וְקָרִיבוּ רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לְּזַרְעִית בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה מִזַרְעֲיַת בְּנֵי יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אֲבָהָתָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּקְרִיבוּ לְבֵי דִינָא רֵישֵׁי אַבְהָתָא לִגְנִיסַת בְּנֵי גִלְעָד בַּר מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וְלִגְנִיסַת בְּנֵי גִלְעָד בַּר יוֹסֵף וּמַלִילוּ קֳדָם משֶׁה וְקָדָם רַבְרְבַיָא רֵישֵׁי אַבְהָתָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל:

ויקרבו. גם זאת הפרשה דבקה עם כאשר צוה משה לתת מנחלת ישראל ערים ללוים: ראשי אבות. הם הנשיאים:

וַאֲמָרוּ יָת רִבּוֹנִי פַּקִיד יְיָ לְמִתַּן יָת אַרְעָא בְאַחֲסָנָא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵד בְּמֵימְרָא דַיְיָ לְמִתַּן יָת אַחֲסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵהּ:

וַאֲמָרוּ יַת רִבּוֹנִי פַּקֵיד יְיָ לְמִתַּן יַת אַרְעָא בְּאַחְסַנְתָּא בְּעַדְבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְרִבּוֹנִי אִתְפַּקֵיד מִן קֳדָם יְיָ לְמִתַּן יַת אַחְסָנַת צְלָפְחָד אָחוּנָא לִבְנָתֵיהּ:

בנחלה בגורל. ובהיות לאיזה שבט חלק בתחום חברו לא יתאמת הגורל לשבט החסר כשיפול על כל גבול השבט וכן לנוסף לא יתאמת אם לא יוסיף על גבולו אותו החלק אשר לו בתחום חברו:

וִיהֶוְיַן לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהוֹן מֵאַחֲסָנַת אֲבְהָתָנָא וְתִתּוֹסַף עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטַיָא דִיֶהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵעֲדַב אַחֲסַנְתָּנָא יִתְמְנָע:

וַהֲוָאָה לְחַד מִבְּנֵי שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לִנְשִׁין וְתִתְמְנַע אַחְסַנְתְּהוֹן מֵאַחְסָנַת אַבְהָתָנָא וְתִיתוֹסַף עַל אַחְסָנַת שִׁבְטַיָא דְיֶהֱוְיָן לְהוֹן וּמִן עֲדַב אַחְסַנְתָּנָא יִתְמְנַע:

ונוסף על נחלת המטה. שהרי בנה יורשה והבן מתיחס על שבט אביו:

וְאִם יְהֵי יוֹבֵלָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתִתּוֹסַף אַחֲסַנְתְּהוֹן עַל אַחֲסָנַת שִׁבְטָא דִי תְהֶוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דְאֲבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחֲסַנְתְּהֶן:

וְאִין יֶהֱוֵי יוּבְלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל וְתִיתוֹסַף אַחְסַנְתְּהוֹן עַל אַחְסָנַת שִׁבְטַיָא דְיֶהֱוְיָן לְהוֹן וּמֵאַחְסָנַת שִׁבְטָא דְאַבְהָתָנָא יִתְמְנַע אַחְסַנְתְּהוֹן:

ואם יהיה היובל. מכאן היה רבי יהודה אומר עתיד היובל שיפסוק: ואם יהיה היובל. כלומר אין זו מכירה שחוזרת ביובל, שהירשה אינה חוזרת, ואפלו אם יהיה היובל לא תחזור הנחלה לשבטו, ונמצא שנוספה על נחלת המטה אשר תהיינה להם:

{{צ}} רצל"ת למה כתיב ואם הל"ל וכי יהיה דואם משמע שספק הוא אם יהיה היובל ומה שכתב אחר זה ואפי' יהיה יובל אינו ר"ל שפירוש ואם אפילו שאם כן הוא סותר מה שפירש לעיל דמלת ואם הוא ספק אלא ואפילו זה מלשון רש"י הוא לא מפירוש מלת אם: {{ק}} ר"ל שיחרב הבית ויתבטלו השמטות והיובלות:

ואם יהיה היובל. ואפילו שיהיה היובל לא נקוה לשוב הנחלה אלינו רק תהיה תמיד נוספת על נחלת המטה:

ואם יהיה היובל וגו' יגרע נחלתן. וגם בהיות שלא נבכוש עתה כל הארץ כאמרו מעט מעט אגרשנו מפניך ויצטרך כל שבט ושבט לכבוש חלקו הנה אף על פי שיזדמן שאיזה יחיד ימכור חלקו לחברו משבט אחר לא ימנע המוכר בשביל זה מהשתדל עם שבטו לכבוש כי ביובל ישוב אליו. אמנם חלק הבנות שלא תחזור ביובל לא ישתדלו אנשי השבט לכבשה או יניחו שם מיושבי הארץ בהיותו של שבט אחר ובכן יגרע כבוש נחלתן מגורל מטה אבותינו:

ואם יהיה היבל וגו'. רז"ל פירשו (ירושלמי כתובות פט ה"א) אם כמו אפילו, ורצה לומר אף אם יהיה היובל מכל מקום לא תצא שדה זו ביובל ודוחק לפרש אם לשון אף על פי, ואם תמצא לומר שכן הוא מכל מקום קשה מהיכא תיתי יהיה היובל תיקון לשדה זו ואם כן מאי סלקא דעתיה ומאי קא משמע לן. ועוד יש לדקדק בפסוקים שנאמר ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתינו יגרע, תרתי יגרע למה לי, ולמה קראוה תחילה נחלת אבותינו ואח"כ קראוה נחלתינו, ואח"כ חזר ואמר ואם יהיה היובל וגו' ומנחלת מטהו יגרע, ושינוי זה הלא דבר הוא. ועוד קשה למה יגרע נחלתן הלא כתיב (לעיל לג נד) לרב תרבו ולמעט תמעיטו. והקרוב אלי לומר שחששו על שני דברים. האחד הוא, שאם יצא הגורל ברוח הקודש שתחום זה יהיה לשבט פלוני ראוי שיקרא שם המת שהוא ראש השבט על נחלתו שהרי כאן המתים ירשו את החיים, אם כן ראוי שלא יכרת שם המת מנחלתו ועל חששה זו אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע. החשש השני הוא, משום חשד שיאמרו שמכרו נחלתן, כי יאמרו הדורות מה לשבט אחר עסק בשדות של שבט זה כי לאו כולי עלמא דיני דבנות צלפחד גמירי, ועוד אולי ימותו הנשים ובעליהן יירשום ויאמרו ודאי מחמת דוחקם מכרו שדותם ויחזיקום לחוטאים, כמו שדרשו רז"ל בפרשת בהר מן סמיכות הפרשיות שדהו עונותיו הטו אלה (קידושין כ.) ועל חששה זו אמרו ומגורל נחלתינו יגרע לא גרעון ממש אלא בעבור החשד. ודוקא קודם היובל יש מקום לשני חששות אלו, אבל אם יהיה היובל אז אין מקום לחששה שניה כי לא יאמרו שנמכרו שדותם שאילו היתה שדה מכורה היתה חוזרת ביובל ומאחר ששדה זו לא תחזור ביובל בזה ידעו הכל שאין זה שדה מכורה אלא הבנות הסבו נחלה זו לשבט אחר ובטלה חששה אחת, אבל מכל מקום החששה השניה במקומה עומדת שמנחלת מטה אבותינו יגרע, שלא תקרא שם המת על נחלתו ובדרך זה יהיה אם זה ככל אם תורה. חסלת ספר במדבר, בעזרת בורא כל בדיבור

וּפַקִיד משֶׁה יָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין:

וּפַקֵיד משֶׁה יַת בְּנֵי יִשְרָאֵל עַל מֵימְרָא דַיְיָ לְמֵימָר יָאוּת שִׁבְטָא דִבְנֵי יוֹסֵף מְמַלְלִין:

כן מטה בני יוסף. כי ראשי האבות דברו בעבור כל המטה:

ויצו משה את בני ישראל וגו'. פירוש שצוה אותם על פי ה' שצוהו לאמר לישראל ומה צוה, כן מטה בני יוסף וגו' פירוש שבאה המצוה מה' שטענתם ודבריהם אמת, והכוונה בזה לכבוד ולתפארת בני יוסף:

דֵין פִּתְגָמָא דִי פַקִיד יְיָ לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימַר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין בְּרַם לְזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהֶן תְּהֶוְיַן לִנְשִׁין:

דֵין פִּתְגָמָא דְפַקֵיד יְיָ לָא לְדָרַיָא דַעֲתִידִין לְמֵיקוּם בָּתַר פִּילוּג אַרְעָא אֱלָהֵן לִבְנַת צְלָפְחָד לְמֵימָר לִדְתַקִין בְּעֵינֵיהוֹן תֶּהֱוְיָן לִנְשִׁין לְחוֹד לִגְנִיסַת שֵׁבֶט אֲבוּהֶן תֶּהֱוְיַן לִנְשִׁין:

זה הדבר. בגימ' בדור זה שלא נהג אלא באותו הדור:

זה הדבר. אומרו זה הדבר, יתבאר על פי מה שאמרו במסכת בבא בתרא (קכ.) וזה לשונם בנות צלפחד הותרו לינשא לכל מי שירצו שנאמר לטוב בעיניהם אלא מה אני מקיים אך למשפחת אביהן וגו' עצה טובה וכו' עד כאן, והוא אומרו זה הדבר פירוש לפי שקדם ואמר כן מטה בני יוסף דוברים שהדין עמם וחזר ופירש שדין זה של בנות צלפחד לא נכלל בגדר גזירת משפט זה, והוא אומרו זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד שהרשות בידם לטוב בעיניהם וגו', ודקדק לומר זה לומר ולא אחר שלא עשה ה' מעלה זו ברשיון זה אלא להם, והוא מה שרמז באומרו בנות צלפחד לאמר שאין לתיבת לאמר משמעות, ולדרכנו יכוין לומר כי בא האלהים במאמר זה לרומם כבודם:

וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מְטוּל דְלָא תִיתְקֵף אַחְסָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא חוֹרָנָא אֲרוּם גְבַר בְּאַחְסָנַת שִׁבְטָא דְאַבְהָתוֹי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל:

ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה. לא חשש הכתוב אלא לתקן העת ההיא כי אם היו בישראל נשים נשואות לשבט אחר והן יורשות נחלה היום או שתירשנה מיום זה ואילך שימות אביהן או אחיהן בלא בנים על כרחנו תסוב נחלתן ממטה אל מטה ומי יוכל לתקן בזמן את אשר עותו כי לא רצתה התורה לצוות שלא יירשו אותן הבן והבעל שלא ראתה לעקור משפט הירושה וכן לא יחוש הכתוב למקרים העתידים לבא כי הבנות שאינן יורשות נחלה יכולות להנשא לכל השבטים ואפשר שתהיינה יורשות נחלה בזמן הבא כי ימותו אחיהן בחיי האב ותעבור נחלת אביהן או קרוביהן להן ועל דעת רבותינו (בבא בתרא קכ) שדרשו דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה בלבד יתכן שלא היו בכל הדור ההוא הבא בארץ בנות יורשות נחלה זולתי בנות צלפחד כי על כן לא דברו וצוה הכתוב שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו לא תנשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר כי הקפדה להם תהיה יותר גדולה בעת החלוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה כי אחרי כן כבר נודעה נחלתן ולא יקפידו כל כך ובעבור שלא נודע זמן החלוק הזהיר בכל הדור והשם אשר בידו נפש כל חי אין לו לחוש מכאן ואילך ונכון הוא על דרך הפשט שאין " ולא תסוב נחלה " טעם כדי שלא תסוב הנחלה אבל הן שתי מצוות צוה ביורשות נחלה שלא תנשאנה רק למטה אביהן וצוה בנשואות כבר ואשר תבא אליהן נחלה אחרי היותן לאיש שלא תסוב הנחלה ממטה למטה אחר אבל יירשו אותן אחיהן וקרוביהן לא בניהן ולא בעליהן והזהיר מתחלה בבנות צלפחד ואחרי כן בכל בת יורשת נחלה ואמר בכל ישראל שלא תסוב נחלה ממטה אל מטה שאף הנשואות או המוזהרות אם יעברו על המצוה יירשו אותן אנשי המטה שיהיו דבוקים וקשורים בנחלת מטה אבותם לא תפרד נחלתם מהם והם לא יפרדו מנחלת אבותם ולא נהג כל זה רק בדור הנוחל את הארץ בעת החלוקה והנה נתן להם עצה בפנויות אשר שאלו ותקן גם בנשואות נשלם ספר הפקודים ודגלי הצבאות ולאלהים צבאות שבח והודאות למאות ולאלפים ולרבואות וכאשר עשה עם אבותינו הגדולות והנוראות יחיש בימינו קץ הפלאות יבנה הבית והלשכות וגבול לפני התאות ויכין שם לבית דוד כסאות ועינינו רואות והוא ברחמיו ינקנו מנסתרות ומכל שגיאות ויראנו מתורתו נפלאות וכן יהי רצון אמן הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם שכבר ביאר אותם להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהן ביאור ופעם שלא יחזיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בספר הזה בעניני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום (להלן כה) ודין המוציא שם רע (להלן כב) והגרושין באשה (להלן כד) ועדים זוממין (להלן יט) וזולתן וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באהל מועד בשנה הראשונה קודם המרגלים כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו (להלן כח סט) ועל כן לא נאמר בספר הזה וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אף על פי שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים (במדבר טו) או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם הקדוש ברוך הוא במדת הרחמים וזה להודיע חסדיו עמהם ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמים יתנהג עמהם לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקדוש ברוך הוא רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב (תהלים קל ד) כי עמך הסליחה למען תורא דברים

וטעם תסב. שפעם תסוב מפה ומפה (ס''א תסוב מכה וכה) בין הם בין אחרים: וטעם לא תסוב נחלה. מהיום קודם נחלת הארץ:

תסב נחלה. בגימטריא זו היא בהסבת הבן לומר שהבן יורש את אביו:

וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי:

וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחְסָנָא מִשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אַחְסָנַת אַבְהָתוֹהִי:

וכל בת ירשת נחלה. שלא היה בן לאביה:

וכל בת יורשת נחלה. אחר ניחול הארץ על כן אמר הכתוב ולא תסוב נחלה פעם שנית:

וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסַנְתֵּהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְלָא תַסְחַר אַחְסָנָא מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אוֹחֲרָנָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחְסַנְתֵּיהּ יִדְבְּקוּן שִׁבְטַיָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל:

ולא תסוב נחלה. בגימטריא זו היא הסבת בעל:

ולא תסוב נחלה ממטה וגו'. טעם שכפל המאמר עצמו שאמר בסמוך ולא תסוב וגו', לפי מה שכתבתי בסמוך שאין זה אלא עצה טובה, בא מאמר ב' לחיוב לכל בני ישראל שאליהם באה מצות וכל בת יורשת וגו' האמורה קודם לזה:

כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה כֵּן עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד:

הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה הֵיכְדֵין עֲבָדוּ בְּנַת צְלָפְחָד:

כן עשו בנות צלפחד. כיונו לעשות רצון קונן כאשר צוה את משה לא מפני שהתאוו לאלה אשר נשאו להם:

כאשר צוה ה' את משה כן עשו. צריך לדעת למה שינה הכתוב מאמר זה מסדר הרגיל שמקדים המעשה ואחר כך יאמר כאשר צוה וכאן הקדים מאמר כאשר וגו' ואחר כך אמר כן עשו: ונראה כי לפי שה' עשה להם יתרון לבנות צלפחד ומעלה והתיר להם לינשא לכל אדם והוציאם מכלל מצוה הכללית, בא הכתוב להודיענו שהגם שה' עשה הבחירה בידם אף על פי כן לא עשו אלא כמצות המלך לעם בני ישראל, והוא אומרו כאשר צוה וגו' פירוש כמצוה הכללית כן עשו ולא כרשיון שנתן להם, ולזה אם היה אומר ויעשו בנות צלפחד וגו' כאשר צוה יהיה נשמע שההודעה באה לומר המעשה שעשו ומודיע במאמר כאשר צוה ה' כסדר הרגיל לומר, אבל מאומרו בתחילה כאשר צוה ה' ואחר כך הודעת המעשה זה יגיד כי לא בא להודיע המעשה אלא לשלול רשיון הפך מצוה הכללית והבן: חסלת פרשת מסעי, סליק ספר במדבר

וַהֲוָאָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי אֲחֵי אֲבוּהֶן לִנְשִׁין:

וַהֲוָאָה מַחֲלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנוֹעָה בְּנַת צְלָפְחָד לִבְנֵי חֲבִיבֵיהוֹן לִנְשִׁין:

מחלה תרצה וגו' . כאן מנאן לפי גדלתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו:

{{ר}} דקשה ליה בפרשת פנחס חשיב תרצה לבסוף וכאן מנה אותה שניה ומתרץ כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים וכו' פירוש משום שכאן כתיב ותהיינה לבני דודיהן לנשים שדרך נשואי האחיות להנשא כסדר תולדותיהן תחלה הבכירה ואחריה הצעירה על הסדר כדכתיב לא יעשה כן במקומנו וגו': {{ש}} בפרשת פינחס פירשתיו: חסלת פרשת מסעי

מחלה תרצה. הזכירם הכתוב בתחלה כאשר נולדו ועתה הזכיר' כאשר נשאו לאנשים בתחלה:

לבני דודיהן. בגימטריא להגון להם:

מִזַרְעֲיַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחֲסַנְתְּהֶן עַל שִׁבְטָא זַרְעִית אֲבוּהֶן:

מִגְנִיסַת בְּנֵי מְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף הֲוָאָה לִנְשִׁין וַהֲוַת אַחְסַנְתְּהוֹן עַל שֵׁיבַט גְנִיסַת אֲבוּהֶן:

ממשפחות. לאות כי בני דודיהן לא היו כולם אחים:

ממשפחות בני מנשה. מאחר שראו היות כונת האל יתעלה שלא תסוב הנחלה אף על פי שנתן להן רשות לבחור כרצונן מכל השבט הן בחרו את בני דודיהן מכל המשפחות מפני שהיו יותר קרובים: ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן. ובכן לא היתה שום הסבת נחלה אפילו ממשפחה למשפחה:

אִלֵין פִּקוּדַיָא וְדִינַיָא דִי פַקִיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: חזק:

אִלֵין פִּקוּדַיָא וְסִדְרֵי דִינַיָא דְפַקֵיד יְיָ בִּידָא דְמשֶׁה לְוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ: חזק

אלה המצות. של הנחלה והנדר וכל בת יורשת נחלה ומשפטי הדם על ירדן ירחו מזרחה: חסלת פרשת מסעי