וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וּמַלֵיל יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

וידבר ה' וגו' לאמר נקום וגו'. קשה אם הדיבור בא לאמר לישראל כנשמע מתיבת לאמר היה לו לומר נקמו נקמתכם מאת וגו', ובמדרש תנחומא אמרו וזה לשונם אין וידבר אלא לשון עז וכו' התחיל משה לפייס הקדוש ברוך הוא על מיתתו ולא נתפייס וכו' אמר לו משה לי ראוי מיתה שראיתי נפלאות וכו' ופייסו ה' בב' דברים אם אתה רוצה לחיות שנים רבות לא יראו ישראל במפלת אויביהם ולא תכבש מדין לפניהם וכו' וכיון שנתפייס משה היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס עליו מיתה וכו' עד כאן, הנה בעל המדרש הרגיש במה שדקדקנו ולדבריו יתיישב הכתוב על נכון, וידבר לשון קושי זה ירמוז לב' מיני קושי, א' למשה על מיתתו, וא' בעיני ה' על שקנם על ידידו המיתה, ותיבת לאמר נתכוון לרמוז אל הפיום שפייס ה' למשה להתפייס למות מטעם נקום וגו' כאמור במדרש, או ירצה בתיבת לאמר להודיע ריצוי שריצה משה לה' כדי שלא ימות, וענהו ה' נקום וגו' פירוש בשביל שינקום מאויבי ישראל: ולפי פשט הכתוב יתבאר על זה הדרך וידבר ה' אמר לשון דבור לומר דיבר אליו דבר מלך שלטון כשאר כל הציווים שבתורה, ואומרו לאמר כפשטה לאמר לישראל ככל לאמר האמורה בתורה, וכאן צריכה ליאמר יותר מכל המקומות לפי שאמר נקום תבא לו הסברא שהוא לבד יעשה הנקמה כפשט המאמר ואין זה דבר זר כי גבור חיל היה וה' בעזרו, וצא ולמד מיהונתן בן שאול וגו' (ש''א י''ד) ומכל שכן משה גבור הגבורים לז''א אליו לאמר לישראל, ואומרו נקום וגו' פירוש לפי שתלה לו ה' מיתתו בנקמת מדין דכתיב אחר תאסף וגו' אמר אליו כי במה שיאמר הדברים הוא להם בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם כי הוא מוסר נפשו ממש על הדבר שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך אין לך קיום מצות בכל נפשך כזו, ובסמוך יתבאר באופן אחר:

אִתְפְּרַע פֻּרְעֲנוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי בָּתַר כֵּן תִּתְכְּנֵישׁ לְעַמָּךְ:

אִתְפְּרַע פּוּרְעָנוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל מִן מִדְיָנָאֵי וּמִן בָּתַר כְּדֵין תִּתְכְּנֵשׁ לְעַמָךְ:

מאת המדינים. ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית:

{{ט}} ר"ל למה צוה לנקום מהמדינים והלא המואבים שכרו את בלעם כדכתיב בפ' בלק ואם תאמר ולמה נקט רש"י הכא תרי טעמים ובפרשת פנחס לא נקט אלא חד טעמא ויש לומר דק"ל למה שינה כאן הלשון וכתב נקום נקמת והתם כתיב צרור וגו' אלא על כרחך צריך לומר משום הדיוק מאת המדינים ולא מאת המואבים אם כן שמע מינה מדיוקא דנקום דוקא להורגם אסור אבל לאייב אותם מותר ולעיל משמע אפילו לאייבם אסור מדכתיב צרור את המדינים אם כן סתרי קראי אהדדי ועל זה נקט הכא ב' טעמים דהא שאסר להרגם משום שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה וכו' והא דמשמע הכא דמותר לאייבם היינו לאחר שנתגיירו הב' פרידות דעיקר הטעם הוא משום ב' פרידות וכו' וכיון שיצאו ב' פרידות מותר לאייבם אבל לאייבם קודם שנתגיירו אסור: {{י}} פירוש נתרגזו לריב עם ישראל ולא להם ר"ל ישראל לא נסעו דרך ארצם ולא היה להם לריב עם ישראל: {{כ}} פרידות פירוש גוזלות ואף על פי שלא באה ממואב אלא אחת יש לומר דרש"י נקט לשון הגמרא והוצרך לדבר אחר דלטעם ראשון קשה דהא לעיל משמע דאף מדין היו יראים מישראל כדפירוש לעיל שעשו שלום ביניהם וכו' עיין שם לכן פירש דבר אחר ולדבר אחר קשה היה לו להקדוש ברוך הוא לסבב סיבות שלא יהרגו ישראל שלשלת משפחתה של רות ולמה צוה על כל האומה שלא לצור את מואב לכן פירש גם טעם ראשון:

נקם נקמת בני ישראל וגו' אחר תאסף אל עמיך. נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה' ואין על יהושע רק מצות הארץ ועוד שחלק לו הקב"ה כבוד זה שיראה וישמח צדיק כי חזה נקם וזה טעם אחר תאסף אל עמך ומשה חלק כבוד לפנחס שהתחיל במצוה ועליו לגומרה ועשאו משוח מלחמה זו ואין ראוי שילך אלעזר כי הוא הכהן הגדול

נקם נקמת בני ישראל. סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה. ועוד אמרו המחריש לבתו ולאשתו ולא הפר להן הוא נכנס תחתיהן מדינים שהחטיאו את ישראל לא כל שכן שיענשו: אחר תאסף. לפי שראה מעשה מדינית ולא קנא לשם לכך נתלו חייב בנקמת מדינים: אל עמיך. מלא יו''ד לומר לך שביו''ד מקומות הוזכרה מיתתו בתורה:

נקום נקמת וגו'. משמעות הכתוב יגיד שהטיל ה' על משה להנקם ממדין, וראינו שאפילו למלחמה לא יצא עמהם, והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, על כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום לא שישלח פינחם במקומו, עוד למה תלה אסיפת משה בנקמת מדין: אכן כונת מאמר נקום סובלת ב' דרכים, א' הוא השתדלות סדר המעשה פירוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הניצחון בין בשיעור הצריך בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו והערכת הלוחמים וכדומה, ב' המלחמה עצמה שהיא פעולת הנקמה, והבין משה פירוש צודק כי כונת נקום וגו' שאמר ה' היא התחכמות סדר הדבר שבאמצעותו תהיה הנקמה, ופירוש זה הצדקתו היא ממה שלא אמר לו ה' בפירוש הלחם במדין שהוא לשון מוכרע, גם לפי שהשכיל במה שלפנינו שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר מטעם כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות מהם במעשה מהם במחשבה, והגם שנגף ה' כמה וכמה סוף כל סוף ימנע מהם הנם בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם לצד שמץ העון, וזה ידמה למעשה העגל שהגם שנגף ה' כל עובדיו עם כל זה יצו ה' לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב, גם צוה (פדר''א פ''ד) שוכני שמים לכסות בכנפיהם את רגליהם שדומים לרגל עגל לבל יתעורר המקטרג, ומכל שכן בעת המלחמה שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם, וצא ולמד (סוטה מד:) שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס, ולזה כשאמר ה' למשה נקום אמר ודאי כונת ה' הוא התחכמות בסדר הענין להרים המיחוש האמור, וזו היא עיקר הדבר שתעלה בידם הנקמה, וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה' כאשר אבאר בסמוך: ואומרו אחר תאסף אל עמך נראה כי נתכוין לומר לו שקודם לכן אינו שלם התיקון יאסף אל עמיו, פירוש שיהיה לו מונע בדין וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא עמיו כידוע עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה' במשפט וסביביו נשערה מאוד, והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר כאומרם ז''ל (במד''ר פ''כ) שרפו ידיו והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס, ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה' אליו תיקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התיקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו', וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק: מאת המדינים. אומרו מאת ולא הספיק לומר מהמדינים, אולי שרמז לזולתם הנמצא אתם והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו דכתיב (ל''א ח') ואת בלעם וגו'. ואולי כי לזה מיהר ה' הדבר קודם שיחזור בלעם לארצו כי לא היה במדין אלא לקחת שכרו כאומרם ז''ל (סנהדרין קו.) ועומד לחזור, וה' פרש רשת לרגלו וצדו לחרב נוקמת:

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין. ועו"ק שפירש רש"י אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר, מנא ליה לרש"י לומר כן שמא היה נעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר ה' ומי כמוהו מקים דבר ה' בלא איחור, ומ"ש וימסרו להודיע שבחן של רועי ישראל כו' עד שנמסרו בעל כרחם, לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה. וביאור הדבר שהמדינים שתים רעות עשו. אחת לשמים, כי החטיאו את ישראל בע"ז ובזנות. ואחת לישראל, כי הפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל. ואמר הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול כי אם רבו פשעי האדם מה יעשה לו ית' ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם אמר בלבו אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו א"כ יאמר נא ישראל כשם שמחל הקב"ה על חלקו כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו, אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר, ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה לתת נקמת ה' במדין ע"כ היו מוכרחים לעשות בלא איחור ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא אחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי הש"י כהווייתן. ומ"ש תחילה מדינים לשון רבים, ואחר כן נאמר לתת נקמת ה' במדין לפי שבערך ישראל הם רבים כאלו רבים עשו לישראל מה שעשו, אבל בערך מה שעשו להקב"ה אינם נחשבים כי אם לאיש אחד כי כלם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו ית'. וי"א במדין, בשר של מדין למעלה, כדרך שנאמר (שמות יד.י) והנה מצרים נוסע שדרשו (דב"ר א.כב) על שרו של מצרים ולכך נאמר לתת נקמת ה' כי לה' המלחמה שלמעלה ולא לאדם.

וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר זְרִיזוּ מִנְכוֹן גֻבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעֲנוּת דִין עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן:

וּמַלֵיל משֶׁה עִם עַמָא לְמֵימָר אִזְדַרְזוּ לְוַותְכוֹן גוּבְרִין לְחֵילָא וִיהוֹן מְסַדְרִין סִדְרֵי קְרָבָא עַל מִדְיָן לְמִתַּן פּוּרְעָנוּת עַמָא דַיְיָ בְּמִדְיָן:

וידבר משה וגו' . אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר: החלצו. כתרגומו לשון חלוצי צבא מזינים: אנשים. צדיקים, וכן (שמות יז, ט) בחר לנו אנשים, וכן (דברים א, טו) אנשים חכמים וידעים: נקמת ה'. שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא:

{{ל}} דכתיב נקום נקמת וגו' אחר תאסף אל עמיך. דאם לא כן וידבר משה למה לי דמסתמא כל מה שנצטווה אמר לישראל: {{מ}} דלא הל"ל אנשים דהא אין דרכן של נשים שיוצאות למלחמה פשיטא שהיו אנשים אלא אנשים בא ללמדך שהיו צדיקים לכך בפרשת שלח לך לא פרש"י על שלח לך אנשים צדיקים דאצטריך לגופיה ועל אנשים דכתיב אחר כך פירש צדיקים דההוא אנשים יתירא הוא לפי שכתוב לעיל אנשים והרא"ם פירש מדכתיב מאתכם וגומר והדבור הזה היה לאנשים מסתמא אותם שנחלצו מהם אנשים היו אם כן אנשים דכתיב למה לי: {{נ}} ר"ל למה לא כתיב נקמת ישראל:

החלצו. חגרו חלוציכם: נקמת ה'. היא נקמת בני ישראל בעבור עבודת כוכבים:

וידבר וגו' לאמר החלצו וגו'. צריך לדעת א' אומרו לאמר למי יאמרו. ב' אומרו החלצו וגו' למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע (שמות י''ז) בחר לנו אנשים כמו כן כאן היה לו לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם, גם שאין דרך זה נכון כי מי מפים לדעת מי זה הוא שיזרז עצמו לצאת וכל אחד יאמר לא עלי המצוה לעשות. ג' אומרו ויהיו על מדין שהיה לו לומר וילחמו במדין כדרך אומרו (שם) הלחם בעמלק. ר' למה שינה מדברי ה' כי ה' אמר אליו נקום נקמת בני ישראל והוא אמר נקמת ה' והיה צריך לדייק מאמר ה'. ה' אומרו אלף למטה למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים ועל מי סמך לשלוח אנשים מועטים י''ב אלף לעם רב, וצא ולמד ריבויים מטפם הנשארים שהיו שנים ושלשים אלף: אכן לפי מה שהקדמנו כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה נקום וגו' להעירך סדר המלחמה בסדר שבו יקיים דבר הנקמה אשר צוה ה', לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת כי מי יודע האנשים אשר לא חשבו מחשבות און ולא טעו במכשול אומה זו, ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה פירוש הם מעצמן כל מי שיודע עצמו שהוא בר לבב ונקי כפים ימסר לחשבון האלף למטה, והוא מה שרמז בתיבת לאמר מאמר הנעלם שהוא ענין נקיותם מחטא מדין להבחין בעצמו כל אחד מהנמסרים אם הוא נקי ובר, ואולי כי רמז גם כן בתיבת לאמר ענין העריות כאומרם ז''ל (סנהדרין נו:) לאמר זו גילוי עריות שאמר להם שצריכין שיהיו החלוצים נקיים מהחטא, וכמו שגמר אומר אנשים לצבא ואמרו רז''ל (תנחומא) כל אנשים צדיקים והגם שפירשנו במקומות אחרים שאין זה אלא כשתהיה תיבת אנשים יתירה, במה שלפנינו יגיד עליו ריעו מה שדייקנו בענין, ולזה אין להם לחוש למכשול כיון שהיוצאים לצבא צדיקים, ועוד להם שיקראו חסידים כיון שבא לידם עון זה וניצולו ממנו כאומרם ז''ל (זוח''ג קצה:) שלזה יקרא חסיד, באמצעות כן תהיה הנקמה באין מיחוש, ולזה לא רצה שירצו כל ישראל לצבא כי בדרך זה יש מיחוש מניעת הנקמה ואדרבה להיפך כנזכר: ואומרו ויהיו על מדין יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת שבחינת הקדושה הוא יסוד העליה ובחינת הקליפה היא סוד הירידה וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו, ופרט זה פירשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל שהחוטא יכוף כאגמון ראשו ועומד בגדר השפלות, והוא אומרו ויהיו על מדין פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה: ואומרו לתת נקמת ה' גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה שצוה אותם שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכוונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותם להנקם מאויב, והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה לקיים הנקמה של ישראל שנצטווה עליה במאמר נקום: עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך שאין צורך שילחמו הם אלא יהיו שם עליהם פירוש בשבילם, והטעם לתת נקמת ה' פירוש נקמה שיתנקם ה' במדין באמצעותם על דרך אומרו (שמות יד) ה' ילחם לכם, ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל פירוש כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו מסר עצמו לדבר עד שבאו לכלל האלף, והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה' כדי שלא לבייש הנשארים שלא יהיו ניכרים:

אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָּא לְכֹל שִׁבְטַיָא דְיִשְֹׁרָאֵל תְּשַׁלְחוּן לְחֵילָא:

אַלְפָא לְשִׁבְטָא אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְכָל שִׁבְטַיָא דְיִשְרָאֵל תְּשַׁדְרוּן לְחֵילָא:

לכל מטות ישראל. לרבות שבט לוי:

{{ס}} דהוה אמינא הואיל ושבט לוי לא נטלו חלק בארץ גם לא יצאו לצבא לכך צריך לרבות ואם תאמר כיון דגם שבט לוי הולכין לצבא היו י"ג דהא חשיב אפרים ומנשה לכל הפקודים ובקרא כתיב וימסרו וגו' אלף למטה י"ב אלף. והרא"ם תירץ דאפרים ומנשה לא נקראו ב' שבטים רק בדבר נחלת הארץ ולכן במרגלים שהיו בעבור נחלת הארץ נחשבו לשני מטות ופה שלא היה רק לנקמת ה' בלבד אינם נקראים אלא שבט אחד עד כאן לשונו והאריכו בזה המפרשים עיין שם:

אלף למטה אלף למטה. לכל מטה שני אלפים הרי כ''ד אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד כ''ד אלפים שהפילו מישדאל. הפסוק מתחיל באל''ף ומסיים באל''ף לומר לך שכלם היה להם לב א' לאביהם שבשמים:

וְאִתְבְּחָרוּ מֵאַלְפַיָא דְיִֹשְׂרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵי עֲֹשַׂר אַלְפִין מְזָרְזֵי חֵילָא:

וְאִתְבְּחָרוּ גוּבְרִין צַדִיקִין וּמְסָרוּן נַפְשְׁהוֹן מֵאַלְפַיָא דְיִשְרָאֵל אַלְפָא לְשִׁבְטָא תְּרֵיסַר אַלְפִין מְזַרְזֵי חֵילָא:

וימסרו. להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן:

{{ע}} דאם לא כן ויקח משה י"ב אלף מיבעי ליה וגו':

וימסרו. כמו וינתנו וקרוב ממנו למסור מעל בה':

וימסרו. למשה מאת כל שבט ושבט:

וימסרו מאלפי ישראל: שמסרו עצמן על קדושת השם להצלת ישראל:

וּשְׁלַח יָתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יָתְהוֹן וְיָת פִּינְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וּמָנֵי דְקוּדְשָׁא וַחֲצוֹצְרוֹת יַבֶּבְתָּא בִּידֵיהּ:

וּשְׁדַר יַתְהוֹן משֶׁה אַלְפָא לְשִׁבְטָא לְחֵילָא יַתְהוֹן וְיַת פִּנְחָס בַּר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְחֵילָא וְאוּרַיָא וְתֻמַיָא דְקוּדְשַׁיָא לִמְשַׁיְילָא בְּהוֹן וַחֲצוֹצְרוֹת יַבָּבָא בִּידֵיהּ לְמִכְנַשׁ וּלְמִשְׁרֵי וּלְמֵיטַל מַשְׁרִיתָא דְיִשְרָאֵל:

אתם ואת פנחס. מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כלם. ומפני מה הלך פנחס ולא הלך אלעזר. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהתחיל במצוה, שהרג כזבי בת צור, יגמור. דבר אחר שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) והמדנים מכרו אתו. ומנין שהיתה אמו של פנחס משל יוסף, שנאמר (שמות ו, כה) מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפטם עגלים לעבודה זרה ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. דבר אחר שהיה משוח מלחמה: וכלי הקדש. זה הארון והציץ. שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם: בידו. ברשותו וכן (במדבר כא, כז) ויקח את כל ארצו מידו:

{{פ}} מדכתיב וישלח אותם משה למה חזר וכתב אותם ואת פנחס אלא מגיד וכו': {{צ}} בשלמא בלא זה הוה אמינא דהא דלא שלח את אלעזר משום חשיבותו של אלעזר שהיה שקול כנגד כלם אבל עכשיו שפירש שגם פנחס היה שקול כנגד כלם אם כן למה שלח את פנחס וכו': {{ק}} ולהאי טעמא לחוד קשה דהא עיקר מצוה היה מה שהרג את זמרי ולא מה שהרג את כזבי לכן אמר דבר אחר שהלך וכו' ולפי דבר אחר קשה הא לטובה היה לו ליוסף מה שמכרוהו למצרים שהרי נעשה מלך שם לכן אמר דבר אחר שהיה משוח מלחמה. ולהאי טעמא לחוד נמי קשה למה מפרש קרא שמו של פנחס שהיה משוח מלחמה במלחמה זו יותר מבמלחמה אחרת ולכך צריך רש"י לכל הטעמים נראה לי: {{ר}} משום דשניהם נקראו קדש דכתיב בפרשת במדבר סיני בסופו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש וגבי ציץ כתיב בפרשת תרומה ועשית ציץ וגו' קדש לה': {{ש}} רצל"ת היאך יכול פנחס לישא כל זה בידו הארון והציץ והחצוצרות:

וישלח אתם משה אלף למטה. לא שלח שם כל עם הצבא ואע"פ שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה' על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם והנה משה לא צוה אותם מה יעשו רק אמר להם לתת נקמת ה' במדין (פסוק ג) וחשב שלא ישאירו בהם שריד ופליט כנקמת עמלק או כנקמת שבעה עממים וכאשר ראה שהשאירו הנשים והטף והבהמה קצף על הנשים היודעות משכב זכר כי ראוי לפקודי החיל להורגן תחלת כל דבר גם לנקמה גם לדין התורה ואת הבהמה תהרוגו (ויקרא כ טו) וכיון שראה שהעם חפץ לשלול מחל על הטף בנשים ועל השלל ויתכן עוד שנאמר כי משה נצטוה צרור את המדינים (לעיל כה יז) ונקום נקמת בני ישראל (לפנינו פסוק ב) ושלח שם מועטים להכות בערי הפרזי וכל עץ טוב להפיל וכל מעין מים לסתום וכל חלקה טובה להכאיב באבנים כמנהג השוללים ולא צוה להם דבר רק להנקם כאשר תמצא ידם והש"י אשר לו המלחמות נתן מדין ומלכיהם ועריהם בידם ועל כן קצף על הנשים היודעות משכב זכר לא דבר אחר וצוה בטף הזכרים לנקמה והנה קצף על פקודי החיל וחלק כבוד לפנחס כי השם נתן לו את בריתו שלום ושנינו בספרי (מטות מג) אמר לו פנחס כשם שפקדתנו כן עשינו ולא ידעתי מהו שלא פקד אותם דבר בכתוב ואלו פקד אותם ועשו היאך יכעוס ואם פקד אותם חלילה שיעבור פנחס מצותו כי שאול אבד מלכותו על זה (שמואל א טו יא) אבל הענין כאשר אמרתי שפקדם לתת נקמת ה' במדין ואמר פנחס נקמה גדולה עשינו בהם ואפשר לפרש שאמר לו כשם שפקדתנו מהר סיני בדין התורה כי (תצור) תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י-יח) כך עשינו בהם ומשה קצף על הנשים הגדולות בעבור הן הנה היו לבני ישראל (פסוק טז) והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה

וכלי הקדש. הארון:

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא. שלח אלף לכל מטה שיתקבצו יחדו לצבא: אותם ואת פינחס. ואחר שנתקבצו שלח אותם כולם יחד ועמהם שלח את פינחס: לצבא וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו. שלח אותו לצבא לראש ומשוח מלחמה ושיהיו כלי הקדש וחצוצרות התרועה ברשותו:

ויש. לח אותם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פינחס. והנשיאים לא שלח עמהם כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיא משבט ו:

וישלח וגו' אותם ואת פנחס וגו'. אומרו וישלח, נתכוין לעשותן שלוחי מצוה לנקום נקמת ה' ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכפל לומר אותם פעם ב' לרמוז ששקול פנחם כנגד כלן, וטעם שבחר בפנחם ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה כי זה הוא אשר קינא ועשה בהם שפטים מופלאים וסמוך הוא בכח מופלא להשמיד כל האומה הטמאה, גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים למה לא מיחו בזונים הגם שהם נקיים לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו, ואולי כי הוא מה שדקדק במאמר אותם ואת פנחס לומר ישלים זה מה שחסר לזה, ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחם, והן האדון חשב לטובה שלא יכלים משה לומר לו בפירוש שלח את פנחם שזה יגיד שנפסל ח''ו הוא מהמעשה, לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה ואמר לו נקום וגו' ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה ולא נכלם משה ידיד ה':

אותם ואת פנחס. פירש רש"י שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו כו' (סוטה מג.) פירוש שבו היה משה בטוח שלא יהיה חס עליהם ולא ישאיר להם שורש וענף, כי בלאו הכי היה פנחס שונא להם מצד המכירה שמכרו את יוסף מצרימה (בראשית לז.לו) מקום מיוחד לזנות, ועתה אחזו המדינים מעשה אבותיהם בידיהם להכשיל את ישראל בזנות. ומה שפירש לפי שהתחיל במצוה הוא יגמור היינו שסימן מסר לו כאשר החלות להפיל אותה כי הפיל את כזבי בת מלך כך נפל יפלו כולם לפניך, ובלי ספק שהיה לו לב אמיץ כנגדם יותר מן אלעזר אחר שכבר נפלו לפניו ונמסרו בידו ובשביל שהתחיל המצוה היה לו להביא הענין לידי גמר המצוה כי אם מצוה גוררת מצוה ק"ו שחלק ממנה יגרור כולה. ומשה לא רצה לילך לפי שנתגדל במדין והיה ירא שאם אנשי המלחמה יתרשלו באיזו דבר יתלו החסרון במשה ויאמרו שהיה חס על המקום אשר נתגדל שמה. ומ"ש אלף למטה. אמרו המפרשים, כי י"ב אלף הוא חלק חמשים מן ס' רבוא לכך הביאו השלל אחד אחז מן החמשים כשיעור סתם תרומה בינונית. ומדקאמר שני פעמים אלף למטה מסיק בתנחומא (מטות ג.) שלקח שני אלפים מכל שבט, ומה שלא נאמר אלפים למטה לפי שרק אלף למטה הלכו למלחמה ואלף ישבו על הכלים, ובין הכל כ"ד אלף לנקום מהם מה שהפילו כ"ד אלף מישראל. ומ"ש אלף למטה ולא נאמר אלף ממטה, לפי שגם זכות המטה הלך עמהם למלחמה והאלף היה צירוף למטה עצמו כי זכותם מסייעתם, ולכך נתנו מן השלל גם לכל העדה.

וְאִתְחַיָילוּ עַל מִדְיָן כְּמָא דְפַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא:

וְאִתְחַיָילוּן עַל מִדְיָן אַקְפוּהָ מִתְּלַת טְרִיגוּנָהָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה וּקְטָלוּ כָּל דְכוּרָא:

ויהרגו כל זכר. גדול בשנים:

וְיָת מַלְכֵי מִדְיָן קְטָלוּ עַל קְטִילֵיהוֹן יָת אֱוִי וְיָת רֶקֶם וְיָת צוּר וְיָת חוּר וְיָת רֶבַע חַמְשָׁא מַלְכֵי מִדְיָן וְיָת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּחַרְבָּא:

וְיַת מַלְכֵי מִדְיָנָאֵי קְטָלוּ עַל קְטוּלֵי מַשִׁרְיַיתְהוֹן יַת אֱוִי וְיַת רֶקֶם וְיַת צוּר הוּא בָּלָק וְיַת חוּר וְיַת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְיַת בִּלְעָם בַּר בְּעוֹר קְטָלוּ בְּסַיְיפָא וַהֲוָה כֵּיוַן דְחָמָא בִּלְעָם חַיָיבָא יַת פִּינְחָס כַּהֲנָא רָדִיף מִן בַּתְרוֹי עָבַד מִלְתָא דְקוּסְמִין וּפָרַח בְּאַוִיר שְׁמַיָא מִן יַד אִידְכַּר פִּינְחָס שְׁמָא רַבָּא וְקַדִישָׁא וּפָרַח בַּתְרוֹי וְאַחְדֵיהּ בְּרֵישֵׁיהּ וְאַחְתֵיהּ שְׁלַף סַיְיפָא וּבְעָא לְמִקְטְלֵיהּ פָּתַח פּוּמֵיהּ בְּמִילֵי תַחֲנוּנִין וַאֲמַר לְפִינְחָס אִין תְּקַיֵים יַת נַפְשִׁי מִשְׁתַּבַּעְנָא לָךְ דְכָל יוֹמִין דַאֲנָא קְיַים לֵית אֲנָא מְלַטֵיט יַת עַמָךְ עָנֵי וַאֲמַר לֵיהּ הֲלָא אַנְתְּ הוּא לָבָן אֲרַמָאָה דְבָעִית לְמֵישֵׁיצַיָא יַת יַעֲקב אָבוּנָן וּנְחָתַת לְמִצְרַיִם בְּגִין לְמוֹבְדָא זַרְעָא וּמִן בָּתַר דִנְפָקוּ מִמִצְרַיִם גָרֵיתָא בְּהוֹן עֲמָלֵק רַשִׁיעָא וּכְדוֹן אִיתְגְרָתָא אִיתְגְרָא לְמֵילוֹט יַתְהוֹן וְכֵיוַן דְחָמִיתָא דְלָא אַהַנְיַן עוֹבָדָךְ וְלָא קַבֵּיל מֵימְרָא דַיְיָ מִינָךְ אִמְלִיכַת מַלְכָּא בִּישָׁא יַת בָּלָק לְמוּקְמָא יַת בְּנָתֵיהּ בְּפַרְשַׁת אוֹרְחָתָא לְמִטְעַיָא יַתְהוֹן וּנְפָלוּ בְּגִין כֵּן מִנְהוֹן עֶשְרִין וְאַרְבְּעָא אַלְפִין בְּגִין כֵּן לֵית אֶפְשַׁר תּוּב לִמְקַיְימָא יַת נַפְשָׁךְ וּמִן יַד שָׁלַף סַיְיפֵיהּ מִן תְּיָקָא וְקַטְלֵיהּ:

חמשת מלכי מדין. וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כלם בעצה והשוו כלם בפרענות. בלעם הלך שם לטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו בשנים עשר אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו: בחרב. הוא בא על ישראל, והחליף אמנותו באמנותם, שאין נושעים אלא בפיהם על ידי תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אמנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אמנותם באמנות האמות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

{{ת}} דקשה היאך אירע שבלעם היה אצל מדינים שהרי בלעם מארם נהרים היה אלא שהלך למדינים לבקש השכר ולא אצל בלק כי הם היו סרסורי העבירה אי נמי שמא היה שם באותו הזמן כי עבר דרך שם לילך אל בלק לבקש שכרו: {{א}} דאם לא כן איך הרגוהו והא אינו מדיני דאין לומר משום שבסיבתו חטאו שהרי הם לא ידעו זה עד שובם ממדין שנאמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אלא מפני שמשיאן עצה רעה למרוד בצווי הקדוש ברוך הוא: {{ב}} יש לפרש משלם ממש ולא קפחוהו ר"ל לא היו מנכין לו אלא היו משלמין לו כל גמולו הרעה שעשה להם. ויש לפרש משלם בסגו"ל השי"ן וקמ"ץ הלמ"ד ר"ל משל האומות דהיינו חרב שנתנו לו לפי שהוא תפס אומנתן של ישראל כו' כדפרש"י בסמוך:

ואת צור. אבי כזבי: בלעם בן בעור. י''א אחר ששב אל מקומו בא אל מדין כאשר שמע המגפה שהיתה בישראל בעצתו שב לקחת ממון מזקני מדין:

ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. ביהושע

ואת מלכי וגו' חמשת וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להזכיר מניינם, לומר שנהרגו יחד זה עם זה וראו זה את זה במפלתן. ואומרו מלכי מדין פעם ב' אולי שנתכוין בכפל הדברים לומר שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין ולא בהסח הדעת: הרגו בחרב. הוצרך לומר הרגו הגם שמובן הוא שהרגוהו מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ספרי) שאמרו כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו' עד כאן, הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו להעירך שלא נהרג עמהם שלא היה מובן כן אם לא היה אומר הרגו, ואומרו בחרב לומר שבטלו כשפיו בערך ישראל והרגוהו בגשמי:

וּשְׁבוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת נְשֵׁי מִדְיָן וְיָת טַּפְלְהוֹן וְיָת כָּל בְּעִירְהוֹן וְיָת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיָת כָּל נִכְסֵיהוֹן בְּזוֹ:

וּשְׁבוּ בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת נְשֵׁיהוֹן דְמִדְיָנָאֵי וְיַת טַפְלֵיהוֹן וְיַת כָּל בְּעִירֵיהוֹן וְיַת כָּל גֵיתֵיהוֹן וְיַת כָּל נִיכְסֵיהוֹן בָּזוּ:

חילם. שם כלל והוא זהב וכסף ונחשת וברזל ובגדים:

וְיָת כָּל קִרְוֵיהוֹן בְּמוֹתְבָנֵיהוֹן וְיָת כָּל בֵּית סִגְדַתְהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא:

וְיַת כָּל קוּרְיֵיהוֹן וּבָתֵּי טִירוֹנֵיהוֹן וְיַת בַּמְסֵי בֵּית סַגְדֵיהוֹן אוֹקִידוּ בְּנוּרָא:

טירתם. מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חקיהם. דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתרגם סרני פלשתים טורני פלשתאי:

{{ג}} וסרני היינו שרים ותרגומו טורני שמע מינה דטורני פירוש שרים וטורני היינו טירותם כלומר מקום מושב שרים ולטעם אחרון לחוד קשה היה לו לכתוב טורנות ולטעם ראשון קשה היה לו לכתוב נוטרותן לכן פירש ב' טעמים:

ואת כל עריהם במושבותם. כלל ופרט: טירותם. ארמוני המלכים:

וּנְסִיבוּ יָת כָּל עֲדָאָה וְיָת כָּל דְבַרְתָּא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא:

וּשְׁבוּ יַת כָּל עָדִיתָא וְיַת כָּל דְבַרְתָּא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא:

ויקחו את כל השלל וגו' . מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו' , ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו' , אף אנשי המלחמה שביך כלם צדיקים: שלל. הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז. הוא בזת מטלטלין שאינם תכשיטין: מלקוח. אדם ובהמה. ובמקום שכתוב שבי אצל מלקוח, שבי באדם ומלקוח בבהמה:

{{ד}} דלקמן פרש"י על יתר הבז אשר בזזו שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו שמשמע שנשארו בידם והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום לה' כדכתיב ונקרב את קרבן ה' וגו' ועל כרחך צריך לומר דבז היינו מטלטלים שאינן של תכשיט. וכתב הרא"ם אבל לא ידעתי מנין לו זה כי יותר נכון הל"ל שהוא כולל כל המטלטלין בכלל מאחר שכלל כל הבזה לשנים את כל השלל ואת כל המלקוח. ונראה דרש"י גם כן סבירא ליה הא דכתיב את כל השלל שהוא כולל הכל בין של תכשיט ובין שאינו של תכשיט אך רש"י רצה לתרץ הקרא דפעם קורא אותו שלל ופעם קורא אותו בז ולמה לא כתיב ויהי המלקוח יתר השלל אשר שללו וגומר אלא על כרחך צריך לומר הכא דשלל הוא מלטלטלין של תכשיט ובזה הוא מטלטלין שאינו של תכשיט:

ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח. שם כלל לאדם ולבהמה:

וְאַיתִיוּ לְוָת משֶׁה וּלְוָת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוָת כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת שִׁבְיָא וְיָת דְבַרְתָּא וְיָת עֲדָאָה לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב דִי עַל יַרְדְנָא דִירֵחוֹ:

וְאַיְתִיאוּ לְוַת משֶׁה וּלְוַת אֶלְעָזָר כַּהֲנָא וּלְוַת כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְרָאֵל יַת שִׁבְיָיתָא וְיַת דְבַרְתָּא וְיַת עָדִיתָא לְמַשְׁרִיתָא לְמֵישְׁרַיָא דְמוֹאָב עַל יַרְדְנָא דִירֵיחוֹ:

השבי. פרט לאדם: השלל. הם הבגדים:

וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא לְקֳדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

וּנְפָקוּ משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְכָל אֲמַרְכְּלֵי כְּנִשְׁתָּא לִקְדָמוּתְהוֹן לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא:

ויצאו משה ואלעזר הכהן. לפי שראו את נערי ישראל יוצאים לחטף מן הבזה:

או' ואת בלעם בן בעור הקוסם מלמד שהביאוהו לפי משה ודנוהו כדין מכשפה לא תחיה. יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות יש דרך ישר ר''ת עולה כ''ד וס''ת שכר. שכר כ''ד אלף שהפיל מישראל בעצתו:

וּרְגֵיז משֶׁה עַל דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל קְרָבָא:

וּכְנַס משֶׁה עַל אִסְטְרְטִיגִין דִמְמַנָן עַל חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָותָא דְאָתוּ מֵחֵיל סִדְרֵי קְרָבָא:

ויקצף משה על פקודי החיל. ממנים על החיל, ללמדך שכל סרחון הדור תלוי בגדולים שיש כח בידם למחות:

על פקודי החיל. מגזרת יפקוד ה' כמו פקידי החיל וכן מלת קרואי כמו קריאי: שרי האלפים ושרי המאות. הם מאה ושלשים ושנים:

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הֲקַיֵמְתּוּן כָּל נוּקְבָא:

וַאֲמַר לְהוֹן משֶׁה הַקְיֵימְתּוּן כָּל נוּקְבָא:

החייתם כל נקבה. הטעם אפי' אחת וכן אין כל ויתכן להיות כמשמעו כי כל נקבה החיו ורבים כן:

החייתם כל נקבה. אף על פי שבמלחמת כל אומה חוץ מז' אומות כתוב רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך לא היה לכם להחיות לפחות אותם הנשים שהכרתם שהיו לכם לתקלה בדבר בלעם:

החייתם כל נקבה וגו'. נראה שטעות זה בא להם לפי שכבר ידעו ציווי לא יבא עמוני ומואבי וגו' עמוני ולא עמונית, (יבמות סט.) לפי שאין דרך הנשים לקדם בלחם ובמים. וידוע שעיקר טעם ריחוקם הוא בעבור שהחטיאו את ישראל בזנות, ותלה הדבר במה שלא קדמום בלחם ומים כי הא בהא תליא שלכך לא קדמום בלחם ובמים כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך, ויהיו מוכרחין לאכול מזבחי אלהיהם ולשתות מן צרצור יין כדי להרגילם לערוה כדמסיק בסנהדרין (קו.) ואע"פ שבענין הזנות היו הנשים עיקר, מ"מ לא נתרחקו הנשים לפי שכל עיקר פעולה זו עשו האנשים שהם הפקירו את בנותיהם והכריחום על הזנות כי מה שעשו עשו בצווי בעליהם או אביהם. ומכאן יצא להם טעות זה לומר שכשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב מלבא בקהל ה' אף על פי שהם היו פועלי הזנות כך במלחמות מדין לא נצטוו להרוג הנשים כי היו מוכרחים בכל מה שעשו. ואמר להם משה הן הנה היו וגו'. בשלמא מצות עמון ומואב לדורות דין הוא שלא לקנוס הנשים מן הטעם שנתבאר, אבל במדין שנצטויתם להרגם ק"ו שהנשים בכלל, כדרך שנאמר (ויקרא כ.טו) ואת הבהמה תהרוגו. וטעמו לפי שבאה לאדם תקלה על ידה כך הנשים כי הן הנה בעצמם היו לבני ישראל לאבן נגף ומכשול והיה לכם ללמוד מן דין הבהמה אל דין הנשים הללו. ולמעלה פר' פנחס (כה.יז) פרשנו שלכך לא צוה להשמיד את מואב, לפי שבני ישראל התחילו בקלקלה והלכו אל בנות מואב לפתותם כמ"ש (ויקרא כה.א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, אבל בנות מדין צוררים הם לכם כי המה באו לכם כאשר הוכחנו כל זה בראיות. ויכול להיות שעל זה אמר משה לבטל טעותם הן הנה היו לבני ישראל, כי המה הלכו לב"י לפתותם ואינן דומים לבנות מואב כי על כן לא נתרחקו הנשים מלבא בקהל ה' לפי שלא היו המה המתחילין אבל בנות מדין הן הנה היו לבני ישראל המתחילין בקלקלה כאמור.

הָא אִינוּן הֲוָאָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲצַת בִּלְעָם לְשַׁקָרָא שְׁקָר קֳדָם יְיָ עַל עֵסַק פְּעוֹר וַהֲוַת מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ:

הִינוּן הִינוּן דְהַוָאָה תּוּקְלָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל בְּעֵיצָתָא דְבִלְעָם לִמְשַׁקְרָא שְׁקַר קֳדָם יְיָ עַל עֵיסַק פְּעוֹר וַהֲוָה מוֹתָנָא בִּכְנִשְׁתָּא דַיְיָ:

הן הנה. מגיד שהיו מכירין אותן. זו היא שנכשל פלוני בה: בדבר בלעם. אמר להם אפלו אתם מכניסים כל המונות [האמות] שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרבים אתם מן המצרים שהיו שש מאות רכב בחור. בואו ואשיאכם עצה. אלהיהם של אלו שונא זמה הוא וכו' , כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.) ובספרי:

הן הנה וגו' בדבר בלעם. צריך לדעת כונת אומרו הן הנה, עוד למה האריך לומר בדבר בלעם וגו' על דבר פעור, ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחם וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה: אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם ובא בטענה הנשמעת ואמר בשלמא אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות שבא להם עליו מצות גדוליהם יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר מה שלא ציוו אותם גדוליהם שהוא מעשה פעור שאמרו רז''ל (במד''ר פ''כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם, והוא אומרו הן הנה פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל, בדבר בלעם וגו' פי' באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז''ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה' פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו וגו':

וּכְעַן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלָא וְכָל אִתְּתָא דִידַעַת גְבַר לְמִשְׁכַּב דְכוּרָא קְטּוּלוּ:

וּכְדוּן קְטוּלוּ כָּל דְכוּרָא בְּטַפְלַיָא וְכָל אִתְּתָא דְיָדְעַת גְבַר לְמִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא קְטוּלוּ:

וכל אשה ידעת איש. ראויה להבעל אף על פי שלא נבעלה. ולפני הציץ העבירום והראויה להבעל פניה מוריקות: הרגו. למה חזר ואמר, להפסיק הענין, דברי ר' ישמעאל, שאם אני קורא הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש וכל הטף בנשים וגו' איני יודע אם להרוג עם הזכרים או להחיות עם הטף, לכך נאמר הרגו:

{{ה}} כגון בת ג' שנים ויום אחד אבל פחותה מכאן אינה ראויה ליבעל: {{ו}} דאם לא כן הוי קראי סתרי אהדדי דכתיב וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו משמע דוקא גדולה שנבעלה הא גדולה שלא נבעלה תחיו וקטנה בין נבעלה ובין לא נבעלה תחיו והדר כתיב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם משמע דוקא קטנה שלא נבעלה הא קטנה שנבעלה וגדולה בין נבעלה ובין לא נבעלה תהרוגו ואם כן קשיא רישא לסיפא לכך הוכרח לפרש ראויה וכו': {{ז}} ואם תאמר אם כן אמאי אצטריך למיכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו איש החיו לכם השתא אפילו אשה יודעת איש החיו שאינה יודעת מיבעיא אלא לאו שמע מינה מדאצטריך למכתב וכל הטף בנשים אשר לא ידעו החיו לכם מכלל דאשה יודעת איש הרוגו ויש לומר דעל כרחך צריך לכתוב וכל הטף בנשים וגומר דאם לא כן לא הייתי יודע דוכל אשה יודעת איש מיירי בראויה ליבעל ואף על פי שלא נבעלה או דלמא בנבעלה ממש דהאי דמוקמינן בראויה ליבעל היינו משום דקשיא קראי אהדדי כדפרישית. והרא"ם תירץ בענין אחר. ומהרא"י תירץ דאי לא הוי כתיב הרוגו ממשמעות הכתוב הוי מוכח למדרש וכל אשה למטה קאי וכיון דלמטה קאי היינו מהפכים הסברא ונימא דאי הוה כתיב וכל אשה יודעת איש לחודיה ולא הוה כתיב הטף לא הוה ילפינן מקל וחומר להחיות והוה אמינא כיון שהיא ראויה ליבעל ולא נבעלה משום הכי החיו לפי שהיתה ראויה להחטיא את ישראל ולא הכשילה את ישראל אבל טף דאין ראוין ליבעל אין להם זכות להחיות משום הכי כתיב הרוגו להפסיק: {{ח}} ואם תאמר מכל מקום ועתה הרגו כל זכר שכתוב ברישא דקרא למה לי ויש לומר דאי לא כתיב הרוגו בזכרים ברישא דקרא הוה אמינא דגם בזכרים יש חילוק אם ראוי לבעול דהיינו גדול ואינו ראוי לבעול דהיינו קטן לכך נאמר ועתה הרגו מכל מקום:

טף. שם כלל לקטן זכר או נקבה:

הרגו כל זכר בטף. אף על פי שאין ראויים למשכב וזה לנקמה שלא ישאר למדין נין ונכד:

ידעת איש. בגי' אין בתוליה חוזרין: יודעת. ג' במסרה הכא ואידך דיבש גלעד ואידך נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד והיינו דאיתא ביבמות שהעבירום לפני הציץ כל שפניה מוריקות בידוע שנבעלה והיינו נפלאים מעשיך שעל ידי נפלאות מעשיך נודע אם היא יודעת איש: וכל אשה יודעת איש למשכב. בגימ' אם היא בת שלש שנים ויום אחד: ולא נפקד ממנו איש. בגימטריא לעבירות:

הרוגו. הוצרך לומר פעם ב' הרוגו, אמר ר' ישמעאל (ספרי) להפסיק וכו', שאם לא כן יהיה מאמר וכל אשה וגו' שקול אם נמשך למעלה או למטה, וקשה שהיה לו להקדים תיבת החיו לכם בפסוק וכל הטף על זה הדרך החיו לכם, ובזה אין צורך לכפול מאמר הרוגו, ואולי שחש לומר כן שאז תהיה הכוונה שהוא מצווה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה' אלא רשות הוא אומר שאין מצוה להמיתם, ולזה הקדים מאמר וכל הטף וגו' לומר שלא בא אלא להודיע מה יהיה דינם לא לצוות בהם: ועוד נשאר לנו ליישב מה שקשה עוד למה אמר הרגו בתחילת הכתוב ולא הספיק בהרוגו שאמר לבסוף, ואולי שנתכוון להסמיך מאמר הרגו למאמר ועתה לומר שהתשובה הרמוזה בועתה היא במעשה הריגה, וכל עוד שלא הרגו לא קיימו תשובת החטא, או אפשר שנתכוון להסמיך הרגו לטף והרוגו לאשה וכו' לומר שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל אלו בפני עצמן. או נתכוין להסמיך זכרון ההריגה לתיבת ועתה לומר שיהרגום תיכף ומיד:

ועתה הרגו כל זכר בטף. מה ענין הטף לכאן שהרי לא יצא הקצף מלפני משה כי אם על הנשים, ועוד הרגו והרוגו למה לי. ונראה שמשה אמר להם החייתם כל נקבה. בין ראויה לבעל בין אינה ראויה ולמה לא ידעתם מסברא שיחשדו אתכם שחסתם על הנשים או בעבור שכבר זניתם עמהם או לפי שדעתכם עוד לזנות עמהם, ועתה אף אם אומר לכם שתהרגו הנקיבות מ"מ לא תצאו מידי חשד זה כי יאמרו אלמלא שצויתי לכם שנית לא הרגתם אותם. על כן אני אומר לכם שתהרגו כל זכר בטף תחילה ואח"כ הנקיבות ואז יאמרו שבאתם לימלך בשניהם כדת מה לעשות בטף, ונשים, לפי שבטף אין מקום לחשוד אתכם ובודאי יאמרו שלכך לא הרגתם הטף לפי שהייתם מסופקים בהם ובאתם לימלך במשה כך יאמרו גם על הנשים ובזה תצאו מידי חשד זה, ולכך אמר הרגו והרוגו כי לא ראי זה כראי זה כי לטף ונשים לכל אחד טעם בפני עצמו כי הנשים נהרגים בדין כי הן הנה היו וגו', והטף כדי להוציא אתכם מן החשד, ולכך אמרו בסוף ולא נפקד ממנו איש לעבירה כי אמרו נקיים אנחנו מן חשד זה. וי"א שאמר ועתה מיד ותיכף הרגו כל זכר בטף. כי לית דין צריך בשש (ברכות מ.) ועיכוב אבל כל אשה יודעת איש הרוגו אבל לא תיכף כי אם אחר שיודעו לכם על ידי הציץ איזו ראויה לבעל. ומכאן ראיה למה שכתבנו למעלה בפרשת תצוה (כח.לו) שהציץ היה מכפר על הזנות שנאמר (ירמיה ג.ג) ומצח אשה זונה היה לך והיה כתוב עליו קודש לה' כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם תמצא קדושה, ומטעם זה העבירום לפני הציץ מקום הקדושה שגרמה שהוריקה פני כל הראויה למשכב, וזה טעם יקר.

וְכָל טַפְלָא בִנְשַׁיָא דִי לָא יְדָעוּ מִשְׁכַּב דְכוּרָא קַיְימוּ לְכוֹן:

וְכָל טַפְלָא בִּנְשַׁיָא אוֹקִימוּ כֻּלוֹ קֳבֵיל צִיצָא כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא וְיִסְתַּכְּלוּן בֵּיהּ וּמַאן דְהִיא מִבְעֲלָא לִגְבַר יִתְעַבְדוּן אַפָּהָא מוֹרִיקָן וּמַאן דְלָא יְדַע מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא יְהוֹן סַמְקִין אַפָּהָא הֵיךְ נוּרָא וּתְקַיְימוּנוּן לְכוֹן:

החיו לכם. פירוש יגיירו אותם שבזה יקראו חיים כדי שיהיו ראויות להם להנשא לחפץ בהם:

וְאַתּוּן שְׁרוֹ מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שַׁבְעָא יוֹמִין כָּל דִי קְטַל נַפְשָׁא וְכֹל דִי קְרַב בְּקָטִילָא תַּדוּן עֲלוֹהִי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן:

וְאַתּוּן שְׁרוּ לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא שׁוּבְעָא יוֹמִין כָּל דְקָטִיל בַּר נַשׁ וְכָל דְיִקְרַב בִּקְטִילָא תַּדוּן עֲלוֹי בְּיוֹמָא תְלִיתָאָה וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אַתּוּן וּשְׁבִיכוֹן:

מחוץ למחנה. שלא יכנסו לעזרה: כל הרג נפש. ר' מאיר אומר בהורג בדבר המקבל טמאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאלו נוגע במת עצמו, או יכול אפלו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר וכל נגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו: תתחטאו. במי נדה, כדין שאר טמאי מתים, שאף לדברי האומרים קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר (יחזקאל לד, לא) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם, מודה הוא שהגוים מטמאין במגע ובמשא, שלא נאמר אדם אלא אצל טמאת אהלים, שנאמר אדם כי ימות באהל: (במדבר יט, יד) אתם ושביכם. לא שהנכרים מקבלין טמאה וצריכין הזאה, אלא מה אתם בני ברית, אף שביכם כשיבואו לברית ויטמאו, צריכין הזאה:

{{ט}} ר"ל הא טמא מת מותר ליכנס אפי' במחנה לויה ולמה אמר חנו מחוץ למחנה ומתרץ דמחנה מיירי בעזרה: {{י}} ר"ל דכל הורג נפש משמע אף על פי שלא נגע בו ואם זרק בו חץ והרגו או בפשוטי כלי עץ שאינו מקבל טומאה למה יהא טמא אותו איש: {{כ}} ואם תאמר והא גבי מגע גם כן כתיב אדם בפרשת חקת דכתיב כל הנוגע במת בנפש האדם ועיין בבבא קמא (דף לח) בתוספות תמצא ישוב על כל הפסוקים שהגוים גם כן נקראו אדם: {{ל}} ומקרא זה אף לדורות נאמר וכן כל הפרשה של גיעול כלים:

כל הרג נפש וכל נגע בחלל. ר' מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר ולימדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאלו נגע במת עצמו יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכל נוגע בחלל הקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חבורו אף הורג על ידי חבורו לשון רש"י ולא נתכונו דבריו אצלי שאם הרג בדבר המקבל טומאה של כלי שטף אין האדם מטמא טומאת שבעה ולא צריך הזאה לפי שהכלי אב לטומאה והאדם שנטמא ממנו ראשון ואם בכלי ברזל כבר למדנו (פסחים יד) לחרב שהוא כחלל להטמא טומאת שבעה ואם סבר הרב שכיון שנגע בכלי בעוד שהוא מחובר במת יטמא אותו כמת עצמו טומאת שבעה טומאה בחבורין מדרבנן היא בחבורי כלים במת כמו שמפורש במסכת נזירות בפרק שלשה מינין (מב) ולשונם בספרי כך הוא רבי מאיר אומר בהורגו בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר שמטמא בהיסט או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו ת"ל וכו' ופירושה שבא רבי מאיר ללמד מכאן שהמת מטמא במשא ואם הרגו במקל יד או ברומח אפילו אין בו ברזל ונשאו בהם בשעה שמת מטמא אותו במשא טומאת שבעה ולא נתכוין ב"דבר המקבל טומאה" לכלי קבול אלא בדבר שהאדם מקבל בו טומאה מן המת עצמו כגון המשא ורישא דברייתא התם מנין שמטמא בהיסט אמרת קל וחומר מה נבלה קלה הרי היא מטמאה בהיסט מת חמור לא דין הוא שמטמא בהיסט אי מה להלן טומאת ערב אף כאן טומאת ערב אמרת היסטו כמגעו מקום שמגעו טומאת שבעה היסטו טומאת שבעה מקום שמגעו טומאת ערב היסטו טומאת ערב רבי מאיר אומר וכו' ומכאן יתברר פירושה שהיא לענין שאמרנו הביא תנא קמא משא המת מן הקל וחומר ואפילו לטומאת שבעה דלית ליה דיו והביאו רבי מאיר מן הכתוב הזה דאית ליה דיו ולא אתי בק"ו כדאיתא בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כד) "אתם ושביכם" - שיחטאו השבי בגדיהם הנוגעים בחלל וכל בגד וכל כלי עור אשר בידם כדין ישראל שלא יטמאו את העם בבגדיהם ובכליהם

אתם ושביכם. בעבור הכבוד השוכן בתוכם:

חנו. ב' במסרה חנו מחוץ למחנה חנו עליה סביב. פי' אף על פי שאמר חנו מחוץ למחנה חנו עליה סביב דהיינו במחנה לויה כדכתיב והלוים יחנו סביב למשכן העדות דטמא מת מותר ליכנס במחנה לויה:

וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מַאן דִמְשַׁךְ וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי וְכָל מַאן דְעָא תַּדוּן עֲלוֹהִי:

וְכָל לְבוּשׁ וְכָל מָנָא דִצְלָא וְכָל עוֹבַד מֵעַזֵי קַרְנָא וְגַרְמָא וְכָל מַאן דְקִיסָא תַּדוּן עֲלוֹי:

וכל מעשה עזים. להביא כלי הקרנים והטלפים והעצמות:

{{מ}} ר"ל לל"ל וכל מעשה עזים הא כתיב וכל כלי עור:

וכל מעשה עזים. כאשר פירשתי. והנה הבגד בעבור שנגע בחלל הוא טמא הטעם ועמכם כל בגד עד שתתחטאו או תהיה מלת תתחטאו יוצאה וכן והתאויתם לכם כי הגבול הוא הפעול:

וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגַבְרֵי חֵילָא דַאֲתוֹ לִקְרָבָא דָא גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

וַאֲמַר אֶלְעָזָר כַּהֲנָא לְגוּבְרֵי חֵילָא דְאָתוּ מִן סִדְרֵי קְרָבָא דָא אַחֲוָויַת גְזֵירַת אוֹרַיְיתָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

ויאמר אלעזר הכהן וגו' . לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים, שנאמר (ויקרא י, טז) ויקצף על אלעזר ועל איתמר, בא לכלל כעס, בא לכלל טעות, וכן (במדבר כ, י. יא) בשמעו נא המרים ויך את הסלע, על ידי הכעס טעה: אשר צוה ה' וגו' . תלה ההוראה ברבו:

{{נ}} פירוש שלא הל"ל ששמע מרבו אלא הל"ל סתם שהרי כל התורה ניתנה על ידי משה אלא לומר דבר בשם אומרו כמו ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:

ויאמר אלעזר הכהן. כי חקת תורת הפרה לא. לעזר נתנה ומשה אמר להם תתחטאו דרך כלל ואלעזר פירש להם:

זאת חקת התורה. מה שאמר לכם משה שתתחטאו שלישי ושביעי הוא דין חקת התורה של פרה אדומה לטהר מטומאת מת:

ויאמר אלעזר הכהן. משה דבר לראשי האלפים פ' טהרה והם לא היו בידם כלי מתכות אלא בגדים חשובים. אבל אלעזר הכהן דבר לאנשי הצבא וראה בידם כלים של תשמיש הנמצאים בבתים לכך הורה להם דיני גיעול. אי נמי לפי שהיתה ההזאה על ידו לכך הורה להם גם כן דיני גיעול:

בְּרַם יָת דַהֲבָא וְיָת כַסְפָּא יָת נְחָשָׁא יָת פַּרְזְלָא יָת אֲבָצָא וְיָת אֲבָרָא:

בְּרַם לְחוֹדְהוֹן בְּלָא חַלְדוּתְהוֹן יַת דַהֲבָא וְיַת כַּסְפָּא וְיַת נְחָשָׁא וְיַת פַּרְזְלָא וְיַת קַסְטִירָא וְיַת כַּרְכִּימִישָׁא מָנֵיהוֹן לָא גוּלְמַיָא וְלָא פְּשׁוּטַיָא:

אך את הזהב וגו' . אף על פי שלא הזהיר לכם משה אלא על הלכות טמאה, עוד יש להזהיר לכם על הלכות געול. ואך לשון מעוט, כלומר ממועטין אתם מלהשתמש בכלים אפלו לאחר טהרתן מטמאת המת, עד שיטהרו מבליעת אסור נבלות. ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

הבדיל. ידוע:

אך את הזהב. אבל כלי מתכות מלבד אותה טהרה צריך שתגעילו אותם:

כָּל מִדַעַם דְמִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעֲבְרוּנֵיהּ בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בְּרַם בְּמֵי אַדָיוּתָא יִתָּדֵי וְכָל דִי לָא מִתָּעַל בְּנוּרָא תַּעַבְרוּנֵיהּ בְּמַיָא:

כָּל מִדַעַם דְאוֹרְחֵיהּ לְמִתַּעֲלָא בְּנוּרָא לְבִיסַיָא קְדֵירָתָא שִׁפּוּדַיָא וְאַסְכְּלָתָא תַּעַבְרוּן בְּנוּרָא וְיִדְכֵּי בָּתַר כֵּן בְּמַיָא דְכַשְׁרִין לְאַדְכָּאָה בְּהוֹן דְוָותָא יִתְדֵי וְכָל דְלָא מִיתָעַל בְּנוּרָא כְּהַנְכָתָא כַּסַיָא קַתּוּנְיָא קוּמְקוּמוּסַיָא תַּעַבְרוּן בְּאַרְבְּעִין סָוִוין דְמוֹי:

כל דבר אשר יבא באש. לבשל בו כלום: תעבירו באש. כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור: אך במי נדה יתחטא. לפי פשוטו חטוי זה לטהרו מטמאת מת. אמר להם צריכין הכלים געול לטהרם מן האסור, וחטוי לטהרן מן הטמאה. ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה: וכל אשר לא יבא באש. כל דבר שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו אסור: תעבירו במים. מטבילן ודיו ודוקא כלי מתכות:

{{ס}} ר"ל וכי בשביל שהאומן עושה הכלי באור הצריכו הכתוב להעביר אותו עוד באש לכן פירש לבשל בו והוא מקרא קצר דהל"ל וכל אשר יבא באש לבשל בו: {{ע}} ומלת נדה מגזרת וידו אבן בי אבל לפי מדרשו הוא מלשון נדת דותה מים הראויין לטבילת נדה ומפני שמלת יתחטא אינו נופל אלא על החטוי קרא הפירוש הראשון לפי פשוטו ומפני שהמים הראויין לטבילת נדה דהיינו מ' סאין אותן מים ראויין לכל הטמאים והיה לו לומר במי טמא יתחטא אמר ורבותינו דרשו מכאן וכו' תעבירו במים טובלן ודיו. והא דנקט טבילה בלשון העברה ולא אמר לשון הבאה כמו במים יובא וטמא עד הערב יש לומר מפני שאמר לעיל תעבירו באש שאין פירושו מלשון העברה אלא לשון הבאה באש הוא הדין תעבירו דהכא פירוש נמי לשון הבאה והוא טבילה וכיון שצריך טבילה צריך להסיר ממנו כל דבר הנדבק בו בכלי כדי שלא יהא בו דבר החוצץ בטבילה כדכתיב אך את הזהב וכו':

תעבירו באש וטהר. אין הכלי שנגע במת או בנבלה נטהר באש שאין טבילת התורה אלא במים ולפיכך הוצרכו רבותינו (ע"ז עה) לפרש שזו הטהרה להגעילם מאיסורי המאכלות שבלעו ביד הגוים וזה אמת בלי ספק "וכל אשר לא יבא באש" - כל דבר שאין תשמישו ע"י האור כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור תעבירו במים מטבילן ודיו לשון רש"י ואינו נכון בעיני שאין לשון "תעבירו" טבילה כי היה אומר "תביאו במים" שהוא לשון הטבילה כמו במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא לב) ועוד שאף הכלים שתשמישן בצונן צריכין הכשר מן האיסור שבהן מלבד הטבילה הזו ואיך לא יזכיר הכשרן כאשר עשה בבאים באש וכשלמדו חכמים טבילה זו לא הזכירו בה המקרא הזה אלא דרשו (ע"ז שם) אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהם אבל פירוש "תעבירו במים" לכבסם ולשפשף אותם במים יפה עד שתסור חלודה שנדבקה מהם מן האיסור שנשתמש בהם שזהו הכשרן מן האיסור יאמר הכתוב דבר שתשמישו באש תביאו באש כדרך שהיה התשמיש בו באיסורו אם תשמישו באור ממש כגון הברזל והנחשת וגם הכסף והזהב מלבנו באור ואם ע"י חמין כגון הבדיל והעופרת מגעילו בחמין ודבר שלא נשתמשו בו באש אלא בצונן תדיחו אותו במים עד שיתמרק ויטהר וכך אמרו חכמים (שם) מדיחן ומטבילן והן טהורים ולשון ספרי (מטות נ) תעבירו באש כגון הסכינין מפני כוית הגוים וכל אשר לא יבא באש כגון הכוסות תעבירו במים מפני גיעול הגוים ולא הוצרך הכתוב לחזור ולהזכיר הטבילה שכבר הזכיר אותה אך במי נדה יתחטא ואחרי פליטת האיסור כולם שוים בדין הטבילה ולבי מהרהר עוד לומר שהטבילה הזו מדבריהם והמקרא אסמכתא עשו אותו וכן אונקלוס מתרגם אותו בחטוי הזאה של אפר פרה והצריכו אותה חכמים בכלי המתכות בלבד מפני שיש בהם כלים שתשמישן באור ובכלי ראשון ובכלי שני ובצונן וזה צריך תלמוד והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו והטעם כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ואמרו רבותינו (חולין יז) קדלי דחזירי אשתרי להו אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה (בפסוק יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו' כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור ועל דרך הפשט הזהירם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים ותתחטאו כדי שלא יטמאו את העם אבל שם כולם היו שוים בדבר

אך במי נדה יתחטא. היה נראה לנו כי הוא מי אפר הפרה כמו מי נדה לא זורק עליו וחז''ל אמרו כי טעמו בשיעור המים שתרחץ בהם האשה הנדה ודעתם רחבה מדעתינו:

וטהר. מגיעולי גוים: אך במי נדה יתחטא. שלא יצא מטומאת מת בלבון אף על פי שנראה כמו חדש:

וּתְחַוְרוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּבָתַר כֵּן תַּעֲלוּן לְמַשְׁרִיתָא:

וּתְחַוְורוּן לְבוּשֵׁיכוֹן בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְתִדְכּוּן וּמִן בָּתַר כֵּן תֵּיעָלוּן לְמַשְׁרִיתָא:

אל המחנה. למחנה שכינה, שאין טמא מת טעון שלוח ממחנה לויה וממחנה ישראל:

וטהרתם. ב' הכא ואידך וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. שעם הלכות גיעול הורה להם גם כן טהרת הכלים שהיא בהזאה:

וַאֲמַר יְיָ לְמשֶׁה לְמֵימָר:

וַאֲמַר יְיָ עִם משֶׁה לְמֵימָר:

קַבֵּל יָת חוּשְׁבַּן דַבְרַת שִׁבְיָא בֶּאֱנָשָׁא וּבִבְעִירָא אַתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אֲבָהַת כְּנִשְׁתָּא:

סַב יַת שֵׁירוּי בִּיזַת שִׁבְיָיתָא בְּאֵינָשָׁא וּבִבְעִירָא וּתְקַבֵּיל חוּשְׁבָּנָא אַנְתְּ וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא וְרֵישֵׁי אַבְהַת כְּנִישְׁתָּא:

שא את ראש. קח את החשבון:

{{פ}} פירוש קבל כמו לא תשא שמע שוא ולא לשון הרמה כמו ישא פרעה את ראשך ופירש ראש סך חשבון כמו כי תשא את ראש ונקרא הסך ראש מפני שמנהג בעלי החשבון לכתוב הסך בראש איגרת הפרטים:

שא את ראש. פירשתיו: מלקוח. הבהמה: השבי. האדם ותחסר מלת ו' כמו שמש ירח: וראשי אבות העדה. הם הנשיאים:

מלקוח. ב'. שא את ראש מלקוח היוקח מגבור מלקוח פי' היוקח מגבור מלקוח ואתם לקחתם מגבור מלקוח לכן שא את ראש מלקוח ותתן ממנו מכס לה':

וּתְפַלֵג יָת דְבַרְתָּא בֵּין גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דְנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא:

וּתְפַלֵיג יַת דְבַרְתָּא בֵּין גוּבְרַיָא בְּלוּשַׁיָא דְאַחֲדוּ יַת עָדִיתָא בְּאַגְחוּת קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא וּבֵין כָּל כְּנִשְׁתָּא:

וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה וגו' . חציו לאלו וחציו לאלו:

{{צ}} ר"ל לפי מה שכתוב בקרא משמע תופשי המלחמה יעמדו בצד זה ושאר כל העדה יעמדו בצד שני ובין אלו שתי המחנות תחלקוהו ואם כן מה טעם יש בדבר וגם לא מפרש הקרא למי יתן החלקים ומתרץ הכי קאמר קרא יתן חציו לאלו וחציו לאלו:

וחצית את המלקוח. שם כלל:

וחצית את המלקוח. מפני שהיתה המלחמה מלחמת נקמה על מה שנעשה נגד כולם רצה שיתקיים ככולם ואכלת את שלל אויביך כענין דוד בשלל עמלק כאמרו הנה לכם ברכה משלל אויבי ה':

וְתַפְרֵשׁ נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חָד נַפְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה מִן אֱנָשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא:

וְתַפְרֵישׁ נְסִיבָא לִשְׁמָא דַיְיָ מִן גוּבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא חֲדָא בַּת נְשָׁא מֵחֲמֵשׁ מְאָה הֵיכְדֵין מֵאֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי וּמִן חַמְרֵי וּמִן עָנָא:

והרמת מכס לה'. גם המכס הזה מפני שהיה השלל הזה מנקמת ה' בארץ לא להם אבל בארץ סיחון ועוג לא נתנו לכהנים וללוים מהם כלום אבל הוזהרו מהם שנאמר (לעיל יח כ) וחלק לא יהיה לך בתוכם אפילו בבזה

אחד נפש. כמו נפש אחד:

מִפַּלְגוּתְהוֹן תִּסְבוּן וְתִתֵּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ:

מִן פְּלוּגְתְּהוֹן דְהוּא חוֹלַק גַבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא תִּסְבוּן וְתִתְּנוּן לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא אַפְרָשׁוּתָא לִשְׁמָא דַיְיָ:

וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תִּסַב חָד דְאִתַּחָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא מִן תּוֹרֵי מִן חֲמָרֵי וּמִן עָנָא מִכָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ:

וּמִפַּלְגוּת דִבְנֵי יִשְרָאֵל תִּיסַב חַד דִמִיתַחַד מִן חַמְשִׁין מִן בַּת נְשָׁא וּמִן תּוֹרֵי וּמִן חַמְרֵי וּמִן כָּל בְּעִירָא וְתִתֵּן יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ:

אחד אחוז. כמו והאחוז אחוז ושניהם דבקים כאשר פירשתי: מכל הבהמה. כמו גמלים והנה לא לקח אלעזר מהם חלק אולי היו מעטים ועל כן לא נזכר המספר שהביאו ולא המספר שלקחו הלוים:

אחז. ד'. הכא ואידך אחז לאלעזר וגו' אחז לאיתמר (בדברי הימים א') בענין המשמרות חור כרפס ותכלת אחוז בשביל שנעשו משמרות ל יעמוד על השיר נטלו א' אחוז מן החמשים. כרפס ותכלת אחוז מלמד אף על פי שלא נצטוו ליתן מכם אלא מן האדם והבהמה מעצמן נתנו מבזת המטלטלין דילפינן אחוז דהכא מאחוז דהתם:

וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

וַעֲבַד משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

וטעם ויעש משה ואלעזר הכהן. ולא הזכיר הנשיאים כי בידוע שעשו מצות משה שהוא השליט עליהם אבל בענין הפקודים אמר (לעיל א מד) אלה הפקודים אשר פקד משה ואהרן ונשיאי ישראל ואולי הטעם בכאן כי השם צוה שיהיו שם אבות העדה בעבור שהוא דבר שבממון ולא יחשדו את אלעזר שיקח יותר מן המצווה לו והמצוה רשות בהם והם אמרו חלילה לנו כי מלאך ה' הוא ואין צורך להיותנו שם

וַהֲוָה דְבַרְתָּא שְׁאָר בִּיזָא דִי בְזוֹ עַמָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא עָנָא שִׁית מְאָה וְשַׁבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין:

וַהֲוָה סְכוּם דְבַרְתָּא שִׁיוּר בִּזְתָא דְבָזוּ עַמָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַין עָנָא שִׁית מְאָה וְשׁוּבְעִין וְחַמְשָׁא אַלְפִין:

ויהי המלקוח יתר הבז. לפי שלא נצטוו להרים מכס מן המטלטלין אלא מן המלקוח, כתב את הלשון הזה, ויהי המלקוח שבא לכלל חלקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו, ולא בא לכלל חלקה מספר הצאן וגו' :

יתר הבז. חוץ מאשר אכלו על כן אמר יתר והזכיר מספרם כי היה מספר רב ולא שמענו שלל כמוהו גם כן הזכיר המכס כי גם הוא רב ומלת מכם מפועלי הכפל על משקל וממר ליולדתו והוא מגזרת תכסו על השה והטעם חלק:

יתר הבז אשר בזזו. כי נכסי הבתים בזזו אנשי הצבא להם:

(לב~מג) ויהי המלקוח וגו' ותהי המחצה וגו' ויהי המכס וגו' ותהי מחצת וגו'. צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון בדבר שיכול כל הבא למנות לידע כי כך יעלה למחצה וכן יעלה למכם וגו', גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים אלא חשבון העולה במחצית המלקוח וגם עליו דן אנכי שלא היה צריך לאומרו, והרמב''ן עליו השלום כתב טעם הדבר שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו עד כאן, ואין נראה בעיני דבר זה שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נם, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו: והנכון בעיני הוא שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא הוא לגלות שהמכם היה מלגיו לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה' מפאת המכם אלא מונה תצ''ט ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכם וממנו תדע שהיו נותנים א' לתצ''ט, והודעת חשבון מחצת העדה בא הכתוב להסיר טעות אחר והוא שיאמר האומר לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מת''ק מלבר ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס לומר שאם כן לא היה עולה מכס של של''ז אלף וחמש מאות צאן למספר האמור יש לומר שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא הגם שיהיה ניתן מלבר, אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה ומנאו שלם להסיר מיחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה אלא מספר המחצית לצורך מה שכתבתי שהמכם ניתן מלגיו וכל אחד שילם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שציוהו ה' במאמר ממחציתם תקחו לומר שלא יפרעו המכם אלא ממחציתם וגם אמר אחד מחמש מאות הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו:

וְתוֹרֵי שַׁבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין:

וְתוֹרֵי שׁוּבְעִין וּתְרֵין אַלְפִין:

וַחֲמָרֵי שִׁיתִּין וְחָד אַלְפִין:

וַחֲמָרֵי שִׁיתִין וְחַד אַלְפִין:

וְנַפְשָׁא דֶאֱנָשָׁא מִן נְשַׁיָא דִי לָא יְדָעָא מִשְׁכְּבֵי דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין:

וְנַפְשַׁת אֵינָשָׁא מִן נְשַׁיָא דְלָא יָדְעוּ תַּשְׁמִישׁ דְכוּרָא כָּל נַפְשָׁתָא תְּלָתִין וּתְרֵין אַלְפִין:

וַהֲוַת פַלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא מִנְיַן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וּשְׁבַע אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

וַהֲוַת פַּלְגוּתָא חוּלַק גוּבְרַיָא דִי נְפָקוּ לְחֵילָא סְכוּם עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

ותהי המחצה חלק היצאים בצבא. הוצרך הכתוב לפרט הזה שיזכיר כמה המחצה וכמה המכס להודיע כי מן היום שלקחו המלקוח הזה עד שמנו אותו וחצו אותו והפרישו ממנו המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן מכל המקנה הגדול הזה לא מת אחד וזה נס וכן במחצת העדה ללוים

וַהֲוָה נְסִיבָא קֳדָם יְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שַׁבְעִין וַחֲמֵשׁ:

וַהֲוַת סְכוּם נְסִיבָא לִשְׁמָא דַיְיָ מִן עָנָא שִׁית מְאָה שׁוּבְעִין וַחֲמֵשׁ:

וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שַׁבְעִין וּתְרֵין:

וּסְכוּם תּוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ שׁוּבְעִין וּתְרֵין:

וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּנְסֵיבְהוֹן קֳדָם יְיָ שִׁתִּין וְחָד:

וְחַמְרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁתִּין וְחָד:

וְנַפְשָׁא אֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין וּנְסֵבְהוֹן קֳדָם יְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשִׁין:

וּבְנַת נְשָׁא שִׁיתְּסַר אַלְפִין וּסְכוּם נְסִיבַתְהוֹן לִשְׁמָא דַיְיָ תְּלָתִין וּתְרֵין נַפְשָׁן:

וִיהַב משֶׁה יָת נְסִיב אַפְרָשׁוּתָא קֳדָם יְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

וִיהַב משֶׁה יַת סְכוּם נְסִיבַת אַפְרָשׁוּתָא דַיְיָ לְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דִי פְּלַג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא:

וּמִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל דִי פַלֵיג משֶׁה מִן גוּבְרַיָא דִנְפָקוּ לְחֵילָא:

וממחצית בני ישראל אשר חצה משה. לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים:

{{ק}} ר"ל מה שכתוב בקרא אשר חצה משה מן האנשים הצובאים משמע שחלק גוף האנשים וכי אפשר זה ועוד קשה למה לא מפרש הקרא למי נתן משה החלוקה ועל זה פירש לעדה ר"ל שנתן לעדה והוציאה להם מן האנשים הצובאים ולא מגופן והרי מקרא קצר:

וַהֲוַת פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשַׁבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

וַהֲוָה סְכוּם פַּלְגוּת כְּנִשְׁתָּא מִן עָנָא תְּלַת מְאָה וּתְלָתִין וְשׁוּבְעָא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

ותהי מחצת העדה. כך וכך:

{{ר}} לא שבא להודיענו מספר המחצה כמה הוא שזה נלמד ממחצית תופשי המלחמה אלא הכתוב נמשך עד ויקח משה וגו' שממחציתם לקח אחד מן החמשים ונתן ללוים ועוד דאם לא כן ומחצית מיבעי ליה דממחצית מורה שר"ל שממחציתן לקח מה שלקח:

וְתוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁתָּא אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

וּסְכוּם תּוֹרֵי תְּלָתִין וְשִׁית אַלְפִין:

וַחֲמָרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

וּסְכוּם חַמְרֵי תְּלָתִין אַלְפִין וַחֲמֵשׁ מְאָה:

וְנַפְשָׁא דְאֱנָשָׁא שִׁתָּא עֲשַׂר אַלְפִין:

וּבְנַת נְשָׁא שִׁיתְּסַר אַלְפִין:

וּנְסֵב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת דְאִתַּחָד חָד מִן חַמְשִׁין מִן אֱנָשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יָתְהוֹן לְלֵוָאֵי נַטְּרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ כְּמָא דִי פַקֵיד יְיָ יָת משֶׁה:

וּנְסֵיב משֶׁה מִפַּלְגוּת בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת דְמִיתָחַד חַד מִן חַמְשִׁין מִן בְּנַת נְשָׁא וּמִן בְּעִירָא וִיהַב יַתְהוֹן לְלֵיוָאֵי נַטְרֵי מַטְרַת מַשְׁכְּנָא דַיְיָ הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה:

ואמר מן האדם ומן הבהמה. שם כלל:

וּקְרִיבוּ לְוָת משֶׁה דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא:

וְקָרִיבוּ לְוַת משֶׁה אִסְטַרְטִיגִין דִמְמַנָן עַל אַלְפֵי חֵילָא רַבָּנֵי אַלְפִין וְרַבָּנֵי מַאֲוָתָא:

ויקח משה וגו' הפקדים. הממנים:

הפקדים. פירשתיו:

וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָיךְ קַבִּילוּ יָת חוּשְׁבַּן גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שְׁגָא מִנָנָא אֱנָשׁ:

וַאֲמָרוּ לְמשֶׁה עַבְדָךְ קַבִּילוּ יַת סְכוּם גוּבְרֵי מַגִיחֵי קְרָבָא דִי עִמָנָא וְלָא שָׁגָא מִינָנָא אֵינַשׁ:

ולא נפקד. ולא נחסר ותרגומו ולא שגא, אף הוא בלשון ארמי חסרון, כמו אנכי אחטנה, (בראשית לא, לט) תרגומו דהות שגיא ממנינא, וכן כי יפקד מושבך (שמואל א' כ, יח) , יחסר מקום מושבך, איש הרגיל לישב שם. וכן (שם כ, כז) ויפקד מקום דוד, נחסר מקומו ואין איש יושב שם:

וטעם עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו. לאמר הנה השם עשה תשועה גדולה על ידינו שלא מת במלחמה אחד מכל אנשי הצבא אשר בידינו ולא הוכה בחרב שיפקד מן הצבא ולפיכך אנחנו חפצים להקריב קרבן ה' המציל אותנו לתת לפניו כופר נפשותינו אשר פדה ממות ובמלחמה מידי חרב ורבותינו דרשו (שבת סד) ולא נפקד ממנו איש לדבר עבירה לומר שהיו בכל עת בידינו ולא נפקד איש מאחינו אשר בצבא אל מקום אחר לעבור עבירה ואמר להם משה א"כ קרבן זה למה אמרו לו לכפר על נפשותינו מהרהור הלב

אשר בידינו. בעבור היותם ברשותם וכן ולקחת בידך עשרה אנשים:

(מט~נ) ויאמרו אל משה וגו' ונקרב וגו'. פירוש מאמר ויאמרו וגו' ולא נפקד וגו' הוא להסיר מהם חשש מכשול עון כמובן ממין הקרבן אשר הקריבו תכשיטי נשים, ומאמר ונקרב וגו' הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון, כמאמרם ז''ל בשבת (סד.) ופירשתיהו בחיבורי (חפץ ה'):

וְקָרֶבְנָא יָת קוּרְבָּנָא דַיְיָ גְבַר דְאַשְׁכַּח מַאן דִדְהַב שִׁירִין וְשִׁבְּכִין עִזְקָן קַדָשִׁין וּמָחוֹךְ לְכַפָּרָא עַל נַפְשָׁתָנָא קֳדָם יְיָ:

וְקָרִיבְנָא דוֹרוֹנָא לִשְׁמָא דַיְיָ כֵּיוַן דְמָסַר יְיָ יַת מִדְיָנָאֵי בִידֵינָן וּכְבַשְׁנָן יַת אַרְעֲהוֹן וְיַת מְדִינַתְהוֹן וַהֲוֵינָן עַיְילִין לִטְרַקְלִינֵיהוֹן וְחַמְיַין בְּנָתֵיהוֹן יָאֲתָא חַטְיָיתָא מְפַרְנְקָתָא וְכָל גְבַר דַהֲוָה מַשְׁכַּח עֲלֵיהוֹן מָאנִין דִדְהַב הֲוָה שָׁרֵי כְּלִילַיָא מִן רֵישֵׁיהוֹן קַדִישַׁיָא מִן אוּדְנֵיהוֹן קַטְלַיָא מִן צַוְורֵיהוֹן שִׁירַיָא מִן אֶדְרָעֵיהוֹן עִזְקָתָא מִן אֶצְבְּעָתֵיהוֹן מְחוּכְיָא מִבֵּית חַדְיֵיהוֹן וּבְכָל דָא חַס לָן לְמִיתְלֵי עֵינָן בָּן וְלָא אִסְתַּכְּלוּן בַּחֲדָא מִנְהוֹן דְלָא לִמְחַיְיבָא בַּחֲדָא מִנְהוֹן וְלָא נְמוּת בְּמִתוּתָא דְמַיְיתוּן בָּהּ רַשִׁיעַיָא לְעַלְמָא דְאָתֵי וְדָא יַידְכַּר לָן לְיוֹם דִינָא רַבָּא לִמְכַפְּרָא עַל נַפְשָׁתָן קֳדָם יְיָ:

אצעדה. אלו צמידים של רגל: וצמיד. של יד: עגיל. נזמי אזן: וכומז. דפוס של בית הרחם לכפר על הרהור הלב של בנות מדין:

{{ש}} ואם תאמר והלא הותר להם יפת תואר ויש לומר דלא הותר להם אלא לאחר ז' שנים שכבשו וז' שנים שחלקו וכן משמע בירושלמי דסוף מסכת עבודה זרה. מצאתי. ולי נראה הא דהותר להם יפת תואר דוקא במלחמת הרשות אבל מלחמה זו היתה דומה למלחמת חובה של לא תחיה כל נשמה וישראל לא ידעו זה מתחלה אלא אחר שכעס משה עליהם שהחיו כל נקבה ואם כן באיסור היה להם הרהור הלב של בנות מדין:

ונקרב. במחשבה או בפה: אצעדה. היא על הזרוע כי כן כתוב: וצמיד. ליד: טבעת. באצבע: עגיל. באזנים כי כן כתוב אולי נקרא כן בעבור היותו עגול: וכומז. כחביריו:

לכפר על נפשותנו. על דבר פעור שלא מחינו בחוטאים:

וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מַאן דְעוֹבָדָא:

וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִנְהוֹן כָּל מָאן דְעוּבְדָא:

כל כלי מעשה. הגיד הכ' שלא היה בהם כלי שבור:

ויקח משה. קבל מהם ושקל: כל כלי מעשה. כל מין כלי שהיה תכשיט של נשים במעשה פעור:

כל כלי מעשה. הודיע בזה ריבוי השלל של מדין לבד היה ששה עשר אלף ותש''נ, ואמר עוד אנשי הצבא בזזו איש לו אחר שכבר הודיע הכתוב למעלה ביזת אנשי הצבא שבזזו לעצמן, גם אין זה מקום הודעה זו, אלא בא להודיע כי לא כל כלי זהב של מדין היו אלו אלא מה שהביאו הממונים של הצבא מלבד מה שבזזו אנשי הצבא כל אחד לעצמו, והכוונה בזה שמצאו להם עושר גדול:

וַהֲוָה כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ קֳדָם יְיָ שִׁתָּא עַשֲׂר אַלְפִין שְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סִלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָתָא:

וַהֲוָה סְכוּם כָּל דְהַב אַפְרָשׁוּתָא דְאַפְרָשׁוּ לִשְׁמָא דַיְיָ שִׁיתְּסַר אַלְפִין וּשְׁבַע מְאָה וְחַמְשִׁין סַלְעִין מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמִן רַבָּנֵי מַאֲוָותָא:

גַבְרֵי דְחֵילָא בָּזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ:

גוּבְרִין דְחֵילָא בְּזָזוּ גְבַר לְנַפְשֵׁיהּ:

אנשי הצבא בזזו איש לו. הזכיר הכתוב זה להודיע כי זהב רב וכלי מעשה בזזו כל אחד:

וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יָת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָתָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דָכְרָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ:

וּנְסֵיב משֶׁה וְאֶלְעָזָר כַּהֲנָא יַת דַהֲבָא מִן רַבָּנֵי אַלְפִין וּמַאֲוָותָא וְאַיְתִיאוּ יָתֵיהּ לְמַשְׁכַּן זִמְנָא דוּכְרָנָא טָבָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ:

ויבאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל. יראה מזה שעשו מהם כלי שרת ומסרום לצבור לזכרון לכל בני ישראל שיעשו בהם עבודת ה' לדורות שאם באו הכלים האלה לאוצר בית השם היה ראוי שיאמר "זכרון להם לפני ה'" כי בני ישראל יכלול כל העם והזכרון בדבר קיים הוא

ויקח משה. אחר ששקל הביא אותו אל אהל מועד: זכרון לבני ישראל. לכפרת עון פעור.

אל אהל מועד זכרון וגו' לפני ה'. צריך לדעת למה כתב בסדר זה שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר לפני ה' שהיה לו לומר אל אוהל מועד לפני ה' זכרון לבני ישראל, ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת כלה וזה לשונם אמר רב אחאי בר יאשיה כל המפנה עצמו מן העבירה אפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח וכו' עד כאן, ומה שלפנינו כל כלי מעשה שהרימו הפקודים היו מהאנשים שפינו עצמן מהעבירה והכלים באו מגוף הדבר, שאמרו ז''ל (שה''ש פסוק שיניד) שכך היה מנהגם באותה מלחמה כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם, והוא מה שנתכוון במה שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני ישראל כי בני ישראל אלו ראוים להיות לפני ה' כמאמר רב אחאי בר יאשיה והיה הדבר לזכרון: