ברכות רבות תקנו חכמים לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. וכך מובא בתלמוד (ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה וכו', ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים"; וכשישמע את קול התרנגול המבשר את בואו של היום החדש, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"; וכשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עוורים"; וכשיפשוט את איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; וכשילבש את בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; וכשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; וכשיניח את רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; וכשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; וכשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; וכשיחגור את חגורת מכנסיו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; וכשיניח על ראשו כיסוי, כובע או כיפה, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; וכשיטול את ידיו, יברך: "על נטילת ידיים"; וכשירחץ את פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'. ותקנו שלוש ברכות הודאה מיוחדות על שבחר בנו ונתן לנו את מצוותיו, ואלו הן: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ו"שלא עשני אשה". והנשים מברכות "שעשני כרצונו". שגרת החיים שׁוחקת בדרך כלל את תשומת הלב שלנו לכל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו, ובעקבות כפיות הטובה הזו אף הברכה היומיומית שהקב"ה מעניק לאדם אינה משמחת אותו, וחייו נעשים משעממים וריקנים, וכדי לצאת מהשיממון הוא מחפש תאוות שונות. כדי שלא נהיה כפויי טובה תקנו לנו חכמים את ברכות השחר, שבהם נודה לבוראנו על כל הדברים הגדולים והקטנים שעל ידם אנו יכולים לתפקד בעולם. ומתוך הכרת התודה לה', אנו זוכים להתבונן על העולם במבט עשיר ומלא; אנו לומדים שלכל דבר בחיינו יש ערך אלוקי, ומתעורר בנו חשק לפעול טוב ביום החדש.

כפי שלמדנו, תקנת חכמים המקורית היתה, לברך ולהודות על כל דבר ודבר בסמוך להנאתו. דהיינו, כשיתעורר משנתו יודה לה' על הנשמה שנתן בו, ויברך: "אלוהי נשמה", וכשיפתח את עיניו יברך: "פוקח עיוורים", וכשיפשוט את איבריו, יברך: "מתיר אסורים", וכך בכל הברכות. אבל כיום השתנה המנהג, ורגילים לברך את כל ברכות השחר ברציפות. לכאורה יש מקום לתמוה, הרי ברור שראוי יותר להודות לה' בסמוך להנאה, וכך תהליך הקימה מהשינה מקבל משמעות עמוקה כאשר ברכות התודה לה' מלוות כל שלב ושלב בקימה. אכן, הרמב"ם פוסק לברך את כל ברכות השחר בדיוק כפי שמובא בתלמוד, דהיינו כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כמותו גם היום. אבל כאמור, המנהג הרווח הוא לומר את כל ברכות השחר בבת אחת, בבית הכנסת או בבית לאחר שסיימו להתפנות ולהתלבש. כמה טעמים לכך: האחד, תקנו שהחזן יאמר בקול את ברכות השחר בבית הכנסת כדי להוציא את עמי הארץ שאינם יודעים אותם בעל פה. ואף אלו שיודעים את הברכות בעל פה, יש חשש, שמא בתוך טירדת קימתם ישכחו איזו ברכה, אבל כשיאמרום מתוך הסידור בבית הכנסת, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שאנו רוצים להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן אנו דוחים את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה (שו"ע מו, ב). ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם - יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (סדר היום).

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה, האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוור יכול לברך "פוקח עיוורים"? לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט) רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אדם שישן בלילה עם בגדים, כיוון שאינו מתלבש בבוקר, לא יברך "מלביש ערומים". נכה שאינו יכול ללכת, לא יברך "המכין מצעדי גבר". משותק שלא יכול להניע את איבריו, לא יברך "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים". וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק שלא להזכיר את השם בברכות שלא נהנה מהן. לעומת זאת, בעל ספר הכלבו (סימן א) כתב בשם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון ושאר הגאונים, שהמנהג לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם; ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותק שאינו יכול להזדקף, יברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לו. וכן העיוור מברך "פוקח עיוורים" על שאחרים יכולים לראות, ועל ידי כך יוכלו להראות לו את הדרך, ולהכין לו את כל צרכיו. וכן פסק הרמ"א. וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.[1]

מי ששכח לברך ברכות השחר לפני התפילה, יכול לברכן אחר התפילה, חוץ מברכת "על נטילת ידיים" שאינו יכול לברך אחר התפילה, מפני שהיא נתקנה כהכנה לתפילה. וכן לא יוכל לברך ברכות התורה, שכבר יצא בברכת "אהבת עולם". וכן לא יוכל לברך "אלוהי נשמה", מפני שיש אומרים שכבר יצא ידי ברכת "אלוהי נשמה" בברכת "מחיה המתים" שבתפילת עמידה. ולכן מי שנאלץ לדלג על ברכות השחר כדי להספיק להתפלל במניין, לכל הפחות יאמר תחילה ברכת "על נטילת ידיים", "אלוהי נשמה" וברכות התורה, שאם לא יברכן תחילה לא יוכל להשלימן אחר התפילה (מ"ב נב, ב).[2] ועד מתי יוכל לברכן? כיוון שיש משווים את זמנן לזמן תפילה, לכתחילה ישתדל לברכן עד סוף ארבע שעות של היום, ובדיעבד עד חצות היום. אבל אם לא הספיק לאומרן עד חצות היום, יכול לאומרן כל היום, מפני שדעת רוב הפוסקים שזמנן שונה מזמן תפילת שחרית, מפני שהן ברכות הודאה על הדברים הטובים שהאדם נהנה מהם במשך כל היום, ולכן אם לא ברכן בבוקר, בדיעבד יכול לברכן כל היום.[3]

לכתחילה יש לברך את כל ברכות השחר סמוך עד כמה שאפשר לקימה מהשינה, ואין צורך לאומרם דווקא אחר שיעלה השחר. ולכן הקם לפני עלות השחר כדי ללמוד תורה או כדי לעבוד או לכל מטרה אחרת, יאמר מיד לאחר הקימה מן השינה את ברכות השחר. אבל לפני חצות הלילה אין לברך את ברכות השחר, ולכן אדם שקם מן השינה לפני חצות, ימתין עד לאחר חצות הלילה, ואז יברך את ברכות השחר. ואם ברך את ברכות השחר לפני חצות הלילה לא יצא (מ"ב מז, לא; כה"ח כט).[4] הקם אחר חצות הלילה לכמה שעות ומתכנן לחזור אחר כך למיטתו ולישון עד תפילת שחרית, כגון חייל שקם אחר חצות הלילה לשמירה וחוזר אח"כ לישון - יברך את ברכות השחר אחר הקימה העיקרית שלו. אם מבחינתו הקימה הראשונה היא העיקרית, ומה שהוא ישן אח"כ נחשב אצלו כמו שינה באמצע היום, יברך אחר הקימה הראשונה. אבל אם הקימה השנייה היא העיקרית, יברך אחר הקימה השנייה. ולמנהג המקובלים, בכל אופן אם הקימה הראשונה אחר חצות הלילה, יברך אחר הקימה הראשונה. ואם לא ברכן אחר הקימה הראשונה יברכן אחר הקימה השנייה.[5] לגבי ברכות התורה, דעת רוב הפוסקים שדינן כדין ברכות המצוות, ולכן יברך אותן אחר כל פעם שיקום משינת קבע בלילה. ויש נוהגים לברכן פעם אחת, אחר הקימה הראשונה (עיין בהלכות ברכת התורה י, ו).

ככלל גם מי שלא ישן בלילה יברך את ברכות השחר, שכבר למדנו (בהלכה ג) שברכות אלו נתקנו על ההנאה הכללית, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים - מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים. לעניין נטילת ידיים מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. לפי בעל ה'משנה- ברורה' (ד, ל) הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה לא יברך על נטילה זו (כה"ח ד, מט; ועיין לעיל ח, ב). וכן לגבי ברכות התורה, ישנה מחלוקת אם בבוא היום החדש צריך לברכן בשנית, ולכן הטוב הוא לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. ואם אין שם אדם שאפשר לשומען ממנו, יש אומרים שיברכם בעצמו, וכך נוהגים הספרדים ומקצת האשכנזים. ויש אומרים שיכוון לצאת ב"אהבה רבה", וכן נוהגים רוב האשכנזים (עיין הלכות ברכות התורה י, ז). וכן נסתפקו לגבי ברכות "אלוהי נשמה" ו"המעביר שינה", שיש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, וכדי לצאת מהספק - טוב לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. ואם אין שם חבר שצריך לברכן, למנהג ספרדים וחלק מהפוסקים האשכנזים, יברכן בעצמו. ולפי ה'משנה-ברורה' לא יברכן. לסיכום: למנהג ספרדים ומקצת אשכנזים, יברך את כל הברכות זולת ברכת "על נטילת ידיים". וטוב לשמוע מאחר את ברכות התורה ו"אלוהי נשמה" ו"המעביר שינה". למנהג רוב האשכנזים על פי ה'משנה-ברורה', יתפנה ויברך "על נטילת ידיים". את ברכות התורה ו"אלוהי נשמה" ו"המעביר שינה" ישמע מחבר, ואם אין שם חבר שצריך לברכם, לא יברכם בעצמו, ויכוון בברכת "אהבה רבה" לצאת ידי ברכות התורה.[6]