר', ואז יתעטף בטלית ויניח תפילין, וימשיך בתפילתו.[8]

בשעת הדחק אפשר לומר את ברכות קריאת שמע משיעלה 'עמוד-השחר', שהוא 72 דקות לפני הזריחה (בימי ניסן ותשרי).1 אבל כל זמן שיש איזו אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', אין לאומרם משיעלה 'עמוד-השחר'. למשל, היוצא לדרך, אם הוא יכול להתפלל תוך כדי הליכה או בישיבה (כשחבירו נוהג), עליו להמתין לזמן 'משיכיר', ויאמר את ברכות קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה תוך כדי הליכה או בישיבה. ואם הוא יכול לומר את ברכות קריאת שמע בדרכו אחר זמן 'משיכיר', אבל אינו יכול להתפלל שמונה עשרה בדרכו, אזי יקדים להתפלל עמידה אחר 'עמוד-השחר', ואת ברכות קריאת שמע ואת שמע יאמר בדרכו, למרות שלא יסמוך גאולה לתפילה.[9] וכשאין אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע בדרך, כגון שאינו יודע את ברכות קריאת שמע בעל פה, ואין לו אפשרות לקרוא בסידור תוך כדי הליכה או נסיעה, כיוון שהוא שעת הדחק, יכול להקדים את תפילתו. וכך יעשה: יאמר את ברכות השחר, קורבנות ופסוקי דזמרה לפני 'עמוד-השחר', וכשיעלה 'עמוד-השחר', יתעטף בטלית בלא ברכה, ויניח תפילין בלא ברכה, ויאמר את קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמידה. וכשיסיים את תפילת עמידה כבר יגיע זמן 'משיכיר', ואז ימשמש בציצית ובתפילין ויברך עליהם. ולמנהג אשכנזים גם את ברכת "יוצר המאורות" לא יאמר לפני זמן 'משיכיר', אלא ידחה את אמירתה עד אחר תפילת עמידה.[10]

נחלקו האחרונים בשאלה, מה יותר מהודר: להתפלל 'ותיקין' ביחידות, או להתפלל במניין לאחר זמן 'ותיקין'. יש אומרים שהואיל ושבחו חכמים את המתפלל ב'ותיקין', ואמרו שאינו ניזוק כל אותו היום, מוטב להתפלל 'ותיקין' ביחידות. ויש אומרים שעדיף להתפלל במניין, שהתפילה במניין בוודאי נשמעת. ובנוסף לכך, יש ספקות אימתי הוא זמן 'ותיקין' המדויק (כמבואר בהלכה ו), ואין ראוי שספק 'ותיקין' ידחה תפילה במניין. ונוהגים להורות שהתפילה במניין עדיפה. אמנם מי שרגיל בכל יום להתפלל 'ותיקין' במניין, ויום אחד אין לו מניין, רשאי להתפלל באותו היום 'ותיקין' ביחידות, כדי שלא לשנות ממנהגו.[11] ומי שעומדות בפניו שתי אפשרויות, להתפלל במניין לפני הנץ, שהוא זמן תפילה בדיעבד; או להתפלל ביחיד אח"כ ב'ותיקין'. לדעת רבים מוטב שיתפלל ביחיד ב'ותיקין', ויש אומרים שמוטב להתפלל במניין לפני הנץ, ובלבד שיתחיל ברכות קריאת שמע אחר 'משיכיר'. ויש לשאול בזה שאלת חכם. ואם מפני שכמה מהמתפללים יחליטו להתפלל ב'ותיקין' ביחידות יתבטל המניין הקבוע - מוטב שכולם יתפללו במניין לפני הנץ.[12]

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, וזמן התפילה נמשך עד סוף ארבע שעות. והכוונה לשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים - השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים - השעות קצרות. השאלה מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר"א החישוב הוא לפי השעות שהשמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה.[13] ההבדל בין 'עמוד-השחר' לזריחת החמה הוא כ- 72 דקות בימי ניסן ותשרי. כלומר, לפי שיטת ה'מגן-אברהם' מתחילים לחשב את שלוש השעות של זמן קריאת שמע 72 דקות לפני שיטת הגר"א. ולכן סוף זמן קריאת שמע ותפילה לפי ה'מגן-אברהם' מוקדם יותר. אלא שהוא אינו מוקדם ב- 72 דקות, מפני שכל שעה לפי ה'מגן-אברהם' ארוכה יותר, וכך יוצא שבסוף שש שעות מגיעים לפי שני החישובים לחצות היום (ועיין בהערה).14 יא - הלכה למעשה בסוף זמן ק"ש ותפילה זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, שעד אז עוד ישנם אנשים שקמים משנתם, והרי הוא מקיים את[14]המצווה לקרוא 'בקומך' - בשעה שבני אדם קמים משנתם. ואע"פ שרוב הפוסקים נוטים לדעת הגר"א, בקריאת שמע שזמנה מן התורה נכון להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', כפי הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא". אמנם יש נוהגים לכתחילה כשיטת הגר"א, ואין למחות בידם. ואף שזמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות בלבד, אם עברה השעה השלישית ולא קראה, יקראנה עם ברכותיה כל שעה רביעית, ויהיה לו שכר על קריאתה כקורא בתורה (שו"ע נח, ו). וזמן תפילת שחרית וברכות קריאת שמע נמשך עד סוף ארבע שעות, שכן קבעו חכמים את זמנה כנגד הקרבת התמיד שהיה קרב עד סוף שעה רביעית. וכיוון שחיובן מדברי חכמים, הלכה כמיקל, ואפשר להתאחר ולסמוך על שיטת הגר"א. ואע"פ כן לכתחילה זריזים מקדימים למצוות וטוב להקדים ולהתפלל כשיטת ה'מגן-אברהם' (מ"ב נח, ד).[15] ואם עברו ארבע שעות ולא אמר את ברכות קריאת שמע ולא התפלל, לגבי התפילה מוסכם שאפשר להתפלל עד חצות היום. ואף שהלכה כדברי רבי יהודה שזמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות, ולא כדעת חכמים שסוברים שזמנה עד חצות, מכל מקום גם רבי יהודה מודה, שאם לא התפלל עד סוף ארבע שעות, יכול בדיעבד להשלים את תפילתו עד חצות היום. ואף שאין לו שכר כתפילה בזמנה, שכר תפילה יש לו, אבל אחר חצות לא יתפלל שחרית (ברכות כז, א; שו"ע או"ח פט, א).[16] ולגבי ברכות קריאת שמע נחלקו הפוסקים. לדעת ה'שולחן-ערוך' (נח, ו) ורוב הפוסקים, רק לגבי תפילה הקילו שאפשר להשלימה עד חצות, מפני שכעקרון רשאי אדם להתפלל בכל עת תפילת שמונה עשרה כתפילת נדבה, לפיכך בכל מצב של ספק אפשר להתפלל. אבל את ברכות קריאת שמע אי אפשר לומר בנדבה, ולכן מי שאיחר ולא אמרן עד סוף ארבע שעות - הפסידן. ולדעת בעל ה'משנה-ברורה', אם מחמת אונס לא אמרן עד סוף ארבע שעות, רשאי להשלימן עד חצות היום (באו"ה שם).[17] יב - תפילה במניין מול שמירת הזמנים כיוון שתקנו חכמים לומר את קריאת שמע יחד עם ברכותיה, ומיד אחר כך להתפלל, לכתחילה יש לקבוע את שעת תפילת שחרית באופן שיספיקו לקרוא את שמע לפני שיסתיימו שלוש השעות הראשונות לפי ה'מגן-אברהם'. וכשהציבור מאחרים את תפילתם, ויש חשש שיקראו את שמע אחר זמן 'מגן-אברהם', יודיעו למתפללים שיקראו לפני התפילה את פרשת שמע. והרוצה להדר יקרא את שלוש הפרשיות.[18] כשהציבור מאחר יותר ומתפלל עמידה אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם', נחלקו הפוסקים מה עדיף. יש אומרים שעדיף להתפלל במניין בתוך ארבע שעות לפי הגר"א, שכן דעת רוב הפוסקים. ועוד שזמן שחרית מדברי חכמים, וספק בדברי חכמים להקל. ועוד שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית עד חצות. לפיכך מוטב להתפלל במניין כתקנת חכמים, ואפילו כשתפילתם אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם'. ויש אומרים שיותר טוב להתפלל ביחיד בזמן הראוי לפי שיטת 'מגן-אברהם', מאשר להתפלל במניין אחר הזמן לפי ה'מגן-אברהם'.[19] אבל אם המניין נוהג שלא כהלכה, ומתפלל אחר סיום ארבע שעות לפי הגר"א, לכל הדעות צריך להתפלל ביחיד לפני כן.[20] מי שאין לו תפילין, לא יאחר את זמן קריאת שמע ותפילה, מפני שבדיעבד אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע ותפילה בלא תפילין (מ"ב מו, לג; לעיל יב, ט).