אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְחֵילֵיהוֹן בִּידָא דְמשֶׁה וְאַהֲרֹן:

אלה אִלֵין מַטְלָנֵי בְנֵי יִשְרָאֵל דִי נְפָקוּ מֵאַרַע דְמִצְרַיִם לְחֵילְוַתְהוֹן כַּד אִתְעֲבִידוּ לְהוֹן נִיסִין עַל יַד משֶׁה וְאַהֲרן:

אלה מסעי. למה נכתבו המסעות הללו, להודיע חסדיו של מקום, שאף על פי שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטלטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם ארבעה עשר, שכלם היו בשנה ראשונה, קודם גזרה, משנסעו מרעמסס עד שבאו לרתמה. שמשם נשתלחו המרגלים, שנאמר (במדבר יב, טז) ואחר נסעו העם מחצרות וגו' (שם יג, ב) שלח לך אנשים וגו' . וכאן הוא אומר ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, למדת שהיא במדבר פארן. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן. ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישנו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו' :

{{א}} ר"ל דפארן היה מישור גדול ומקום היה בו שנקרא רתמה שמע מינה דגזירת מרגלים היה ברתמה: {{ב}} שלא היתה הגזירה כי אם ל"ח שנה כמו שפירש"י בפרשת ואלה הדברים ואם תאמר והלא מרתמה עד הר ההר לא היו אלא י"ט מסעות ואם כן לא יהיו אלא מ"א מסעות ולעיל פירש"י מ"ב מסעות עיין לעיל בפרשת חקת בפירש"י שבע מסעות ממוסרה עד הר ההר: {{ג}} ר"ל דלכך נכתבו המסעות: {{ד}} ר"ל כאן היית ישן כו' כך הקדוש ברוך הוא מונה כל המסעות כלומר דבר זה עשיתם במסע פלוני וזה אירע לכם במסע פלוני: {{ה}} לשון מיקר שכן דרך החולים שנוח להם כשמקררין אותן:

אלה מסעי. אחרי נקמת מדין שאמר לו הקב"ה למשה אחר תאסף אל עמיך (לעיל לא ב) ואחרי שחלק ארץ סיחון ועוג ובנו הערים הנזכרות נתן דעתו לכתוב המסעות ונתכוין בזה להודיע חסדיו של הקב"ה עמהם שאע"פ שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תחשוב שהיו נעים ומטולטלין ממקום למקום תמיד ולא היתה להם מנוחה אבל בכל הזמן הגדול לא הלכו אלא ארבעים ושנים מסעות כמו שכתב הרב רש"י מדברי רבי משה הדרשן והוסיף הרב במורה הנבוכים (ג נ) תועלת בידיעתם לומר הצורך להזכיר המסעים גדול מאד כי הנסים והאותות הנעשות היו אמיתיות לכל רואיהם אך בעתיד יהיו דברים בשמועה ויכזיבם השומע ומאותות התורה ונפלאותיה העצומות עמידת ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאת המן בכל יום והם מקומות רחוקות מן הישוב ואינן טבעיות לבני אדם לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ואמרה התורה (דברים כט ה) לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם וכל אלה אותות הם במעשה נס נראות לעין וכאשר ידע הבורא יתברך כי יעבור על אלה האותות מה שיעבור על דברי הימים לא יאמינו השומעים בהם ויחשבו כי עמידתם במדבר הזה היה קרוב מן הישוב מקום אשר בני אדם שם כמו המדברות אשר ישכנו שם בני ערב היום או מקומות אשר יהיה שם חריש וקציר או יש שם עשבים וצמחים למאכל בני אדם ושיהיה במקומות ההם בורות מים על כן הרחיק מלבות בני אדם המחשבות האלה וחזק אלה האותות כולם בזכרון המסעות כדי שיראו אותם הדורות הבאים וידעו האותות הגדולות איך עמדו בני אדם במקומות ההם ארבעים שנה כל אלו דבריו והנה מכתב המסעות מצות השם היא מן הטעמים הנזכרים או מזולתן ענין לא נתגלה לנו סודו כי "על פי ה'" דבק עם "ויכתוב משה" לא כדברי ר"א שאמר שהוא דבק עם "למסעיהם" שכבר הודיענו זה (לעיל ט כ) על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו

אלה מסעי. כאשר חנו בני ישראל בערבות מואב וישבו שם חדשים עד שבנו הערים הנזכרים ולא זזו משם כי אם אחרי מות אהרן כתב משה כל המסעים:

אלה מסעי. רצה האל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה באופן שהיו ראוים להכנס לארץ:

אלה מסעי. מוצאיהם למסעיהם. ובתר הכי הפך וכתב ואלה מסעיהם למוצאיהם לומר שהכל היה ע''פ ה' בין מסע בין מוצא:

אלה מסעי וגו'. רז''ל (ב''ר פ''ו) אמרו כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים, ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם. והיה נראה כי נתכוון לפסול כל מסעות זולתם שישנם בעולם הגם שלא הוזכרו, אלא שרואני שלא היו המסעות לשבח ולואי שלא היו בעולם כי רובם היו ליסורין של עון המרגלים, גם הקודמים היו דרך רחוקה לבל יתנו ראש וישובו דכתיב (שמות יג) ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, הא למדת שלא היה לרצון ולסדר הנכון למועדי רגל, גם אמרו רז''ל (ילקוט יתרו רעג) וזה לשונם וכל נתיבותיה שלום בקש הקדוש ברוך הוא ליתן התורה לישראל כשיצאו ממצרים והיו חולקין אלו עם אלו וכו' מה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם היו נוסעים במריבה וחונים במריבה וכו' עד כאן, וכפירוש זה אין במסעות אלו דבר יקר הערך לפסול כל זולתם: ואפשר כי לפי שיש במסעות אלה האמורים בפרשה ב' הדרגות, א' הם המסעות שהיו בשנה ראשונה קודם גזרת מרגלים, ב' המסעות שעשו בשביל גזרת המרגלים שלא היה בדעת ה' עשות זולת מה שעשו בב' שנים, ומסעות אלו גרועים הם מערך שלאחריהם, וכנגדן נתכוון ה' במאמר אלה לפוסלם, וזה שיעור הכתוב אלה מסעי וגו' פירוש האמורים בסמוך הם המסעות הראוים והצריכין וכל זולתם פסולין הם שלא היו אלא יסורין להניעם במדבר בתוכחות של עון המרגלים: עוד נראה בהעיר למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות ומה גם לדבריהם ז''ל (מד''ר כאן) שאמרו משל למלך וכו' כאן ישננו כאן וכו' עד כאן, שזה יותר בזכרון החניות לא במסעות, גם לפי מדרש אחר (תנחומא) שאמרו שהזכיר המסעות לקבוע להם שכר לעתיד לבא דכתיב (ישעי' לה) ישושום מדבר וגו' לפי זה היה ראוי למנות החניות: אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת (זוח''ב קנז.) שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י''ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס' ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד משה עמו, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס' ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום: וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי אלה פסל כל המסעות שבעולם שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו, והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה, ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה לפי שהם של בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה בכל המקום אשר יבואו שמה, ועוד לצבאותם שהיא שלימות הצבא אשר תשרה עליו השכינה שהוא מספר ס' ריבוא ופחות ממספר זה אינו בגדר השלימות: ותמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פע''א מכילתא יתרו) כי לסיבה זו לא נתן ה' התורה לראשונים שלא היה בהם שלימות הצבא שתשרה עליהם שכינה הנקראת צבאות, גם רמז בתיבת לצבאותם השראת שכינה עמהם, הרי לפניך זכרון עם קדוש וזכרון מספר השלם והשראת השכינה, וכנגד מחברת כללות מספר השלם אמר ביד משה ואהרן, משה הוא מחברת מספר השלם, ואהרן הוא שושבין השכינה המקריב ומיחד אליה כל הענפים כידוע בסוד הקרבן: אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם. לפי מה שפירשנו כי תיבת אלה הגידה על המסעות המובחרים ופסלה מסעות הגרועים סמך הכתוב למאמר אלה מאמר אשר יצאו וגו' לצבאותם להעירך כי המובחרים הם אותם שקדמו למרגלים שהם בני ישראל שיצאו מארץ מצרים לצבאותם פירוש הצבאות עצמן שיצאו לשלול מסעות שהיו מזמן המרגלים שלא היו לצבאותם שנגזרה גזירה למות במדבר ומאותה שנה עצמה מתו חלק מהם ולא היה בנמצא הצבאות שיצאו ממצרים, ואומרו ביד משה ואהרן פירוש המסעות היו בידם דכתיב בפרשת בהעלותך (ט' כ') ועל פי ה' יסעו וגו' על פי ה' ביד משה וסמך עמו אהרן שאהרן הוא התוקע בחצוצרות למסעם לזה שתפו עם משה:

אלה מסעי בני ישראל. לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן ויניעם במדבר ארבעים שנה, סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר אלה מסעי לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם מ"ב תנועות. ובזה מיושב מה שנאמר אלה מסעי ולא אמר אלה החניות אשר חנו כדרך שנאמר ויסעו ויחנו, אלא שבא לפרש מאמר ויניעם במדבר כי התנועה היינו המסעות, וטעם לסיפור כל המסעות כתב רש"י להודיע חסדי המקום כו'. והרב המורה נתן טעם אחר. וכן במהרי"א נתן כמה טעמים ואין להאריך בהם.

וּכְתַב משֶׁה יָת מַפְּקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וְאִלֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְּקָנֵיהוֹן:

וּכְתַב משֶׁה יַת מַפְקָנֵיהוֹן לְמַטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימַר דַיְיָ וְאִלְיֵין מַטְלָנֵיהוֹן לְמַפְקָנֵיהוֹן:

את מוצאיהם. איך יצאו ממקום למקום על כן אחריו למסעיהם: על פי ה'. דבק עם למסעיהם:

ויכתוב משה. כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע והמקום שנסעו ממנו טוב: ואלה מסעיהם למוצאיהם. ולפעמים קרה הפך זה. וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה שהיה זה קשה מאד ובכל זה לא נמנעו ובכן נכתב בכל אחד מהם ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה:

ויכתוב משה את מוצאיהם וגו'. צריך לדעת מה מודיענו הכתוב במאמר זה, אם לומר שמשה כתבם הלא כל התורה משה כתבה והמסעות הכתובים בתורה מכלל התורה, עוד היה לו לומר ויכתוב משה את מסעיהם, עוד למה חזר לומר ואלה מסעיהם וגו' והלא כבר אמר אלה מסעי וגו', עוד למה שינה בתחלה הקדים לומר למוצאיהם ואחר כך אמר למסעיהם ואחר כך הקדים תיבת למסעיהם לתיבת למוצאיהם: ונראה שהכתוב נתכוון להודיענו סדר כתיבת המסעות שלא נכתבו ביום אחד אלא על זה הסדר שהתחיל משה לכתוב בפנקסו במצות המלך מיום שיצאו ממצרים על זה הדרך יום שיצאו ממצרים כתב פסוק ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' ב' כתובים הבאים כאחד הכתובים לפנינו עד תיבת שפטים, וכשחנו בסוכות כתב פסוק ויסעו וגו' ויחנו בסוכות, וכשנסעו מסוכות כתב ויסעו מסוכות, וכשחנו באיתם כתב ויחנו באיתם, וכן על זה הדרך היה כותב כל מסע בזמנו עד שהגיעו לערבות מואב, ואחר כך אמר ה' אליו שיסדרם בתורה כדרך שהיו כתובים אצלו, והוא מה שאמר הכתוב ויכתוב משה את מוצאיהם פירוש יום שיצאו ממצרים והם ב' הכתובים מויסעו מרעמסס עד תיבת שפטים, ואומרו למסעיהם פירוש לסדר כל מסעיהם שנסעו מיום צאתם ממצרים עד סוף המסעות, ואומרו על פי ה' לומר שמכתב הראשון עצמו היה על פי ה' הוא אמר אליו שיהיה כותב והולך, ואומרו ואלה מסעיהם וגו' פירוש אלה הם המסעות האמורים שכתב משה למוצאיהם כל אחד בזמנו ובמקומו וזה העתקה:

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'. ואחר כך הפך הסדר אלה מסעיהם למוצאיהם ולא נאמר בו על פי ה'. והנני מפרש זה בשלש פנים. האחד הוא, שבמקצת מסעות הלכו לפנים ובמקצתם נזורו אחור כי מתחילה וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות יד ב), פירש רש"י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן דברים (ב א) כתיב ונפן ונסע המדברה, פירש רש"י לפי שקלקלו הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב (דברים י ו) מבארות בני יעקן מוסרה, שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם, נמצא שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה' נקראו מוצאיהם למסעיהם, כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם שנקרא מוצאיהם ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא לא היה על פי ה', ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם כי הפכו פניהם לצד מצרים. הפירוש השני הוא. כשנדקדק מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל ואחר כך חזר ואמר שנית ויסעו בני ישראל מרעמסס, ועוד כתיב הכא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ובמקום אחר אומר (שם טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה, אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות יד ה) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח שכבר ברח מיד בצאתם וזה לא יצדק על ישראל שהרי הלכו ביד רמה, אלא ודאי שעל הערב רב הוגד לו שנקרא בשם עם, אבל ישראל הלכו ביום ביד רמה וכשאמר ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בערב רב הוא מדבר ואחר כך אמר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ואחר כך אמר ויסעו בני ישראל, מרעמסס כי הערב רב הלכו תחילה כמנהג הבורחים ובני ישראל הלכו אחריהם. וזה שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', זו נסיעת בני ישראל אשר יסודם מארץ הקדושה על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם לבא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה' כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרה קאי (ב"ר נג טו) כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם. פירוש שלישי הוא. שאלמלא לא חטאו ישראל היו נוסעים בנסיעה אחת לארץ, אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, כי מן יציאה ראשונה לא היה להם עוד יציאה ממקום חנייה כי רצה ה' לישא אותם על כנפי נשרים לארץ מיד, ועל ידי שקלקלו הוצרך לכתוב ואלה מסעיהם למוצאיהם, שנסעו אל מקומות שסופם לחזור ולצאת משם ולהיות מטולטל ממסע למסע וזה הדבר לא היה על פי ה' כי לא חפץ ה' באלה.

וּנְטָלוּ מֵרַעְמְסֵס בְּיַרְחָא קַדְמָאָה בְּחַמְשָׁא עַשְׂרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר יוֹמָא דְפִסְחָא נְפָקוּ בְנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְעֵינֵי כָּל מִצְרָאֵי:

וּנְטָלוּ מִן פִּילוּסִין בְּיַרְחָא דְנִיסָן בַּחֲמֵשַׁת עַסְרָא יוֹמָא לְיַרְחָא קַדְמָאָה מִבָּתַר דְאָכְלוּ נִכְסַת פִּסְחָא נְפָקוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּרֵישׁ גְלֵי לְמֵחְמֵיהוֹן דְכָל מִצְרָאֵי:

ממחרת הפסח. פירשתיו וכן ביד רמה:

ויסעו מרעמסס. ובתר הכי כתיב ויסעו בנ''י מרעמסס מתחלה נסעו בערבוביא ערב רב ביניהם ואח''כ כשמספר המסעות כולם הזכיר בני ישראל כי הפרידו ערב רב מביניהם: יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל. מצרים. לומר שגם ערב רב שהם מצרים יצאו ביד רמה לעיני שאר מצרים:

ויסעו מרעמסס וגומר. הוצרך לומר זכרון בחדש הראשון ב' פעמים הגם שהיה יכול לומר בחמשה עשר יום ומובן הדבר שבחודש הראשון מדבר הכתוב, או על זה הדרך ויסעו בט''ו לחודש הראשון, אולי שרמז מה שאמרו רבותינו ז''ל (שמו''ר פט''ו) כי חודש ניסן הוא זמן שמזלם של ישראל עומד, גם זמן שלימות ההצלחה בו הוא ט''ו בחודש, והוא אומרו ויסעו וגו' בחודש הראשון שהוא זמן העמדת מזלם, ועוד לתוספת גודל המערכה בט''ו שהוא זמן מילוי הלבנה, ואומרו לחודש הראשון לפי שאין גדר זה מורה על רום ההצלחה אלא כשהוא בחודש המוצלח:

וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יָת דִי קְטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַתְהוֹן עָבַד יְיָ דִינִין:

וּמִצְרָאֵי מְקַבְּרִין יַת דְקָטַל יְיָ בְּהוֹן כָּל בּוּכְרָא וּבְטַעֲוַותְהוֹן עָבַד מֵימַר דַיְיָ דִינִין טַעֲוַות מַתְּכָא הֲווֹ מִתְרַכְּכִין טַעֲוַות אַבְנָא מִתְגַדְעִין טַעֲוַות פַּחְרָא מִתְעַבְּדִין בְּקִיקִין טַעֲוִוין דְעָא מִתְעַבְּדִין קְטוֹם וְדִבְעִירֵי מַיְיתוּן:

ומצרים מקברים. טרודים באבלם:

{{ו}} כלומר שנותן טעם אלמעלה מה שכתוב יצאו בני ישראל ביד רמה ולמה הניחו להם המצריים ומפרש ומצרים מקברים וגו' והיו טרודים באבלם ר"ל שהיו עסוקים לקבור מתיהם ולא היה להם פנאי לעכב את ישראל:

ובאלהיהם עשה ה' שפטים. כמו ראש דגון כי כן אמר השם למשה:

ומצרים. ב' ר''פ ומצרים מקברים ?? ומצרים ילד את לודים לומר שאפי' אותם שכבר מתו רובם נחטטו: מקברים. ב' ומצרים מקכרים מקברים את העוברים בפ' גוג והיינו דכתיב כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צוד:

ומצרים מקברים וגו'. לומר לך שיצאו לעיני כל מצרים בשעה שהיו שהיו קוברים את אשר הכה ה' בהם והיו שיניהם קהות, ולא עוד אלא שגם באלהיהם עשה ה' שפטים באותה שעה ואף על פי כן לא יחרץ אחד מהם לשונו לישראל. ומה שנאמר אשר הכה ה' בהם כל בכור, יש אומרים שהוא כדעת המדרש (פס"ר פסקא ויהי בחצי הלילה ה) על הפסוק למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י) שהיו הבכורים הורגים, באבותם כי כך משמע בבכוריהם כלומר עם הבכורים הכה את מצרים כי הבכורים היו שבט אפו ומטה זעמו, לכך נאמר הכה בהם כל בכור. והוא דקדוק נכון. ובאמרו על פני בעל צפון. הורה כי רק עבודה זרה זו נשארה כדי להטעותן היתה ממונה על הזהב אשר מצפון יאתה ויאמרו שלכך נשארה בשביל ממונם שלקחו שלא כדין כמבואר פרשת בשלח (שמות יד ב). ומה שנאמר ויסעו ממרה ויבואו אילמה ולא אמר ויחנו באילמה, לפי שהיה מסע קצר ממרה לאילם ולא היה בדעתם לעשות שם חנייה אך לפי שמצאו שם שתים עשרה מעיינות מים המתיחסים אל שתים עשרה שבטים אשר ממקור ישראל ישקו לכל העדה, ושבעים תמרים המתיחסים לשבעים זקנים כי הצדיק כתמר יפרח, על כן אמרו סימנא מילתא היא שיעשו שם חנייה כי גם שם המקום מורה על מספר זה, אילם עולה למספר פ"ב עם המלה דהיינו י"ב ושבעים, וכן אילם מורה על מספר אנשים חזקים כי הוא מלשון ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז טו), וכל זה לקחו לסימן לעשות שם חנייה.

וּנְטָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וּשְׁרוֹ בְּסֻכֹּת:

וּנְטָלוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן פִּילוּסִין וּשְׁרוֹ בְּסֻכּוֹת אַתְרָא דְאִתְחַפִּיאוּ שִׁבְעַת עֲנָנֵי יְקָרָא:

בסכות. ששם נסתככו בענני כבוד:

ויסעו וגו' ויחנו בסוכות. קשה הלא כבר אמר ויסעו בני ישראל מרעמסם וגו' ולא היה צריך לומר אלא ויחנו בסוכות. ונראה שנתכוין לומר שלא היה מסע אחר בין רעמסם לסוכות, והוא מה שסמך לויסעו ויחנו, וזולת זה אם היה מתחיל ויחנו בסוכות אין הערה לזה, וכמו כן דקדק בכל המסעות להסמיך החניה למסע, חוץ מז' עממין הנמצאין שם, ולזה דקדק לומר את כל יושבי הארץ לומר אפילו שאינם מז' עממין. או אפשר שחוזר על אומה שאין כח בהם להורגם שישתדלו להורישם ולא יניחו מהם בארץ:

וּנְטָּלוּ מִסֻכֹּת וּשְרוֹ בְאֵתָם דִי בִּסְטַר מַדְבְּרָא:

וּנְטָלוּ מִסֻכּוֹת וּשְׁרוֹ בְּאֵיתָם דְבִסְטַר מַדְבְּרָא:

וּנְטָלוּ מֵאֵתָם וְתָב עַל פּוּם חִירָתָא דִי קֳדָם בְּעֵיל צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדֹל:

וּנְטָלוּ מֵאֵיתָם וְתָבוּ עַל פּוּמֵי חִירָתָא מְרַבְעָתָא דִקְדָם טַעֲוַות צְפוֹן וּשְׁרוֹ קֳדָם מִגְדוֹל:

וישב. רמז לענן או לישראל:

וישב על פי החירות. ואינו אומר וישובו מלמד שכולם היה להם לב אחד לעשות כן ע''פ ציווי של משה: על פי החירות. ובפרשת ויהי בשלח אומר לפני פי החירות מלמד שאמר להם משה ע''פ ה' אני אומר לכם שתהיו בני חורין:

וּנְטָלוּ מִן פּוּם חִירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא לְמַדְבְּרָא וַאֲזָלוּ מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה:

וּנְטָלוּ מִפּוֹרוֹקֵי חֵירָתָא וַעֲבָרוּ בְּגוֹ יַמָא וּנְפָקוּ מִן יַמָא וַאֲזָלוּ עַל כֵּיף יַמָא כְּנִישִׁין אוּנְכִין וּמַרְגַלְיַין וַאֲזָלוּ מִבָּתַר כְּדֵין מַהֲלַךְ תְּלָתָא יוֹמִין בְּמַדְבְּרָא דְאֵיתָם וּשְׁרוֹ בְּמָרָה:

מפני החירות. ופי החירות מקום אחד הוא והפה בפנים: דרך שלשת ימים. פירשתיו:

ויסעו מפני החירות. היל''ל מפי החירות אלא ויסעו ביד רמה מפני שהבטיחן שיהיו בני חורין:

וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תְּרֵי עֲשַׂר מַבּוּעִין דְמַיִן וְשַׁבְעִין דִקְלִין וּשְׁרוֹ תַמָן:

וּנְטָלוּ מִמָרָה וַאֲתוֹ לְאֵילִם וּבְאֵילִם תַּרְתֵּיסְרֵי עִינְוָון דְמַיָין לִתְרֵיסַר שִׁבְטִין וְשׁוּבְעִין דִיקְלִין כֻּלוֹ קֳבֵיל שׁוּבְעִין חַכִּימַיָא וּשְׁרוֹ תַמָן עַל מַיָא:

ויבאו אילמה. ולא אמר ויחנו באילם מלמד שלא היה דעתם לחנות שם עד שנעשה להם נס שמצאו י''ב עינות מים ואז חנו שם:

וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל יַמָא דְסוּף:

וּנְטָלוּ מֵאֵילִם וּשְׁרוֹ עַל גֵיף יַמָא דְסוּף:

וּנְטָּלוּ מִיַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין:

וּנְטָלוּ מִגֵיף יַמָא דְסוּף וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִין:

מדבר סין. מתחלה נקרא מדבר סין ולבסוף נקרא סיני שנתוסף לו יו''ד כנגד יו''ד דברות. סי''ן ימים הי' משה בהר:

וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה:

וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִין וּשְׁרוֹ בְּדָפְקָה:

בדפקה. שם דפק לבם שלא היה להם לחם:

וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בְּאָלוּשׁ:

וּנְטָלוּ מִדָפְקָה וּשְׁרוֹ בִכְרַךְ תַּקִיף:

באלוש. נתן להם המן בזכות לושי ועשי עגות:.

וּנְטָלוּ מֵאָלוּשׁ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִם וְלָא הֲוָה תַמָן מַיָא לְעַמָא לְמִשְׁתֵּי:

וּנְטָלוּ מֵאֲתַר תַּקִיף וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים וּמְטוֹל דְרָפִין יְדֵיהוֹן מִפִּתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא לָא הֲוָה תַמָן מוֹי לְמִשְׁתֵּי לְעַמָא:

ויחנו ברפידם ולא היה שם מים לעם לשתות. לא הזכיר במרה נס המים ולא במדבר סין ענין המן אבל בעבור היות ענין רפידים דבר גדול שנסו את ה' ונקרא המקום מסה ומריבה ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע ובאה אליהם שם מלחמת עמלק על כן הזכיר בקצרה ולא היה שם מים לעם לשתות כי הוא המקום הניכר והנודע בו

וּנְטָלוּ מֵרְפִידִם וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:

וּנְטָלוּ מֵרְפִידִים וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְסִינָי:

וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי:

וּנְטָלוּ מִמַדְבְּרָא דְסִינָי וּשְׁרוֹ בְּקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי בִּישְרָא:

קברות התאוה. הוא בקדש ברנע כאשר פירשתי:

וּנְטָּלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁאֲלֵי וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת:

וּנְטָלוּ מִקִבְרֵי דִמְשַׁיְילֵי בִּישְרָא וּשְׁרוֹ בַּחֲצֵרוֹת אַתְרָא דְאִסְתַּגְרַת מִרְיָם נְבִיאֲתָא:

וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרֹת וּשְׁרוֹ בְּרִתְמָה:

וּנְטָלוּ מֵחֲצֵרוֹת וּשְׁרוֹ בְּרִיתְמָא אֲתַר דִמְרַבֵּי אִילָנֵי רְתָמֵי:

ויחנו ברתמה. על שם לשון הרע של מרגלים, שנאמר (תהלים קכ, ג) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים:

{{ז}} רצונו לתרץ למה קראו כאן רתמה ובמקום אחר קראו פארן וקל להבין (דבק טוב). מה שהוצרך לפרש מסע זו יותר משאר כל המסעות מפני שפה כתיב ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה ובפרשת בהעלותך כתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן לכן פירש על שם לשון הרע וכו' כלומר שהכל מקום אחד:

ברתמה. ע''ש המרגלים שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים:

וּנְטָלוּ מֵרִתְמָה וּשְׁרוֹ בְּרִמוֹן פָּרֶץ:

וּנְטָלוּ מֵאֲתַר דִמְרַבֵּי אִילָנֵי רְתָמֵי וּשְׁרוֹ בְּרוּמָנָא דְמַתְקֵיף פֵּירוֹי:

וּנְטָלוּ מֵרִמוֹן פָּרֶץ וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָה:

וּנְטָלוּ מֵרוֹמָנָא דְמַתְקֵיף פֵּירוֹי וּשְׁרוֹ בְּלִבְנָא אֲתַר דִתְחוּמִין לָהּ מַלְבֵּינְתָּא בִּנְיַין:

וּנְטָלוּ מִלִבְנָה וּשְׁרוֹ בְּרִסָה:

וּנְטָלוּ מִלִבְנָא וּשְׁרוֹ בְּבֵית רִיסָא:

ויחנו ברסה. שנתרוססו שם:

וּנְטָלוּ מֵרִסָה וּ:שׁרוֹ בִּקְהֵלָתָה:

וּנְטָלוּ מֵרִיסָא וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלָת אֲתַר דְאִתְכַּנָשׁוּ קרַח וְסִיַעֲתֵּיהּ עַל משֶׁה וְאַהֲרן:

בקהלתה. ע''ש ויקהל עליהם קרח את וגו':

וּנְטָלוּ מִקְהֵלָתָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרָא דְשָׁפֶר:

וּנְטָלוּ מִקְהֵלָת וּשְׁרוֹ בְּטַוְורָא דְשַׁפִּירַן פֵּירוֹי:

וּנְטָלוּ מִטוּרָא דְשָׁפֶר וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה:

וּנְטָלוּ מִטַוְורָא דְשַׁפִּירַן פֵּירוֹי וּשְׁרוֹ בַּחֲרָדָה אֲתַר דְתָוְוהוּ עַל בִּישָׁתָא דְמוֹתָנָא:

וּנְטָּלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת:

וּנְטָלוּ מֵחֲרָדָה וּשְׁרוֹ בְּמַקְהֵלוֹת אֲתַר כְּנוּפְיָא:

במקהלות. ע''ש ויקהלו על משה ועל אהרן: במקהלות. ב'. הכא ואידך במקהלות ברכו אלהים דרשינן מיניה שאפי' עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים וזהו ויסעו מחרדה פי' מחרדת מצרים שהיה נוסע אחריהם ויחנו במקהלות מלמד שנעשו קהלות קהלות לו' שירה:

וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָחַת:

וּנְטָלוּ מִמַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּאַרְעִית מַקְהֵלוֹת:

וּנְטָלוּ מִתָּחַת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח:

וּנְטָלוּ מֵאַרְעִית מַקְהֵלוֹת וּשְׁרוֹ בְּתָרַח:

וּנְטָלוּ מִתָּרַח וּ:שׁרוֹ בְּמִתְקָה:

וּנְטָלוּ מִתָּרַח וּשְׁרוֹ בְּמִתְקָה אֲתַר דְבַסִימִין מוֹהִי:

וּנְטָלוּ מִמִתְקָה וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה:

וּנְטָלוּ מֵאֲתַר דְבַסִימִין מוֹהִי וּשְׁרוֹ בְּחַשְׁמוֹנָה:

וּנְטָלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּמוֹסֵרוֹת:

וּנְטָלוּ מֵחַשְׁמוֹנָה וּשְׁרוֹ בַּאֲתַר מַרְדוּתָא:

וּנְטָלוּ מִמוֹסֵרוֹת וּשְׁרוֹ בִּבְנֵי יַעֲקָן:

וּנְטָלוּ מֵאֲתַר מַרְדוּתָא וּשְׁרוֹ בְּבֵירֵי עַקְתָא:

וּנְטָּלוּ מִבְּנֵי יַעֲקָן וּשְׁרוֹ בְּחוֹר הַגִדְגָד:

וּנְטָלוּ מִבֵּירֵי עַקְתָא וּשְׁרוֹ בְשַׁקִיפִין וְאַתְרָא מִתְקְרֵי גֻדְגוֹד:

וּנְטָלוּ מֵחוֹר הַגִדְגָד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבָתָה:

וּנְטָלוּ מִשַׁקִיפִין דְגֻדְגוֹד וּשְׁרוֹ בְּיָטְבַת אֲתַר טַב וּנְיַיח:

וּנְטָלוּ מִיָטְבָתָה וּשְׁרוֹ בְּעַבְרֹנָה:

וּנְטָלוּ מֵאֲתַר טַב וּנְיַיח וּשְׁרוֹ בִּמְגִזָתָא:

וּנְטָלוּ מֵעַבְרוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּעֶצְיוֹן גָבֶר:

וּנְטָלוּ מִמְגִזָתָא וּשְׁרוֹ בִּכְרַךְ תַּרְנְגוֹלָא:

וּנְטָלוּ מֵעֶצְיוֹן גָבֶר וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא דְצִן הִיא רְקָם:

וּנְטָלוּ מִכְרַךְ תַּרְנְגוֹלָא וּשְׁרוֹ בְּמַדְבְּרָא צִינֵי טַוָור פַּרְזְלָא הִיא רְקָם:

וּנְטָלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּהוֹר טוּרָא בִּסְיָפֵי אַרְעָא דֶאֱדוֹם:

וּנְטָלוּ מֵרְקָם וּשְׁרוֹ בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס בִּסְיָיפֵי אַרְעָא דֶאֱדוֹם:

ויסעו מקדש. שם עיר:

וּסְלֵק אַהֲרֹן כַּהֲנָא לְהוֹר טּוּרָא עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּמִית תַּמָן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמֵפַּק בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִשָׁאָה בּחַד לְיַרְחָא:

וּסְלֵיק אַהֲרן כַּהֲנָא לְטַוְורוֹס אוּמָנוֹס עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּמִית תַּמָן בִּשְׁנַת אַרְבְּעִין לְמֵיפַּק בְּנֵי יִשְרָאֵל מִמִצְרַיִם בְּיַרְחָא חֲמִישָׁאָה בְּחַד לְיַרְחָא:

על פי ה'. מלמד שמת בנשיקה:

{{ח}} כלומר על פי ה' נדרש לפניו ולאחריו ויעל אהרן על פי ה' וקרי ביה נמי על פי ה' וימת שם:

וְאַהֲרֹן בַּר:מְאָה וְעַשְׂרִין וּתְלַת שְׁנִין כַּד מִית בְּהוֹר טוּרָא:

וְאַהֲרן בַּר מְאָה וְעַשְרִין וּתְלַת שְׁנִין כַּד מִית בְּטַוְורוֹס אוּמָנוֹס:

וּשְׁמַע כְּנַעֲנָאָה מַלְכָּא דַעֲרָד וְהוּא יָתֵב בִּדְרוֹמָא בְּאַרְעָא דִכְנָעַן בְּמֵיתֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּשְׁמַע עֲמָלֵק חַיָיבָא וְאִתְחַבֵּר בִּכְנַעֲנָאֵי וּמְלַךְ בַּעֲרָד וּבֵית מוֹתְבֵיהּ בְּאַרַע דָרוֹמָא כַּד אָתוּ בְנֵי יִשְרָאֵל וְאַגִיחַ בְּהוֹן וּגְמָרוּ יַתְהוֹן וְיַת קִירְוֵויהוֹן:

וישמע הכנעני. כאן למדך שמיתת אהרן היא השמועה, שנסתלקו ענני הכבוד וכסבור שנתנה רשות להלחם בישראל, לפיכך חזר וכתבה:

{{ט}} רוצה לומר לעיל בפרשת חקת גם כן כתיב אחר מיתת אהרן וישמע הכנעני וגו' אבל לא מוכח שם ששמע מיתת אהרן דאיכא למימר ששמע מה שאמר הקרא אחריו כי בא ישראל דרך האתרים אבל כאן לא מפרש אחריו מידי לכך מוכיח כאן שמיתת אהרן וכו'. או ר"ל ללמדך שמיתת אהרן היא השמועה דכתיב ואהרן בן קכ"ג שנה במותו וישמע הכנעני אבל בפרשת חקת לא ידענו מה שמועה שמע אם מיתתו של אהרן אם בכייתם ששניהם כתובים שם:

וטעם וישמע הכנעני. כי נלחם עם ישראל בהיותם בהר ההר:

וישמע הכנעני. גם זה זכות להם כי לא אמרו כאבותם נתנה ראש גם כראותם מלחמה אבל נדרו נדר לה' ושלמו:

וּנְטָלוּ מֵהוֹר טוּרָא וּשְׁרוֹ בְּצַלְמוֹנָה:

וּנְטָלוּ מִטַוְורוֹס אוּמָנוֹס וּשְׁרוֹ בְּצַלְמוֹנָה אֲתַר חוֹבָאֵי וְכוּר בְּאַרַע אֱדוֹמָאֵי וְתַמָן עָקַת נַפְשָׁא דְעַמָא בְּאוֹרְחָא:

ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמנה. היו אלו המקומות צלמונה ופונון בדרך ים סוף סביב ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך והנה דברו באלהים ובמשה בדרך ושלח בהם הנחשים השרפים בלכתם בדרך ובחנותם במחנה ועשה משה נחש נחשת והיו מוליכים אותו על הנס בכל הדרך ובחנותם בצלמונה ובפונון ולא סרה מהם עד שחנו באובות ועל כן לא הזכיר הכתוב במאורע ההוא שם מקום ואמר שם (לעיל כא י) ויסעו בני ישראל ויחנו באובות ולא אמר "ויסעו ממקום פלוני ויחנו באובות" כאשר יאמר בכל המסעים כי בכל הדרך הזה היה הענין משנסעו מהר ההר עד שחנו באובות ונסעו מאובות וחנו בעיי העברים ומשם נסעו ויחנו בדיבון גד ובעלמון דבלתימה והרי העברים והם מקומות בנחל זרד

וּנְטָלוּ מִצַלְמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן:

וּנְטָלוּ מִצַלְמוֹנָה וּשְׁרוֹ בְּפוּנוֹן אֲתַר דְגָרֵי יְיָ בְּהוֹן יַת חֵיוַן קָלָן וְסִילְקַת קְבֵילְתְּהוֹן עַד צֵית שְׁמַיָא:

צלמונה ופונון. פירשתים:

וּנְטָלוּ מִפּוּנוֹן וּשְׁרוֹ בְּאֹבוֹת:

וּנְטָלוּ מֵאֲתַר דְגָרֵי יְיָ בְהוֹן יַת חֵיוַן קָלָן וּשְׁרוֹ בְּאוֹבוֹת:

וּנְטָלוּ מֵאֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגִזַת עֲבָרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאָב:

וּנְטָלוּ מֵאוֹבוֹת וּשְׁרוֹ בִּמְגִיזַת עִבְרָאֵי בִּתְחוּם מוֹאֲבָאֵי:

בעיי העברים. לשון חרבות וגלים, כמו לעי השדה, (מיכה א, ו) שמו את ירושלים לעיים (תהלים עט, א) :

וּנְטָלוּ מִמְגִזָתָא וּשְׁרוֹ:בּדִיבוֹן גָד:

וּנְטָלוּ מִמְגִיזְתָּא וּשְׁרוֹ בְּדִיבוֹן בֵּית מַזְלָא:

וּנְטָלוּ מִדִיבוֹן גָד וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה:

וּנְטָלוּ מִדִיבוֹן בֵּית מַזְלָא וּשְׁרוֹ בְּעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה אוּף תַּמָן אִתְכַּסְיַית מִנְהוֹן בֵּירָא עַל דִשְׁבָקוּ פִתְגָמֵי אוֹרַיְיתָא דְבַסִימִין כְּדִבְלָתָא:

בעלמון דבלתימה. שם כלל למסעים רבים כאשר פירשתי בפרשת זאת חקת התורה:

וּנְטָלוּ מֵעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה וּשְׁרוֹ בְּטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי דִקֳדָם נְבוֹ:

וּנְטָלוּ מֵעַלְמוֹן דִבְלָתָיְמָה וּשְׁרוֹ בְּטַוְורָא עִבְרָאֵי קֳדָם בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה:

וּנְטָלוּ מִטוּרֵי דַעֲבָרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ:

וּנְטָלוּ מִטַוְורֵי עִבְרָאֵי וּשְׁרוֹ בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יוֹרְדְנָא דִירֵיחוֹ:

וּשְׁרוֹ עַל יַרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב:

וּשְׁרוֹ עַל יוֹרְדְנָא מִבֵּית יְשִׁימוֹת עַד מֵישַׁר שִׁיטִין בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב:

מבית הישמת עד אבל השטים. כאן למדך שעור מחנה ישראל שנים עשר מיל. דאמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא אתרא וכו' (ערובין נה, ב) : אבל השטים. מישור של שטים אבל שמו:

{{י}} היינו ג' פרסאות דמבית הישימות עד אבל השטים י"ב מיל הם: {{כ}} אבל אין פירושו של אבל מישור ובפרשת לך לך האריך רש"י בו והתרגום שתרגם אבל מישור פתר הענין ולא הלשון:

מבית הישימת. הוא הגיא הנשקף על פני הישימון אז צוה השם להזהיר ישראל כי הם קרובים לעבור:

ויחנו על הירדן מבית הישמת עד אבל השטים. על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו רז"ל (ר"ה יח:) ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו. ודבר זה יש בו רמז בתחילת הפרשה וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש, הוא חודש אב שבו נשריפה בית אלהינו והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים כדי להורות ששנים אלו שקולים על כן נזדמנו בחודש אחד, וזהו הרמוז מבית הישימות כי הוא לשון שממה וחרבן הבית, ואבל השיטים הוא לשון ארז ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל ארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, וחבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה כאלו הקצה האחד היה מרגיש אבל השיטים דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש בצער בית הישימות. ותדע כי בילקוט בישעיה (כט) מסיק בפסוק הנני יוסיף להפליא הזה (ישעיה כט יד), גדול סילוקם של צדיקים לפני מי שאמר והיה יותר מן תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש, קשיין אהדדי כי רז"ל אמרו במסכת ראש השנה ששקולים המה וכאן אמר גדול סלוקן, והבט ימין וראה רש הזכיר לשון סלוקן, ובגמרא אמרו מיתת צדיקים, ובמדרש הזכיר לשון חורבן קדש, ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו. והביאור לכל זה, כי לשון חורבן בית המקדש מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו דהיינו סילוק מן מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו, אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף, כמו כן בצדיקים כשמזכיר לשון מיתה הוא מדבר כנגד החומר כי הגוף מת אבל הנשמה אינה מתה כי חיה היא, אבל לשון סילוק שייך על הנשמה ולא על הגוף כי היא לבדה העולה כמו שנאמר (קהלת ג כא) רוח בני האדם עולה היא למעלה, והנה מיתת צדיקים דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק וודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו החומר של בית המקדש, אבל סלוקן של צדיקים דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה דבר זה מתיחס לחורבן בית אלהינו דהיינו הרוחניות משם. ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש כי יש לדקדק מהו שאמר לפני מי שאמר והיה העולם למה לא אמר סתם לפני הקב"ה אלא ודאי שבא ליתן טעם למה זה גדול מזה ואמר לפי שהקב"ה אמר והיה העולם וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הוייה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד יש בה קדושה גדולה ונותנת הויה וקיום לכל העולם. ותדע שכן הוא שהרי מביא ע"ז פסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, ומאי משמע מדבר בסילוקן של צדיקים, אלא ודאי בסילוק הנפש המשכלת היא שקראה חכמת חכמיו כי נפש המשכלת היא נותנת קיום והויה לכל העולם וסלוקה גורם שעמודי העולם ירופפו . וזה דבר אמיתי ונכון ראוי לצרפו לפסוק זה על צד הרמז.

וּמַלִיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה בְּמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יוֹרְדְנָא דִירֵיחוֹ לְמֵימָר:

מַלֵל עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרֵי אַתּוּן עָבְרִין יָת יַרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

מַלֵיל עִם בְּנֵי יִשְרָאֵל וְתֵימַר לְהוֹן אֲרוּם אַתּוּן עָבְרִין יַת יוֹרְדְנָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן:

כי אתם עברים את הירדן וגו' והורשתם וגו' . והלא כמה פעמים הזהרו על כך, אלא כך אמר להם משה כשאתם עוברים בירדן ביבשה, על מנת כן תעברו, ואם לאו מים באין ושוטפין אתכם, וכן מצינו שאמר להם יהושע בעודם בירדן:

וּתְתָרְכוּן יָת כָּל יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתֵבְדוּן יָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן וְיָת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַתְהוֹן תֵּבְדוּן וְיָת כָּל בָּמַתְהוֹן תְּשֵׁצוּן:

וּתְתַרְכוּן יַת כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וְתִסְפוּן יַת כָּל בֵּית סִגְדֵיהוֹן וְיַת כָּל צַלְמֵי מַתְּכַוַותְהוֹן תְּסַיְיפוּן וְיַת כָּל בַּמְסֵיהוֹן תְּשֵׁיצוּן:

והורשתם. וגרשתם: משכיתם. כתרגומו בית סגדתהון, על שם שהיו מסככין את הקרקע ברצפת אבנים של שיש להשתחוות עליהם בפשוט ידים ורגלים, כדכתיב (ויקרא כו, א) ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה: מסכתם. כתרגומו מתכתהון:

{{ל}} דאי פירושו לשון ירושה הל"ל וירשתם אי נמי דאי פירושו ירושה לא הל"ל מפניכם דאין מלת מפניכם נופל אירושה: {{מ}} פירוש שרוצה להוכיח דמשכית לשון רצפה כדכתיב בקרא ואבן משכית וגם רוצה להוכיח מה שפירש להשתחוות עליה בפישוט ידים ורגלים מדכתיב להשתחוות עליה וכתיב גבי יוסף להשתחוות לך ארצה דהיינו פישוט ידים ורגלים:

משכיתם. כמו אבן משכית: במותם. מקומות גבוהים כמו במותי ארץ:

ואבדתם. ב' הכא ואידך ואבדתם את שמם. משכיותם. היינו בית עכו''ם שלהם והמאבד ע''ז צריך לשרש אחריה דכתיב ואבדתם את שמם:

וּתְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרֵי לְכוֹן יְהָבִית יָת אַרְעָא לְמֵירַת יָתָהּ:

וּתְתַרְכוּן יַת יַתְבֵי אַרְעָא וְתֵיתְבוּן בָּהּ אֲרוּם לְכוֹן יְהָבִית יַת אַרְעָא לְמֵירוּת יָתָהּ:

והורשתם את הארץ. והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה, תוכלו להתקים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקים בה:

{{נ}} מפני שהורשתם לשון גירוש הוא ומה שכתוב את הארץ רצה לומר יושבי הארץ: {{ס}} דאם לא כן הא כבר כתיב והורשתם והיה לו להתחיל והתנחלתם וגו' אלא שאמר זה לתנאי שאם תורישו אותם תוכלו להתקיים:

והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה. על דעתי זו מצות עשה היא יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה' ואלו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם יעברו על מצות ה' ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי) במצות הישיבה בארץ ישראל ושאסור לצאת ממנה וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל וכן האיש בכאן נצטווינו במצוה הזו כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים באו ורשו את הארץ (דברים א ח) אבל רש"י פירש והורשתם את הארץ והורשתם אותה מיושביה אז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה ומה שפירשנו הוא העיקר

והורשתם את הארץ. כאשר תבערו יושבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם שאם לא תבערו אותם אף על פי שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להורישה לבניכם:

והורשתם את וגו' וישבתם וגו'. רש''י ז''ל פירש שהמצוה היא והורשתם אבל וישבתם הוא הבטחה, ורמב''ן ז''ל פירש שהמצוה היא וישבתם ומכאן סמכו לומר (כתובות קי.) הכל מעלין לארץ ישראל: ונראה פשט הכתוב כדברי רש''י ממה שגמר אומר כי לכם וגו' לרשת אותה, ואם הישיבה היא המצוה היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר כי לכם וגו' לשבת בה:

וְתַחְסְנוּן יָת אַרְעָא בְעַדְבָא לְזַרְעֲיַתְכוֹן לְסַגִיאֵי תַּסְגוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן וְלִזְעִירֵי תַּזְעִירוּן יָת אַחֲסַנְתְּהוֹן לִדְיִפּוֹק לֵהּ תַּמָן עַדְבָא דִי לֵהּ יְהֵי לְשִׁבְטֵי אֲבָהַתְכוֹן תַּחְסְנוּן:

וְתַחְסְנוּן יַת אַרְעָא בְּעַדְבִין לִגְנִיסַתְכוֹן לְשֵׁיבַט דְעַמֵיהּ סַגִין תַּסְגֵי וּלְשֵׁיבַט דְעַמֵיהּ זְעִירִין תַּזְעֵיר לִדְיִפּוֹק לֵיהּ תַּמָן עַדְבָא דִילֵיהּ יְהֵי לְשִׁבְטָא אֲבָהַתְכוֹן תִּתְחַסְנוּן:

אל אשר יצא לו שמה. מקרא קצר הוא זה, אל מקום אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה: למטות אבותיכם. לפי חשבון יוצאי מצרים. דבר אחר בשנים עשר גבולין כמנין השבטים:

{{ע}} כאן לא פירש כפירושו שפירש בפרשת פנחס דשם משמע שפירושו שחלקו לפי באי הארץ שבאו לכלל כ' שנה משום דאיכא פלוגתא בבבא בתרא (דף קיז) איכא למאן דאמר לאלה תחלק וגו' על באי הארץ נאמר ושם פירש אליבא אותו מאן דאמר וכאן פירש אליבא דמאן דאמר לאלה תחלק הארץ על יוצאי מצרים נאמר ואפשר לדחוק וליישב דהיינו נמי לפי שפירש לעיל משונה נחלה זו כו': {{פ}} ר"ל דכל גבול נקרא על שבטו זה גבול ראובן וזה גבול שמעון והשתא אתי שפיר מה שפירש"י בפרשת ויחי מכל מקום לא נקראו שבטים אלא אלו ר"ל אף נחלת אפרים ומנשה לא נקראו אלא על שמם גבול אפרים וגבול מנשה. כתב הרא"ם תימה דהא לא כמאן דלרבי יאשיה דאמר ליוצאי מצרים נחלקה הארץ שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו ולרבי יונתן דאמר לבאי הארץ נחלקה ארץ ישראל שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות אבותם משונה נחלה זו כו' והניח בצריך עיון. ויש לומר דק"ל לכל הפירושים קשה מהו למטות אבותם לא הל"ל אלא לשמות אבותם ינחלו למטות למה לי אלא על כרחך למדרש נמי לי"ב גבולין וכו' וזה שהכריח את רש"י לפרש דבר אחר ולפי דבר אחר נמי קשה למה ליה למימר אבותם דלא הל"ל אלא לשמות מטות לכן צריך גם לטעם ראשון:

והתנחלתם. כמו והתאויתם והפעול הארץ: וטעם להזכיר לרב תרבו. לדבק אחריו ואם לא תורישו:

והתנחלתם. ב'. הכא ואידך גבי עבד דעבד איתקש לקרקעות: והתנחלתם. ד''פ נחלה בפסוק שכל א' הי''ל בד' מקומות בהר ובמישור ובשפלה ובחוף הים והפסוק מתחיל ומסיים בנחלה לומר שבמקום שיצא הגורל אפי' רחוק זה מזה אין לשנות:

והתנחלתם את הארץ בגורל. בפסוק זה נתקשו המפרשים מאד באמרם כי תחילת הפרשה מדברת מאיבוד האומות וצלמי מסכותם, וכן סוף הפרשה ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו', ואיך הכניס בין הדבקים פסוק והתנחלתם את הארץ, ואומר אני שלא קשה מידי כי באיבוד הצלמים והבמות וגירוש כל האומות הטיל ה' עבודה רבה על ישראל ויש לחוש לשני דברים, הן שיהיה הדבר כקדירה דבי שותפי ותתבטל מצוה זו כי כל אחד יאמר אפשר למצות ביעור שתתקיים על ידי אחרים, הן שיגרום מחלוקת בין השבטים כי כל אחד יבחר לו הרע במיעוטו במקום שאין שם הרבה צלמים ומסכות, על כן הכניס תוך ענין זה פסוק והתנחלתם את הארץ בגורל כי בזה בטלו כל החששות.

וְאִם לָא תְתָרְכוּן יָת יָתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי דִי תַשְׁאֲרוּן מִנְהוֹן לְסִיעַן נַטְלַן זְיַן לְקִבְלֵיכוֹן וּלְמַשִׁרְיַן מַקְפַּנְכוֹן וִיעִיקוּן לְכוֹן עַל אַרְעָא דִי אַתּוּן יָתְבִין בָּהּ:

וְאִין לָא תְּתַרְכוּן יַת כָּל יַתְבֵי אַרְעָא מִן קֳדָמֵיכוֹן וִיהֵי מַה דִתְשַׁיְירוּן מִנְהוֹן לְסָכְיַין בְּעֵינָא בִּישָׁא בְּכוֹן וּמַקִיפִין לְכוֹן כִּתְרֵיסִין בְּסִיטְרֵיכוֹן וְיַתְעִיקִין יַתְכוֹן עַל אַרְעָא דְאַתּוּן יַתְבִין בָּהּ:

והיה אשר תותירו מהם. יהיו לכם לרעה: לשכים בעיניכם. ליתדות המנקרות עיניכם. תרגום של יתדות שיכיא: ולצנינם. פותרים בו הפותרים לשון מסוכת קוצים הסוככת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא: וצררו אתכם. כתרגומו:

{{צ}} ר"ל לפי שבמקרא משמע שהם יותירו על מנת כן ברצון שיהיו לשכים ועוד היאך שייך לומר על בני אדם שיהיו שכים דהיינו יתדות כדפירש"י ומתרץ יהיו לכם לרעה ר"ל אם תותירו אותם יהיו לכם לרעה כלומר לא יהיו לכם לשכים ממש אלא לרעה להרע לכם: {{ק}} כמו מסך פתח כלומר גדר הסוככת:

לשכים בעיניכם. ליתדות המנקרות עיניכם תרגום של יתדות שכים ולצנינם פותרין בו הפותרין לשון משוכת חדק הסובבת אתכם לסגור ולכלוא אתכם מאין יוצא ובא לשון רש"י והנה ברור הוא כי "שכים" קוצים חדים מלשון הסר משוכתו (ישעיהו ה ה) הנני שך את דרכך (הושע ב ח) הלא אתה שכת בעדו (איוב א י) ושמת שכין בלועך (משלי כג ב) דבר חד מקוץ או מברזל "ולצנינים" גם כן סלון ממאיר מלשון ואל מצנים יקחהו (איוב ה ה) צנים פחים בדרך עקש (משלי כב ה) שחסרו אות הכפל אבל הכונה "בשכים בעיניכם" להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו כמו כי השחד יעור פקחים (שמות כג ח) וכן ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד) על דעת רבותינו (תורת כהנים קדושים פרשה ב יד) יאמר כי ינקרו עיניכם להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו וילמדו אתכם בכל תועבותיהם ולעבוד את אלהיהם כמו שאמר (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם ואחר שיהיו שכים בעיניכם ויטעו אתכם לשוב מאחרי יהיו צנינים בצדיכם שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם ואחר כך וצררו אתכם שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלמה כי כאשר דמיתי לעשות להם על ידיכם שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו מהם שם ולא שמעתם בקולי כן אעשה לכם ולא אשאיר מכם בארץ גם אחד וכענין הזה אמר יהושע והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצדכם ולצנינים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה אמר פח ומוקש בטעות אשר יטעו אתכם כמו כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש ולשוטט בצדכם שייסרו אתכם בשוטים לשלול ולבוז ולהכאיב מאד ולצנינים בעיניכם הוא עורון עיני הלב לטעות עוד אחרי אלהיהם עד אבדם מעל הארץ כענין פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ישעיהו ו י)

לשכים. קוצים חדים מגזרת הסר מסוכתו. הנני סך את דרכך בסירים: ולצנינם. פירושו לפי מקומו כמו ולשוטט בצדיכם שהם מכות בשוט או קוצים חדים כמו צנים פחים והנה עוד פי' להם גבול נחלתם שהם חייבים להוריש משם יושב הארץ:

ולצנינים. לשון צנה שיבאו עליהם במגן וצנה:

ואם לא תורישו וגו' והיה וגו'. לדבריהם ז''ל (מגילה י:) שאמרו כל מקום שנאמר והיה הוא לשון שמחה כאן נתכוין לומר שהגם שהם יותירו אותם לצד הרצון והשמחה בהם לצורכיהם הוא מבשרם שיהיו לשיכים וגו': וצררו אתכם על הארץ וגו'. פירוש לא מלבד שיחזיקו בחלק מהארץ שלא זכיתם בו אלא גם חלק שזכיתם בו אתם וישבתם בו וצררו אתכם על חלק שאתם יושבים בו לומר קומו צאו ממנו, ופירוש תיבת על כדרך אומרו (כ' כ''ד) על אשר מריתם פי על אשר לא קדשתם (דכרים לב נא):

וִיהֵי כְּמָא דִי חֲשָׁבִית לְמֶעְבַּד לְהוֹן אַעֲבֵד לְכוֹן:

וְהֵיכְמָא דַחֲשֵׁילִית לְמֶעֱבַד לְהוֹן אַעֲבֵיד לְכוֹן:

והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם. כי תזנו אחרי אלהיהם בלי ספק:

כאשר דמיתי וגו'. פירוש חשבתי במצותי זו לכם ואתם לא עשיתם ותשאר מחשבתי עומדת בלא קיום וקימה בהם: