משעה שעלה עמוד השחר, אסור לאדם ללכת לפתחו של חבירו או אביו או רבו ולברכו בשלום או בכל ברכה אחרת. ואם עשה כן, הרי שהחשיבו יותר מהקב"ה, שלפני שעמד להודות ולהתפלל לקב"ה - הלך לברכו בשלום (ברכות יד, א).[1] ואם עבר בדרכו ליד ביתו, ומדרכי הנימוס המקובלים ביניהם ראוי שיכנס אצלו לברכו, רשאי לברכו ב'בוקר טוב', אבל לא יאמר לו 'שלום', מפני ששמו של הקב"ה 'שלום', ואין לכבד בשר ודם בשמו של הקב"ה לפני התפילה (שו"ע או"ח פט, ב). ואם פגשו בדרך, כיוון שלא התכוון לכבדו, לדעת רוב הפוסקים מותר לומר לו 'שלום', ויש אומרים שגם במקרה זה מוטב לומר לו 'בוקר טוב' ולא 'שלום', כדי שיזכור על ידי כך שעדיין לא התפלל, ולא יתעכב בדברי חול לפני התפילה. וכן ראוי לנהוג (ע' מ"ב פט, טז). ואם חבירו שכבר סיים את תפילתו פגשו בדרכו לבית הכנסת והקדים לו שלום, יענה לו שלום למרות שעדיין לא התפלל (מ"ב פט, טז). והאיסור רק כשמקדים לפתחו של חבירו או אביו או רבו כדי לכבדו, אבל לצורך מצווה מותר. לפיכך, אם אביו צריך שילווהו לבית הכנסת, מותר להשכים לפתחו ולקחתו לבית הכנסת, ולכתחילה יאמר לו 'בוקר טוב' ולא 'שלום'. וכן אם הוריו עומדים לטוס מהארץ, ומצד כיבוד הורים הוא צריך ללוותם ולסייע להם, ואם ימתין עד אחר התפילה הוריו כבר יטוסו - יאמר תחילה את ברכות השחר, ואח"כ ילווה את הוריו לנמל התעופה, ואח"כ יתפלל. (אביו יתפלל במטוס). וכן כאשר הוא צריך לקבל את פני הוריו בחזרתם לארץ.[2]

משעה שעלה עמוד השחר, אסור לאדם לעסוק במלאכתו קודם שיתפלל. מפני שהקודש קודם לחול, וכבוד שמים קודם לצרכיו של בשר ודם. לפיכך צריך להודות תחילה לה' ולהתפלל לפניו ורק אחר כך לעסוק בצרכיו. ואמרו חכמים (ברכות יד, א): "כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו". ועדיף להתפלל ביחידות לפני תחילת העבודה, מאשר להתחיל בעבודה ואח"כ להפסיק ולהתפלל במניין. למשל, מי שצריך להתחיל לעבוד בשעה שש וחצי, והמניין היחיד במקומו הוא בשעה שבע וחצי - מוטב שיתפלל ביחידות לפני תחילת העבודה, כדי שלא יקדים את עבודתו לתפילתו (מ"ב פט, כ). אבל לפני שעלה עמוד השחר רשאי להתחיל לעסוק במלאכתו, שהואיל ועוד לא הגיע זמן תפילת שחרית, אינו נחשב כמי שמקדים צרכיו לתפילתו. ויקפיד לומר לפני כן את ברכות השחר, שזמן אמירתם הוא סמוך לקימה מהשינה. וכיוון שהתחיל במלאכתו לפני זמן התפילה, רשאי להמשיך גם אחר שעלה עמוד השחר, ובתנאי שיספיק להתפלל לפני סוף זמן התפילה (שו"ע פט, ז; מ"ב פט, לז; ע, כג).[3]

מותר לעסוק לפני התפילה בצורכי מצווה, שאין אלו חפציו האישיים אלא חפצי שמים. למשל, ביום שישי, אם יש חשש שאחר התפילה לא ישארו בחנות מאכלים לשבת קודש, מותר לקנותם לפני התפילה (מ"ב רנ, א, כה"ח פט, כה). אבל שלא לצורך מצווה, אפילו פריט אחד אסור לקנות. ואם לא נותר בביתו אוכל לתת לילדיו היוצאים ללמוד בבית הספר, מותר לקנות את המאכלים הנצרכים לפני התפילה, שאף זה בכלל צרכי מצווה. פעולות קטנות אינן נחשבות מלאכה ועשיית חפציו, ומותר לעשותן לפני התפילה. למשל, מותר לאדם לסדר את מיטתו לפני התפילה. ומותר לו להוציא את האשפה מביתו לפח המרכזי. וכן מותר לעיין מעט בעיתון. וכן מותר להתעמל מעט לפני התפילה. מותר להכניס כביסה ממוינת למכונה ולהפעילה, מפני שזו פעולה קטנה. אבל אסור למיין כביסה ולהכניסה למכונה (הליכות שלמה ב, ה). אסור לבשל ולאפות לפני התפילה, אבל מותר להדליק את האש מתחת לסיר שהוכן מאתמול, או להכניס לתנור האפייה תבנית שהמאכלים שבתוכה הוכנו מאתמול. מותר בשעת הצורך להלביש את הילדים ולהכין להם כריך לפני צאתם לגן ולבית הספר, מפני שזו פעולה קטנה ויש בה גם צד של מצווה. לכתוב חידושי תורה בכתב או במחשב מותר לפני התפילה. אבל אסור לכתוב דברי רשות.[4]

בכלל האיסור לעסוק בצרכיו קודם התפילה, אסור גם להסתפר ולהיכנס למרחץ (רמב"ם תפילה ו, ז). אבל חובה ליטול את הידיים, וראוי לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים לקראת התפילה (שו"ע ד, יז; מו, א). מותר לטבול במקווה לפני התפילה, מפני שאין בכך שום פגיעה בכבוד התפילה אלא להיפך - הכנה והיטהרות לקראתה. וכן מותר להתרחץ במקלחת לפני התפילה, מפני שגם רחיצת כל הגוף בתשעה קבין של מים, שהם כשנים עשר ליטר וחצי, מהווה הכנה והיטהרות לקראת התפילה (עיין שו"ע או"ח פח, א, מ"ב פט, ד, ומנח"י ד, כא). ולדעת כמה פוסקים אסור למתרחץ במים להסתבן לפני התפילה, מפני שזה בכלל רחצה האסורה. אבל למעשה, מי שמרגיש שהוא מלוכלך, ומטרתו להתנקות ולא להתפנק, רשאי לרחוץ את גופו בסבון, ובתנאי שלא יאחר לתפילה במניין.[5] וכן אסור להסתפר לפני התפילה, אבל לגבי גילוח התעורר ספק. יש אומרים שגם הגילוח בכלל תספורת האסורה. אבל נראה להלכה, שהרגיל להתגלח בכל יום, רשאי להתגלח לפני התפילה, מפני שהגילוח אצלו הוא חלק מפעולות הקימה בבוקר ולא נחשב כעשיית חפציו לפני התפילה. ובמיוחד יש להתיר אם הוא עושה זאת כהכנה לכבוד התפילה.[6]

לפני שיעלה עמוד השחר רשאי אדם לצאת לדרכו, ובלבד שיתכנן את דרכו באופן שיספיק להתפלל שחרית בזמן. אבל אחר שעלה עמוד השחר, אסור לאדם לצאת לדרכו, אלא קודם עליו להתפלל ורק אח"כ יצא לדרכו. ואפילו אם הוא צריך לצאת לדרכו מוקדם, כך שבמקומו לא יוכל להתפלל במניין, ואילו במקום שאליו הוא נוסע עוד יוכל להתפלל במניין אחר נסיעתו, עדיף שיתפלל ביחיד לפני צאתו לדרך (מ"ב פט, כ). והאיסור הוא לצאת לדרך ארוכה, שזוהי משמעות "יוצא לדרך". ויש מי שפירש שהמדובר בדרך האורכת לפחות שבעים ושתים דקות (שו"ת אור לציון ח"ב ז, ו). ובשעת הצורך אפשר לסמוך על דבריו. ולכן מי שנאלץ לצאת מוקדם, לפני שעת התפילה במניין שבמקומו, ובמקום שאליו הוא נוסע יוכל להתפלל במניין, אם דרכו אורכת פחות משבעים ושתים דקות - עדיף שיצא תחילה לדרכו ויתפלל אח"כ במניין. ואם דרכו אורכת יותר משבעים ושתיים דקות - מוטב שיתפלל תחילה במקומו ביחיד. ואם כל נסיעתו לשם התפילה, כגון שהוא נוסע לתפילת שחרית בכותל, אף אם נסיעתו תארך יותר משבעים ושתים דקות, מותר לו לצאת לדרכו לפני תפילת שחרית, מפני שהוא נוסע לתפילה ולא לצרכיו האישיים (אור לציון שם).[7]

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאדם לאכול או לשתות משקה קודם שיתפלל. וסמכו חכמים (ברכות י, ב) דבריהם על הפסוק (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ופירשו: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם".[8] ועוד אמרו: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (גווך רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה - קיבל עליו מלכות שמים"?! אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). למשל, מותר למי שסובל מעצירות לאכול לפני התפילה שזיפים, הואיל והוא אוכלם לרפואה (ע' במ"ב פט, כד). ומי שהיה רעב מאוד עד שאינו יכול להתרכז בתפילה, רשאי לאכול לפני התפילה, מפני שדינו כחולה שנאלץ לאכול ואין באכילתו צד של גאווה (שו"ע פט, ד, וע' מ"ב כו). אדם חלש שמסוגל להתפלל ביחיד ואח"כ לאכול ארוחת בוקר, אבל אינו יכול להשהות את ארוחת הבוקר שלו עד אחר זמן התפילה במניין - עדיף שיתפלל ביחיד ויאכל אחר התפילה. ולכתחילה, אחר הארוחה, טוב שילך למניין כדי לשמוע קדיש וקדושה (באו"ה פט, ג, ועיין בהמשך הלכה ז). קטן שעוד לא הגיע לגיל בר מצווה, רשאי לאכול לפני התפילה, שכל מה שמחנכים את הקטנים שלא לאכול מאכלים אסורים הוא כאשר המאכל אסור מצד עצמו, מפני שאינו כשר. אבל כאשר תקנו חכמים סייג שלא לאכול לפני התפילה או לפני הקידוש, כיוון שאין במאכלים עצמם איסור, אין הקטנים חייבים בסייג זה (מ"ב קו, ה; וביבי"א ח"ד יב, טו; אמנם בכה"ח קו, יא, מחמיר).

הרגיל לשתות תה או קפה בבוקר, ובלעדיהם אין דעתו מתיישבת עליו, מותר לו לשתותם לפני התפילה, שאין בשתייתו גאווה אלא צורך, כדי שדעתו תתיישב ויוכל לכוון בתפילה. ויש אנשים שרק אחר שעתיים מקימתם מרגישים צורך לשתות קפה, ועל כן בימות החול שהתפילה קצרה, מוטב שלא ישתו קפה לפני התפילה, אבל בשבתות וימים טובים, שהתפילה נמשכת בהם זמן רב, מוטב שישתו קפה לפני התפילה. ומי שאינו יכול לשתות את הקפה או התה בלא סוכר, רשאי לערב בהם מעט סוכר כדי שיוכל לשתות וליישב את דעתו. ואם יוכל להסתפק בסוכרזית - עדיף. אבל לא יוסיף חלב בקפה. ומי שבלא חלב אינו יכול לשתות את הקפה ולא תתיישב עליו דעתו - מותר לו להוסיף חלב לקפה. ולפני תפילת השבת רבים מקילים לאכול עוגות, אבל מנהגם מוטעה ואין להם על מה לסמוך. שכל מה שהתירו הוא רק לשתות קפה שנחשב כמים, ומי שהתרגל לשתותו מתמכר לקפאין, ובלא ששותהו אין דעתו מתיישבת עליו. אבל אכילת עוגות היא האכילה האסורה לפני התפילה. ורק מי שהוא רעב מאוד או שחושב שבהמשך יהיה רעב מאוד, עד שלא יוכל לכוון כראוי בתפילתו, מותר לו להקל ולאכול מעט עוגות לפני התפילה.[9]

איסור אכילה ושתייה מתחיל מעמוד השחר, שאז הוא הזמן המוקדם ביותר לתפילת שחרית. וגם בחצי שעה שלפני עמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא יגרר בסעודתו וישכח לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. אבל לאכול אכילת ארעי מותר לפני עמוד השחר. לפיכך מותר לאכול לפני עלות השחר ירקות ופירות ותבשילים בלא הגבלה. ואפילו תבשילים העשויים ממיני מזונות כפתיתים ואיטריות מותר לאכול בלא הגבלה לפני עמוד השחר. אבל פת ועוגה מותר לאכול רק בשיעור של פחות מכביצה, שבשיעור זה אין קביעות סעודה (שו"ע רלב, ג, מ"ב לה, שעה"צ פט, לג). ולפני שיגיע לחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, מותר לאכול הכל. ובכל אופן, בשעה שיגיע עמוד השחר, צריכים להפסיק מכל אכילה ושתייה (שו"ע פט, ה, מ"ב כז, וכט). ועל פי הקבלה, יש נוהגים להחמיר, שכל מי שקם אחר שינת קבע בלילה, ואפילו קודם חצות הלילה, לא יאכל ולא ישתה עד אחר תפילת שחרית. ואף שלהלכה מותר לאכול ולשתות לפני עמוד השחר, לכתחילה ראוי להיזהר בזה. אבל אם חסרון האכילה או השתייה יגרום לביטול תורה, מוטב לאכול ולשתות לפני עמוד השחר (מ"ב פט, כח). וכן הנוהגים לקום בליל שבת לאמירת בקשות, רשאים לאכול ולשתות, ובמיוחד אם על ידי כך יוכלו להתעורר יותר לעבודת ה' (והנוהגים על פי הקבלה מחמירים בזה יותר, עיין כה"ח פט, כח ומג. וע' יבי"א ח"ה כב, ה-ו).

חובה מדברי חכמים לקרוא קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), וכן נאמר בפרשת והיה אם שמוע: "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח), ואין ראוי לקרוא פסוקים אלו בלא תפילין. ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום, גם מי שאין לו תפילין, צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו, ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג). גם תפילת עמידה של שחרית ראוי להתפלל בתפילין, וזהו חלק מקבלת עול מלכות שמים בשלימות (ברכות טו, א). ומי שאין לו תפילין וחבירו יכול לתת לו אחר התפילה להניח את תפיליו, נסתפקו האחרונים כיצד עדיף שינהג. האם מוטב שיתפלל במניין בלא תפילין, ואחר התפילה יניח תפילין; או שעדיף שיתפלל עם תפילין ביחידות. למעשה, דעת רוב הפוסקים שמוטב להתפלל עם תפילין ביחידות. אמנם הרוצה להתפלל עם המניין בלא תפילין, ואח"כ להניח תפילין - רשאי.[10] וכן ראוי להתעטף בציצית לפני התפילה, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית, וראוי לאומרה תוך שמקיימים את מצוות הציצית. ונוהגים בעת אמירת קריאת שמע לאחוז את הציציות ולנשקן פעמים מספר (עיין בהמשך טו, יא). ואף שגם בטלית קטן מקיימים את מצוות ציצית, נוהגים להוסיף ולהתעטף בטלית גדול לכבוד תפילת שחרית. אמנם לפני הנישואין, רוב יוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בטלית קטן, ורק אחר החתונה מתחילים להתעטף בטלית גדול בתפילת שחרית.

מקדימים את ההתעטפות בטלית להנחת התפילין, שהתפילין מקודשים מהציצית, וראוי שאדם יעלה מדרגה לדרגה במעלות הקדושה (שו"ע כה, א). בנוסף לכוונה הרגילה שצריך לכוון בעת עשיית כל המצוות, שהיא הכוונה לקיים את מצוות ה', למדנו בתורה שמצוות ציצית נועדה להזכיר לנו את כל מצוות ה' כדי שנקיימן, ומצוות תפילין נועדה כדי לשעבד את לבבנו ומוחנו לעבודתו, ולהזכיר לנו את יחודו ואת יציאת מצרים (שו"ע ח, ח; כה, ה). וכוונות אלו נדפסו בסידורים, ואף שאין חובה לאומרם, צריך לכל הפחות להרהר בהם. המהדרים נוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בביתם, ובאים עמהם לבית הכנסת (שו"ע כה, ב). ואף אם על ידי כך לא יזכו להיות מעשרה הראשונים, עדיף להניח את התפילין בבית ולבוא עמהם לבית הכנסת (ע' מ"ב צ, מז). מפני קדושתם של התפילין, אסור להסיח את הדעת מהם בכל משך הנחתם, ולכן צריך למשמש בתפילין בכל שעה (שו"ע כח, א).