וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יוֹרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר:

פַּקֵד יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מֵאַחֲסָנַת אֲחוּדַתְהּוֹן קִרְוִין לְמִתָּב וְרֶוַח לְּקִרְוַיָא סַחֲרָנֵיהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵוָאֵי:

פַּקֵיד יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל וְיֶחְסוּן לְלֵיוָאֵי מֵאַחְסָנַת אֲחוּדַתְהוֹן קִירְוִין לְמִיתַב וּפַרְוִילִין לְקִירְוַיָא חֲזוּרְנוּתְהוֹן תִּתְּנוּן לְלֵיוָאֵי:

ומגרש. רוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה:

ומגרש. ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לעיר לנוי ואין רשאין לבנות בו בית ולא ליטע כרם ולא לזרוע זריעה אלף אמה סביב (פסוק ד) ואחריו אומר אלפים אמה (פסוק ה) הא כיצד אלפים הוא נותן להם סביב ומהם אלף פנימים למגרש והחצונים לשדות סביב ולכרמים לשון רש"י מדברי רבותינו (סוטה כז) והנכון בעיני על דרך הפשט שיאמר שיתנו למגרש אלף אמה בסביבות העיר כנגדה שיהיו לה לארכה אלף אמה חמש מאות לרוח האחד ולרחבה כמו כן אלף אמה חמש מאות אמה לכל רוח ואחר כך אמר שיעשו מרובע אלפים אמה על אלפים אמה ותהיה העיר באמצע הרבוע הוסיף להם מגרש שלא כנגד העיר כשיעור הראשון שכנגד העיר עד שנמצא כשתשאיר למגרש אלף אמה בסביבותיה כאשר עשה בתחלה תהיה העיר אלף על אלף ברבוע והנה העיר רביע במה שיתנו ללוים ודע כי לשון פאה יאמר על הצד כולו וכן מאה באמה אורך לפאה האחת (שמות כז ט) לעבר כולו וכן כל הנזכרים שם וכן הפאות שבסוף ספר יחזקאל ועוד שאם היה אומר למדוד מן העיר אל החוץ אלפים אמה לכל רוח היה אומר ומדותם מחוץ לעיר לפאת קדמה וגו' אבל " ומדותם את פאת קדמה " היא מדידת הצד ההוא כאשר פירשתי וכן נאה להם לערים שתהיה להם אחוזה מרובעת לא שימדדו אלפים אמה לארבע הרוחות כנגד העיר והקרנות לא תהיינה להם ודומה לזה סביב שמונה עשר אלף (יחזקאל מח לה) כי העיר בין כל סביבותיה שמונה עשר אלף כי מנה בארבע הפאות ארבעת אלפים וחמש מאות שהן שמונה עשר אלף לכולן כי מדד בארבע הפאות ונכון הוא שיהיו אלף אמה אשר נתן להם סביב כנגד העיר למגרש שלא יזרע והאלף אשר הוסיף בכתוב השני בארבע הפאות לשדות וכרמים כמו שקבלו רבותינו אבל שם הכל מגרש בלשון הכתוב אלא שזה נעבד ונזרע וזה לא יעבד בו ולא יזרע ולכך הפרישן זה מזה

ומגרש. ידוע:

ונתנו ללוים וגו'. פירוש הגם שצוה ה' שלא יהיה ללוים חלק ונחלה בארץ אבל בתורת חסד יתנו להם מתנת חנם ממה שהגיעם, כדין שמפרנסים מי שהשיגה (אולי צריך לומר שלא השיגה) ידו, והוא מה שדקדק לומר ערים לשבת פירוש לצד ההכרח לשבת בהם וגו', ולזה כפל לומר אחר כך והיו הערים להם לשבת להעירך כי מאמר לשבת ראשון היא טעם הנתינה ומאמר והיו הערים להם לשבת הוא לומר לך שצריך שיהיו ראוים לישיבה, ורז''ל אמרו (מכות י''ב. ערכין לג) שבא לומר שהערים יהיו לישיבה שאין עושין עיר מגרש:

וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמִתָּב וְרַוְחֵיהוֹן יְהוֹן לִבְעִירְהוֹן וּלְקִנְיָנֵיהוֹן וּלְכָל חֵוַתְהוֹן:

וִיהוֹן קִרְוַיָא לְהוֹן לְמֵיתַב וּבְדוֹרְלְהוֹן יְהוֹן לִבְעִירֵיהוֹן וּלְקִנְיָינֵיהוֹן וּלְכָל צוֹרְכֵיהוֹן:

ולכל חיתם. ולכל צרכיהם:

לבהמתם. למרכב ולמשא: ולרכושם. בקר וצאן: ולכל חיתם. כמו דבורים של כוורת ויוני שובך וזולתם:

ולכל חיתם. פשט הכתוב הוא לכל צרכיהם, אלא שלא היה צריך לומר וכלול הוא בכלל רכושם שאמר הכתוב, ורז''ל במסכת מכות (יב.) פירשו שבא לומר שלא ניתנו אלא לחיים ולא לקבורה שאין קוברין בהם אלא הרוצח שבא בו מאמר ה' כי שם תהיה קבורתו. ולדבריהם ז''ל קשה תיבת ולכל כיון שלא בא מאמר ולכל חיתם אלא למעט קבורת מתים לחיתם היה לו לומר כי ולכל משמע שמרבה בתשמישי המגרש, ומה גם בתוספת וא''ו ולכל חיתם רבוי, ורצה לומר ולכל ריבוי והשכילו שהמיעוט הוא הנשמע מתיבת חיתם עצמה, או לפי שנתכוין למעט הקבורה הוצרך לרבות כל חוץ ממנה, וזה שיעור הכתוב ולכל מין תשמיש שהוא לחיים הא למדת שלא מיעט אלא לקבורה, ואם היה אומר לחיתם היה נשמע שמיעט כל שאינו לצורך חיתם לגמרי ויכנסו בגדר האיסור דברים אחרים לבד הקבורה:

וּרְוָחֵי קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי מִכּוֹתֵל קַרְתָּא וּלְבָרָא אֲלַף אַמִין סְחוֹר סְחוֹר:

וּפְדוֹרְוִילֵי קִרְוַיָא דְתִתְּנוּן לְלֵיוָאֵי חֲזוֹר קַרְתָּא וּלְבַר אַלְפָא גַרְמִידֵי חֲזוֹר חֲזוֹר:

אלף אמה סביב. ואחריו הוא אומר אלפים באמה, הא כיצד אלפים, הוא נותן להם סביב, ומהם אלף הפנימיים למגרש והחיצונים לשדות וכרמים:

וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יָת רוּחַ קִדוּמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ דְרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ מַעֲרְבָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְיָת רוּחַ צִפּוּנָא תְּרֵין אַלְפִין בְּאַמִין וְקַרְתָּא בִמְצִיעָא דֵין יְהֵי לְהוֹן רְוָחֵי קִרְוַיָא:

וְתִמְשְׁחוּן מִבָּרָא לְקַרְתָּא יַת צִיטְרָא דְמַדִינְחָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְיַת רוּחַ דָרוֹמָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְיַת רוּחַ מַעַרְבָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְיַת רוּחַ צִיפוּנָא תְּרֵין אַלְפִין גַרְמִידֵי וְקַרְתָּא בְּמִיצְעָא דֵין יְהֵי לְכוֹן פְּדוֹרְלֵי קִרְוַיָא:

ומדותם מחוץ לעיר וגו' אלפים באמה. שאלפים אמה יהיו חוץ משבעים אמה ושיריים. וזהו ומדותם מחוץ לעיר:

וְיָת קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי יָת שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא דִי תִתְּנוּן לְמֵעֲרַק תַּמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קִרְוִין:

וְיַת קִרְוַיָא דְתִתְּנוּן לְלֵיוָאֵי יַת שִׁית קוֹרְיַין דִקְלָטִין קָטוֹלָא לְמֵיעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא וַעֲלֵיהוֹן תִּתְּנוּן אַרְבְּעִין וְתַרְתֵּין קוֹרְיָין:

ואת הערים וגו' את שש ערי המקלט. מכאן משמע כי השש ערי מקלט הם לגולין ולא ללוים, ומאומרו בפסוק שאחר זה שאמר כל הערים אשר תתנו ללוים מ''ח משמע שלזכות הלוים הם גם הששה. ונראה כי נתכוון הכתוב בזה לתת זכות שוה לישראל הגולין וללוים שיד כולן שוה, לכן בפסוק ראשון אמר זכות לגולין שיהיו שש ערי מקלט להם לדור בהם, ובפסוק ב' נתן זכות ללוים, הא למדת שהם של לוים והם של הגולין ואין הגולין מעלין שכר, וכן העלו בסוף הגולין (יג.) לכל הסברות, וסובר אני שבן לוי נדחה מפני ישראל הגולה אם רבו הרצחנים והוצרכו לשש עיירות ידחו הלוים מהם שהרי הקדים הכתוב זכות לגולין:

ארבעים ושתים עיר. כנגד מ"ב חניות שישראל חנו בהם והיו בכלם כגרים כך נתנו ללוים שלא היה להם חלק בארץ מ"ב עיר. וערי המקלט יהיו מן ערי הלווים לפי שהנס אל עיר מקלטו הרי הוא שמה גר, ויש לחוש פן יאמרו לו יושבי הארץ גר אתה בארץ, על כן צוה שיהיו ערי מקלט מן ערי הלוים כי גם הלוים כגרים יאמרו לו מום שבך אל תאמר לחברך, על דרך שנאמר (שמות כג ט) ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם, וכדרך שנאמר (בראשית טו יג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, היינו בארץ שהוא לא להם של יושבי הארץ כי יוסף העבירם לערים שיהיו כגרים שמה כדי שלא יוכלו לומר לישראל גרים אתם.

כָּל קִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן לְלֵוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קִרְוִין יָתְהֶן וְיָת רְוָחֵיהֶן:

כָּל קִירְוַיָא דְתִתְּנוּן לְלֵיוָאֵי אַרְבְּעִין וְתַמְנֵי קוּרְיַין יַתְהוֹן וְיַת פְּדוֹרְוַולְהוֹן:

וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן מֵאֲחוּדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן סַגִיאֵי תַּסְגוּן וּמִן זְעִירֵי תַּזְעִירוּן גְבַר כְּפוּם אַחֲסַנְתֵּהּ דִי יַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִרְווֹהִי לְלֵוָאֵי:

וְקוּרְיַין דְתִתְּנוּן מִן אַחֲסָנַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן שִׁבְטָא דְעַמֵיהּ סַגִי תַּסְגוּן וּמִן שִׁבְטָא דְעַמֵיהּ זְעֵיר תִּזְעֵרוּן גְבַר אֲגַב אַחֲסַנְתֵּיהּ דְיַחְסְנוּן יִתֵּן מִקִירְוֵיהּ לְלֵוָאֵי:

מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו. גם זה על דעת רבותינו (בבא בתרא קכב) מאת בתי האבות שנחלו הרבה יקחו הרבה כמו שהזכיר למשפחותיכם (לעיל לג נד) אבל השבטים שוים היו בנחלה ואע"פ שתמצא בספר יהושע (פרק כא) שאין מספר הערים אשר נתנו ללוים שוה לשבטיהם מפני שווי הערים היה שהיו חשובות זו מזו כי בשומא נתחלקה הארץ תדע שהרי נתנו מיהודה ושמעון ובנימן ערים י"ג וממטה יששכר אשר ונפתלי וחצי מנשה י"ג ואלו מרובים על הראשונים במנינם ונתנו ממטה אפרים ערים ארבע וממטה דן ערים ארבע והיו בני דן כפלים כבני אפרים

מאת הרב תרבו. מפני שהעלו אותה בדמים והיה המעט של אותו שבט שהיה לו חלק מועט שוה בדמים אל החלק הרב שהיה נותן ללויים אותו השבט אשר חלקו רב הכמות:

ינחלו. ג' במסורה הכא. ואידך לשמות מטות אבותם ינחלו. כבוד חכמים ינחלו. אשר ינחלו לשמות מטות אבותם ינחלו דליוצאי מצרים נתחלקה הארץ וכן לשמות מטות אבותם ינחלו חכמים דבחמשה דברים האב זוכה לבנו וקתני בחכמה:

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם אַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

ארצה כנען. ידוע גם זאת הפרשה דבקה:

וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קִרְוִין קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן לְכוֹן וְיַעֲרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ:

וּתְזַמְנוּן לְכוֹן קוּרְיַין בְּשׁוּקִין וּבָתֵּי חִיזְוָתָא קִרְוִין קַלְטַן יֶהֱוְיַן לְכוֹן וְיֶעְרוֹק לְתַמָן קָטוֹלָא דְיִקְטוֹל בַּר נַשׁ בְּשָׁלוּ:

והקריתם. אין הקריה אלא לשון הזמנה וכן הוא אומר (בראשית כז, כ) כי הקרה ה' אלהיך לפני:

והקריתם. מגזרת קריה:

בפ' מקלט כתיב ה' פעמים מקלט. שיקלט ולא יהרג הנפש שיש לה חמשה שמות:

וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְשֵׁזָבָא מִגָאֵל דְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא:

וִיהוֹן לְכוֹן קִרְוַיָא לְמִקְלַט קָטוֹלָא מִן תְּבַע אַדְמָא וְלָא יְמוּת קָטוֹלָא עַד דְיֵיקוּם קֳדָם כְּנִשְׁתָּא לְדִינָא:

מגאל. מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח:

{{ר}} כלומר מגואל פירוש מפני גואל הדם ומפרש ואזיל הי מקרי גואל הדם להיות ששם גואל נופל על גואל הרוצח כעל גואל הנרצח פירשו הרב ואמר שהוא קרוב לנרצח:

וְקִרְוַיָא דִי תִתְּנוּן שִׁית קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיַן לְכוֹן:

וְקִרְוַיָא דְתִתְּנוּן שִׁית קִרְוִין קַלְטַן קָטוֹלָא יֶהֱוְיַן לְכוֹן:

שש ערי מקלט. מגיד שאף על פי שהבדיל משה בחייו שלש ערים בעבר הירדן, לא היו קולטות עד שנבחרו שלש שנתן יהושע בארץ כנען:

{{ש}} רצ"ל למה ליה למכתב המנין הא מדכתיב אחריו את שלש הערים תתנו וגומר שמע מינה דשש הם אלא לומר לך שלא היו קולטות אלא עד שיהיו כל השש ביחד:

יָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וְיָת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוֵי שֵׁזָבוּתָא יֶהֶוְיָן:

יַת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן מֵעִבְרָא לְיוֹרְדְנָא וְיַת תְּלַת קִרְוַיָא תִתְּנוּן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן קִרְוִין קַלְטַן תֶּהֱוְיַן:

את שלש הערים וגו' . אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים וחצי, השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים, דכתיב (הושע ו, ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם:

{{ת}} ואם תאמר והרי ערי מקלט לא היו קולטות אלא שוגגין ולא מזידין ואם כן למה צריך בגלעד לג' ערי מקלט דאין לומר דנפישי רוצחים ר"ל שוגגים דאין טעם בדבר היאך בא דנפישי שוגגים היו ויש לומר דודאי מזידים היו אבל לא היו שם עדים ואמרו שוגגין אנו לכך היו צריכין שלש ערי מקלט. רא"ם. ועוד יש לומר דאיירי כענין שפירש בפרשת משפטים על והאלהים אנה לידו שהקדוש ברוך הוא מזמנם לפונדק אחד וכו' הכי נמי איירי בענין זה לפי שהיו הרבה רוצחין בגלעד שהיו מזידין בלא עדים ובארץ ישראל היו הרבה שוגגין בלא עדים מה עשה הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד ר"ל לגלעד ואותן שוגגין שמארץ ישראל הורגין אותן המזידין בשוגג כגון שיושבין תחת הסולם כענין שפרש"י שם ואם כן המזידין נהרגו והשוגגין היו גולין שם בגלעד לערי מקלט לכך צריכין שלש ערי מקלט בגלעד כמו בכל ארץ ישראל: {{א}} עקובה לשון ארב:

את שלש הערים. ואע"פ שבארץ כנען תשעה המטות וכאן אינם אלא שנים וחצי השוה מנין ערי מקלט שלהם כי בגלעד נפישי רוצחים דכתיב (הושע ו ח) גלעד קרית פועלי און עקבה מדם לשון רש"י מדברי רז"ל (מכות ט) ואע"פ שאין המקלט אלא בשוגגין היו שופכי דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגין והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולן שלא נודע מי המזיד ואם כן צוה הקב"ה זה על שם העתיד על דרך וקם העם הזה וזנה (דברים לא טז) או שיאמרו שהיה אויר ארץ גלעד מגדלת רוצחים מאז היתה לגוי ואני תמה כי על דעת רז"ל (מכות י) הכתוב שאמר (לעיל פסוק ו) ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר כולם למקלט צוה בהם והנה היו מהם בארץ כנען ל"ו ערים ובעבר הירדן ו' וכולן קולטות לדעת רז"ל והנה היו המקלטים לכל ארץ ישראל ביושר והשויה כי ארבע ערי מקלט יגיעו לשבט גם חשב שבט מנשה בארץ כנען מפני שרובו שם היה ואולי בערי המועדה ריבה ה' בעבר הירדן לכבוד משה שיבדיל הוא חציין אבל בכללן במדה ובמנין היו ועל דרך הפשט נראה בעיני כי ארץ עבר הירדן היתה גדולה מאד כי הם שני מלכי האמורי גדולים שהמקראות מפליגים בהם ואף כי עמון ומואב טהרו (ס"א נזהרו) בהם ומלכי ארץ כנען מלכי עיירות לכל מושל עיר יקראו לו מלך כאשר אתה רואה מלך ירושלם אחד מלך חברון אחד (יהושע יב י) וביניהם מהלך חצי יום וכן הזכירו חכמים (שמו"ר לב ב) בין בית אל לעי ארבעת מילין שלזו מלך ולזו מלך ויתכן שכן היה המנהג בדורות ההם שכל אדון עיר יקרא מלך או היה לכבוד ארץ ישראל כמדרש רז"ל מכל מקום לא היו מלכי ארצות רק מלכי עיר ועיר וכן כתוב (שופטים א ז) שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני והנה היתה עבר הירדן גדולה מאד ראויה לשלש ערי מקלט ככל ארץ ישראל מן הירדן והלאה והיו אלה השש ערים לבדן קולטות והארבעים ושתים למגרשי הלוים לא למקלט

לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְגִיוֹרַיָא וּלְתוֹתָבַיָא דְבֵינֵיכוֹן יֶהֶוְיַן שִׁית קִרְוַיָא הָאִלֵין לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרַק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא בְּשָׁלוּ:

לִבְנֵי יִשְרָאֵל וּלְגִיוֹרָא וּלְתוֹתְבַיָא דְבֵינֵיהוֹן יֶהֱוְיָן שִׁית קִרְוַיָא הָאִילֵן לְשֵׁזָבָא לְמֵעֲרוֹק לְתַמָן כָּל דְיִקְטוֹל בַּר נַשׁ בְּשָׁלוּ:

לבני ישראל. איננו דבק עם הפסוק הראשון כי בפסוק הראשון אמר כי אלה הערים תהיינה ערי מקלט ולא אמר מקלט למי אחר כן באר כי לבני ישראל ולגר הגר בתוכם תהיינה שש הערים האלה מקלט:

וְאִם בְּמָאן דְפַרְזְלָא מְחָהִי וְקַטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

וְאִין בְּמָנָא דְפַרְזְלָא בְּמַשְׁהוּ מְחָהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא:

ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד. ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו' , למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:

{{ב}} כמיסת כדי ר"ל כשיעור: {{ג}} כלומר מה שכתוב ואם בכלי ברזל וגו' ואם באבן יד וגומר או בכלי עץ וגו' עד ואם בשנאה וגו' דלמא מיירי בשוגג פירוש הוצרך לזה שלא תאמר בשלמא אם הוא על השוגג הוצרך לומר ואם בכלי ברזל וכל הנמשכים להודיע שבר קטלא הוא אם הורג אפילו בשוגג אבל אם הוא על המזיד מה לי ברזל מה לי דבר אחר מזיד הוא אבל מה שכתוב אחריו או באיבה וגומר עד ואם בפתע וגו' זה ודאי מיירי במזיד: {{ד}} והכי פירושו דקשה לרש"י למה ליה למכתב אבן הא לעיל כתיב גם כן אבן ומיירי נמי בשוגג אלא למד על האמורות למעלה כו':

וְאִם בְּאַבְנָא דְמִתְנָסְבָא בִידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בַּהּ מְחָהִי וְקָטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא:

וְאִין בְּאַבְנָא מְלוֹי יְדָא דִי כְמֵסַת דִי יְמוּת בָּהּ מְחוֹהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא:

באבן יד. שיש בה מלא יד: אשר ימות בה. שיש בה שעור להמית, כתרגומו. לפי שנאמר (שמות כא, יח) והכה איש את רעהו באבן, ולא נתן בה שעור, יכול כל שהוא, לכך נאמר אשר ימות בה:

{{ה}} ואם תאמר והא כתיב באבן יד ופרש"י שיש בו מלא יד כלומר שיש בו כדי להמית ויש לומר דחד ללמד שיהא בו כדי להמית במכה וחד שיהא בו כדי להמית בזריקה דפעמים יש בו כדי להמית במכה ואין בו כדי להמית בזריקה ואם זרקו והמית בו הוה אמינא דחייב קא משמע לן דאינו חייב עד שיהא בו כדי להמית בזריקה ובזה יתורץ מה שכתב הרא"ם ולא ידעתי וכו':

באבן. ג'. הכא ואידך והכה איש את רעהו באבן. באבן המלך. והכה איש את רעהו באבן אם הוא באבן יד צריך אומד שיהא בו כדי להמית שנאמר אשר ימות בה אבל אם הוא גדול כאבן המלך אין צריך אומד ממילא יש בו כדי להמית:

אוֹ בְּמָאן דְעָא דְמִתְנָסֵב בִּידָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בֵּה מְחָהִי וְקַטְּלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטַל קָטוֹלָא:

אוֹ בְמָנָא דְקֵיסָא מְלוֹי יְדָא דִי כְמֵיסַת דִימוּת בָּהּ מְחוֹהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא:

או בכלי עץ יד. לפי שנאמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט (שמות כא) , יכול כל שהוא, לכך נאמר בעץ אשר ימות בו, שיהא בו כדי להמית:

גָאֵל דְמָא הוּא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיַב לֵהּ מִן דִינָא הוּא יְקַטְלִנֵהּ:

תְּבַע אַדְמָא הוּא יִקְטוֹל יַת קָטוֹלָא כַּד יְעַרְעִינֵיהּ מִבָּרָא לְקִרְוַיָא הָאִלֵין בְּדִינָא הוּא יְקַטְלִינֵיהּ:

בפגעו בו. אפלו בתוך ערי מקלט:

{{ו}} לפי שמדבר כאן במזיד כמו שפירש רש"י לעיל ואם לא המיתוהו בית דין וגלה לערי מקלט שלא ברשות בית דין ימית אותו אפילו תוך ערי מקלט דאם לא כן למה לי בפגעו בו הא כבר כתיב גואל הדם ימית את הרוצח:

בפגעו בו. בשבר הפ''ה כמו בשברי לכם כי שמות הפועלים ישתנו:

וְאִם בְּסַנְאָה דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי בְּכַמְנָא וְקַטְלֵהּ:

וְאִין בִּסְנָא הֲדוֹף וְאִיתְכַוִין וְדַחְיֵיהּ אוֹ טְלַק עֲלוֹי כְּלוֹנְסַן וְשַׁרְוָותָא וְגַלְגִיל עֲלוֹי כֵּיפִין בְּכַוָונוּת לִבָּא וְקַטְלֵיהּ:

בצדיה. כתרגומו, בכמנא. במארב:

יהדפנו. ממקום גבוה: או השליך על. יו. כמו קיר נטוי או כלי שימות בו: בצדיה. פירשתיו:

אוֹ בִדְבָבוּ מְחָהִי בִידֵהּ וְקָטְלֵהּ אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל מַחְיָא קָטוֹלָא הוּא גָאֵל דְמָא יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא כַּד אִתְחַיֵב לֵיהּ מִן דִינָא:

אוֹ נְטַר לֵיהּ בָּבוּי וּמְחוֹהִי בִּידֵיהּ וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִיתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא הוּא תְּבַע אַדְמָא יִקְטוֹל יַת קָטוֹלָא כַּד אִתְחְיַיב לֵיהּ:

וְאִם בִּתְכֵיף בְּלָא דְבָבוּ דְחָהִי אוֹ רְמָא עֲלוֹהִי כָּל מָאן בְּלָא כְמָן לֵיהּ:

וְאִין בְּשָׁלוּ בְּלָא נְטַר לֵיהּ בָּבוּ הֲדָפֵיהּ אוֹ טְלַק עֲלוֹי כָּל מָאן וְלָא אִתְכַוִין לְמִקְטְלֵיהּ:

בפתע. באונס. ותרגומו בתכיף, שהיה סמוך לו, ולא היה לו שהות להזהר עליו:

בפתע. כמו פתאום:

הדפו. ב' במסרה בלא איבה הדפו כי ה' הרפו. והיינו דאמרינן והאלהים אנה לידו משל לשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק א' זה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג מזיד ונמצא הורגו בשוגג ונתחייב גלות וזהו בלא איבה הדפו ורוצה להתחזק ולעמוד ולא יוכל כי ה' הדפו:

אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְמִסַת דִי יְמוּת בָּהּ בְּלָא חָזֵי וּרְמָא עֲלוֹהִי וְקָטְלֵהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָבַע בִּישְׁתֵיהּ:

אוֹ בְּכָל אַבְנָא דְהִיא כְּמִיסַת דִימוּת בְּלָא מִתְכַוִין וְטָלַק עֲלוֹי מִדַעַם וְקַטְלֵיהּ וְהוּא לָא סָנֵי לֵיהּ וְלָא תָּבַע בִּשְׁתֵּיהּ:

או בכל אבן אשר ימות בה. הכהו: בלא ראות. שלא ראהו: ויפל עליו. מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה, דרך עליה אינו גולה:

{{ז}} לפי שבזולת תוספת מלת הכהו יובן שבלא ראות דבק עם אשר ימות כלומר שלא ראה מיתתו ואין הדבר כן רק ר"ל שלא ראה בהכאתו ועוד שבזולת זה התוספת יהיה המאמר או בכל אבן חסר בהכרח כי היה צריך לומר או הכהו בכל אבן דאי אהשליך דלעיל מיניה קאי אם כן או כל אבן מיבעי ליה: {{ח}} כגון היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו או שהיה משלשל בחבילתו ונפלה עליו או שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה: {{ט}} היה מושך למעלה במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה פירוש משום דכל אלו דרך עלייה הם ולא היה לו ליזהר:

בלא ראות. שם הפועל: ולא אויב לו. ולא מתכוין לבקש רעתו:

ויפל. ג'. ויפל עליו וימות ויפל בקרב מחנהו ויפל ה' אלהים תרדמה כדאיתא במררש יותר ממה שהרג בהם שליו ע''י אכילה הרג בהם על ידי ירידה שירד ונפל על ראשם וזהו ויפל עליו וימות ויפל ה' אלהים תרדמה כדאיתא במדרש צדיקים אוכלים ומתים מיד רשעים יורדים למטתן ומתנונים והולכים עד שלשים יום וזהו ויפל ה' אלהים תרדמה שתרדמה נפלה עליהם וישנו שינת עולם:

וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין גָאֵל דְמָא עַל דִינַיָא הָאִלֵין:

וִידוּנוּן כְּנִשְׁתָּא בֵּין מַחְיָא וּבֵין תָּבַע אַדְמָא עַל סְדַר דִינַיָא הָאִילֵין:

וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יָת קָטוֹלָא מִיַד גָאֵל דְמָא וִיתִיבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן וִיתֵב בָּהּ עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דִי רַבֵּי יָתֵהּ בִּמְשַׁח קוּדְשָׁא:

וִישֵׁזְבוּן כְּנִשְׁתָּא יַת קָטוֹלַיָא מִן יַד תָּבַע אַדְמָא וִיתוּבוּן יָתֵיהּ כְּנִשְׁתָּא לְקִרְוַיָא דְקַלְטֵיהּ דְאַפָּךְ לְתַמָן וִיתֵיב בָּהּ עַד זְמַן דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא דְרַבֵּי יָתֵיהּ סַגְיָא בִּמְשַׁח רְבוּתָא וּמְטוֹל דְלָא צַלִי בְּיוֹמָא דְכִפּוּרֵי בְקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא עַל תְּלַת עֲבֵירָן קַשְׁיָן דְלָא יְתַקְלוּן עַמָא בֵּית יִשְרָאֵל בְּפוּלְחָנָא נוּכְרָאָה וּבְגִילוּי עֶרְיוּתָא וּבִשְׁדִיוּת אֲדַם זַכְיָא וַהֲוָה בִידֵיהּ לְבַטְלוּתְהוֹן בִּצְלוֹתֵיהּ וְלָא צַלִי מְטוֹל כֵּן אִתְקְנַס לִמְמַת בְּשַׁתָּא הַהוּא:

עד מות הכהן הגדול. שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול. דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו: אשר משח אתו בשמן הקדש. לפי פשוטו מן המקראות הקצרים הוא, שלא פרש מי משחו, אלא כמו אשר משחו המושח אותו בשמן הקדש. ורבותינו דרשוהו במסכת מכות (יא, ב) לראיית דבר, ללמד שאם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו ולאחר מכאן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שני, שנאמר אשר משח אתו, וכי הוא משחו לכהן או הכהן משח אותו, אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו:

{{י}} ר"ל דלטעם ראשון קשה מדכתיב עד מות הכהן הגדול מגיד לך הכתוב שרוצח יאריך ימים אחר שמת כהן הגדול לפי שכהן גדול ימות מהרה ולמה ומפרש לפי שהיה כו' ולפי דבר אחר קשה אם הכהן גדול נענש שמת על שלא התפלל למה ישוב הרוצח לביתו אחרי מות הכהן גדול לכן פירש גם טעם ראשון: {{כ}} דקרא משמע דרוצח משח לכהן גדול בשמן המשחה לכך צריך לומר דמן המקראות כו':

עד מות. יש אומר עד מות עד חפוש וכמוהו תמות חכמה ולא אמרו כלום כי עמכם תמות חכמה הוא כמשמעו וגם כן עד מות הכהן הגדול כי הוא יכפר בעד ישראל וזה המאורע אירע בימיו:

עד מות הכהן הגדול. כבר באר שהגלות היא על השוגג ובהיות מיני השגגות בלתי שוות כי מהם קרוכות לאונס ומהן קרובות אל המזיד נתן לגלות זמן בלתי שוה בכל השוגגים כי מהם שתהיה שגגתו מעט קודם מיתת הכהן ומהן שימות הרוצח בגלות קודם שימות הכהן וזה במשפט האל יתברך היודע ועד שיענוש את השוגג כפי מדרגת שגגתו כאמרו והאלהים אנה לידו:

עד מות הכהן הגדול. ג''פ כ''ג בפ' לומר אחד כהן גדול שנמשח ואחד מרובה בגדים ואחד כהן גדול שעבר כולם משיבין הרוצח במיתתן:

עד מות הכהן הגדול. ומה שאמרה תורה ברוצחים שישב שם עד מות הכהן הגדול, לפי שאהרן מדתו השלום על כן היה לו להתפלל על בני דורו שאך שלום ואמת יהיה בימיו ולא תקראנה כאלה מקרה בלתי טהור זה, על כן ישב שם עד מות הכהן הגדול ואז יתפלל הוא וכל ביתו על מיתת הכהן הגדול כדי שיחזור מהרה לביתו, ומטעם זה אמר עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן המשחה וכי עדיין לא ידענו שהכהן הגדול נמשח בשמן המשחה, אלא לפי שהכהן זה שנעשה רציחה בימיו, זה הרוצח כיבה נר אלהים נשמת אדם, וכיבה נר מצוה ותורה אור, ודאי לא זכר כהן זה בשמן משחת קודש שעליו שהיה מחציתו חמשים ומאתים דהיינו שני פעמים נר, כי כל כהן צריך לעמוד על שמירת שתי נרות אלו בימיו ולהתפלל על זה, ומאחר שמעשה זה קרה בימיו על כן ישב שם עד מות הכהן הגדול.

וְאִם מִפַּק יִפּוֹק קָטוֹלָא יָת תְּחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ דִי עֲרַק לְתַמָן:

וְאִין מֵיפּוֹק יִפּוֹק קָטוֹלָא כָּל אֵימַת דְכַהֲנָא רַבָּא קְיַים מִן תְּחוּם קַרְתָּא דְקַלְטֵיהּ דַעֲרָק לְתַמָן:

את גבול. מן גבול כמו כצאתי את העיר:

וְיַשְׁכַּח יָתֵהּ גָאֵל דְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ וְיִקְטוֹל גָאֵל דְמָא יָת קָטוֹלָא לֵית לֵהּ דְמָא:

וְיַשְׁכַּח יָתֵיהּ תְּבַע אַדְמָא מִבָּרָא לִתְחוּם קַרְתָּא דְקַלְטֵיהּ וְיִקְטוֹל תְּבַע אַדְמָא יַת קָטוֹלָא לֵית לֵיהּ סִדְרִין דִקְטוֹל:

אין לו דם. הרי הוא כהורג את המת שאין לו דם:

דם. פירשתיו:

אֲרֵי בְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ יִתֵּב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּבָתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטּוֹלָא לְאֲרַע אַחֲסַנְתֵּה:

אֲרוּם בְּקוּרְיְיתָא דְקַלְטֵיהּ יְתֵיב עַד דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא וּמִן בָּתַר דִימוּת כַּהֲנָא רַבָּא יְתוּב קָטוֹלָא לְאַרַע אַחֲסַנְתֵּיהּ:

וִיהוֹן אִלֵין לְכוֹן לִגְזֵרַת דִין לְדָרֵיכוֹן בְּכֹל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

וְיֶהֱווֹן אִלֵין אַחְוָיָתָא לְכוֹן לִגְזֵירַת דִינִין לְדָרֵיכוֹן בְּכָל מוֹתְבָנֵיכוֹן:

בכל מושבתיכם. למד שתהא סנהדרין קטנה נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל:

{{ל}} דכתיב בפרשת שופטים ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם כלומר בזמן שסנהדרי גדולה שבירושלים יושבין בלשכת הגזית בית דין שבחוץ לארץ ובכל המקומות נוהגין:

בכל מושבתיכם. לימד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל לשון רש"י וכן הדבר שלאחר החורבן אינה נוהגת לא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ כמו שאמרו רבותינו בפרק ארבע מיתות בית דין (סנהדרין נב) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם (דברים יז ט) בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט ושנו במכילתא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות (שמות כא יד) אם יש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית אבל לא מצאתי במצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה "לדורותיכם בכל מושבותיכם" כי זה יורה אפילו על זמן הגלות בחוצה לארץ כמו שנאמר בשביתת חג השבועות (ויקרא כג כא) ובאיסור החדש (שם פסוק יד) לחייב בהם בחוצה לארץ בזמן הזה שלא נתלה אותו בעומר ובמנחה חדשה וכן בחלב (שם ג יז) שלא נתלה אותו בקרבנות ואולי הם דורשים "אלה לכם לחקת משפט" על הסנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד שנאמר לפני העדה למשפט (פסוק יב) ושפטו העדה (פסוק כד) ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר חורבן לדון דיני קנסות וגזלות וחבלות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים

כָּל דְיִקְטוֹל נַפְשָׁא לְפוּם סַהֲדִין יִקְטוֹל יָת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יַסְהִד בֶּאֱנַשׁ לְמִקְטָל:

כָּל דְיִקְטוֹל בַּר נְשָׁא עַל מֵימַר סַהֲדִין דְחַמְיַין לְמִסְהַד עֲלוֹי יִקְטוֹל תְּבַע אַדְמָא אוֹ בֵי דִינָא יַת קָטוֹלָא וְסָהִיד חַד לָא יִסְהַד בְּבַר נַשׁ לִמְמָת:

כל מכה נפש וגו' . הבא להרגו על שהכה את הנפש: לפי עדים ירצח. שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:

{{מ}} ר"ל הרוצח על שהכה את הנפש: {{נ}} פירוש והרי זה מקרא קצר כאלו אמר כל מכה נפש כלומר שהרג נפש אינו רשאי להורגו אלא אחר שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו:

וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן עַל אֱנַשׁ קָטוֹל דִי הוּא חַיָב לְמִקְטָל אֲרֵי אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל:

וְלָא תְקַבְּלוּן פּוּרְקַן לְשֵׁיזְבָא בַּר נַשׁ קָטוֹלָא דְהוּא חַיָיב לִמְמָת אֲרוּם אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל:

ולא תקחו כפר. לא יפטר בממון:

{{ס}} פירוש ומקרא קצר הוא כאלו אמר לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לפוטרו מן המיתה כי מות יומת ולפי שכתוב בפרשת משפטים ואם שור נגח וגומר והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת בידי שמים משמע כשם שחייב שורו מיתה כך הוא במיתה ואפילו הכי כתיב אחריו אם כופר יושת עליו ונתן פדיון משמע אם חייב מיתה בשביל שורו יכול ליפטר בממון הוה אמינא הוא הדין אם חייב מיתה בשביל עצמו יכול ליפטר עצמו בממון:

ולא תקחו כפר וגו'. הנכון בכתוב הזה כי בתחלה הזהירנו מן המזיד ולא תקחו כופר פדיון ממון לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי על כל פנים יומת לא ינצל בשום ענין מן המיתה לא בגלות ולא במכות ועונשים אחרים ואחר כן אמר ולא תקחו כופר שינוס וישוב לארץ עד מות הכהן ויחזור אל מחוייבי הגלות אשר הזכיר שבהם עיקר הפרשה כאלו אמר וכן לא תקחו כופר מן רוצח שינוס וישוב לשבת בארץ קודם שימות הכהן ולא היה הצורך לומר שלא ניקח כופר שלא ינוס שם כלל כי כל הורג נפש בשגגה מתחלה יפחד מגואל הדם שלא ימיתהו בחום לבבו או שיחשוד אותו במזיד ולא ידבר בכופר שלא ינוס שם אבל אחרי נוסו ידבר בכופר שישוב אל ארצו ולא יתעכב שם כל ימי הכהן ואחרי שיברח ויעמוד לפני העדה למשפט ופטרו אותו לא יפחד ואז ירצה לשוב אל ביתו קודם הזמן ועל כן הזהירנו הכתוב מזה או יחסר וא"ו מן לשוב ויהיה טעמו "או לשוב" והראשון נכון בעיני

וְלָא תְקַבְּלוּן מָמוֹן לְמֵעֲרוֹק לְקִרְיַת שֵׁזָבוּתֵהּ לְמֵתוּב לְמִתַּב בְּאַרְעָא עַד דִימוּת כַּהֲנָא:

וְלָא תְקַבְּלוּן פּוּרְקַן לִדְעָרַק לְקִרְיְיתָא דְקַלְטֵיהּ לְמֵיתוּב לְמֵיתַב בְּאַרְעָא עַד זְמַן דִימוּת כַּהֲנָא:

ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו. למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות בממון לתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן: לנוס. כמו לנס, כמו (מיכה ב, ח) שובי מלחמה, ששבו מן המלחמה, וכן (צפניה ג, יח) נוגי ממועד, וכן (יהושע ה, ה) כי מלים היו, כאשר תאמר שוב על מי ששב כבר, ומול על מי שמל כבר, כן תאמר לנוס על מי שנס כבר, וקורהו נוס כלומר מברח. ואם תאמר לנוס לברוח, ותפרשהו לא תקחו כפר למי שיש לו לברוח לפטרו מן הגלות, לא ידעתי היאך יאמר לשוב לשבת בארץ, הרי עדין לא נס ומהיכן ישוב:

{{ע}} בשו"א תחת הלמ"ד ובקמ"ץ תחת הנו"ן פירוש כשם שאין פדיון למיתה כך אין פדיון לגלות:

וְלָא תְּחַיְבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן בָּהּ אֲרֵי דְמָא הוּא מְחַיַב יָת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַפֵּר עַל דַם זַכַּאי דִי אִתְאַשֵׁד בַּהּ אֶלָהֵן בְּדַם אַשְׁדֵהּ:

וְלָא תְטַנְפוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן בָּהּ אֲרוּם דַם זַכְּאַי דְלָא מִתְפְּרַע הוּא יִטוֹף יַת אַרְעָא וּלְאַרְעָא לָא מִתְכַּפֵּר עַל דַם זַכְּאַי דְאִשְׁתְּדֵי בָּהּ אֱלָהֵן בִּשְׁדִיוּת אֲדַם דְמַאן דְשַׁדְיֵהּ:

ולא תחניפו. ולא תרשיעו, כתרגומו ולא תחיבון:

{{פ}} מפני שלא יפול חנופה בדם בשלמא גבי ארץ שייך חנופה שפירוש ארץ הוא אנשי ארץ ובהם שייך חנופה אבל גבי דם לא שייך לפרש הכי:

ולא תחניפו את הארץ. מפני שאמר תחלה והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה וענין החנופה הוא הנאמר בקללות (דברים כח לח-מ) זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים והוא עונש בארץ בע"ז ובשפיכות דמים ובגלוי עריות כמו שנאמר (ירמיהו ג א) הלא חנף תחנף הארץ והארץ חנפה תחת יושביה (ישעיהו כד ה) ותחניפי ארץ בזנותיך (ירמיהו ג ב) וענין הטומאה שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו ובספרי (מסעי קסא) אמרו ולא תחניפו את הארץ הרי זו אזהרה לחנפין כי הזהיר מתחלה שלא נקח שוחד ברוצחים וחזר והזהיר שלא נחניף להם למעלתם או לתקפם וכבוד משפחתם בלי מקח שוחד כי אם אנחנו נחניף להם הנה נחניף את הארץ והיא חנפה תחת יושביה

יחניף. עשות רע בסתר: שופכו. פועל כמו ובא גואלו:

יכופר. ד'. הכא ואידך אם יכופר העון לכן בזאת יכופר עון יעקב בחסד ואמת יכופר עון שתשובה ויום הכיפורים תולין ומיתה ממרקת שנאמר אם יכופר העון עד תמותון לכן בזאת יכופר עון יעקב במה בחסד שנא' בחסד ואמת יכופר עון כדאמרינן רבה דעסיק בגמילות חסדים חיה שתין שנין:.

ולא תחניפו את הארץ. ביאור הענין כך הוא כי הארץ דומה כאילו פערה פיה לבלי חוק לבלוע את כל מה שעליה, כמו שנאמר (ישעיה ה יד) לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וגו', וכתיב (משלי ל טז) ארץ לא שבעה מים, כי באמת הארץ אינה שבעה לעולם והרשעים הרוצחים מחניפים את הארץ ליתן דבר לבלוע וזה החנופה, כי כל הנותן דבר אל הבלתי ראוי לו כדי שיחזור גם הוא ויתן לו דבר מה זהו נקרא חנופה, וכן הדבר שהארץ מחנפת לרשעים ליתן להם את יבולה לכל צרכיהם אשר מן הארץ מוצאם, וכן מקום לדור ולהתקומם עליה אף על פי שהרשעים אינם ראויין לכל זה כמו שנאמר (ישעיה כד ה) והארץ חנפה תחת יושביה. וזה שאמר כי הדם יחניף את הארץ, כי הרשע נותן לה הדם לבלוע כדי תתן לו לעומת זה מסלתה ומשמנה, על כן לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו, וכפרה זו על מה שהחזיקה הרוצח אפילו רגע אחת כי חנופה תחשב לה הדבר ויאמרו ששניהם מחניפים זה לזה. ומה שלא נהרג קין, מפני ישוב העולם כי הוא היה לבדו בעולם ומכל מקום הוציאה הארץ את עצמה מן חשד זה שהצמיחה לו קוץ ודרדר, ונע ונד היה בארץ, ואם כן לא נתנה לו עוד שני מיני תועלת שהיו לו מן הארץ, ואף זה על צד החסד עם קין דווקא כאמור, אבל לדורות לא יכופר לה כי אם בדם שופכו להוציאה מידי חנופה זו.

וְלָא תְסַאֲבוּן יָת אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ דִי שְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרֵי אֲנָא יְיָ דִשְׁכִנְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְלָא תְסַאֲבוּן יַת אַרְעָא דְאַתּוּן בָּהּ אֲרוּם דִשְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בְּגַוָהּ אֲרוּם אֲנָא הוּא יְיָ דִשְׁכִינְתִּי שַׁרְיָא בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל:

אשר אני שכן בתוכה. שלא תשכינו אותי בטמאתה: כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל. אף בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם:

ולא תטמא. החנופה את הארץ או הוא ציווי בעבור כי אני שוכן בתוכם ולא לכבוד הארץ רק לכבוד בני ישראל על כן אמר שוכן בתוך בני ישראל: