וּבְעִיר סַגִי הֲוָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקֵּיף לַחֲדָא וַחֲזוֹ יָת אֲרַע יַעְזֵר וְיָת אֲרַע גִּלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כְּשַׁר לְבֵית בְּעִיר:

וּבְעִירֵי סַגְיָא הֲווֹן לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד תַּקִיף לַחֲדָא וְחָמוּן יַת אַרְעָא דְמִכְוַור וְיַת אֲרַע גִלְעָד וְהָא אַתְרָא אֲתַר כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר:

ויבאו בני גד ובני ראובן. הקדים הכתוב בני ראובן בפסוק הראשון ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד כמשפט כי הוא הבכור ובן הגבירה וכן כשיספר הכתוב המעשה הזה יאמר (דברים ג טז) ולראובני ולגדי נתתי אבל בכל הפרשה הזו יקדים בני גד כי הם נתנו העצה הזאת והם היו המדברים תחלה למשה בנחלה הזאת והם היו גבורים יותר מבני ראובן כמו שנאמר (שם לג כ) וטרף זרוע אף קדקד ולפיכך לא היו יראים לשבת לבדם בארץ הזאת מפני יושבי הארץ והנה משה חשד אותם כי יאמרו כן מפחד אנשי ארץ כנען שאמרו בהם המרגלים (לעיל יג לא) לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ולכן אמר להם שאינם בוטחים בה' כאבותם ויסף עוד להענישם כהם להניחם במדבר ולכך ענו אותו חלילה שנירא מהם אבל נעבור חלוצים למלחמה ונהיה מהירים וראשונים לפני העם להלחם באויבי ה' כי לחמנו הם

לבני ראובן. כי הוא בן הגבירה: מקום מקנה. כי שם מרעה טוב:

ומקנה רב היה. לבני ראובן ולבני גד. כאן הקדים ראובן. ויאמר בני גד ובני ראובן הקדים גד. אלא תחלה הקדים ראובן שהיה הגדול ואחר כך הקדים גד שהיו גבורים והרוגיהם ניכרים דכתיב וטרף זרוע אף קדקד. ח''פ הוזכרו בני גד ובני ראובן בפ' זו וזהו נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך מבוחלת כתיב בחי''ת בשביל ח''פ שהוזכרו על נחלתן ליקח בראשונה אחריתה לא תבורך שגלו ח' שנים קודם לשאר השבטים:

ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג כי אמת הוא, וטעם שהיה להם יותר מכל השבטים להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד. מדלא ערבינהו לומר ומקנה רב ועצום היה וגו' ש"מ שכל אחד מילתא באפי נפשיה כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב א.י) ומקנהו פרץ בארץ. שעזים שלו היו הורגין זאבים וכדמסיק בתענית (כה.) לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לגבי גד מקנה עצום מאד בחיל וכח וע"כ בחרו לישב על הספר ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם ופן יקחו הזאבים מקניהם כי בטחו על כחם, ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף באמרם גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו ואח"כ תוך הארץ נבנה ערים לטפינו ונרויח בזה שהטף ישבו בטוחים שאם יבואו האויבים יבואו תחילה אל גדרות צאן וביני ביני ימלטו הטף, והמקנה שעל הספר אינן מתיראים מן הזאבים. ומ"מ הוכיחם משה ואמר אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה' אלא כך תעשו בנו לכם ערים לטפכם תחילה סמוך לספר וגדרות לצאנכם תוך הארץ ואחיכם כל בית ישראל יראו כי אתם בוטחים בתשועת ה' ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם שיבטחו כולם בתשועת ה'. והיוצא מפיכם תעשו, כי מתחילה אמרו וערים לטפינו משמע ערים כל דהו ואח"כ חזרו מדבריהם ואמרו וישב טפינו בערי המבצר משמע שחשבו להשגב בחוזק הערים ויביאו מורך בלב האנשים על כן הוכיחם משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגו' והיוצא מפיכם תעשו כי כבר אמרתם וערים לטפינו. ורז"ל (תנחומא מטות ז.) דרשו עליהם פסוק, נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ.כא) לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך כי הלכו בראש כל גולים שנאמר (דבה"י א' ה.כו) ויגלם לראובני ולגדי. וכדי ליישב וי"ו של ואחריתה נראה שכך פירושו כי לדעת רז"ל הקדימו המקנה לטף ועל זה אמר נחלה מבהלת בראשונה כי הקדימו נחלתם דהיינו המקנה להזכירם ראשונה, על כן גם אחריתם דהיינו הטף שאיחרו לא תבורך, כי גם הגופות גם נחלתם הכל כלו כעשן כלו העיקר עם הטפל כולם הלכו שבי לפני רודף.

וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא לְמֵימָר:

וַאֲתוֹ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה וּלְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְרַבְרְבֵי כְּנִישְׁתָּא לְמֵימָר:

ויבאו בני גד. הם היו בעלי העצה בתחלה על כן הקדימם הכתוב:

ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה. צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אין צורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם, ואולי שהכוונה היא לומר שהיה הדבר כדרך שצוה ה' עשות בנחלת הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי (ל''ד י''ז) אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד וגו' שצריך מלך וכהן גדול והנשיאים והם האמורים כאן, וטעם שהצריך ה' שלשתם לפי שכל אחד יש לו כח אחר, המלך תמצא שכתב רמב''ם בפרק ד' מהלכות מלכים וזה לשונו כל הארץ שכובש הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה עד כאן, הרי שהמלך בידו הכל, אלעזר והנשיאים כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה צריכין כל בעלי החלוקה להזדמן לחלוק, והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון באיזה מקום יטול פלוני חלקו, הא למדת שכל הג' צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ כל אחד יש לו כח אחר, ומה גם שיש בזה לצדד שאין דין מלך שנותן למי שירצה אלא אחר חלוקת הארץ וישיבת ישראל בעריהם אבל לא בתחילת הירושה שאין למלך משפט זה, ולכן הוצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר והנשיאים, ואומרו לאמר, אולי ירצה שיאמרו לישראל כולן דבר שיסכימו עליו, או ירצה אמירה רכה לשון ריצוי:

ויבואו בני גד ובני ראובן. היה לו להקדים בני ראובן הבכור, ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן והיינו דכתיב ולבני גד עצום מאוד ר"ל יותר משל ראובן ועל כן אמרו בני גד דבריהם קודם לבני ראובן הבכור לפי שהיה צערן גדול על של ראובן. ואני אומר שאם כן הוא, ודאי לא מפני צערן קפצו בראש כי אם מתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות לא ישוב מפני כל איש אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית בחשבם כי ע"י העושר הוא מתרומם. וראיה לדברינו, מה שדרש עליהם ברבתי (כב.ח) פסוק כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים (תהלים עה.ז) לא ממה שהאדם יוצא ממזרח למערב ועמל בסחורה נעשה עשיר, ולא ממדבר הרים. כל הרים שבמקרא הוא הרים ממש חוץ מזה שהוא לשון רוממות שאין האדם מתרומם מן הדברים האלו, מה עושה הקב"ה נוטל נכסים מזה ונותן לזה שנאמר (שם עה.ח) כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים כו'. מדסמך מדרש פסוק זה לבני גד וראובן ש"מ שמצא בהם שמץ דרך גאה וגאון, ע"כ דרש עליהם פסוק זה לומר שלא באלה מתרומם, והיכן רמוז בפסוק שלקחו להם רוממות יותר מן הראוי, אלא ודאי לפי שמצא כתוב כי בני גד מאחר שהיה להם מקנה עצום מאוד יותר על בני ראובן ע"כ גבה לבם עד להשחית וקפצו לדבר בפני בני ראובן הבכור. על כן אמר הפסוק שלא באלה הוא מתרומם והביא מופת על זה שאין הקב"ה רוצה בזה שיתרומם האדם בעבור ממונו כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, באף שמביא על זה הוא מרומם את זה נוטל מזה ונותן לזה הקצור קצרה יד ה' ליתן לזה משלו ולא יצטרך ליקח מזה, אלא ודאי שהאלהים עשה כדי שייראו מלפניו ולא ירום לבבם מתוך רב עשרם ע"י שיסתכל במקום מוצאו שלוקח מזה ע"י שהיה מתרומם בעשרו, כי מסתמא שאין הקב"ה משפיל כי אם הגאים כמ"ש (ישעיה מ.ד) וכל הר וגבעה ישפלו. ועל כן נתן לזה ממונו ורוממות של זה, כדי שיקח מוסר ולא ירום לבבו פן יקרה לו כאשר קרה לחבירו אשר ממנו לוקח ממון זה. ומה שדרשו הרים זה, לשון רוממות. ראייתם ממה שנאמר קודם פסוק זה (תהלים עה ה-ז) אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק, ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, נראין הדברים שהרים זה קאי על מה שאמר אל וכן ראיה ממה שנאמר אחר פסוק זה (שם שם ח) כי אלהים שופט זה וזה ירים, שמע מינה שכל עיקר פסוקים להזהיר בעלי העושר לבלתי רום לבבם כי צריך זירוז במקום שיש כיס מלא. ומה שדרשו כי לא ממוצא, מזרח. נראה לפרש שסמך דרש זה על מה שאמרו ובני ראובן כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה, איך באה הנחלה אליהם מה באו אל המנוחה ואל הנחלה ומהו שאמרו שהנחלה באה אליהם, פשוטו של פסוק ראו נחלה לקנין ממונם ומקנה שלהם, לומר מאחר שעשינו רוב חיל ומקנה במקום חמת מדין נוסף על המקנה שכבר היה בידם, על כן דין הוא שישאר המקנה במקום הוא בא משום כאן נמצאו וכאן יהיו, ועל המקנה אשר בא לידם במקום זה אמרו נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה. ועל פי דרכינו הזכירו רוח מזרחי, כי אמרו שעושר זה בא להם ממוצא דהיינו ממזרח ממה שהאדם יוצא ממזרח למערב בסחורה, על כן הביא פסוק זה להכחיש דעתם וכמו שנאמר כי לא ממוצא וגו', והזכירו עבר הירדן לרמוז שדעתם היה שהעושר בא ממה שהאדם פורש בספינות בים, וממה שהוא הולך ביבשה ממזרח למערב, על כן הזכירו עבר הירדן כנגד העובר ארחות ימים בספינה, והזכירו מזרחה כנגד היוצא ממזרח למערב והכתוב מכחיש שני הסברות ואמר כי לא ממוצא וממערב, לפי שקשה על נוסח המדרש שכתב על פסוק זה לא ממה שהאדם יוצא בסחורה ממזרח למערב נעשה עשיר ואפילו פורש בספינה כו', עיין הנוסח בילקוט בפרשה זו. וקשה שספינה מאן דכר שמיה והיכן רמוז ספינה בפסוק, ועוד קשה למה נקט ממזרח למערב ולא נקט גם ממערב למזרח כי כשם שנאמר ממוצא כך נאמר וממערב כי לא נאמר למערב. אלא ודאי שדרש ממוצא היינו ממזרח למערב, ומה שנאמר וממערב היינו מישפורש בספינה בים שהוא למערב כי המערב נקרא ימה כי באותו רוח הים הגדול, ולפי שבני גד וראובן אמרו כי באה אלינו נחלתינו מעבר הירדן היינו מספינות, ומזרחה היינו ממוצא על כן הביא עליהם פסוק כי לא ממוצא וממערב להכחיש שני הסברות כאחד. ומה שהזכירו דווקא רוח מזרחי ליוצא בסחורה משם, אולי סברתם שרוח מזרחית מועיל להצליח בסחורה יותר מכל הרוחות כי משם זריחת השמש המאיר לארץ, כי לעולם יצא אדם בכי טוב אם זרחה השמש עליו דמים לו, כי הכל בא ממגד תבואת שמש, ואין יתרון הממון כי אם תחת השמש, על כן אמרו בני גד וראובן שסימנא מילתא היא ליתן להם נחלה במזרח כדי שאם ילכו בסחורה ילכו ממזרח בכי טוב למערב, וזה ודאי סימן נכון וברור כשם שהשמש יוצא משם ועשה והצליח דרכיו ואל מקומו שואף יחזור וישוב, כך היוצא לדרך מביתו מן רוח מזרחי יצליח וישוב לביתו, ולכן הזכיר המזרח בלשון מוצא לומר לך שהמזרח סימן טוב אל היוצא משם. ועוד שהמקום מעבר לירדן וסמוך לו והמקום מוכן לילך בספינה. וזהו רמז נכון ויקר. ובפרשת משפטים (שמות כא א) פרשנו פסוק כי לא ממוצא וממערב, שקאי על מה שאמר אל תרימו קרן, כי כל גס רוח יסתכל מאין בא, ולאן הוא הולך, ואיך יתגאה אדם להבל דמה הלא יבין בשכלו מאין יבא לו הרוממות, כי לא ממוצא מקום אשר יצא משם כי בא מטיפה סרוחה כי על כן הזכיר המזרח בלשון ממוצא, ולא ממערב היינו זמן הערב שמשו כמו שנאמר (קהלת יב ב) עד אשר לא תחשך השמש, כי הולך הוא אז למקום עפר רמה, ולא ממדבר מן קנין הממון הדומה למדבר שמם מאין יושב, כך קנין הממון שוכן חררים במדבר ואינו קנין דבוק באדם אלא הוא חוץ ממנו, מכל שלש אלו אין הרים, רצה לומר רוממות כי מלת הרים תחזור על שלשתן. והוא גם כן פירוש יקר מאד כפי כוונת הפסוקים המזהירים על גסות הרוח כמו שנאמר אל תרימו וגו' סיים דבריו בזה ישפיל וזה ירים. והסמכנו כל דרוש פסוק זה אל בני גד וראובן שנמצא בהם הרדיפה אחר העושר עד שמאסו בארץ חמדה בעבור העושר, ודי בהערה קטנה זו ליודעי דעת והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.

מַכְלֶלְתָּא וּמַלְבֶּשְׁתָּא וְכוּמְרִין וּבֵית נִמְרִין וּבֵית חוּשְׁבָּנָא וּבַעֲלֵי דְבָבָא וְסִימָא וּבֵית קְבוּרְתָּא דְמשֶׁה וּבְעוֹן:

מַכְלֶלְתָּא וּמַדְבֶּשְׁתָּא מַכְוַור וּבֵית נִמְרֵי וּבֵית חוּשְׁבָּנֵי מַעֲלַת מְרָא שִׁירַן וּבֵית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וּבְעוֹן:

עטרות ודיבון וגו' . מארץ סיחון ועוג היו:

{{ת}} מדכתיב אחר כך הארץ אשר הכה ה' וגו' דהיינו סיחון ועוג שישראל נצחו אותן וירשו את ארצם כמו שמפורש בפרשת חקת. אי נמי מדכתיב בסמוך ויתן להם משה לבני גד וגומר את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן וכתיב בתריה ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות וגומר וחשיב כל הערים הכתובים הכא שמע מיניה דמארץ סיחון ועוג היו ולא מערי מדין הנכתב קודם לזה:

עטרות ודיבון. כל אחת מהן לבדה היא ארץ מקנה:

(ג~ד) עטרות וגו' הארץ וגו'. צריך לדעת א' למה הוצרכו לפרט כל העיירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בב' כללים דכתיב את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד, ב' אומרו הארץ אשר וגו' וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן שהוצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה' הכה אותם מי לא ידע בזה: אכן הכוונה היא על זה הדרך כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם מה שיש להקשות בענין. א' כיון שהארץ הלזו היא של כללות ישראל מה כוחם לשאול דבר של אחרים. ב' איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר כדבריכם אדבר גם אני ולא אכנים עצמי בסכנת העמים, וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל, לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה': אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים המריעים שאלתם במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו', כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל יש במאמר זה תשובה לזה שלא לקחו הארץ בדרך טבע לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול, גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו' סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע היתה טענה זו טענה אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם מה מקום לחשש סכנת מלחמות, וזה לך האות הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ דכתיב בפרשת דברים (ג' כ''א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני מלכי האמורי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן אלא לפחד מלחמת הארץ: גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה' פירוש על דרך מה שכתב רמב''ם בפרק א' מהלכות תרומות וזה לשונו ארץ ישראל האמורה בכל מקום הוא ארץ שכבשה מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל אבל יחיד מישראל או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם אינה נקראת ארץ ישראל עד כאן, וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל שנשאר בה מז' עממין עד כאן, ועיקר דין זה הובא בספרי (סוף פ' עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י''א) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ללמד על מקומות שכיבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו' עד הים האחרון וגו', ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל מרכתיב קודם מאמר כל מקום וירשתם גוים גדולים וגו' שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו' עד כאן, הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר, והוא מאמר בני גד ובני ראובן הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש ארץ זו קדושת הארץ יש לה לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה: ולטענת מה שדייקו בספרי לומר שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ אין לו דין ארץ ישראל ואם כן ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה, לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה' פירוש משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה' כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים (ב'), וגם על ארץ עוג (שם ג') אמר ה' שם בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו וגו', מעתה ה' הסכים על הקדימה, ויש גם כן טעם בדבר שלא היו לפניהם ב' כבישות אחד של הארץ ואחד של חוץ לארץ והקדימו של חוץ לארץ כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם לומר למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו דברי שלום לתת להם מעבר דרך ארצו ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל: ובזה יש טעם נכון למה הוצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע אלא ה' הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדושת הארץ דקדקו להזכיר כל השמות לומר שכל אחת מהם ישנה בקדושת הארץ ומדינה אחרת זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו אין להם דין ארץ ישראל לפי שאינה כיבוש רבים: ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכוונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן ליטול את הארץ כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל, לזה אמרו אין שבט אחר צריך לה כמו שצריכין הם לה לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב:

אַרְעָא דִי מְחָא יְיָ יַת יָתְבָהָא קֳדָם כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל אֲרַע כָּשְׁרָא לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָיךְ אִית בְּעִיר:

אַרְעָא דְכָבַשׁ יְיָ וּמְחָא יַתְבָהָא קֳדָם כְּנִישְׁתָּא דְיִשְרָאֵל אֲרַע כָּשַׁר לְבֵית בְּעִיר הִיא וּלְעַבְדָךְ אִית בְּעִיר:

וַאֲמָרוּ אִם אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין בְּעֵינָיךְ תִּתְיְהִיב יָת אַרְעָא הָדָא לְעַבְדָךְ לְאַחֲסָנָא לָא תְעַבְרִינָנָא יָת יַרְדְנָא:

וַאֲמָרוּ אִין אַשְׁכַּחְנָא רַחֲמִין קֳדָמָךְ תִּתְיְהַב אַרְעָא הֲדָא לְעַבְדָךְ לְאַחְסָנָא לָא תַעַבְרִינָנָא יַת יוֹרְדָנָא:

ויאמרו יותן. אמר ויאמרו פעם אחרת בעבור שארכו הדברים י''א כי את הוא פעול יותן ולא אדע למה זה כי הנה כתוב נעתם ארץ. יחלק הארץ ולא נשא אותם הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו:

ויאמרו וגו' יותן את הארץ וגו'. הוצרך לומר תיבת ויאמרו הגם שהם עודם מדברים ולא היה הפסק לדבריהם, להעירך כי עד עתה היו מסדרים ההצעה שבאמצעותם תתקבל השאלה כדרך שפירשתי למעלה ומכאן הוא מתחיל מאמר השאלה, ואומרו יותן ולא אמרו תתן, לפי מה שפירשתי כי כח נחלת הארץ היא במלך וכהן וישראל לזה אמרו יותן פירוש תהיה הנתינה באופן המועיל, או אם ירצה לתת משה לבדו כמשפט המלך שיכול לתת כמו שכתבתי, או בהסכמת אלעזר והנשיאים כדין חלוקת הארץ: אל תעבירנו את הירדן. הכוונה בזה על דרך אומרם ז''ל (ב''ב קט:) בפסוק והעברתם את נחלתו לבתו שהבת מעברת הנחלה ממקומה, כמו כן נתכוונו לומר שאם לא יתן להם ארץ המקנה הראויה להם הנה הוא מעביר נחלתם ממקומ ה: עוד נתכוונו להרים מכשול החשד בהם שבוחרים בארץ זו לצד המנוחה לבל יכנסו לארץ אויביהם, ואמרו שטעם דבריהם אינו אלא לפי שאינם רוצים לנחול בעבר הירדן אלא כאן לצד ההכנה שיש להם ולא כדי שלא יטריחו במלחמות יושבי הארץ כי אין להם בזה אלא העברה: עוד נתכוונו במאמר אל תעבירנו לומר כי יש בזה דבר נאות לישראל שיקילו מעליהם עולם ולא יצטרכו לנחל אותם בארץ: עוד אפשר שנתכוונו לשלול העברתם עם ישראל כדרך שהתנה עליהם משה לבסוף, וסמכו על הטעם שנתנו בתחילת דבריהם שאמרו אשר הכה ה' ואין צורך לעבור כל חלוץ:

וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּתְבוּן הָכָא:

וַאֲמַר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאֲחֵיכוֹן יֵיתוּן לִקְרָבָא וְאַתּוּן תֵּיתְבוּן הָכָא:

האחיכם. לשון תמיהה הוא:

האחיכם יבאו למלחמה. האמנם תחשבו שאחיכם ירצו לבוא להלחם כדי לכבוש: ואתם תשבו פה. במה שכבר נכבש אין ספק שאינכם חושבין שיעלה זה בידכם ואין זה אלא להניא את לב אחיכם:

ויאמר משה וגו' האחיכם יבואו וגו' ולמה תניאון וגו'. הן האדון משה רבינו השכיל בדברי בני גד ובני ראובן כל מה שרצו לומר כמו שפירשנו, וטען כנגד מה שאמרו שמנכסי גבוה הם שואלים כי העדה לא עשו דבר, גם מה שנתכוונו לטעון כנגד העתיד שאין טורח בדבר כי ה' הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם האחיכם יבואו למלחמה פירוש אמת כי ה' הוא הנלחם להם אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה, והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה, ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה וגם טענת מלחמה הבאה בארץ שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל, וגמר אומר ואתם תשבו פה, נתחכם לומר שהגם שהבטחת ה' היא מושגת שאמירת הגבוה כמסירת הדיוט ואין כאן יגיעה, הלא תשכיל ביאת ישראל למלחמה בערך ישיבתכם פה ותראו כי יש הרגש ליגיעת ביאת המלחמה, ואם כן למה תרצו ליטול דבר שהיא יגיעה של ישראל כיון שאין אתם יגיעים עמהם בביאתכם למלחמת הארץ: גם נתכוון במאמר תשבו פה בטענה הנשמעת כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים נתנה ה' כשהיו מקובצים יחד שבטי ישראל שזכות כלן עמד להנחילם הארץ הלזו וכשהם נוטלים חלקם בארץ נגרע מערך זכות הרבים לפי שהם יושבים פה, ובזה סתר טענתם שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' שזה יגיד על מלחמות הארץ שאין טורח לישראל כמו שפירשתי למעלה כי לא כן הוא שאין הדבר דומה:

וּלְמָא תוֹנוּן יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִלְמֶעֱבַר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ:

וּלְמָא תְבַטְלוּן רַעֲוַת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִלְמֵעִיבַּר לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ:

ולמה תניאון. תסירו ותמניעו לבם מעבור שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם:

תניאון. כמו תשברון:

ולמה תניאון. הלא ידעתם כמה לקו המניאים בדור שקדם:

ולמה תניאון וגו'. פירוש מלבד הטענות עוד קובל אני עליכם למה תניאון את לב וגו', פירוש לו יהיה שאין כוונתכם אלא לטעמים האמורים בדבריכם, עם כל זה יש מקום לרוצה לחשוב שטענותיכם הוא ליראת עם הארץ, והגם שאתם שוללים הדברים שאדרבה אתם חושבים הארץ כאלו כבושה לפני ישראל, אפשר שזה עצה ותחבולה לכסות טעם הניכר שהוא ליראת יושבי הארץ, והן הנה דברי המרגלים שאמרו (י''ג ל''א) שחזק הוא ממנו, והוא אומרו כה עשו אבותיכם וגו', עוד נתכוון לומר להם שהיה להם לחוש לחשד זה אחר שכבר קדם מעשה האבות והיה מה שהיה שפחדו עם בני ישראל מעלות אל הארץ ולזה יש מקום לחשוב הדבר עצמו כשיראו שחלק מהשבטים מבקשים לשבת חוץ לארץ: אשר נתז להם ה'. נתכוון גם בזה כנגד מה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' וגו' לומר שדין הארץ יש לה, אמר להם שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה' מה שאין כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם, וכדתניא (ספרי ח''ב רצט) וזה לשונם לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, והגם שסברא זו סברת ר' שמעון אבל תנא קמא דורש דרשה אחרת, מדרבי שמעון נשמע לתנא קמא כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל מה שנתן ה' לאברהם אם לאו: גם מצינו שאמרו רז''ל (במד''ר פ''ז) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב (יהושע כ''ב) אם טמאה ארץ אחוזתכם, הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל, ואפשר כי מטעם זה לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם להיותה יותר קדושה, ועיין בפרשת דברים (ג' י''ג) בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים:

כְּדֵין עֲבָדוּ אֲבָהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יָתְהוֹן מֵרְקַם גֵיאָה לְמֶחֱזֵי יָת אַרְעָא:

הֵיכְדֵין עָבָדוּ אַבְהַתְכוֹן כַּד שְׁלָחִית יַתְהוֹן מֵרְקָם גֵיאָה לְמֶיחֱמֵי יַת אַרְעָא:

מקדש ברנע. כך שמה, ושני קדש היו:

{{א}} כלומר הא דכתיב קדש ברנע לא תאמר דקדש שמה ושם בעלה ברנע כמו אלוני ממרא דבעל המישור נקרא ממרא לכן פירש כך שמה קדש ברנע הכל שם המקום והא דקרי ליה במקום אחר קדש לחוד על זה פירש דב' קדש היו:

וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאַתְכָּלָא וַחֲזוֹ יָת אַרְעָא וְאוֹנִיאוּ יָת לִבָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַּב לְהוֹן יְיָ:

וּסְלִיקוּ עַד נַחֲלָא דְאִתְכְּלָא וַחֲמוּן יַת אַרְעָא וּבְטִילוּ רְעוּת לִבָּא דְיִשְרָאֵל בְּגִין דְלָא לְמֵיעַל לְאַרְעָא דִיהַב לְהוֹן יְיָ:

ויע. לו עד נחל אשכו. ל. כי העולים מצפון הלכו לנגב:

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר:

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיוֹמָא הַהוּא וְקַיֵים לְמֵימָר:

אִם יֶחֱזוּן גֻבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עַשְׂרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יָת אַרְעָא דִי קַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אֲרֵי לָא אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי:

אִין יֶחֱמוּן גוּבְרַיָא דִסְלִיקוּ מִמִצְרַיִם מִבַּר עֶשְרִין שְׁנִין וּלְעֵילָא יַת אַרְעָא דְקַיֵימִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב אֲרוּם לָא שְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתִּי:

לא מלאו. קל הלמ''ד והוא מהבנין הכבד מלא קרנך שמן לא השלימו מה שהתחילו:

אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפֻנֶה קְנִזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרֵי אַשְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ:

אֱלָהֵן כָּלֵב בַּר יְפוּנֶה קְנִיזָאָה וִיהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן אֲרוּם שְׁלִימוּ בָּתַר דַחַלְתָּא דַיְיָ:

הקנזי. חורגו של קנז היה, וילדה לו אמו של כלב את עתניאל:

{{ב}} רצ"ל מה שכתוב כאן כלב בן יפנה הקניזי ואם הוא בן יפנה לאו בן קנז הוא ואם בן קנז הוא לאו בן יפנה הוא וגם במקום אחר לא כתיב אלא כלב בן יפנה ומתרץ דמה שכתוב כאן בן יפנה הקניזי הכי פירושו אחר שמת יפנה אביו של כלב נשאת אמו של כלב לקנז וילדה לו את עתניאל וכלב נקרא בן יפנה אביו וקניזי בשל בעל אמו:

כלב בן יפנה. בתחלה כאשר דבר השם ומלת מלאו כמו בקשו נפשי שלחו באש מקדשך:

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וּטְרָדִנוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבִיד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ:

וּתְקֵיף רוּגְזָא דַיְיָ בְּיִשְרָאֵל וְטַלְטְלִינוּן בְּמַדְבְּרָא אַרְבְּעִין שְׁנִין עַד דְסַף כָּל דָרָא דְעָבַד דְבִישׁ קֳדָם יְיָ:

וינעם. ויטלטלם. מן נע ונד:

וינעם. מגזרת נע ונד בעבור שלא נחו:

וְהָא קַמְתּוּן חֲלַף אֲבָהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גֻבְרַיָא חַיָבַיָא לְאוֹסָפָא עוֹד עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ לְיִשְׂרָאֵל:

וְהָא קַמְתּוּן בָּתַר אַבְהַתְכוֹן תַּלְמִידֵי גוּבְרַיָא חַיָיבַיָא לְמוֹסְפָא תּוּב עַל תְּקוֹף רוּגְזָא דַיְיָ עַל יִשְרָאֵל:

לספות. כמו (ישעיה כט, א) ספו שנה על שנה, (ירמיה ז, כא) עולותיכם ספו וגו' , לשון תוספת:

תרבות. מגזרת אשר טפחתי ורביתי והוא קרוב מגזרת על כל רב ביתו והטעם גדול השנים: לספות. כמו להוסיף רק הוא משרש אחר וכמוהו ספו על זבחיכם כי לא מצאנו בבעלי היו''ד מזה השרש בבנין הקל חסר יו''ד:

אֲרֵי תְתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסִיף עוֹד לְאַחֲרוּתְהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין:

אֲרוּם תְּתוּבוּן מִבָּתַר דַחַלְתֵּיהּ וְיוֹסֵף תּוּב לְאוֹחֲרוֹתֵיהוֹן בְּמַדְבְּרָא וּתְחַבְּלוּן לְכָל עַמָא הָדֵין:

וּקְרִיבוּ לְוָתֵיהּ וַאֲמָרוּ חַטְרִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִרְוִין לְטַפְלָנָא:

וּקְרִיבוּ לְוָותֵיהּ וְאָמָרוּ דִירִין דְעָאן נִבְנֵי לִבְעִירָנָא הָכָא וְקִירְוִין לְטַפְלָנָא:

נבנה למקננו פה. חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:

{{ג}} ר"ל למה שינה משה ואמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם ומתרץ לפי שהם היו חסים כו':

וערים. בתחלה לטפנו:

ויגשו וגו'. טעם אומרו ויגשו הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה כשכעס עליהם משה ואמר להם קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב ויגשו: או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות לגשת אליו ביותר ממקום שהיו בו כשדברו אליו דברים הראשונים: גדרות צאן וגו'. קשה למה הוצרכו למאמר זה של גדרות צאן וגו' שלא היה להם לומר אלא תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך שהוא אנחנו נחלץ חושים וגו' לא נשוב וגו' עד התנחל, ויתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפרק י''א מהלכות מכירה וזה לשונו המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני והחזיק זה בבית קנה כשילך עמו לירושלים באותו יום, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה וכו' והלך עמו באותו היום אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזה אסמכתא עד כאן, ובפרק א' מהלכות מכירה כתב וזה לשונו כיצד החזקה מכר לו בית מכר לו שדה או שנתן וכו' כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא והוא שיועיל מעשיו הרי זה קנה עד כאן לשונו: ועל פי הדינים נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו שכתב רמב''ם בפרק י''א מהלכות מכירה שהם מקבלים הארץ בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל, ולזה הקדימו זכיתם בארץ קודם התנאי שהוא מציאות שכתב בו רמב''ם, ואמרו גדרות צאן נבנה וגו' פירוש נחזיק בארץ לזכותינו מעכשיו ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו, ואמרו אופן החזקה גדרות צאן וגו' נתכוונו לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף פירוש יבנו בדרך שיועילו מעשיהם בארצות כמשפט החזקה: ואם תאמר למה הוצרכו לומר הדברים והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צורך הודעה, הנה כתב רמב''ם בפרק א' מהלכות מכירה וזה לשונו במה דברים אמורים שהחזיק בפני המוכר או הנותן אבל שלא בפני המוכר וכו' צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים עד כאן, ולזה נתכוונו כאן לומר ענין החזקה לפניהם כדי שיסכימו שזולת זה אין חזקתם חזקה, ולזה כשהסכים משה על הדבר אמר להם בנו לכם ערים וגו', והוא מה שכתב רמב''ם שאמר לו לך חזק וקני: ולסברת רמב''ן וסיעתו שחולקים עם הרמב''ם בדין זה וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח או המקבל מתנה אין בו דין אסמכתא משום שהמקנה גמר והקנה, כפי זה צריך ליישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים כי הוא לבל יתחייבו לעבור הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים ואז יחלצו ללכת עמהם, והוא אומרו גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו ואחר כך אנחנו נחלץ חושים וגו':

וַאֲנַחְנָא נִזְדָרֵיז מַבְעִין קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד דִי נְעֵלִינוּן לְאַתְרֵהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוִין כְּרִיכִין מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא:

וַאֲנַחְנָא נִזְדְרַז מַבְעִין בְּגוֹ בְּנֵי יִשְרָאֵל עַד דִנְעִילוּנוּן לְאַתְרֵיהוֹן וְיֵתְבוּן טַפְלָנָא בְּקִרְוֵי חַקְלָא מִן קֳדָם יַתְבֵי אַרְעָא:

ואנחנו נחלץ חשים. נזדרז מהירים, כמו (ישעיה ח, א) מהר שלל חש בז, (ישעיה ה, יט) ימהר יחישה: לפני בני ישראל. בראשי גיסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים לג, כ) וטרף זרוע אף קדקד, ואף משה חזר ופרש להם באלה הדברים (דברים ג, יח) ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל. וביריחו כתיב (יהושע ו, יג) והחלוץ הולך לפניהם, זה ראובן וגד שקימו תנאם: וישב טפנו. בעודנו אצל אחינו: בערי המבצר. שנבנה עכשיו:

{{ד}} דאם לא כן מה טעם אמרו זה למשה מה שיהיה: {{ה}} כי הבנוים כבר נהרסו במלחמה:

חשים. על משקל מולים היו כמו מהירים מגזרת מהרה חושה אל תעמוד:

עד אשר אם הביאונום. בעוד שלא הביאונום. כמו עד לא עשה ארץ וחוצות. עד אם כלו:

חושים. ב' במסורה מתרי לישני הכא ואידך ובני דן חושים והיינו דאיתא בפרק מי שמת ודלמא כחושים של קנה פי' הרבה קנים יוצאים משורש אחד ולמעלה נפרדים זה מזה וכך פי' נחלץ כמו חושים של קנה שנאחזים זה בזה כך נחלץ למלחמה כי כן דרך הנלחמים להתקרב זה אל זה כדי שלא יפרידום האויבים:.

וישב טפנו וגו'. הוצרך לומר זה, גם לא אמרו כן למעלה כשהזכירו וערים לטפנו, נתכוונו לומר שאם ישבו טפם בערים בצורות אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו פירוש אחר שיעברו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חילוק, ואם לא יהיו בערי המבצר פירוש ערים בצורות אלא לשמירה כמצטרך לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה אלא שבע שנים עד שיכבשו את הארץ, ולזה כתב מאמר וישב טפנו בערי המבצר באמצע שני המאמרים שכולם ענין אחד שהם מאמר ואנחנו נחלץ חושים וגו' עד הביאונום אל מקומם ומאמר לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו' ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים שהשני גזרה של הראשון ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון: גם יתישב למה אמרו ב' גבולים נגדיים, א' עד אשר אם הביאונום וגו, ' וב' עד התנחל, והגם שהא' אמרו לענין נחלץ חושים והב' לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חייבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון, ואמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם, דקדק לומר לכם, פירוש למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה דכתיב ויבנו את דיבון ואת עטרות וגו' שאלו הם ערי המבצר שהם העיירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר י''ד שנה של כיבוש וחילוק:

לָא נְתוּב לְבֵיתָנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ:

לָא נְתוּב לְבָתָּנָא עַד דְיַחְסְנוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אַחֲסַנְתֵּיהּ:

אֲרֵי לָא נַחֲסִין עִמְהוֹן מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרֵי קַבֵּילְנָא אַחֲסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא מַדִינְחָא:

אֲרוּם לָא נַחְסִין עִמְהוֹן מֵעִיבְרָא לְיוֹרְדְנָא וּלְהָלָא אֲרוּם מָטַת אַחְסַנְתָּנָא לָנָא מֵעִיבְרָא דְיוֹרְדְנָא מַדִינְחָא:

מעבר לירדן וגו' . בעבר המערבי: כי באה נחלתנו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי:

{{ו}} ר"ל הא נחלתן היתה גם כן בעבר הירדן ולמה אמרו כי לא ננחל וגו' לכן פירש בעבר הירדן של מערבי ר"ל לא נטלו בעבר לצד מערב אלא בעבר של צד מזרח כדכתיב בתריה כי באה נחלתנו אלינו וגו':

כי באה נחלתנו אלינו. כבר קבלנוה בעבר המזרחי לשון רש"י ואינו הגון שידברו כן לפני משה לאמר כבר קבלנוה כי איננו בידם אבל ברצונו הדבר תלוי ולא קבלוה עד שיתננה הוא להם אבל כך אמרו כי לא תנחילנו אתם למעט נחלתם בארץ הטובה שלהם כי באה אלינו הנחלה הראויה לנו שהיא ארץ מקנה ולנו המקנה יותר משאר השבטים והיא דרך בקשה לא דרך מריבה או שיאמרו כי לא ננחל אתם כי אפילו אם לא תחפוץ לתת לנו עתה את הארץ נעבור עמהם אנו וכל אשר לנו אבל לא ננחל אתם כי נשוב אל הארץ הזאת שהיא נחלתנו הראויה לנו ושאנחנו רוצים בה ואין שאר השבטים חפצים בה כלל

והלאה. נמצא על מקום ועל זמן והטעם ולמעלה:

כי לא ננחל וגו' כי באה וגו'. אומרו כי לא ננחל, הוא נתינת טעם למה שאמרו בסמוך עד התנחל בני ישראל וגו' שהוציאו עצמן מהנחלה לזה אמרו טעם שאנו מיחסים הנחלה לישראל ולא לנו מטעם כי לא ננחל אתם כי באה וגו' פירוש מטעם שבאה נחלתנו וגו'. או נתכוונו לומר שאחר שקבלו עליהם כל האמור יודע עתה שטעם שאלתם לא מטעם יראתם ממלחמת העמים הוא כמו שבא החשד בדברי משה אלא מטעם שאין להם נחלה בארץ כי ה' נתן להם נחלתם כבר מעבר הירדן מזרחה:

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִם תַּעְבְדוּן יָת פִּתְגָמָא הָדֵין אִם תִּזְדָרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא:

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִין תַּעַבְדוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין אִין תִּזְדַרְזוּן קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַגָחָא קְרָבָא:

ויאמר אליהם משה אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו'. קשה למה כפל לומר אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו' ולא הספיק באחת מהנה, ולכשנדייק לא היה צריך להשיבם אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך, עוד למה דקדק לומר הזה, עוד מה כוונתו באומרו בסמוך לפני ה': אכן כוונת מאמר משה היא לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' להכרית להם כל נשמה ותקרא מלחמת חובת מצות ה', וזה לך לשון רמב''ם בפרק ז' מהלכות מלכים כל הנלחם בכל לבו וכו' ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו' ויזכה לחיי עולם הבא עד כאן: על כן האנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם, אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים וגו' אמר אם תעשון את הדבר הזה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך, וכנגד מה שכוונתן בהליכה לקיום התנאי אמר אם תחלצו לפני ה' למלחמה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב''ם שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו פירוש אויביו של הקדוש ברוך הוא, ואין לפרש אויביו של ישראל שהרי לא הוזכר בדברי משה מתחילת דבריו עד עתה זכרון ישראל לומר שעליו חוזר מאמר אויביו, אלא ודאי כי לה' חוזרים הדברים שתהיה כוונתם להנקם מאויבי ה' לקדש שמו יתברך, וכפירוש זה הרווחנו גזרת דברי משה שלא נודע מקומה שכל המאמרים הטיל להם וא''ו בתחילתה, ולדברינו הגזרה היא לפני ה': עוד נתכוון באומרו אם תחלצו לפני ה' להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו נחלץ וגו' לפני בני ישראל שזה יגיד שישראל צריכין עזר טבעי, לזה אמר אם תחלצו לפני ה' תחלצו פירוש להרבות זכותכם לפני ה' שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד:

וְיַעְבֵר לְכוֹן כָּל דִמְזָרֵז יָת יַרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ עַד דִיתָרַךְ יָת בַּעֲלֵי דְבָבוֹהִי מִן קֳדָמוֹהִי:

וִיעִיבַר לְכוֹן כָּל דִמְזַרֵז יַת יוֹרְדְנָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַגָחָא קְרָבָא עַד דְיִתָרֵךְ יַת בַּעֲלֵי דְבָבוֹי מִן קֳדָמוֹי:

עד הורישו. השם:

חלוץ. ב' במסרה הכא ואידך חלוץ הנעל והיינו דאמרינן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו שלא תזקק ליבם ולא תצטרך לחלוץ מן היבם ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד וזהו ועבר לכם כל חלוץ חלוץ הנעל:

ועבר לכם כל חלוץ. ולא הספיק מה שאמר אם תחלצו, בא להתנות דבר שלא הוזכרו בדבריהם והוא שיעברו כולם פירוש כל הראוי לחלוץ צבא, אלא שעדיין קשה שהיה לו לומר בפסוק ראשון אם תחלצו כולכם או אם תעברו כולכם חלוצים: אכן כוונת משה בזה הוא הבטחה והודעת דיוק הנשמע על זה הדרך שאם תעשו וגו' ותחלצו וגו' מבטיח כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים, והוא אומרו ועבר לכם כל חלוץ פירוש כולם ולא יפקד מהם איש, ומכלל זה אתה שומע שאם לא יעשו האמור הם מוכנים להשחתה, וכפירוש זה מאמר ועבר וגו' הוא גזירה לפסוק שקדם לא תנאי במעשה שהתנאי כבר אמר אם תעשון הדבר הזה שפירושו הוא התנאי שהתנו הם כמו שכתבתי למעלה, ואומרו לפני ה' לומר שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה' כאומרו (ישעי' נט) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, שס''מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים: עוד נתכוון לומר לפני ה' פירוש שהוא המוריש אויביו כמו שגמר אומר עד הורישו פירוש ה' לאויביו מפניו, וכפירוש זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אם תחלצו ותהיה כוונתכם לפני ה' וגו' אז אינכם צריכין למלחמה אלא העברה לבד לפני ה' והוא יוריש אויביו, והוא אומרו ועבר לכם וגו' לפני ה' היוצא להנקם עד הורישו אויביו הא למדת כי הוא המוריש לפני בני ישראל, ודקדק לומר מפניו, לפי שה' שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה ואינו חפץ לראות אויביו לפניו:

וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּבָתַר כֵּן תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְׂרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחֲסָנָא קֳדָם יְיָ:

וְתִתְכְּבַשׁ אַרְעָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וּמִן בָּתַר כְּדֵין תְּתוּבוּן וּתְהוֹן זַכָּאִין מִן קֳדָם יְיָ וּמִיִשְרָאֵל וּתְהֵי אַרְעָא הָדָא לְכוֹן לְאַחְסָנָא קֳדָם יְיָ:

לפני ה'. כי שם הארון. לפני ה' כאשר פירשתי כי לעולם הוא לשבח:

לפני ה'. בפרשה ז''פ כנגד ז' שנים של כבוש:

ונכבשה הארץ. צריך לדעת למה לא הספיק במאמר עד הורישו שאמר בסמוך, עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ואחר תשובו שמובן הוא מאומרו עד הורישו וגו' הרי גבול ההליכה ומובן מעצמו שישובו אחר כך. אכן כוונת משה בזה הוא הבטחת הטובה הנמשכת מקיום הדברים, כי באמצעות מעשה הקודם יובטחו בכמה הבטחות, א' ונכבשה הארץ פירוש ודאי שתכבש הארץ לפני ה', ב' ואחר תשובו פירוש הבטיח כל המדבר אליהם שלא יפקדו בכל זמן שיהיו בארץ במלחמות הגדולות וישובו שלימים לביתם, והגם שמצינו (ב''ב קכא:) שיאיר בן מנשה נהרג במלחמת העי, חצי המנשה לא היה מאותם שדבר משה עמהם אז כמובן מהכתובים: עוד הודיעם שבזה יהיו נקיים מה' ומישראל, פירוש מה' כשיעברו למלחמה על דרך שכתבתי שתהיה כוונתם לקדש שם שמים ולא להנאתם בשביל קיום תנאי הארץ, ומישראל לבל יחשדו שטינא היתה בלבם מהמרגלים כמו שאמר להם משה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים שכוונתם לשוב מאחרי ה', ואומרו והיתה הארץ וגו' הבטיחם שבזה תתקיים בידם הארץ לאחוזה ולא תהיה נגזלת מהם, וממוצא דבר אתה למד שאם לא יעשו כדבר משה יושללו מכל הבטחות הטובות: ואומרו לפני ה' אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחילת דבריהם, וזה הוא שיעור דבריו והיתה הארץ הזאת וגו' הגם שהוא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה' פירוש תהיה נחשבת אחוזה זו שהיא לפני ה' וזו היא קדושתה שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה לפי שהיא לפני ה' באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה' שוכן הבירה:

וְאִם לָא תַעְבְדוּן כֵּן הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ וְתֵדְעוּן חוֹבַתְכוֹן דְתַשְׁכַּח יָתְכוֹן:

וְאִין לָא תַעַבְדוּן יַת פִּתְגָמָא הָדֵין הָא חַבְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן וּדְעוּ חוֹבַתְכוֹן דְתֶאֱרַע יַתְכוֹן:

הנה חטאתם לה'. בזה תודיעו אז שחטאתם עתה שתודיעו שהיתה כונתכם להרע:

ואם לא תעשון כן הנה חטאתם. קשה לא היה לו לומר אלא ואם לא תעשון כן לא תהיה הארץ הזאת לכם. אכן כוונת המאמר הוא שאם לא יעשו כדברי משה שצוה אותם שילכו לקיים מצות מלחמת חובה לעשות נקמה באויבי ה' הגם שיעברו חלוצים הנה חטאתם פירוש מה שלפנינו כבר יש בידכם חטא, והוא מה שדקדק לומר חטאתם לה' כבר: ודעו את חטאתכם וגו'. פירוש מודיעם שמי שיש חטא בידו ימצאהו בשעת הסכנה ויפרע ממנו, והוא אומרו אשר תמצא אתכם בפשיטות, וצא ולמד ממאמרם ז''ל (טוש''ע או''ח סי' נד) שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל אם שח בין ישתבח ליוצר, וכמו כן ימצאם עון זה ויחסרו כל ההצלחות הרשומים בדבריו, גם אז לא יהיו נקיים מה' ומישראל כי מהמקרה הרע אדרבה יצדיקו כי לא נקיים היו, ועיין מה שפרשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה:

בְּנוּ לְכוֹן קִרְוִין לְטַפְלְכוֹן וְחַטְרִין לְעַנְכוֹן וּדְיִפּוֹק מִפּוּמְכוֹן תַּעְבְּדוּן:

בְּנוּ לְכוֹן קוּרְיַין לְטַפְלְכוֹן וְדִירִין לְעַנְכוֹן וּדְנָפִיק מִפּוּמְכוֹן תַּעַבְדוּן:

לצנאכם. תיבה זו מגזרת (תהלים ח, ח) צנה ואלפים כלם, שאין בו אל''ף מפסיק בין נו''ן לצד''י, ואל''ף שבא כאן אחר הנו''ן במקום ה''א של צנה הוא. מיסודו של ר' משה הדרשן למדתי כן: והיצא מפיכם תעשו. לגבוה שקבלתם עליכם לעבור למלחמה עד כבוש וחלוק. שמשה לא בקש מהם אלא ונכבשה ואחר תשבו, והם קבלו עליהם עד התנחל, הרי הוסיפו להתעכב שבע שחלקו, וכן עשו:

{{ז}} דק"ל למה הקדים הנו"ן להאל"ף וגם נקוד הנו"ן בפת"ח ולא בשו"א: {{ח}} ר"ל בזה למה כתיב כאן והיוצא מפיכם תעשו שהוא לשון הכתוב בנדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וגו': {{ט}} כלומר אל תקשה מנליה שקבלו עליהם כן שהרי בספר יהושע כתיב שכן עשו שעכבו עד התנחל הארץ שמע מינה שכך קבלו עליהם:

אל''ף לצאנכם. נוסף כמו והאזניחו נהרות:

והיוצא מפיכם תעשו. הכוונה במאמר זה שלא יבינו שהחליט להם מאמר בנין הערים וגו' על כל פנים אלא תנאי הוא הדבר. או נתכוון להשיב למה שאמרו שאם יבנו ערי מבצר וישבו שם טפם שיתעכבו עד שינחלו ישראל נחלתם בארץ, לזה אמר והיוצא וגו' פירוש פרט זה אם לא הייתם אומרים אותו אין צורך בו למיחוש שיש בענין והיה די בעכבתכם שם עד תשלום שבע שני כיבוש ואין צורך להתעכב שם ארבע עשרה שנה, ולפי שאתם אמרתם כן היוצא מפיכם תעשו, ותמצא שלא התנה עליהם משה אלא עד שנכבשה ולא עד שנחלקה כאמור במאמר התנאים לומר שאין תנאי זה מעכב אלא לקיים היוצא מפיהם:

וַאֲמָרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָיךְ יַעְבְדוּן כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְפַקֵד:

וַאֲמָרוּ בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּאַסְכָּמוּתָא חֲדָא לְמשֶׁה לְמֵימָר עַבְדָךְ יַעַבְדוּן כָּל דְרִבּוֹנִי מְפַקֵיד:

ויאמר בני גד. כלם כאיש אחד:

{{י}} ר"ל למה כתיב ויאמר לשון יחיד ובני לשון רבים הוא:

עבדיך יעשו. בזה החלק אשר אמרת שנעבור חלוצים:

ויאמר בני גד. היל''ל ויאמרו אלא הגדול שבהם דבר בשביל כלם:

ויאמר בני גד וגו' לאמר עבדיך יעשו וגו'. קשה א' אומרו לאמר למי יאמר משה, ב' מה חידוש בדבריהם עבדיך יעשו הלא כבר הם קדמו ואמרו מה שצוה אותם משה, ג' אחר שאמרו בדרך כלל עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה למה הוצרכו לומר עוד טפנו וגו' יהיו שם וגו' ועבדיך יעברו, עוד למה כפלו לומר כאשר אדוני דובר והלא כבר אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה, ד' למה שינה בפסוק ראשון אמר מצוה ובפסוק ב' אמר דובר: אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה שנתכוון לחדש להם שתהיה כוונת עברתם למלחמה כמשפט אוהבי שמו כמו שכתב רמב''ם בפרק ז' מהלכות מלכים, גם בענין פרט הקדמת ערים לטף לבנין גדרות צאן כאומרם ז''ל (מד''ר כאן) שהם חבבו הממון מטף ומשה הפך להם, לזה השיבו יחד כאיש אחד ויאמר בני גד והסכימו למאמר משה בב' הפרטים שחדש להם משה, והתחילו מהסמוך שהוא ענין חיבוב טפם מממונם ואמרו טפנו וגו' וכל בהמתנו הרי שהקדימו טפם לבהמתם כדברי משה, ואחר כך אמרו גם כן הודאתם עשות בפרט הראשון שתהיה כוונתם במלחמה לפני ה', והוא אומרם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ולא כמו שאמרו בתחילה נחלץ חושים לפני בני ישראל עד הביאונום וגו': והנה לצד כי ב' דברים אלו יש עליהם חיוב לקיימם בשביל שכך התנה עליהם משה וכל תנאי שבממון קיים הגם שיהיה המתנה איש הדיוט, לזה נתחכמו בתחילת דבריהם ואמרו כי גם בלא חיוב התנאי עליהם לקיים כל דברי משה נביא ה' דכתיב (דברים יח) אליו תשמעון, והוא מה שנתכוונו במאמר ראשון שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה אותנו לעשות גם בלא טעם שהוא תנאי נתינת הארץ, ולזה אמר תיבת לאמר פירוש במאמרך לבד חובה עלינו לעשות מצותך: גם ירצה לשון עילוי ורוממות כי דבר זה אמרוהו בני גד ובני ראובן לצד מעלת מלך ונביא, ואחר כך פירשו הדברים ואמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני דובר פירוש גם מלבד חיוב הבא מחמת המצוה יש חובה עלינו לעשות הגם שלא היה הדבר מצוה אלא דיבור כדברים העוברים בין אדם לחבירו בעניני תנאי מקח וממכר זוכה ומזכה בעניני העולם, והכוונה בזה שמקבלים גם כן עליהם הדבר כדברים שמתחייב אדם לחבירו בתנאי הממון שקיימין כראי מ וצק:

טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקִרְוֵי גִלְעָד:

טַפְלָנָא נְשָׁנָא גֵיתָנָא וְכָל בְּעִירָנָא יְהוֹן תַּמָן בְּקוּרְוֵי גִלְעָד:

וְעַבְדָיךְ יַעְבְּרוּן כָּל מְזָרַז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא כְּמָא דִי רִבּוֹנִי מְמַלֵל:

וְעַבְדָךְ יְעִיבְרוּן כָּל דִמְזָרֵז חֵילָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ לִקְרָבָא הֵיכְמָא דְרִבּוֹנִי מְמַלֵיל:

כל חלוץ צבא. כמו הארון הברית והטעם כל חלוץ חלוץ צבא:

וּפַקֵד לְהוֹן משֶׁה יָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיָת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיָת רֵישֵׁי אֲבָהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

וּפַקֵיד עֲלֵיהוֹן משֶׁה יַת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְיַת יְהוֹשֻׁעַ בַּר נוּן וְיַת רֵישֵׁי אַבְהַת שִׁבְטַיָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל:

ויצו להם. כמו עליהם, ועל תנאם מנה אלעזר ויהושע, כמו (שמות יד, יד) ה' ילחם לכם:

{{כ}} מפני שצווי זה הוא לשון מנוי כמ"ש אחר זה ואינו נופל בזה מלת להם אלא עליהם אמר כמו עליהם ומפני שלא נתמנו רק על התנאים אמר ועל תנאם. ואמר שמצינו מלת להם כמו עליהם והוא מלת ה' ילחם לכם שפירושו עליכם כלומר בשבילכם:

ויצו משה. צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ כאמרו ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם ולא קודם לכן. והם לא קבלו זה ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחזת נחלתנו שתהיה ברשותנו בעת שנעבור את הירדן:

וַאֲמַר משֶׁה לְהוֹן אִם יַעְבְּרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יָת יַרְדְנָא כָּל דִמְזָרַז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יָת אַרְעָא דְגִלְעָד לְאַחֲסָנָא:

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה אִין יְעִיבְרוּן בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן עִמְכוֹן יַת יוֹרְדְנָא כָּל דִמְזָרֵז לִקְרָבָא קֳדָם עַמָא דַיְיָ וְתִתְכְּבֵשׁ אַרְעָא קֳדָמֵיכוֹן וְתִתְּנוּן לְהוֹן יַת אַרַע גִלְעָד לְאַחְסָנָא:

וטעם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד. כי עתה לא מסר להם משה כל ארץ סיחון ועוג רק קצת ערים בארץ גלעד שהוא מקום המקנה והם עטרות ודיבון והנזכרים כאן (פסוקים לד-לח) שבנו בהם מבצרים לשבת בהם טפם ומקניהם ושאר הארץ הניחוה חרבה ולכך צוה ליהושע והנשיאים אם יעברו אתכם תנו להם כל הארץ לאחוזת עולם ואם לא ירצו לעבור אתכם תקחו מהם כל הארץ הזאת ותגרשו משם נשיהם וטפם ותתנו להם אחוזה הראויה להם בארץ כנען שיכבשו אותה להם כאשר יעברו שם ור"א אמר ואם לא יעברו ברצונם תוליכום עמכם בעל כרחם ויאחזו שם בתוככם

ונתתם. תתנו להם והוי''ו כפ''א רפה בל' ישמעאל כי כן משפט הלשון:

ויאמר משה וגו' ונתתם להם. אמר ונתתם להם שנראה כי הם הנותנים ובסמוך אמר הכתוב ויתן להם משה וגו' את ממלכת וגו', לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי לזה אמר ונתתם, ונשאר לדעת למה אמר ונתתם שהיה לו לומר תתנו להם, ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן שאם ילכו יצליחו כל ישראל בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן, והוא אומרו אם יעברו וגו' ונכבשה וגו' הצלחת נוחלי הארץ, ונתתם וגו' הצלחת נוחלי עבר הירדן, ורמז זה לא היה נשמע אם היה אומר תתנו להם:

וְאִם לָא יַעְבְרוּן מְזָרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

וְאִין לָא יְעִיבְרוּן מְזַרְזִין עִמְכוֹן וְיַחְסְנוּן בֵּינֵיכוֹן בְּאַרְעָא דִכְנָעַן:

ונאחזו בתככם. חלק להם כבוד כי הטעם אם לא יעברו חלוצים תוליכום עמהם בעל כרחם ונאחזו או אם יתנחמו ונאחזו בתוככם ובאת זו המלה כמשפט בעלי היו''ד כי אותיות אהו''י מתחלפים:

ואם לא יעברו חלוצים אתכם. פירוש הגם שיעברו אחר כך יאחזו בתוככם, וטעם אומרו ונאחזו בתוספת וא''ו ולא אמר יאחזו, נתכוון לרמוז דיוק הצלחתם הנשמע מפסוק אם יעברו על זה הדרך ואם לא יעברו אין הצלחתם בארץ הלזו ומעצמן יאחזו בתוככם לצד המצר להם בארץ, ונמצאו בטלו המצוה ושלהם לא הגיעם:

וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לְמֵימָר יָת דִי מַלִיל יְיָ לְעַבְדָךְ כֵּן נַעְבֵּד:

וְאָתִיבוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַאֲמָרוּ יַת כָּל דְמַלֵיל יְיָ לְעַבְדָךְ הֵיכְדֵין נַעֲבֵיד:

ויענו בני גד ובני ראובן לאמר וגו' נחנו נעבר. אמרו לו אין אדוננו צריך לצוות עלינו בתנאי כפול חלילה לעבדיך מעבור על מה שאדוני מצוה כי הם דברי ה' ולא נעבור על מצותו וזה טעם " את אשר דבר ה' " כי מתחלה אמרו (פסוק כה) כאשר אדוני מצוה

ויענו בני גד. שנית חזוק:

ויענו בני גד וגו'. הוצרכו להחזיר הדברים, גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ויאמרו, לפי שאמר משה ונתתם להם חשו שאז תתחיל הנתינה לזה ענו ואמרו כי עברתם חלוצים הוא דבר שחייבן לעשותו בדבר מלך שלטון ומלחמת חובה היא להם, והוא אומרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה נחנו נחלץ חושים לפני ה' להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו, והוא אומרו ואתנו אחוזת נחלתינו, והם לא הבינו כוונת דברי משה כמו שפירשנוהו, ולזה תכף נתן להם ובזה גילה דעתו כי כוונתו במאמר ונתתם להם היא בידם כמו שפירשתי: או אפשר שגם משה דעתו היה שלא יתחיל זכותם בה אלא אחר התנאי וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב הסכים ונתנה להם תכף ומיד: חסלת פרשת מטות

נַחְנָא נַעֲבֵר מְזָרְזִין קֳדָם עַמָא דַיְיָ לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחוּדַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִבְרָא לְיַרְדְנָא:

נַחְנָא נְעִיבַר מְזַרְזִין קֳדָם עַמָא לְאַרְעָא דִכְנָעַן וְעִמָנָא אֲחִידַת אַחֲסַנְתָּנָא מֵעִיבְרָא לְיוֹרְדְנָא:

ואתנו אחזת נחלתנו. כלומר בידינו וברשותנו תהי אחזת נחלתנו מעבר הזה:

{{ל}} ר"ל מה שכתוב ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן מזרחה משמע שנטלו הקרקע אתם והיאך אפשר זה ועוד קשה למה כתיב מעבר לירדן והלא בצד זה נטלו נחלתן לזה כתב רש"י מעבר הזה והוסיף מלת תהי מפני שמאמר בידינו וברשותנו אחוזת נחלתנו יסבול שהיתה ברשותנו אחוזת נחלתנו לפיכך הוסיף מלת תהי שהרי עדיין לא זכו בנחלתן זו אלא אחרי קיום התנאים ופירוש כי באה נחלתנו אלינו אחרי קיום התנאים כאילו אמר אחרי קיום התנאים לא נבקש עוד לנחול מעבר לירדן והלאה כי כבר קבלנו נחלתנו בעבר הירדן מזרחה למפרע קודם שעברנו את הירדן מכיון שכבר קיימנו תנאינו באחרונה אחר שהחזקנו בנחלתנו ובנינו גדרות צאן למקננו וערים לטפנו וישבנו בתוכם:

נחנו. הוא העיקר ואל''ף אנחנו נוסף ולא הזכיר עד עתה חצי שבט מנשה בעבור היותו חצי השבט:

נחנו נעבור חלוצים. הפסוק מתחיל ומסיים בנו''ן כלומר נעבור הירדן שהוא רחב נ' אמה. ויש בו י''כ תיכות לו' שכל י''ב שבטים יעברו: נחנו. ג'. נחנו נעבור בני איש אחד נחנו נחנו פשענו ומרינו. נחנו נעבור למה כי כולנו בני איש אחד נחנו ואם לא נחנו פשענו כדכתיב ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם:

וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַּר יוֹסֵף יָת מַלְכְּוַת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאָה וְיָת מַלְכְּוַת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקִרְוָהָא בִּתְחוּמִין קִרְוֵי אַרְעָא סְחוֹר סְחוֹר:

וִיהַב לְהוֹן משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וּלְפַלְגוּת שִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה בַר יוֹסֵף יַת מַלְכוּת סִיחוֹן מַלְכָּא דֶאֱמוֹרָאֵי וְיַת מַלְכוּת עוֹג מַלְכָּא דְמַתְנָן אַרְעָא לְקוּרְיָיהָא בִּתְחוּמֵי קוּרְיֵי אַרְעָא חֲזוֹר חֲזוֹר:

ולחצי שבט מנשה בן יוסף. מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה אולי אנשי מקנה היו ונתן להם חלקם וטעם "ולחצי" חלק אחד מהם וכן אז יחלק העם ישראל לחצי חצי העם היה אחרי תבני בן גינת להמליכו והחצי אחרי עמרי (מלכים א טז כא) והענין כי בני מנשה היו שמונה בתי אבות ככתוב בפרשת הפקודים (לעיל כו כט-לב) ומשפחת המכירי ומשפחת הגלעדי ירשו בארץ הזאת כי היו אנשי חיל ולכדו אותה לעצמם ונתן להם חלק רב מהם ושש המשפחות עברו את הירדן דכתיב ביהושע (יז ב) ויהי לבני מנשה הנותרים למשפחותם לבני אביעזר ולבני חלק ולבני אשריאל ולבני שכם ולבני חפר ולבני שמידע וזהו מה שכתוב שם (פסוק ה) ויפלו חבלי מנשה עשרה לבד מארץ הגלעד והבשן אשר מעבר לירדן והטעם כי עשו מן הארץ תשעה חלקים שוים לתשעת המטות ולא יכלו לתת למטה מנשה הנותרים חלק שלם ולא חצי חלק כי רובם נשארו והנה עשו מן השבט כולו חלקים ומצאו כי עשירית השבט בלבד נחלו בארץ הבשן ועשר הידות נשארו ונתנו לו מחלק שבט שלם עשרה חבלים והאחד נשאר ואולי בעבור היות שתי המשפחות האלה המכירי והגלעדי המועטות בשבט רצו להפרד משבטם כדי שתהיה להם נחלה רבה מהם כי ילכדוה בחרבם וכמו שנאמר (יהושע יז א) כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן על כן הזכיר בשבט הזה חבלים ולא הזכיר כן בשאר השבטים כך נראה לי פירוש הכתוב הזה על דרך הפשט והנה לא הזכיר משה בתורה שיחלק ביניהם הארץ הזאת ויתן לכל אחד משני השבטים האלה חלקו בפני עצמו אבל אמר שנתן להם ולחצי שבט המנשי ממלכות שני המלכים האלה ובמשנה תורה (דברים ג יג) פירש שנתן לחצי שבט מנשה חלק בפני עצמו כל חבל הארגוב וכל הבשן והנה קצר בתורה שלא רצה להזכיר בה חלוקת השנים באשר לא תזכר בה חלוקת שאר השבטים אבל בספר יהושע אמר בביאור כי משה חלק להם דכתיב (יהושע יג טו) ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כד) ויתן משה למטה בני גד למשפחותם ויהי להם הגבול וגו' וכתיב (שם פסוק כט) ויתן משה לחצי שבט מנשה ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחותם ויהי גבולם וגו'

ויתן להם משה. כדי שלא להכנס במחלוקת הסכים משה לדבריהם:

וּבְנוֹ בְנֵי גָד יָת דִיבוֹן וְיָת עֲטָּרוֹת וְיָת עֲרֹעֵר:

וּבְנוֹ בְנֵי גָד יַת מַדְבֶּשְׁתָּא וְיַת מַכְלֶלְתָּא וְיַת לְחָיַית:

וְיָת עַטְרוֹת שׁוֹפָן וְיָת יַעְזֵר וְרָמָתָא:

וְיַת מַכְלְלַת שׁוֹפָנָא וְיַת מַכְוַור גְרָמָתָא:

וְיָת בֵּית נִמְרָה וְיָת בֵּית הָרָן קִרְוִין כְּרִיכָן וְחַטְרִין דְעָאן:

וְיַת כְּרַכָּא תַּקִיפָא בְּבֵית נִמְרִין וְיַת בֵּית הָרַן קוֹרְיֵי חַקְרָא וּגְדִירִין דְעָאן:

ערי מבצר וגדרות צאן. זה סוף הפסוק מוסב על תחלת הענין, ויבנו בני גד את הערים הללו להיות ערי מבצר וגדרות צאן:

{{מ}} לא כפי מצבו שמורה שכל אלה הערים הנזכרים היו ערי מבצר וגדרות צאן דאם כן מאי ויבנו דקאמר הא כבר בנויים ועומדין:

וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּנוֹ יָת חֶשְׁבּוֹן וְיָת אֶלְעָלֵא וְיָת קִרְיָתָיִם:

וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ יַת בֵּית חוּשְׁבְּנֵי וְיַת מַעֲלַת מָרָא וְיַת קַרְתָּא דִתְרֵין שׁוֹקְהָא מְכַבְּשָׁן בְּמַרְמֵירָא הִיא בַיְרֵישָׁא:

וְיָת נְבוֹ וְיָת בַּעַל מְעוֹן מַקְפָן שְׁמָהָן וְיָת שִׂבְמָה וּקְרוֹ בִשְׁמָהָן יָת שְׁמָהַת קִרְוַיָא דִי בְנוֹ:

וְיַת בֵּית קְבוּרְתֵּיהּ דְמשֶׁה וְיַת קַרְתָּא דְבָלָק דְפָגְרוּ מִתַּמָן טָעוּת פְּעוֹר בְּמָדוֹר בֵּית בַּמְסַיָא וְיַת קַרְתָּא דְמַקְפָן שׁוּרָהָא גְלִיף שְׁמָהַת גוּבְרַיָא וְיַת שִׁירַן וּבָתַר דְבָנִינוּן קְרוֹ לְהוֹן שְׁמָהָן כְּשׁוּם גוּבְרַיָא דִבְנוּנוּן:

ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נבו ובעל מעון שמות עבודה זרה הם, והיו האמוריים קורים עריהם על שם עבודה זרה שלהם, ובני ראובן הסבו את שמם לשמות אחרים, וזהו מסבות שם, נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר: ואת שבמה. בנו שבמה והיא שבם האמורה למעלה:

{{נ}} כלומר שהסבו שמם קודם בנינם מחדש כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים בפיהם כי נבו ובעל מעון היו שמות עבודת אלילים והיו נקראין הערים על שמם ובני ראובן הסבו את שמם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בית גליא בית כריא אבל שאר העיירות הסבו שמם אחר בנינם החדש כמנהג כל בוני עיר: {{ס}} ר"ל למה לא כללן הכתוב בכלל אחד ואת נבו ואת בעל מעון ואת שבמה מוסבות שם. ומתרץ דדוקא נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר פירוש קודם בנינם החדש הסבו שמם כדי שלא יזכר שם עבודת אלילים בפיהם אבל שאר העיירות הסבו שמם אחר בנינם החדש ויהיה שבמה דבוק למלת בנו דלעיל ולא עם מוסבות שם ואמר אל תחשוב שדבוק עם מוסבות שם שהרי שבם ושבמה שם אחד הוא:

ואת נבו ואת בעל מעון מוסבת שם. נבו ובעל מעון שמות ע"ז הם שהאמוריים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם ובני ראובן הסבו שמותם לשמות אחרים זהו מוסבות שם נבו ובעל מעון מוסבות לשם אחר לשון רש"י והכתוב שאמר ויקראו בשמות את שמות הערים אשר בנו על כולם ירמוז לא על נבו ועל בעל מעון בלבד ועוד מה טעם שיזכיר אותם הכתוב בשם הע"ז ויאמר כי בני ראובן בנו אותן והסבו שמם ולא יזכיר השם הטוב המוסב להם ומנהג הכתוב לעולם בערים הנלכדות להזכיר השם החדש ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם (יהושע יט מז) ויקרא אתהן חות יאיר (להלן פסוק מא) ויקרא לה נבח (פסוק מב) גם בכל המוסבות שם יזכירם ושם חברון לפנים קרית ארבע (יהושע יד טו) ושם דביר לפנים קרית ספר (שם טו טו) והקרוב אלי כי אלו השמות היו שמות הערים ביד מואב וסיחון כבש כל הערים האלה ממלך מואב הראשון כי כן כתוב בחשבון ודיבון ומידבא כמו שאמר (לעיל כא ל) ונירם אבד חשבון וגו' וכן יראה לי מדברי יפתח שאמר (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה ובערעור ובבנותיה ובכל הערים אשר על ידי ארנון והיא ערוער אשר לקחו מיד סיחון והנה כאשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור לראובני ולגדי חזרו מואב וישבו בארצם ובעריהם כי מצאנו בספר ירמיהו (מח) כאשר החרים נבוכדנצר את מואב שלכד מהם כל הערים האלה והזכיר בשמות חשבון ואלעלא וקריתים ודיבון ונבו ויעזר וערוער ובעל מעון שקראו בית מעון ובית נמרה שקראו נמרים ויהצה והרי הם כולם למואב וכן בישעיהו (פרקים טו טז) כששטף סנחריב את מואב הוזכרו שם רובן של ערים הללו כי לראובני ולגדי הגלה תחלה ואחר כך שטף עמון ומואב ולכן נראה כי פירוש "מוסבות שם" שאלו הערים כולן הם מוסבות שם שהסבו האמורי את שמם הראשון כאשר לכד אותם וזה היה שמם הראשון כשהיו ביד מואב ובני ראובן וגד עוד קראו אותם בשמות כאשר בנו אותם ולא אמר הכתוב "ויקראו שמות לערים אשר בנו" אבל אמר ויקראו בשמות את שמות הערים כי קראו להם בשמות את השמות הראשונים אשר היו להם מתחלה כי רצו להזכירם בשם הידוע להם מאז או להוביש את מואב או כאשר הזכירו רבותינו שהיו האמורים קורין עריהם על שם ע"ז שלהם אבל לא ראינו ביהושע שהסב שמות הערים שכבש וטעם ואת שבמה שבנו את שבמה ואינה מוסבת שם

ואת נבו. יתכן שהוא הר נבו ששם נקבר משה כאשר אפרש: מוסבות. אלה הערים הוסבו שמותם וכן שבמה:

וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכִבְשׁוּהָ וְתָרִיךְ יָת אֱמוֹרָאָה דִי בָּהּ:

וַאֲזָלוּ בְּנֵי מָכִיר בַּר מְנַשֶׁה לְגִלְעָד וְכַבְּשׁוּהָ וּתְרִיכוּ יַת אֱמוֹרָאֵי דְבָהּ:

ויורש. כתרגומו ותריך. שתבת רי''ש משמשת שתי חלקות לשון ירשה ולשון הורשה, שהוא טירוד ותירוך:

ויורש. יש אומרים כי מכיר חי היה ולפי דעתי שמלת ויורש שבה אל הגבור שהיה במשפחה:

וִיהַב משֶׁה יָת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בַּהּ:

וִיהַב משֶׁה יַת גִלְעָד לְמָכִיר בַּר מְנַשֶׁה וִיתֵב בָּהּ:

וטעם למכיר בן מנשה. לבני מכיר כמו ויאמר יהודה לשמעון אחיו:

וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אֲזַל וּכְבַשׁ יָת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהֶן כַּפְרָנֵי יָאִיר:

וְיָאִיר בַּר מְנַשֶׁה אָזַל וּכְבַשׁ יַת כַּפְרָנֵיהוֹן וּקְרָא יַתְהוֹן כּוּפְרָנֵי יָאִיר:

חותיהם. כפרניהון: ויקרא אתהן חות יאיר. לפי שלא היו לו בנים קראם בשמו לזכרון:

ויאיר בן מנשה. האיש הזה יתיחס אל משפחת אמו בעבור שלקח אחוזתו עמהם כי בדברי הימים (א ב כא כב) מפורש שהוא בן חצרון בן פרץ בן יהודה ואמו בת מכיר בן מנשה דכתיב ואחר בא חצרון אל בת מכיר אבי גלעד והוא לקחה והוא בן ששים שנה ותלד לו את שגוב ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד וכתיב (שם פסוק כג) ויקח גשור וארם את חות יאיר מאתם את קנת ואת בנותיה ששים עיר כל אלה בני מכיר אבי גלעד ומזה נראה שהיה נבח הלוכד קנת ובנותיה בן יאיר ולכן יקראו גם הן חות יאיר וטעם ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה (פסוק מ) למשפחתו כי בניו לכדוה וכן ולמכיר נתתי את הגלעד (דברים ג טו) "ולמכירי" כי בעבור היותו נכבד וראש לכל זרעו יקראו בניו בשמו כי כן יאמרו הכתובים בראשי השבטים בנחלתם נגבה לאפרים וצפונה למנשה (יהושע יז י) וכן למנשה היתה ארץ תפוח וגו' (שם פסוק ח) ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (יז א) ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם ואולי היה עדין מכיר קיים ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה והאריך שנים כדורות הראשונים

ויאיר בן מנשה. הוא ממשפחת יהודה כי כן כתוב כי חצרון לקח בת מכיר בן מנשה והוליד ממנה שגוב ושגוב הוליד את יאיר שהיו לו הערים בערי הגלעד ונקרא על שם משפחת אמו גם יש כהנים שנקראו על שם בני ברזילי הגלעדי כי כן כתוב ואין פה מקום לשאול איך לקח יאיר נחלה עם שבט אחר כי ארץ כנען היא הנחלקת ולא ארץ האמורי שהיא מעבר לירדן מזרחה כי יש אמורי בארץ כנען והוא היה התקיף מכל שבעה גוים: חותיהם. פירושו לפי מקומו כמו קריות: חסלת פרשת מטות

וְנֹבַח אֲזַל וּכְבַשׁ יָת קְנַת וְיָת כַּפְרָנָהָא וּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמֵהּ: פפפ:

וְנוֹבַח אָזַל וּכְבַשׁ יַת קְנָת וְיַת כּוּפְרָנָהָא וּקְרָא לָהּ נוֹבַח עַל שְׁמֵיהּ:

ויקרא לה נבח. לה אינו מפיק ה''א. וראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן לפי שלא נתקים לה שם זה, לפיכך הוא רפה, שמשמע מדרשו כמו לא. ותמהני מה ידרוש בשתי תיבות הדומות לה (רות ב, יד) ויאמר לה בעז, (זכריה ה, יא) לבנות לה בית:

{{ע}} והקשה הרמב"ן וכן שאר מפרשים איך לא ראה במדרש רות ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך אמר לה ח"ו אין אתה מן השפחות אלא מן האמהות ודכוותה ונבח הלך וגומר ודכוונת ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה כו' עיין שם ולי נראה דגם רש"י ידע המדרש אך מה שכתב ותמהני כו' הוא לפי מה שדרש רבי משה הדרשן שלא עמד השם של עיר בכך לכן כתיב לה רפה כאלו כתיב לא נבח שלא נתקיים זה השם אלא שם אחר וכן צריך לדרוש נמי בהאי דיוקא ויאמר לה בועז לא בועז אלא שליח וזה אינו וכן לבנות לה בית לא בית אלא אהל וזה אינו ולכן דקדק רש"י בדבריו ואמר מה ידרוש כלומר לפי הדרש שדרש פה יש לדרוש גם כן התם וזה אינו ובאמת לא נשתנה שם העיר שקרא בשם נובח והא דכתיב לה רפה יש לומר דנובח ואחרים קראו את העיר בשם נובח אבל בניו לא קראו אותה נובח כמו שכתוב הרמב"ם והביאו טור יורה דעה סימן ר"ס היה שם אביו כשם אחרים ישנה את שמם כלומר שמם של אחרים. כן נראה לי ליישב דברי רש"י: חסלת פרשת מטות

ויקרא לה נבח. לא מפיק ה"א וראיתי ביסודו של ר' משה הדרשן לפי שלא נתקיים לה שם זה לפיכך הוא רפה שמשמע מדרשו כמו לא ותמה אני מה ידרוש שתי תיבות הדומות לזו ויאמר לה בועז (רות ב יד) לבנות לה בית (זכריה ה יא) לשון רש"י והרי הרב אוצר בלום לתורה להלכות ולהגדות ואשתמיטתיה זו שאמרו במדרש רות (רבה ה ה) ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך (רות ב יג) אמר לה חס ושלום אין את מן האמהות אלא מן האימהות ודכוותיה ונבח הלך וילכד את קנת ויקרא לה נבח בשמו מלמד שלא עמד לה אותו השם ודכוותיה ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער מלמד שאין לשקר תשועה עד כאן באגדה וכן בגמרא של מסכת סנהדרין (כד) אמרו זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל אין לבבל נחות ואשתרבובי אשתרבוב לעילם דיקא נמי דכתיב לבנות לה בית שמע מינה והוא מדרש מן חסרון המפיק הזה שלא עמד לה הבית בארץ שנער

ויקרא לה נבח. לה ג' לא מפיק ה''א ויקרא לה נובח בשמו שלא נתקיים לה זה השם. ויאמר אלי לבנות לה בית בארץ שנער שבקש לבנות ולא בנה. ויאמר לה בועז שלא דבר עמה הוא בעצמו אלא ע''י שליח לה כמו לא: